3 fears about screen time for kids -- and why they're not true | Sara DeWitt

מתרגם: hila scherba מבקר: Orr Schlesinger

I want us to start by thinking about this device,

אני רוצה שנתחיל בלחשוב על המכשיר הזה,

the phone that's very likely in your pockets right now.

הטלפון שככל הנראה נמצא בכיס שלכם ברגע זה.

Over 40 percent of Americans check their phones

יותר מ-40 אחוזים מהאמריקאים בודקים את הטלפון שלהם

within five minutes of waking up every morning.

בתוך חמש דקות מרגע שהתעוררו בכל בוקר.

And then they look at it another 50 times during the day.

ואז הם מסתכלים עליו עוד 50 פעמים במהלך היום.

Grownups consider this device to be a necessity.

מבוגרים מחשיבים את הטלפון שלהם לדבר הכרחי.

But now I want you to imagine it in the hands of a three-year-old,

אבל עכשיו אני רוצה שתדמיינו את זה בידיים של בן שלוש,

and as a society, we get anxious.

וכחברה, אנחנו נהיים חרדים.

Parents are very worried

הורים מאוד דואגים

that this device is going to stunt their children's social growth;

שהמכשיר הזה הולך לעכב את הגדילה החברתית של הילד שלהם;

that it's going to keep them from getting up and moving;

שזה יעצור אותם מלקום ולנוע;

that somehow,

שאיכשהו,

this is going to disrupt childhood.

זה הולך להפריע לילדות.

So, I want to challenge this attitude.

אז, אני רוצה לחלוק על הגישה הזו.

I can envision a future

אני יכולה לחזות בעתיד

where we would be excited to see a preschooler interacting with a screen.

שאנחנו נהיה נרגשים לראות פעוט שמתקשר עם מסך.

These screens can get kids up and moving even more.

המסכים האלו יכולים לגרום לילדים לקום ולנוע אפילו יותר.

They have the power to tell us more about what a child is learning

יש להם את הכוח להגיד לנו יותר על מה הילד לומד

than a standardized test can.

מאשר מבחן מתוקנן יכול להגיד לנו.

And here's the really crazy thought:

והנה מחשבה באמת משוגעת:

I believe that these screens have the power

אני מאמינה שלמסכים האלו יש את הכח

to prompt more real-life conversations

להניע יותר שיחות בין אישיות בחיים האמיתיים

between kids and their parents.

בין ילדים לבין ההורים שלהם.

Now, I was perhaps an unlikely champion for this cause.

עכשיו, אני אולי מגן לא צפוי לגישה הזו.

I studied children's literature

אני חקרתי ספרות ילדים

because I was going to work with kids and books.

כיוון שאני הלכתי לעבוד עם ילדים ועם ספרים.

But about 20 years ago,

אבל לפני 20 שנים בערך,

I had an experience that shifted my focus.

היתה לי חוויה ששינתה את ההתמקדות שלי.

I was helping lead a research study about preschoolers and websites.

אני עזרתי להוביל מחקר על פעוטות ואתרי אינטרנט.

And I walked in and was assigned a three-year-old named Maria.

ואני נכנסתי וחיברו אותי לילדה בת שלוש בשם מריה.

Maria had actually never seen a computer before.

מריה בעצם לא ראתה מחשב אף פעם.

So the first thing I had to do was teach her how to use the mouse,

אז הדבר הראשון שהייתי צריכה לעשות היה ללמד אותה איך להשתמש בעכבר,

and when I opened up the screen, she moved it across the screen,

וכשאני הדלקתי את המסך, היא הזיזה אותו לרוחב המסך,

and she stopped on a character named X the Owl.

והיא עצרה על דמות שנקראית איקס הינשוף.

And when she did that,

וכשהיא עשתה את זה,

the owl lifted his wing and waved at her.

הינשוף הרים את הכנף שלו ונופף לה.

Maria dropped the mouse, pushed back from the table, leaped up

מריה עזבה את העכבר, התרחקה מהשולחן, קפצה מהכיסא

and started waving frantically back at him.

והתחילה לנופף לו בתזזיתיות.

Her connection to that character

החיבור שלה לדמות הזו היה מוחשי.

was visceral.

