Why I fight for the education of refugee girls (like me) | Mary Maker

תרגום: Sasha Serov עריכה: Ido Dekkers

We do not choose where to be born.

אנחנו לא בוחרים איפה להיוולד.

We do not choose who our parents are.

אנחנו לא בוחרים את ההורים שלנו.

But we do choose how we are going to live our lives.

אבל אנחנו בוחרים איך נחיה את החיים שלנו.

I did not choose to be born in South Sudan,

לא בחרתי להיוולד בדרום סודן,

a country rife with conflict.

ארץ רווית מלחמה.

I did not choose my name --

ולא בחרתי את השם שלי --

Nyiriak,

ניריאק,

which means "war."

שפירושו "מלחמה".

I've always rejected it

תמיד דחיתי אותו

and all the legacy it was born into.

ואת כל המורשת שהוא נולד לתוכה.

I choose to be called Mary.

בחרתי להיקרא מרי.

As a teacher, I've stood in front of 120 students,

בתור מורה כבר יצא לי לעמוד מול קהל של 120 תלמידים,

so this stage does not intimidate me.

אז הבמה הזאת לא מפחידה אותי.

My students come from war-torn countries.

התלמידים שלי באים מארצות שנהרסו על ידי מלחמות.

They're so different from each other,

הם כל-כך שונים אחד מהשני,

but they have one thing in common:

אבל יש להם דבר אחד במשותף:

they fled their homes in order to stay alive.

הם ברחו מהבתים שלהם במטרה להישאר בחיים.

Some of them belong to parents back home in South Sudan

לחלק מהם, יש הורים שחיים בדרום סודן

who are killing each other

שנלחמים אחד בשני

because they belong to a different tribe or they have a different belief.

בגלל שהם שייכים לשבט או לאמונה שונה.

Others come from other African countries devastated by war.

אחרים הגיעו מארצות אחרות באפריקה, שנהרסו גם על ידי המלחמה.

But when they enter my class, they make friends,

אבל כשהם נכנסים לכיתה שלי הם מכירים חברים,

they walk home together,

הם חוזרים הביתה ביחד,

they do their homework together.

הם מכינים את שיעורי הבית שלהם ביחד.

There is no hatred allowed in my class.

אין מקום לשנאה בכיתה שלי.

My story is like that of so many other refugees.

הסיפור שלי דומה לסיפורים של מאות פליטים אחרים.

The war came when I was still a baby.

המלחמה התחילה כשהייתי עדיין תינוקת.

And my father,

ואבי,

who had been absent in most of my early childhood,

שלא היה נוכח רוב הילדות שלי,

was doing what other men were doing:

עשה מה שגברים אחרים היו עשו --

fighting for the country.

נלחם למען הארץ.

He had two wives and many children.

היו לו שתי נשים והרבה ילדים.

My mother was his second wife,

אמי היתה אשתו השנייה,

married to him at the age of 16.

שנישאה לו בגיל 16.

This is simply because my mother came from a poor background,

זה רק בגלל שהיא באה ממשפחה ענייה,

and she had no choice.

ולא היתה לה ברירה.

My father, on the other hand, was rich.

אבי, לעומת זאת, היה עשיר.

He had many cows.

היו בבעלותו הרבה פרות.

Gunshots were the order of the day.

צלילי היריות היו חלק משגרת היום שלנו.

My community was constantly under attack.

הקהילה שלי היתה תמיד תחת מתקפה.

Communities would fight each other as they took water along the Nile.

קהילות היו נלחמות אחת בשנייה כשהן מנסות לקחת מים מהנילוס.

But that was not all.

אבל זה לא הכל.

Planes would drop the spinning and terrifying bombs

המטוסים היו מנחיתים עלינו פצצות מבעיתות

that chopped off people's limbs.

שהיו חוצות את הגפיים של הקורבנות.

But the most terrifying thing for every single parent

אבל הדבר הכי מבעית שכל הורה יכל לתאר לעצמו

was to see their children being abducted and turned into young soldiers.

היה לראות את הילדים שלו נחטפים והופכים לחיילים.

My mother dug a trench

אמי חפרה תעלה

that soon became our home.

שמהר מאוד הפכה לבית שלנו.

