Vincent Cochetel: I was held hostage for 317 days. Here's what I thought about…

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Ido Dekkers

I cannot forget them.

איני מסוגל לשכוח אותם.

Their names were Aslan, Alik, Andrei,

שמותיהם היו אסלן, אליק, אנדריי,

Fernanda, Fred, Galina, Gunnhild,

פרננדה, פרד, גלינה, גונהילד,

הנס, אינגבורג, מאטי, נטליה,

Hans, Ingeborg, Matti, Natalya,

Nancy, Sheryl, Usman, Zarema,

ננסי, שריל, אוסמן, זארמה,

והרשימה עוד נמשכת.

and the list is longer.

For many, their existence, their humanity,

לדידם של רבים, עצם קיומם, אנושיותם,

has been reduced to statistics,

הם בגדר נתונים גרידא

coldly recorded as "security incidents."

שמתועדים ביובש כ"תקריות בטחוניות".

For me, they were colleagues

בשבילי, הם היו עמיתים

שמשתייכים לאותה קהילה של עובדי הסיוע ההומניטרי

belonging to that community of humanitarian aid workers

that tried to bring a bit of comfort

שניסו להביא מעט נחמה

to the victims of the wars in Chechnya in the '90s.

לקורבנות המלחמה בצ'צ'ניה בשנות ה-90 של המאה ה-20.

They were nurses, logisticians, shelter experts,

הם היו אחיות, אנשי לוגיסטיקה, מומחים למקלטים,

paralegals, interpreters.

מתמחים משפטיים, מתורגמנים.

And for this service, they were murdered,

וכגמול על שירותם זה, הם נרצחו,

משפחותיהם נקרעו לגזרים

their families torn apart,

and their story largely forgotten.

ובמידה רבה, סיפורם נשכח.

No one was ever sentenced for these crimes.

איש לא נשפט אי-פעם על פשעים אלה.

I cannot forget them.

אני איני מסוגל לשכוח אותם.

הם כמו חיים בתוכי,

They live in me somehow,

their memories giving me meaning every day.

זכרם ממלא במשמעות את כל ימי.

But they are also haunting the dark street of my mind.

אבל הוא גם רודף אותי, ברחובות האפלים של נפשי.

As humanitarian aid workers,

כעובדי סיוע הומניטרי,

they made the choice to be at the side of the victim,

הם בחרו להתייצב לצד הקורבנות,

to provide some assistance, some comfort, some protection,

לספק מעט סיוע, נחמה כלשהי, הגנה מסוימת,

but when they needed protection themselves,

אבל כשהם נזקקו בעצמם להגנה,

it wasn't there.

זו לא נמצאה להם.

When you see the headlines of your newspaper these days

כשרואים כיום את כותרות העיתונים,

with the war in Iraq or in Syria --

המלחמה בעיראק או בסוריה --

aid worker abducted, hostage executed --

עובדי סיוע שנחטפו, בני ערובה שהוצאו להורג --

but who were they?

אבל מי הם היו?

Why were they there?

מדוע הם היו שם?

What motivated them?

מה הניע אותם?

How did we become so indifferent to these crimes?

איך זה הפכנו כה אדישים לפשעים אלה?

This is why I am here today with you.

זו הסיבה שאני נמצא איתכם היום.

עלינו למצוא דרכים טובות יותר להנציח את זכרם.

We need to find better ways to remember them.

We also need to explain the key values to which they dedicated their lives.

עלינו גם להסביר את הערכים המרכזיים

שלמענם הם מסרו את חייהם.

We also need to demand justice.

עלינו גם לתבוע צדק.

כשנשלחתי ב-96'

When in '96 I was sent

by the United Nations High Commissioner for Refugees to the North Caucasus,

ע"י הנציב העליון של האו"ם לענייני פליטים לצפון הקווקז,

I knew some of the risks.

כבר הכרתי חלק מהסכנות.