This wasn't a passive screen experience.

זו לא הייתה חוויה פסיבית מול המסך.

This was a human experience.

זו הייתה חוויה אנושית.

And it was exactly appropriate for a three-year-old.

וזה היה בדיוק מתאים לילד בן שלוש.

I've now worked at PBS Kids for more than 15 years,

אני עכשיו עובדת בערוץ חינוכית לילדים במשך יותר מ-15 שנים,

and my work there is focused on harnessing the power of technology

והעבודה שלי שם מתמקדת בלרתום את הכוח של הטכנולוגיה

as a positive in children's lives.

כדבר חיובי בחיי ילדים.

I believe that as a society, we're missing a big opportunity.

אני מאמינה שכחברה, אנחנו מפספסים הזדמנות טובה.

We're letting our fear and our skepticism

אנחנו מאפשרים לפחד שלנו ולספקנות שלנו

about these devices

לגבי המכשירים האלו

hold us back from realizing their potential

למנוע מאיתנו למצות את הפוטנציאל שלהם

in our children's lives.

בחיי הילדים שלנו.

Fear about kids and technology is nothing new;

פחד לגבי ילדים וטכנולוגיה הוא לא דבר חדש;

we've been here before.

היינו שם בעבר.

Over 50 years ago, the debate was raging about the newly dominant media:

לפני יותר מ-50 שנה, הרוחות סערו לגבי צורת התקשורת הדומיננטית החדשה:

the television.

הטלוויזיה.

That box in the living room?

הקופסא הזו בסלון?

It might be separating kids from one another.

זה אולי מפריד ילדים אחד מהשני.

It might keep them away from the outside world.

זה אולי מרחיק אותם מהעולם שבחוץ.

But this is the moment when Fred Rogers,

אבל זה הרגע שפרד רוג'רס,

the long-running host of "Mister Rogers' Neighborhood,"

המנחה הותיק של של "השכונה של מר רוג'רס,"

challenged society to look at television as a tool,

קרא לציבור לראות בטלוויזיה ככלי,

a tool that could promote emotional growth.

כלי שיכול לקדם גדילה רגשית.

Here's what he did:

הנה מה שהוא עשה:

he looked out from the screen, and he held a conversation,

הוא הסתכל אל מחוץ למסך, והוא ניהל שיחה,

as if he were speaking to each child individually

כאילו הוא דיבר עם כל ילד באופן פרטי

about feelings.

על רגשות.

And then he would pause

ואז הוא עצר

and let them think about them.

ואיפשר להם לחשוב עליהם.

You can see his influence across the media landscape today,

אפשר לראות את ההשפעה שלו בכל רחבי התקשורת היום,

but at the time, this was revolutionary.

אבל בזמנו, זה היה מהפכני.

He shifted the way we looked at television in the lives of children.

הוא שינה את הדרך שבה הסתכלנו על טלוויזיה בעיני הילדים.

Today it's not just one box.

היום זה לא רק קופסא אחת.

Kids are surrounded by devices.

ילדים מוקפים במכשירים.

And I'm also a parent -- I understand this feeling of anxiety.

ואני גם הורה -- אני מבינה את תחושת החרדה.

But I want us to look at three common fears

אבל אני רוצה שנסתכל על שלושה פחדים נפוצים

that parents have,

שיש להורים,

and see if we can shift our focus

ונראה אם אנחנו יכולים לשנות את ההתמקדות שלנו

to the opportunity that's in each of them.

להזדמנות שיש בכל אחד מהם.

So.

אז.

Fear number one:

פחד מס' אחד:

"Screens are passive.

"מסכים הם דבר פסיבי.

This is going to keep our kids from getting up and moving."

זה הולך למנוע מהילדים שלנו לקום ולזוז."

Chris Kratt and Martin Kratt are zoologist brothers

כריס קראט ומרטין קראט הם אחים זואולוגים

who host a show about animals called "Wild Kratts."

שמנחים תוכנית על חיות שנקראית "האחים קראט הפראיים."

And they approached the PBS team to say,

והם פנו לצוות של PBS ואמרו,

"Can we do something with those cameras

"האם אנחנו יכולים לעשות משהו עם המצלמות האלו

that are built into every device now?