But yet, we did not feel protected.

אבל גם אז לא הרגשנו מוגנים.

She had to flee in search of a safe place for us.

היא הייתה צריכה להמלט כדי לחפש לנו מקום בטוח יותר.

I was four years old, and my younger sister was two.

הייתי רק בת ארבע, ואחותי בת שנתיים.

We joined a huge mass of people,

הצטרפנו להמוני האנשים,

and together we walked for many agonizing days

והלכנו במשך הרבה ימים קשים

in search of a secure place.

בחיפוש אחר מקום מוגן.

But we could barely rest

אבל בקושי הצלחנו לנוח

before we were attacked again.

עד ששוב הותקפנו.

I remember my mother was pregnant,

אני זוכרת שאמי היתה בהריון,

when she would take turns to carry me and my younger sister.

כשהיא נשאה על גבה בתורות אותי ואת אחותי.

We finally made it across the Kenyan border, yes.

סוף סוף הגענו לגבול קניה.

But that was the longest journey that I have ever had in my whole life.

אבל זה היה המסע הכי ארוך שחוויתי אי פעם.

My feet were raw with blisters.

הרגליים שלי היו מנוקדות מיבלות.

To our surprise,

להפתעתנו,

we found other family members who had fled into the camp earlier on,

מצאנו במחנה קרובי משפחה שהגיעו לשם לפני כן,

where you all are today,

איפה שכולכם נמצאים היום,

the Kakuma camp.

מחנה "קאקומה".

Now, I want you all to be very quiet just for a moment.

עכשיו, אני רוצה שתהיו בשקט לרגע.

Do you hear that?

אתם שומעים את זה?

The sound of silence.

קולה של הדממה.

No gunshots.

אין יריות.

Peace, at last.

סוף סוף, שלווה.

That was my first memory of this camp.

זה היה הזיכרון הראשון שלי מהמחנה.

When you move from a war zone

כשאתם עוברים מאזור של מלחמה,

and come to a secure place like Kakuma,

ומגיעים לאזור מוגן כמו "קאקומה",

you've really gone far.

באמת הגעתם רחוק.

I only stayed in the camp for three years, though.

אבל אני נשארתי במחנה רק שלוש שנים.

My father, who had been absent in most of my early childhood,

אבי, שהיה נעדר רוב הילדות שלי,

came back into my life.

חזר לחיים שלי.

And he organized for me to move with my uncle

והוא הצליח להעביר אותי יחד עם דוד שלי

to our family in Nakuru.

למשפחה שלנו בנאקורו.

There, I found my father's first wife,

שם, הכרתי את אשתו הראשונה,

my half sisters and my half brothers.

את אחיי ואחיותי למחצה.

I got enrolled in school.

נרשמתי לבית הספר.

I remember my first day in school -- I could sing and laugh again --

אני זוכרת את היום הראשון שלי שם -- יכולתי לשיר ולצחוק שוב

and my first set of school uniforms, you bet.

והתלבושת האחידה הראשונה שלי, תהיו בטוחים,

It was amazing.

שהיא היתה מדהימה.

But then I came to realize

אבל אחר כך גיליתי

that my uncle did not find it fit for me to go to school,

שדוד שלי לא רצה שאני אמשיך ללכת לבית הספר

simply because I was a girl.

רק בגלל שהייתי ילדה.

My half brothers were his first priority.

אחיי למחצה היו העדיפות הראשונה שלו.

He would say, "Educating a girl is a waste of time."

הוא היה אומר, "לחנך ילדה זה בזבוז של זמן".

And for that reason, I missed many days of school,

ומהסיבה הזאת פספסתי הרבה ימי לימודים,

because the fees were not paid.

כי דמי הלימוד לא שולמו.

My father stepped in

אבא שלי התערב

and organized for me to go to boarding school.

והוא אירגן לי לימודים בפנימייה.

I remember the faith that he put in me over the couple of years to come.

אני זוכרת את האמונה שהוא נהג להטמיע בי במשך השנים הבאות.

He would say, "Education is an animal that you have to overcome.

הוא אמר: "חינוך זאת חיה שצריך להשתלט עליה".

With an education, you can survive.

בעזרת חינוך, את תוכלי לשרוד.