Five colleagues had been killed,

חמישה מעמיתי כבר נהרגו,

three had been seriously injured,

שלושה נפצעו קשה,

seven had already been taken hostage.

שבעה היו כבר מוחזקים כבני ערובה.

אז נהגנו בזהירות.

So we were careful.

השתמשנו בכלי-רכב משוריינים, במכוניות פתיון,

We were using armored vehicles, decoy cars,

changing patterns of travel, changing homes,

שינינו את דפוסי התנועה, החלפנו בתים,

all sorts of security measures.

כל מיני אמצעי בטחון.

Yet on a cold winter night of January '98, it was my turn.

ולמרות הכל, בליל חורף קר בינואר 98', הגיע תורי.

When I entered my flat in Vladikavkaz with a guard,

כשנכנסתי עם שומר-ראש לדירתי שבוולאדיקווקז,

הוקפנו בגברים חמושים.

we were surrounded by armed men.

They took the guard, they put him on the floor,

הם תפסו את השומר, השכיבו אותו על הרצפה,

they beat him up in front of me,

היכו אותו לנגד עיני,

tied him, dragged him away.

קשרו אותו, גררו אותו משם,

I was handcuffed, blindfolded, and forced to kneel,

ידי נאזקו, עיני כוסו והוכרחתי לרדת על ברכי,

as the silencer of a gun pressed against my neck.

כשמשתיק-קול של אקדח לחוץ כנגד צווארי.

כשקורה לך דבר כזה,

When it happens to you,

there is no time for thinking, no time for praying.

אין זמן לחשוב, אין זמן להתפלל.

המוח שלי עבר למצב אוטומטי,

My brain went on automatic,

rewinding quickly the life I'd just left behind.

והקרין לי במהירות את החיים שזה עתה השארתי מאחורי.

It took me long minutes to figure out

רק כעבור רגעים ארוכים הבנתי,

that those masked men there were not there to kill me,

שהגברים רעולי הפנים האלה לא באו להרוג אותי,

ושמישהו, במקום כלשהו, הורה לחטוף אותי.

but that someone, somewhere, had ordered my kidnapping.

Then a process of dehumanization started that day.

באותו יום החל תהליך של מחיקת צלם אנוש.

I was no more than just a commodity.

כעת לא הייתי יותר מאשר סחורה.

בד"כ אינני מדבר על זה.

I normally don't talk about this,

אבל הייתי רוצה לשתף אתכם באחדים מאותם 317 ימי שבי.

but I'd like to share a bit with you some of those 317 days of captivity.

I was kept in an underground cellar,

הוחזקתי במרתף,

total darkness,

חושך גמור

for 23 hours and 45 minutes every day,

במשך 23 שעות ו-45 דקות מידי יום.

and then the guards would come, normally two.

ואז היו מגיעים השומרים, בד"כ שניים,

They would bring a big piece of bread,

מביאים חתיכת לחם גדולה,

a bowl of soup, and a candle.

קערת מרק ונר.

That candle would burn for 15 minutes,

הנר היה דולק במשך 15 דקות,

15 minutes of precious light,

15 דקות של אור יקר-ערך,

ואז הם היו לוקחים אותו, והייתי חוזר לחשכה.

and then they would take it away, and I returned to darkness.

נקשרתי בכבל מתכת אל מיטתי.

I was chained by a metal cable to my bed.

I could do only four small steps.

יכולתי לפסוע ארבעה צעדים קטנים בלבד.

I always dreamt of the fifth one.

חלמתי תמיד על הצעד החמישי.

And no TV, no radio, no newspaper, no one to talk to.

בלי טלויזיה, בלי רדיו, בלי עיתונים, בלי בן-שיחה.

I had no towel, no soap, no toilet paper,

לא היו לי מגבת, סבון, נייר טואלט,

רק שני דליי מתכת פתוחים. אחד למים ואחד לפסולת.

just two metal buckets open, one for water, for one waste.