שמובנות בתוך כל מכשיר היום?

Could those cameras capture a very natural kid play pattern --

האם המצלמות האלו יכולות לתפוס תבנית מאוד טבעית של משחק ילדים --

pretending to be animals?"

להעעמיד פנים שהם חיות?"

So we started with bats.

אז התחלנו עם עטלפים.

And when kids came in to play this game,

וכשילדים באו לשחק את המשחק הזה,

they loved seeing themselves on-screen with wings.

הם אהבו לראות את עצמם על המסך עם כנפיים.

But my favorite part of this,

אבל החלק החביב עליי בזה,

when the game was over and we turned off the screens?

כשהמשחק נגמר ואנחנו מכבים את המסכים?

The kids kept being bats.

הילדים ממשיכים להיות עטלפים.

They kept flying around the room,

הם המשיכו להתעופף ברחבי החדר,

they kept veering left and right to catch mosquitoes.

הם המשיכו לפנות שמאלה וימינה לתפוס יתושים.

And they remembered things.

והם זכרו דברים.

They remembered that bats fly at night.

הם זכרו שעטלפים עפים בלילה.

And they remembered that when bats sleep,

והם זכרו שכשעטלפים ישנים,

they hang upside down and fold their wings in.

הם נתלים הפוך ומקפלים את הכנפיים שלהם פנימה.

This game definitely got kids up and moving.

המשחק הזה לגמרי גרם לילדים לקום ולזוז.

But also, now when kids go outside,

אבל בנוסף, עכשיו כשהילדים יוצאים החוצה,

do they look at a bird and think,

האם הם מסתכלים על ציפור וחושבים,

"How does a bird fly differently than I flew

"איך ציפור עפה באופן שונה מזה שאני עפתי

when I was a bat?"

כשאני הייתי עטלף?"

The digital technology prompted embodied learning

הטכנולוגיה הדיגיטלית גורמת ללמידה כוללת

that kids can now take out into the world.

שילדים עכשיו יכולים לקחת החוצה לעולם.

Fear number two:

פחד מספר שתיים:

"Playing games on these screens is just a waste of time.

"לשחק משחקים על המסכים האלו זה רק בזבוז של זמן.

It's going to distract children from their education."

זה הולך להסיח את דעתם של הילדים מהחינוך שלהם."

Game developers know

מפתחי משחקים יודעים

that you can learn a lot about a player's skill

שאפשר ללמוד הרבה על היכולת של שחקן

by looking at the back-end data:

על ידי הסתכלות בנתונים מהשרת:

Where did a player pause?

איפה השחקן עצר?

Where did they make a few mistakes before they found the right answer?

איפה הם עשו כמה טעויות לפני שהם מצאו את התשובה הנכונה?

My team wanted to take that tool set and apply it to academic learning.

הצוות שלי רצה לקחת את סט הכלים הזה וליישם אותו ללמידה אקדמית.

Our producer in Boston, WGBH,

המפיקים שלנו בבוסטון, WGBH,

created a series of Curious George games

יצרו סדרת משחקים של ג'ורג' הסקרן

focused on math.

המתמקדים במתמטיקה.

And researchers came in and had 80 preschoolers play these games.

וחוקרים באו והביאו 80 פעוטות לשחק את המשחקים האלו.

They then gave all 80 of those preschoolers

אז נתנו לכל 80 הפעוטות האלו

a standardized math test.

מבחן מתמטיקה מתוקנן.

We could see early on

יכולנו להגיד די מהר

that these games were actually helping kids

שהמשחקים האלו בעצם עזרו לילדים האלו

understand some key skills.

להבין כמה כישורי מפתח.

But our partners at UCLA wanted us to dig deeper.

אבל השותפים שלנו ב-UCLA רצו שנבדוק עמוק יותר.

They focus on data analysis and student assessment.

הם מתמקדים בניתוח הנתונים והערכת התלמיד.

And they wanted to take that back-end game-play data

והם רצו שניקח את הנתונים מהשרת ומהמשחק

and see if they could use it to predict a child's math scores.

ונראה אם הם יכולים להשתמש בזה בשביל לחזות את הציונים של הילד במתמטיקה.