Education shall be your first husband."

"חינוך יהיה בעלך הראשון".

And with these words came in his first big investment.

ועם המילים האלו, הגיעה ההשקעה הראשונה שלו.

I felt lucky!

הרגשתי ברת מזל!

But I was missing something:

אבל משהו היה חסר לי --

my mother.

אמא שלי.

My mother had been left behind in the camp,

אמי נעזבה, נשארה מאחורה במחנה.

and I had not seen her since I left it.

ולא ראיתי אותה מאז שעזבתי.

Six years without seeing her was really long.

שש שנים מבלי לראות אותה היה זמן רב.

I was alone,

הייתי לבד,

in school,

בבית הספר,

when I heard of her death.

כששמעתי על מותה.

I've seen many people back in South Sudan

יצא לי לראות כל כך הרבה אנשים בדרום סודן

lose their lives.

שאיבדו את החיים שלהם.

I've heard from neighbors

הייתי שומעת מהשכנים

lose their sons, their husbands,

שהיו מאבדים את הבנים, הבעלים שלהם,

their children.

את הילדים שלהם.

But I never thought that that would ever come into my life.

אבל אף פעם לא חשבתי שזה יקרה גם לי.

A month earlier, my stepmother,

חודש לפני כן, אמי החורגת,

who had been so good to me back in Nakuru, died first.

שהיתה מאוד טובה אליי בנאקורו, נפטרה גם כן.

Then I came to realize that after giving birth to four girls,

ואז הבנתי שאחרי לידה של ארבע בנות,

my mother had finally given birth to something

אמא שלי סוף סוף נתנה חיים למישהו

that could have made her be accepted into the community --

שבזכותו היא היתה מקובלת בחברה --

a baby boy,

ילד.

my baby brother.

האח הקטן שלי.

But he, too,

אבל גם הוא,

joined the list of the dead.

הצטרף לרשימת המתים.

The most hurting part for me

החלק הכי כואב בשבילי היה -

was the fact that I wasn't able to attend my mother's burial.

שלא יכולתי להגיע להלוויה של אמא שלי.

I wasn't allowed.

לא הרשו לי.

They said her family did not find it fit

הם אמרו שהמשפחה שלה לא ראתה לנכון

for her children, who are all girls, to attend her burial,

שילדיה, שכולן היו בנות, ישתתפו בהלוויה.

simply because we were girls.

רק בגלל העובדה שהיינו בנות.

They would lament to me and say,

הם התאבלו ואמרו,

"We are sorry, Mary, for your loss.

"אנחנו משתתפים בצערך, מרי.

We are sorry that your parents never left behind any children."

אנחנו מצטערים שהורייך לא השאירו מאחורה אף ילד".

And I would wonder:

ואני תהיתי:

What are we?

מה אנחנו?

Are we not children?

אנחנו לא ילדים?

In the mentality of my community,

צורת המחשבה של הקהילה שלי היתה

only the boy child counted.

שרק הבנים היו נחשבים כילדים.

And for that reason, I knew this was the end of me.

ומהסיבה הזאת, ידעתי שזה היה הסוף שלי.

But I was the eldest girl.

אבל אני הייתי הבת הבכורה.

I had to take care of my siblings.

הייתי צריכה לטפל באחיות שלי.

I had to ensure they went to school.

הייתי צריכה לוודא שהן ילכו לבית הספר.

I was 13 years old.

הייתי רק בת 13.

How could I have made that happen?

איך יכולתי לגרום לזה לקרות?

I came back to the camp to take care of my siblings.

חזרתי למחנה, לטפל באחיות שלי.

I've never felt so stuck.

מעולם לא הרגשתי כל כך תקועה.

But then, one of my aunts, Auntie Okoi,

אבל אז, אחת מהדודות שלי, דודה אוקוי,

decided to take my sisters.

החליטה לקחת את האחיות שלי אליה.

My father sent me money from Juba for me to go back to school.

אבא שלי שלח לי כסף מג'ובה כדי שאני אחזור לפנימייה.

Boarding school was heaven, but it was also so hard.

הפנימייה היתה כמו גן עדן, אבל היה בה גם מאוד קשה.