Can you imagine that mock execution can be a pastime for guards

התוכלו לתאר לעצמכם שומרים שמשתעשעים בהוצאות בדויות להורג

when they are sadistic or when they are just bored or drunk?

כשהם במצב-רוח סדיסטי או סתם משועממים או שתויים?

We are breaking my nerves very slowly.

הם התישו את עצבי באיטיות רבה מאד.

Isolation and darkness are particularly difficult to describe.

את הבידוד והחשכה קשה במיוחד לתאר.

How do you describe nothing?

איך מתארים כלום?

There are no words for the depths of loneliness I reached

אין מלים לתאר את עמקי הבדידות אליהם הגעתי

in that very thin border between sanity and madness.

באותו גבול דקיק שבין שפיות לטירוף.

בחשכה שיחקתי לפעמים בדמיוני בדמקה.

In the darkness, sometimes I played imaginary games of checkers.

I would start with the black,

הייתי מתחיל עם השחורים,

play with the white,

משחק עם הלבנים,

חוזר לשחורים כדי להערים על היריב.

back to the black trying to trick the other side.

I don't play checkers anymore.

אני כבר לא משחק דמקה.

I was tormented by the thoughts of my family and my colleague, the guard, Edik.

התעניתי במחשבות על משפחתי ועל עמיתי ושומר הראש שלי, אדיק.

לא ידעתי מה עלה בגורלו.

I didn't know what had happened to him.

I was trying not to think,

ניסיתי לא לחשוב,

I tried to fill up my time

ניסיתי למלא את זמני

by doing all sorts of physical exercise on the spot.

בכל מיני תרגילים גופניים מבלי לזוז.

I tried to pray, I tried all sorts of memorization games.

ניסיתי להתפלל, ניסיתי לשחק במשחקי זכרון.

אבל החשכה גם יוצרת דימויים ומחשבות מטורפים.

But darkness also creates images and thoughts that are not normal.

One part of your brain wants you to resist, to shout, to cry,

חלק אחד מהמוח רוצה שתתנגד, שתצעק, שתבכה,

and the other part of the brain orders you to shut up

וחלק שני במוח מצווה עליך לשתוק

ופשוט להתגבר.

and just go through it.

It's a constant internal debate; there is no one to arbitrate.

זהו ויכוח פנימי תמידי. אין מי שימלא תפקיד של בורר.

פעם אחת ניגש אלי שומר בתוקפנות רבה, ואמר לי:

Once a guard came to me, very aggressively, and he told me,

"היום תרד על הברכיים ותתחנן לקבל אוכל."

"Today you're going to kneel and beg for your food."

I wasn't in a good mood, so I insulted him.

הייתי במצב-רוח רע, ולכן העלבתי אותו.

I insulted his mother, I insulted his ancestors.

העלבתי את אימו, העלבתי את אבותיו.

The consequence was moderate: he threw the food into my waste.

התוצאה היתה מתונה: הוא השליך את האוכל לדלי הפסולת.

The day after he came back with the same demand.

למחרת, הוא חזר עם אותה הדרישה.

He got the same answer,

הוא קיבל את אותה התשובה,

which had the same consequence.

והתוצאה היתה זהה.

Four days later, the body was full of pain.

אחרי ארבעה ימים הגוף כאב כולו.

I didn't know hunger hurt so much when you have so little.

לא ידעתי שהרעב מכאיב כל-כך כשיש כה מעט.

So when the guards came down,

אז כשהשומרים הגיעו,

I knelt.

ירדתי על הברכיים.

התחננתי לאוכל.

I begged for my food.

הכניעה היתה הדרך היחידה להגיע לנר הבא.

Submission was the only way for me to make it to another candle.