So they made a neural net -- they essentially trained the computer

אז הם עשו רשת עצבים -- הם למעשה אימנו את המחשב

to use this data,

להשתמש בנתונים האלו,

and here are the results.

והנה התוצאות.

This is a subset of the children's standardized math scores.

זו הנגזרת של תוצאות הילדים במבחן המתוקנן במתמטיקה.

And this

וזו

is the computer's prediction of each child's score,

התחזית של המחשב לגבי התוצאה של כל ילד,

based on playing some Curious George games.

המבוססת על המשחקים שהם שיחקו במשחקי ג'ורג' הסקרן.

The prediction is astonishingly accurate,

התחזית היא מדויקת באופן מדהים,

especially considering the fact that these games weren't built

במיוחד בהתחשב בכך שהמשחקים האלו לא פותחו בשביל הערכה.

for assessment.

The team that did this study believes that games like these

הצוות שעשה את המחקר הזה מאמין שמשחקים כמו זה

can teach us more about a child's cognitive learning

יכולים ללמד אותנו על יכולת הלמידה הקוגנטיבית של הילד

than a standardized test can.

יותר מאשר ניתן ממבחן מתוקנן.

What if games could reduce testing time in the classroom?

מה אם משחקים יכולים לצמצם זמני בחינות בכיתה?

What if they could reduce testing anxiety?

מה אם הם יכולים לצמצם חרדת בחינות?

How could they give teachers snapshots of insight

איך הם יכולים לתת למורים רגעים של תבונה

to help them better focus their individualized learning?

לעזור להם להתמקד בלמידה הפרטנית שלהם?

So the third fear I want to address

אז הפחד השלישי שאני רוצה לטפל בו

is the one that I think is often the biggest.

הוא זה שאני חושבת שלרוב הוא הרציני ביותר.

And that's this:

וזה הדבר הבא:

"These screens are isolating me from my child."

"המסכים האלו מבודדים אותי מהילד שלי."

Let's play out a scenario.

בואו נדמה מצב.

Let's say that you are a parent,

בואו נגיד שאתם הורים,

and you need 25 minutes of uninterrupted time

ואתם צריכים 25 דקות של זמן ללא הפרעה

to get dinner ready.

על מנת להכין ארוחת ערב.

And in order to do that, you hand a tablet to your three-year-old.

ובשביל לעשות את זה, אתם מגישים טאבלט לבן השלוש שלכם.

Now, this is a moment where you probably feel very guilty

עכשיו, זה רגע שבו תרגישו מאוד אשמים

about what you just did.

לגבי מה שהרגע עשיתם.

But now imagine this:

אבל עכשיו תדמיינו את זה:

Twenty minutes later, you receive a text message.

עשרים דקות לאחר מכן, אתם מקבלים הודעת טקסט.

on that cell phone that's always within arm's reach.

בטלפון הסלולרי שתמיד בהישג יד.

And it says: "Alex just matched five rhyming words.

והיא אומרת: "אלכס התאים עכשיו חמישה חרוזי מילים.

Ask him to play this game with you.

בקש ממנו לשחק את המשחק הזה איתך.

Can you think of a word that rhymes with 'cat'?

אתה יכול לחשוב על מילה שמתחרזת עם 'חתול'?

Or how about 'ball'?"

או אולי 'כדור'?"

In our studies, when parents receive simple tips like these,

במחקרים שלנו, כשהורים קיבלו טיפים פשוטים כאלו,

they felt empowered.

הם הרגישו מועצמים.

They were so excited

הם היו כל כך נרגשים

to play these games at the dinner table with their kids.

לשחק את המשחקים האלה בזמן ארוחת הערב עם הילדים שלהם.

And the kids loved it, too.

והילדים אהבו את זה גם.

Not only did it feel like magic that their parents knew

לא רק שזה הרגיש כמו קסם שההורים שלהם ידעו

what they had been playing,

מה הם שיחקו,

kids love to play games with their parents.

ילדים אהבו לשחק משחקים עם ההורים שלהם.

Just the act of talking to kids about their media

רק הפעולה של לדבר עם ההורים על המדיה שלהם

can be incredibly powerful.

יכולה להיות עוצמתית מאוד.