I remember during the visiting days when parents would come to school,

אני זוכרת את ימי הביקור כשכל ההורים היו מגיעים לפנימייה,

and my father would miss.

ואבא שלי לא.

But when he did come,

אבל כשהוא הגיע,

he repeated the same faith in me.

הוא המשיך להתמיע בי את אותה האמונה.

This time he would say,

הפעם הוא אמר:

"Mary, you cannot go astray,

"מרי, את לא יכולה לסטות מהדרך,

because you are the future of your siblings."

כי את העתיד של האחיות שלך."

But then, in 2012,

אבל אז, ב-2012

life took away the only thing that I was clinging on.

החיים לקחו את הדבר היחיד שנאחזתי בו.

My father died.

אבא שלי נפטר.

My grades in school started to collapse,

הציונים שלי בבית הספר התחילו להתדרדר.

and when I sat for my final high school exams in 2015,

וכשסיימתי את מבחני הבגרות ב-2015,

I was devastated to receive a C grade.

הייתי הרוסה כשקיבלתי ציון מספיק.

OK, I keep telling students in my class,

אוקיי, אני כל הזמן מספרת לתלמידים בכיתה שלי,

"It's not about the A's; it's about doing your best."

"ציון גבוה הוא לא העיקר, העיקר זה לתת את המקסימום".

That was not my best.

זה לא היה המקסימום שלי.

I was determined.

הייתי נחושה.

I wanted to go back and try again.

רציתי לחזור ולנסות שוב.

But my parents were gone.

אבל ההורים שלי כבר לא היו.

I had no one to take care of me,

לא היה מישהו שיטפל בי.

and I had no one to pay that fee.

ולא היה לי אף אחד שישלם את דמי הלימוד.

I felt so hopeless.

הרגשתי כל כך חסרת אונים.

But then, one of my best friends,

אבל אז, אחת מחברותיי הטובות,

a beautiful Kenyan lady, Esther Kaecha,

נערה קנייתית יפייפיה, אסתר קאהצ'ה,

called me during this devastating moment,

התקשרה אלי ברגע המתסכל הזה,

and she was like, "Mary, you have a strong will.

ואמרה לי: "מרי, יש לך כוח רצון חזק.

And I have a plan, and it's going to work."

ויש לי תוכנית והיא הולכת לצאת לפועל".

OK, when you're in those devastating moments, you accept anything, right?

אוקיי, ברגעים הקשים האלו מתפשרים על הכל, נכון?

So the plan was, she organized some travel money

אז לפי התוכנית, היא גייסה לנו קצת כסף

for us to travel to Anester Victory Girls High School.

כדי שנבקר בתיכון בנות "ניצחון אנסטר".

I remember that day so well.

אני זוכרת את היום הזה כל כך טוב.

It was raining when we entered the principal's office.

ירד גשם כשנכנסנו למשרד של המנהל.

We were shaking like two chickens that had been rained on,

רעדנו כמו שתי תרנגולות שנרטבו מהגשם.

and we looked at him.

והסתכלנו עליו.

He was asking, "What do you want?"

הוא שאל: "מה אתן רוצות"?

And we looked at him with the cat face.

והסתכלנו עליו במבט חתולי.

"We just want to go back to school."

"אנחנו רק רוצות לחזור לבית הספר".

Well, believe it or not, he not only paid our school fees

טוב, תאמינו או לא, לא רק שהוא שילם את דמי הלימוד שלנו

but also our uniform and pocket money for food.

אלא גם את הכסף לארוחות ולתלבושת האחידה.

Clap for him.

תמחאו לו כפיים.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

When I finished my high school career,

כשסיימתי את קריירת התיכון שלי,

I became the head girl.

הפכתי להיות תלמידה מייצגת.

And when I sat for the KCSE for a second time,

וכשעשיתי את מבחני הבגרות בפעם השנייה,

I was able to receive a B minus. Clap.

הצלחתי לקבל ציון טוב. מחיאות כפיים.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה.

So I really want to say thank you to Anester Victory, Mr. Gatimu

אז אני רוצה להגיד תודה ל"ניצחון אנסטר", מר' גטימו

and the whole Anester fraternity for giving me that chance.

ולכל קהילת "אנסטר" שנתנו לי את ההזדמנות הזאת.