After my kidnapping,

אחרי חטיפתי, הועברתי מצפון-אוסטיה לצ'צ'ניה,

I was transferred from North Ossetia to Chechnya,

three days of slow travel in the trunks of different cars,

שלושה ימים של מסע איטי בארגזי מטען של מכוניות שונות,

and upon arrival, I was interrogated

ועם הגעתי, נחקרתי במשך 11 יום ע"י בחור בשם רוסלן.

for 11 days by a guy called Ruslan.

השגרה היתה תמיד זהה:

The routine was always the same:

התאורה היתה מתגברת מעט, היו עוברות 45 דקות,

a bit more light, 45 minutes.

He would come down to the cellar,

הוא היה יורד למרתף, מבקש מהשומרים לקשור אותי לכיסא,

he would ask the guards to tie me on the chair,

ומגביר את המוסיקה.

and he would turn on the music loud.

And then he would yell questions.

ואז היה מתחיל לצרוח שאלות.

He would scream. He would beat me.

הוא היה צועק. הוא היה מכה אותי.

I'll spare you the details.

אחסוך מכם את הפרטים.

There are many questions I could not understand,

היו שאלות רבות שלא הבנתי,

and there are some questions I did not want to understand.

והיו גם שאלות שלא רציתי להבין.

The length of the interrogation was the duration of the tape:

משך החקירה היה כאורך הקלטת:

15 songs, 45 minutes.

15 שירים, 45 דקות.

I would always long for the last song.

תמיד ציפיתי בקוצר-רוח לשיר האחרון.

On one day, one night in that cellar, I don't know what it was,

יום אחד, או לילה אחד במרתף, אינני יודע מה מהם,

שמעתי ילד בוכה בקומה מעלי,

I heard a child crying above my head,

ילד, בן שנתיים או שלוש.

a boy, maybe two or three years old.

צעדים, מהומה, אנשים מתרוצצים.

Footsteps, confusion, people running.

So when Ruslan came the day after,

אז כשרוסלן הגיע למחרת,

before he put the first question to me,

לפני שהספיק להציג לי את השאלה הראשונה,

I asked him, "How is your son today? Is he feeling better?"

שאלתי אותו: "מה שלום הבן שלך? הוא מרגיש טוב יותר?"

Ruslan was taken by surprise.

רוסלן הופתע.

He was furious that the guards may have leaked some details

הוא זעם על כך שהשומרים אולי הדליפו פרטים אודות חייו הפרטיים.

about his private life.

המשכתי לדבר על ארגונים לא-ממשלתיים שמספקים תרופות למרפאות מקומיות,

I kept talking about NGOs supplying medicines to local clinics

that may help his son to get better.

ושיכולים לעזור לבנו להחלים.

And we talked about education, we talked about families.

שוחחנו על חינוך, על משפחות.

He talked to me about his children.

הוא סיפר לי על ילדיו.

I talked to him about my daughters.

סיפרתי לו על בנותי.

And then he'd talk about guns, about cars, about women,

ואז הוא דיבר על נשק, על מכוניות, על נשים,

and I had to talk about guns, about cars, about women.

ואני נאלצתי לדבר על נשק, על מכוניות ועל נשים.

And we talked until the last song on the tape.

שוחחנו עד השיר האחרון בקלטת.

Ruslan was the most brutal man I ever met.

רוסלן היה האדם הכי אכזרי שהכרתי מעודי.

He did not touch me anymore.

מאז, הוא לא נגע בי יותר.

He did not ask any other questions.

הוא הפסיק לשאול אותי שאלות.

I was no longer just a commodity.

הפסקתי להיות סחורה.

Two days after, I was transferred to another place.

כעבור יומיים הועברתי למקום אחר.

There, a guard came to me, very close -- it was quite unusual --

ניגש אלי שם שומר,

עמד קרוב מאד -- זה היה חריג למדי --

and he said with a very soft voice, he said,

ואמר לי בקול רך מאד:

"אני רוצה להודות לך

"I'd like to thank you

for the assistance your organization provided my family

"על הסיוע שהארגון שלך העניק למשפחה שלי

when we were displaced in nearby Dagestan."