Last summer, Texas Tech University published a study

בקיץ האחרון, אוניברסיטת טקסס טק פרסמה מחקר

that the show "Daniel Tiger's Neighborhood" could promote

שהתוכנית "השכונה של דניאל טייגר" יכולה לקדם

the development of empathy among children.

את ההתפתחות של אמפתיה בילדים.

But there was a really important catch to this study:

אבל היה שם עוקץ מאוד חשוב במחקר הזה:

the greatest benefit was only when parents talked to kids

הרווח הכי משמעותי היה רק כשההורים דיברו עם הילדים

about what they watched.

לגבי מה שהם צפו בו.

Neither just watching

רק הצפייה

nor just talking about it was enough;

או רק הדיבור לא היו מספיקים;

it was the combination that was key.

זה היה השילוב שהיה המפתח.

So when I read this study,

אז כשאני קראתי את המחקר הזה,

I started thinking about

אני התחלתי לחשוב

how rarely parents of preschoolers actually talk to kids about the content

כמה נדיר זה שהורים לפעוטות באמת מדברים עם הילדים שלהם על התוכן

of what they're playing and what they're watching.

של מה שהם משחקים בו ומה שהם צופים בו.

And so I decided to try it with my four-year-old.

אז החלטתי לנסות את זה עם בן הארבע שלי.

I said,

אני אמרתי,

"Were you playing a car game earlier today?"

"האם שיחקת במשחק עם מכונית מוקדם יותר היום?"

And Benjamin perked up and said,

ובנג'מין קפץ ואמר,

"Yes! And did you see that I made my car out of a pickle?

"כן! וראית שעשיתי מכונית ממלפפון חמוץ?

It was really hard to open the trunk."

היה מאוד קשה לפתוח את תא המטען."

(Laughter)

(צחוק)

This hilarious conversation about what was fun in the game

השיחה הקורעת הזו על מה היה כיף במשחק

and what could have been better

ומה היה יכול להיות טוב יותר

continued all the way to school that morning.

המשיכה לאורך כל הדרך לבית הספר באותו בוקר.

I'm not here to suggest to you that all digital media is great for kids.

אני לא פה כדי להציע לכם שכל המדיה הדיגיטלית מעולה לילדים.

There are legitimate reasons for us to be concerned

יש סיבות לגיטימיות בשבילנו להיות מודאגים

about the current state of children's content

לגבי המצב הנוכחי של תוכן לילדים

on these screens.

על המסכים האלו.

And it's right for us to be thinking about balance:

וזה נכון בשבילנו לחשוב על איזון:

Where do screens fit against all the other things

איפה מסכים עומדים מול כל הדברים האחרים

that a child needs to do to learn and to grow?

שילד צריך לעשות על מנת ללמוד ולגדול?

But when we fixate on our fears about it,

אבל כשאנחנו מתקבעים על הפחדים שלנו לגבי זה,

we forget a really major point,

אנחנו שוכחים נקודה רצינית מאוד,

and that is, that kids are living in the same world that we live in,

והיא, שילדים חיים באותו העולם שאנחנו חיים בו,

the world where the grownups check their phones

העולם שבו המבוגרים בודקים את הטלפון שלהם

more than 50 times a day.

יותר מ-50 פעמים ביום.

Screens are a part of children's lives.

מסכים הם חלק מהחיים של ילדים.

And if we pretend that they aren't,

ואם אנחנו נעמיד פנים שהם לא,

or if we get overwhelmed by our fear,

או אם נהיה המומים מהפחד שלנו,

kids are never going to learn how and why to use them.

ילדים אף פעם לא ילמדו איך ולמה להשתמש בזה.

What if we start raising our expectations

מה אם נתחיל לעלות את הציפיות שלנו

for this media?

מהמדיה הזו?

What if we start talking to kids regularly

מה אם נתחיל לדבר עם הילדים בתדירות רגילה

about the content on these screens?

לגבי התוכן שעל המסכים האלו?

What if we start looking for the positive impacts

מה אם נתחיל להסתכל על ההשפעות החיוביות

that this technology can have in our children's lives?

שיכולות להיות לטכנולוגיה הזו בחיי הילדים שלנו?

That's when the potential of these tools can become a reality.

אז הפוטנציאל של הכלים האלו יכול להפוך למציאות.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)