From time to time,

מפעם לפעם,

members of my family will insist that my sister and I should get married

קרובי משפחה שלי היו מתעקשים שאני ואחותי נתחתן

so that somebody will take care of us.

כדי שמישהו ידאג לנו.

They will say,

הם היו אומרים,

"We have a man for you."

"יש לנו בן זוג בשבילך".

I really hate the fact that people took us as property rather than children.

שנאתי את העובדה שהתייחסו אלינו כאל רכוש ולא כאל ילדים.

Sometimes they will jokingly say,

לפעמים הם היו מתבדחים,

"You are going to lose your market value

"את הולכת לאבד את ערכך בשוק

the more educated you become."

ככל שתהיי יותר משכילה".

But the truth is,

אבל האמת היא,

an educated woman is feared in my community.

שאישה משכילה מפחידה את הקהילה שלי.

But I told them, this is not what I want.

אבל אמרתי להם שזה לא מה שאני רוצה.

I don't want to get kids at 16 like my mother did.

אני לא רוצה להוליד ילדים בגיל 16 כמו אמא שלי.

This is not my life.

זה לא החיים שלי.

Even though my sisters and I are suffering,

למרות שאני ואחיותי סובלות,

there's no way we are heading in that direction.

אין סיכוי שנלך בכיוון הזה.

I refuse to repeat history.

אני סירבתי לחזור על העבר.

Educating a girl will create equal and stable societies.

חינוך בנות, יעזור לבנות קהילות שוות ויציבות.

And educated refugees will be the hope

וחינוך פליטים יהיה התקווה

of rebuilding their countries someday.

לשיקום הארצות שלהם ביום מן הימים.

Girls and women have a part to play in this

נערות ונשים משחקות תפקיד חשוב כאן

just as much as men.

בדיוק כמו גברים.

Well, we have men in my family that encourage me to move on:

טוב, היו גברים במשפחה שעודדו אותי להמשיך הלאה:

my half brothers and also my half sisters.

אחיי ואחיותי למחצה.

When I finished my high school career,

כשסיימתי את קריירת התיכון שלי,

I moved my sisters to Nairobi, where they live with my stepsister.

העברתי את האחיות שלי לנאירובי, שיחיו עם אחותי החורגת.

They live 17 people in a house.

הם גרים 17 אנשים בתוך בית אחד.

But don't pity us.

אבל אל תרחמו עלינו.

The most important thing is that they all get a decent education.

הדבר הכי חשוב הוא שכל אחד מהם זכה לקבל השכלה.

The winners of today

המנצחים של היום

are the losers of yesterday,

הם המפסידים של אתמול,

but who never gave up.

אבל הם אלה שמעולם לא ויתרו.

And that is who we are,

ואלה מי שאנחנו.

my sisters and I.

אחיותיי ואני.

And I'm so proud of that.

ואני כל כך גאה בזה.

My biggest investment in life --

ההשקעה הכי גדולה שלי בחיים --

(Applause)

(מחיאות כפיים)

is the education of my sisters.

היא ההשכלה של האחיות שלי.

Education creates an equal and fair chance for everyone to make it.

השכלה יוצרת הזדמנות שווה לכל אחד להצליח.

I personally believe education is not all about the syllabus.

אני אישית מאמינה שההשכלה לא עוסקת רק בתוכנית הלימודים.

It's about friendship.

היא עוסקת בחברות.

It's about discovering our talents.

היא עוסקת בלגלות את הכשרונות שלנו.

It's about discovering our destiny.

היא עוסקת בלגלות את היעוד שלנו.

I will, for example, not forget the joy that I had

אני, לדוגמא, לא אשכח את השמחה שהרגשתי,

when I first had singing lessons in school,

כשעשיתי בפעם הראשונה שיעור שירה בבית הספר,

which is still a passion of mine.

שעדיין ממשיכה להיות התשוקה שלי.

But I wouldn't have gotten that

אבל אני לא יכולתי לקבל את זה

anywhere else.

בשום מקום אחר.

As a teacher, I see my classroom as a laboratory

בתור מורה, אני רואה את הכיתה שלי כמעבדה

that not only generates skills and knowledge

שלא רק מרכזת ידע ויכולות,

but also understanding and hope.