"כשנעקרנו מסביבות דגסטן."

מה כבר יכולתי לענות?

What could I possibly reply?

It was so painful. It was like a blade in the belly.

זה היה כה מכאיב, כמו סכין בבטן.

It took me weeks of internal thinking to try to reconcile

נדרשו לי שבועות של מחשבה כדי ליישב

the good reasons we had to assist that family

בין הסיבות הטובות שהיו לנו לעזור למשפחה שלו,

and the soldier of fortune he became.

לבין שכיר החרב שהוא הפך להיות.

הוא היה צעיר, הוא היה ביישן.

He was young, he was shy.

לא זכיתי לראות את פניו.

I never saw his face.

He probably meant well.

כוונתו היתה כנראה טובה,

אבל באותן 15 שניות,

But in those 15 seconds,

he made me question everything we did,

הוא גרם לי להטיל ספק בכל מה שעשינו,

all the sacrifices.

בכל מה שהקרבנו.

He made me think also how they see us.

הוא גרם לי גם לחשוב איך אנו נראים בעיניהם.

Until then, I had assumed that they know why we are there

עד אז הנחתי שהם יודעים למה אנחנו שם ומה אנו עושים.

and what we are doing.

One cannot assume this.

אי-אפשר להניח הנחה כזאת.

Well, explaining why we do this is not that easy,

לא כל-כך קל להסביר מדוע אנו עושים זאת,

אפילו לשארי-בשרנו הקרובים ביותר.

even to our closest relatives.

איננו מושלמים, איננו נעלים,

We are not perfect, we are not superior,

we are not the world's fire brigade,

איננו מכבי האש של העולם,

we are not superheroes,

איננו גיבורי-על,

איננו מפסיקים מלחמות,

we don't stop wars,

we know that humanitarian response is not a substitute for political solution.

ברור לנו שמענה הומניטרי איננו תחליף לפתרון פוליטי.

ובכל זאת אנו עושים זאת, כי חייו של כל אדם חשובים.

Yet we do this because one life matters.

Sometimes that's the only difference you make --

לפעמים, זו התוצאה היחידה --

one individual, one family, a small group of individuals --

אדם אחד, משפחה אחת, קבוצה אחת --

ויש להם חשיבות.

and it matters.

כשמתחולל צונאמי, רעש או טייפון,

When you have a tsunami, an earthquake or a typhoon,

you see teams of rescuers coming from all over the world,

רואים צוותי הצלה שמגיעים מכל העולם

ומחפשים ניצולים במשך שבועות.

searching for survivors for weeks.

מדוע? איש לא תוהה על כך.

Why? Nobody questions this.

Every life matters,

חייו של כל אדם חשובים,

or every life should matter.

או צריכים להיות חשובים.

זה נכון גם לגבינו, כשאנו עוזרים לפליטים,

This is the same for us when we help refugees,

people displaced within their country by conflict, or stateless persons,

אנשים שנעקרו בתוך ארצם בעקבות סכסוך, או פליטים גולים,

I know many people,

אני מכיר אנשים רבים שלנוכח סבל נורא

when they are confronted by overwhelming suffering,

הם חשים חסרי-אונים, ומבחינתם, בכך זה נגמר.

they feel powerless and they stop there.

חבל, כי יש דרכים רבות שבהן אפשר לעזור.

It's a pity, because there are so many ways people can help.

אנו לא מניחים לתחושה הזאת לעצור אותנו.

We don't stop with that feeling.

אנו משתדלים לעשות ככל יכולתנו כדי לספק סיוע כלשהו,

We try to do whatever we can to provide some assistance,

some protection, some comfort.

הגנה כלשהי, נחמה כלשהי.

We have to.

אנו חייבים.

איננו מסוגלים לנהוג אחרת.

We can't do otherwise.

It's what makes us feel, I don't know, simply human.

זה מה שגורם לנו להרגיש, לא יודע, פשוט אנושיים.

זו תמונה שלי, מיום השחרור.

That's a picture of me the day of my release.

חודשים מספר אחרי שחרורי פגשתי את ראש ממשלת צרפת דאז.

Months after my release, I met the then-French prime minister.

The second thing he told me:

הדבר השני שהוא אמר לי:

"You were totally irresponsible to go to the North Caucasus.

"היה חוסר-אחריות גמור מצידכם לצאת לצפון הקווקז.

"אין לכם מושג כמה בעיות גרמתם לנו."

You don't know how many problems you've created for us."

זו היתה פגישה קצרה.

It was a short meeting.

(Laughter)

(צחוק)

I think helping people in danger is responsible.

בעיני, עזרה לאנשים בסכנה היא מעשה אחראי.

באותה מלחמה, שאיש לא התכוון ברצינות להפסיק,

In that war, that nobody seriously wanted to stop,

and we have many of these today,

וכיום יש לנו הרבה כאלה,

מתן קצת סיוע והגנה לאנשים במצוקה,

bringing some assistance to people in need and a bit of protection

was not just an act of humanity,

לא היה רק מעשה הומני;

זה היה משמעותי מאד מבחינת האנשים.

it was making a real difference for the people.

מדוע הוא לא הצליח להבין זאת?

Why could he not understand this?

We have a responsibility to try.

מוטלת עלינו האחריות לנסות.

You've heard about that concept: Responsibility to Protect.

ודאי שמעתם על רעיון "האחריות להגן".

Outcomes may depend on various parameters.

התוצאות תלויות במספר גורמים.

We may even fail, but there is worse than failing --

ייתכן אפילו שניכשל, אבל גרוע מכך

it's not even trying when we can.

הוא בכלל לא לנסות כשאפשר.

Well, if you are met this way, if you sign up for this sort of job,

אם אתם כאלה, אם התחייבתם לעבודה כזאת,

your life is going to be full of joy and sadness,

חייכם יהיו מלאי שמחה ועצב,

because there are a lot of people we cannot help,

כי יש רבים שלא נוכל לעזור להם.

a lot of people we cannot protect, a lot of people we did not save.

יש רבים שלא נוכל להגן עליהם או להצילם.

I call them my ghost,

מבחינתי, אלו הרוחות שלי,

and by having witnessed their suffering from close,

ומי שהיה עד לסבלם באופן בלתי-אמצעי

you take a bit of that suffering on yourself.

לוקח איתו משהו מסבלם.

Many young humanitarian workers

הרבה עובדי סיוע צעירים

go through their first experience with a lot of bitterness.

יוצאים מהתנסותם הראשונה עם מרירות רבה.

They are thrown into situations where they are witness,

הם מושלכים למצבים שבהם הם עדים למתרחש,

but they are powerless to bring any change.

אך חסרי-אונים להשפיע.

הם נאלצים ללמוד לקבל זאת

They have to learn to accept it

and gradually turn this into positive energy.

ובהדרגה, הופכים זאת לאנרגיה חיובית.

It's difficult.

זה קשה.

Many don't succeed,

רבים אינם מצליחים בכך,

but for those who do, there is no other job like this.

אבל לאלו שכן, אין עוד עבודה כזאת.

You can see the difference you make every day.

אתה רואה את ההשפעה שלך מידי יום ביומו.

Humanitarian aid workers know the risk they are taking

עובדי סיוע הומניטרי יודעים במה הם מסתכנים

in conflict areas or in post-conflict environments,

באזורים של סכסוך או אחרי סכסוך,

yet our life, our job, is becoming increasingly life-threatening,

אבל מעשינו ועבודתנו מסכנים יותר ויותר את חיינו

and the sanctity of our life is fading.