אלא גם הבנה ותקווה.

Let's take a tree.

בואו ניקח לדוגמא עץ.

A tree may have its branches cut,

לעץ יש אולי הרבה ענפים חתוכים,

but give it water, and it will grow new branches.

אבל תנו לו מים, והוא יצמיח ענפים חדשים.

For the child of war,

לילדי המלחמה,

an education can turn their tears of loss into a passion for peace.

ההשכלה יכולה להפוך את דמעות האובדן לתשוקה לשלום.

And for that reason, I refuse to give up on a single student in my class.

ומהסיבה הזאת, אני מסרבת לוותר על אף תלמיד בכיתה שלי.

(Applause)

(מחיאות כפיים).

Education heals.

ההשכלה מרפאה.

The school environment

סביבת הלימודים

gives you a focus to focus ahead.

מכווינה אתכם להתרכז בהתקדמות הלאה.

Let's take it this way:

בואו נסתכל על זה ככה:

when you're busy solving mathematical equations,

כשאתם עסוקים בלפתור תרגילי מתמטיקה,

and you are memorizing poetry,

ואתם משננים שירה,

you forget the violence that you witnessed back home.

אתם שוכחים מהאלימות שהייתם עדים לה בבית.

And that is the power of education.

וזה הוא כוחה של ההשכלה.

It creates this place for peace.

היא יוצרת מקום של שלווה.

Kakuma is teeming with learners.

קאקומה שורצת בתלמידים.

Over 85,000 students are enrolled in schools here,

מעל ל85,000 תלמידים רשומים בבתי הספר האלו.

which makes up 40 percent of the refugee population.

מה שיוצר כ40 אחוזים מאוכלוסיית הפליטים.

It includes children who lost years of education because of the war back home.

וזה כולל אל הילדים שהפסידו שנים של חינוך בגלל המלחמה בבית.

And I want to ask you a question:

ואני רוצה לשאול אתכם שאלה:

If education is about building a generation of hope,

אם ההשכלה עוסקת בבנייתו של דור התקווה,

why are there 120 students packed in my classroom?

אז למה יש 120 תלמידים דחוסים בתוך הכיתה שלי?

Why is it that only six percent of the primary school students

למה זה שרק שישה אחוזים מתלמידי יסודי,

are making it to high school,

ממשיכים לבית ספר התיכון,

simply because we do not have enough places for them?

רק בגלל העובדה שאין לנו מספיק מקומות בשבילם?

And why is it that only one percent of the secondary school graduates

ולמה זה שרק אחוז אחד מתלמידי חטיבות הביניים מסיימים בהצלחה

are making it to university?

וממשיכים לאוניברסיטה?

I began by saying that I am a teacher.

התחלתי מזה שאמרתי שאני מורה.

But once again, I have become a student.

אבל שוב, הפכתי לתלמידה.

In March, I moved to Rwanda

במרץ, עברתי לרואנדה

on a scholarship program called "Bridge2Rwanda."

בעזרת תוכנית מלגה שנקראת "גשר לרואנדה".

It prepares scholars for universities.

היא מכינה את בעלי המלגות ללימודים באוניברסיטה.

They are able to get a chance to compete for universities abroad.

הם מקבלים הזדמנות להתחרות לאוניברסיטאות בחו"ל.

I am now having teachers telling me what to do,

עכשיו מורים אומרים לי מה לעשות,

instead of the other way round.

בשונה מהדרך שבה זה פעל לפני.

People are once again investing in me.

אנשים שוב משקיעים בי.

So I want to ask you all to invest in young refugees.

אז אני רוצה לבקש מכולכם להשקיע בפליטים צעירים.

Think of the tree that we mentioned earlier.

תחשבו על העץ שהזכרנו מקודם.

We are the generation to plant it,

אנחנו הדור ששותל אותו,

so that the next generation can water it,

כדי שהדור הבא יוכל להשקות אותו,

and the one that follows will enjoy the shade.

והדור העוקב יהנה מהצל.

They will reap the benefits.

הם יקטפו את התגמולים.

And the greatest benefit of them all

והתגמול הטוב מכולם

is an education that will last.

הוא השכלה שתישאר.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)