וקדושת חיינו הולכת ומתפוגגת.

Do you know that since the millennium,

האם ידעתם שמאז תחילת האלף

גדל פי 3 מספר ההתקפות על עובדי סיוע הומניטרי?

the number of attacks on humanitarian aid workers has tripled?

2013 broke new records:

שנת 2013 שברה שיאים:

155 מעמיתי נהרגו,

155 colleagues killed,

171 seriously wounded,

171 נפצעו אנושות,

134 abducted.

134 נחטפו.

So many broken lives.

כל-כך הרבה חיים הרוסים.

Until the beginning of the civil war in Somalia in the late '80s,

עד תחילת מלחמת האזרחים בסומליה בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20,

humanitarian aid workers were sometimes victims

עובדי הסיוע ההומניטרי נפלו לעתים קורבן

of what we call collateral damages,

למה שקרוי "נזק משני",

but by and large we were not the target of these attacks.

אבל בד"כ, לא היינו יעדי אותם פיגועים.

זה השתנה.

This has changed.

Look at this picture.

הביטו בתמונה הזאת.

בגדד, אוגוסט 2003.

Baghdad, August 2003:

24 colleagues were killed.

24 מעמיתי נהרגו.

Gone are the days when a U.N. blue flag or a Red Cross

חלפו-עברו הימים בהם הדגל הכחול של האו"ם,

או דגל הצלב האדום,

would automatically protect us.

היו מגינים עלינו באופן אוטומטי.

Criminal groups and some political groups

כנופיות פושעים וכנופיות פוליטיות,

מזינות אלו את אלו מזה 20 שנה,

have cross-fertilized over the last 20 years,

and they've created these sort of hybrids

והן הולידו מין יצור-כלאיים

שאין לנו שום דרך לתקשר עימו.

with whom we have no way of communicating.

Humanitarian principles are tested, questioned, and often ignored,

עקרונות הומניטריים נבחנים, מאותגרים ולעתים קרובות נזנחים,

but perhaps more importantly, we have abandoned the search for justice.

אך אולי חשוב יותר, נטשנו את החיפוש אחר צדק.

נראה שאין שום השלכות

There seems to be no consequence whatsoever

for attacks against humanitarian aid workers.

לפיגועים נגד עובדי סיוע הומניטרי.

After my release, I was told not to seek any form of justice.

אחרי שחרורי, נאמר לי לא לחפש צדק בשום צורה שהיא.

It won't do you any good, that's what I was told.

"לא תצמח לך שום תועלת מכך", אמרו לי.

Plus, you're going to put in danger the life of other colleagues.

"בנוסף, תסכן את חייהם של עמיתיך."

It took me years to see the sentencing

עברו שנים עד שזכיתי לראות

of three people associated with my kidnapping,

את שלושת האנשים הקשורים בחטיפתי עומדים למשפט,

but this was the exception.

אבל זה היה היוצא-מן-הכלל.

There was no justice for any of the humanitarian aid workers

הצדק לא נעשה לאיש מעובדי הסיוע ההומניטרי

killed or abducted in Chechnya between '95 and '99,

שנהרגו או נחטפו בצ'צ'ניה בין השנים 95' ל-99',

and it's the same all over the world.

וכך גם בכל העולם כולו.

This is unacceptable.

זה לא יעלה על הדעת.

This is inexcusable.

אין על כך מחילה.

Attacks on humanitarian aid workers are war crimes in international law.

פיגועים נגד עובדי סיוע הומניטרי הם פשעי מלחמה לפי הדין הבינלאומי.

Those crimes should not go unpunished.

אסור שפשעים אלה יצאו פטורים בלא כלום.

We must end this cycle of impunity.

עלינו להפסיק את מעגל הקסמים של החסינות.

We must consider that those attacks against humanitarian aid workers

עלינו לראות בהתקפות אלה, נגד עובדי סיוע הומניטרי,

are attacks against humanity itself.

התקפות על האנושות עצמה.

That makes me furious.

זה מרתיח אותי.

I know I'm very lucky compared to the refugees I work for.

ברור לי שהתמזל מזלי, לעומת הפליטים שלמענם אני עובד.

I don't know what it is to have seen my whole town destroyed.

אינני יודע מה זה לראות שכל עירי נהרסה.

אינני יודע מה זה לראות את קרובי נורים לנגד עיני.

I don't know what it is to have seen my relatives shot in front of me.

אינני יודע מה זה לאבד את הגנתה של מדינתי.

I don't know what it is to lose the protection of my country.

I also know that I'm very lucky compared to other hostages.

ברור לי גם שהתמזל מזלי, שלא כמו בני-ערובה אחרים.

Four days before my eventful release, four hostages were beheaded

ארבעה ימים לפני שחרורי המיוחל נערפו ראשיהם של 4 בני-ערובה

a few miles away from where I was kept in captivity.

קילומטרים ספורים מהמקום בו הוחזקתי בשבי.

Why them?

מדוע הם?

Why am I here today?

מדוע אני נמצא כאן היום?

No easy answer.

אין תשובה פשוטה.

I was received with a lot of support that I got from my relatives,

התקבלתי בתמיכה רבה מצד קרובי משפחתי,

מצד עמיתים, חברים, מצד אנשים שלא הכרתי.

from colleagues, from friends, from people I didn't know.

They have helped me over the years to come out of the darkness.

במשך השנים, הם עזרו לי לצאת מהאפילה.

Not everyone was treated with the same attention.

לא כולם זכו ליחס כזה.

How many of my colleagues, after a traumatic incident,

כמה מעמיתי, לאחר אירוע טראומטי,

took their own life?

התאבדו?

I can count nine that I knew personally.

אני יכול למנות תשעה כאלה, שהכרתי אישית.

How many of my colleagues went through a difficult divorce

כמה מעמיתי עברו גירושין קשים בעקבות אירוע טראומטי,

after a traumatic experience

because they could not explain anything anymore to their spouse?

כי כבר לא יכלו להסביר שום דבר לבני ובנות זוגם?

כבר הפסקתי לספור.

I've lost that count.

There is a price for this type of life.

יש מחיר לחיים כאלה.

ברוסיה חרוטות כתובות יפות על כל אנדרטאות המלחמה.

In Russia, all war monuments have this beautiful inscription at the top.

It says, (In Russian)

כתוב שם (רוסית):

"No one is forgotten, nothing is forgotten."

"איש לא נשכח, דבר לא נשכח."

I do not forget my lost colleagues.

אינני שוכח את עמיתי שאבדו.

I cannot forget anything.

אינני יכול לשכוח דבר.

I call on you to remember their dedication

אני קורא לכם לזכור את מסירותם

and demand that humanitarian aid workers around the world

ולדרוש שעובדי הסיוע ההומניטרי ברחבי העולם

be better protected.

יזכו להגנה טובה יותר.

We should not let that light of hope they have brought to be switched off.

אל לנו להניח לאור התקווה שהבאנו לדעוך.

After my ordeal, a lot of colleagues asked me, "But why do you continue?

אחרי הסבל שעברתי, רבים מעמיתי שאלו: "אבל מדוע אתה ממשיך?

Why do you do this sort of job?

"מדוע אתה עוסק בעבודה כזאת?

Why do you have to go back to it?"

"מדוע אתה מוכרח לחזור לזה?"

תשובתי היתה פשוטה מאד:

My answer was very simple:

אילו הפסקתי,

If I had quit,

that would have meant my kidnapper had won.

זה היה נצחון לחוטפי.

They would have taken my soul

נשמתי היתה שלהם

and my humanity.

וגם אנושיותי.

Thank you.

(מחיאות כפיים)

(Applause)