John Hodgman: A brief digression on matters of lost time

מתרגם: nastya oksman מבקר: Tom Bielik

You all know this story.

כולכם מכירים את הסיפור הזה:

In the summer of 1950,

בקיץ של 1950, אנריקו פרמי, הפיזיקאי האיטלקי-אמריקאי

Enrico Fermi, the Italian-American physicist

and atomic-pile builder,

שגם בנה כור גרעיני,

went to lunch at Los Alamos National Laboratory

יצא לארוחת צהריים במעבדה הלאומית בלוס-אלמוס

and joined some colleagues there, and asked them a question:

יחד עם כמה מעמיתיו שם, ושאל אותם:

"Where is everybody?"

"איפה כולם?"

This confused his colleagues, obviously,

זה בלבל את עמיתיו, מן הסתם,

because they were sitting right there with him.

שהרי הם ישבו שם איתו,

And then he had to clarify that he wasn't talking about them.

ואז הוא נאלץ להבהיר שהוא לא מדבר עליהם.

He was talking about the space aliens.

הוא מדבר על החייזרים מהחלל החיצון.

You see, this was only a few years after

אתם מבינים, זה היה רק מספר שנים לאחר

the supposed flying saucer crash

ההתרסקות של "הצלחת המעופפת" ברוזוול שבניו-מקסיקו.

at Roswell, New Mexico.

And even though that turned out to be nothing,

ועל אף שהתברר שזה היה סתם,

nothing at all --

שום דבר!

(Laughter) --

(צחוק)

merely a downed weather balloon

סתם בלון מזג-אויר שהופל

piloted by small hairless men

ושהוטס על ידי גברים קטנים וחסרי-שיער

with slits for mouths ...

(צחוק)

עם חריץ במקום פה.

Still, America had gone saucer-mad,

למרות זאת, כל אמריקה נעשתה חולת-עב"מים,

even famous scientists

כולל מדענים מפורסמים שנפגשים לארוחת צהריים.

who were eating lunch.

Fermi's reasoning, if I may paraphrase badly,

הטיעון של פרמי, אם יורשה לי לנסח אחרת וגרוע,

is that the universe is so vast

הוא שהיקום הוא כה עצום

that it stands to reason,

עד שמתקבל על הדעת

there should be other intelligent life out there.

שאי-שם ישנם ודאי חיים תבוניים נוספים.

And the universe is so old

והיקום כל-כך עתיק, שאם איננו

that unless we were the very first civilization ever to evolve,

הציוויליזציה הראשונה שהתפתחה אי-פעם,

we should have some evidence of their existence by now.

הרי שכבר צריכות להיות לנו אי-אלו הוכחות לקיומם.

And yet, to the best of our knowledge, we are alone.

ויחד עם זאת, למיטב ידיעתנו, אנו לבד.

"Where is everybody?" asked Fermi,

"איפה כולם?" שאל פרמי,

and his colleagues had no answer.

ולעמיתיו לא היתה תשובה.

Fermi then went on with the same blunt logic

פרמי, באותו היגיון בוטה,

to disprove fairies,

הפריך גם את קיומן של פיות, "ביג פוט", אלוהים,

Sasquatch, God,

the possibility of love --

של אפשרות קיומה של האהבה --

and thereafter, as you know,

ומאז והלאה, כידוע לכם,

Enrico Fermi ate alone.

אנריקו פרמי סעד בגפו.

(Laughter)

(צחוק)

Now,

אם כן...

I am not a scientist.

אינני מדען,

I have never built an atomic pile.

מעולם לא בניתי כור (ערימה) אטומי

Although, I might argue that, technically,

למרות שאני יכול לטעון שטכנית,

every pile is atomic.

כל ערימה היא אטומית.

(Laughter)

(צחוק)

However, with respect, I might point out two possibilities

אך בעניין זה אני יכול לציין שתי אפשרויות

that Enrico Fermi perhaps did not consider.

שאנריקו פרמי אולי לא לקח בחשבון.

האחת היא שייתכן שהחייזרים רחוקים מאד מאד,

One is that the aliens might be

very far away.

Perhaps, I dare say,

אולי, אעז ואומר,

even on other planets.

אפילו על כוכבי-לכת אחרים.

(צחוק)

The other possibility --

האפשרות האחרת --

(Laughter) --

(צחוק)

is, perhaps, Enrico Fermi himself

היא שאנריקו פרמי בעצמו

was an alien.

אולי היה חייזר.

(Laughter)

(צחוק)

Think about it.

תחשבו על זה.

Isn't it a little convenient

זה לא קצת נוח מדי

that in the midst of the World War, out of nowhere,

שבאמצע מלחמת עולם, סתם ככה,

suddenly an Italian scientist showed up

מופיע לפתע מדען איטלקי

with an amazing new technology

עם טכנולוגיה מדהימה חדשה

that would transform everything in the world

שתשנה הכל בעולם

and darken the history of the human species forever after?

ותעיב על ההיסטוריה של המין האנושי לנצח-נצחים?

And isn't it a little strange

והאם זה לא מעט משונה

that he required no payment for this?

שהוא לא דרש שום תשלום על כך,

שהוא ביקש דבר אחד בלבד:

That he asked for only one thing --

a gift of two healthy sperm whales?

מתנה של שני לווייתני-זרע בריאים?

That's -- that's not true.

(צחוק) זה -- זה לא נכון.

But it is strange.

אבל זה באמת משונה.

(Laughter)

(צחוק)

And if Enrico Fermi were indeed a space alien,

ואם אנריקו פרמי אכן היה חייזר מהחלל החיצון,

wouldn't he be the first to have tried to convince

האם הוא לא יהיה הראשון שינסה לשכנע את עמיתיו המדענים

his fellow scientists

that the space aliens are not already here?

שהחייזרים אינם כבר כאן?

For it is given in certain UFO-ology

מפני שבעב"מלוגיה או בחוגי העב"מלוגיה מובן מאליו

or UFOlogy circles,

that the aliens are already here and have been for millennia;

שהחייזרים כבר כאן, ושהם כאן מזה אלפי שנים.

that they have walked among us in disguise,

שהם מתהלכים בקרבנו במסווה,

observing us, guiding our evolution

מתבוננים בנו, מנהלים את האבולוציה שלנו

from ape to man --

מהקוף ועד האדם --

if you believe in that sort of thing --

אם אתם מאמינים בדברים מהסוג הזה--

and, occasionally, kidnapping us in their flying saucers

ומידי פעם, חוטפים אותנו בצלחות המעופפות שלהם

and taking us away to have sex with us in pyramids.

ולוקחים אותנו כדי לקיים עימנו יחסי מין בפירמידות.

(Laughter)

(צחוק)

It's a difficult theory to discount,

זו תיאוריה שקשה להתייחס אליה בביטול,

I think you'll agree.

אני חושב שתסכימו איתי.

(Laughter)

(צחוק)

For even in my own life,

היות שאפילו בחיי-אני

there are memories I have

יש לי זכרונות שקשה להסבירם --

that are difficult to explain --

happenings that are so odd and unaccountably weird,

התרחשויות כה מוזרות ומסתוריות באופן בלתי-ניתן להסבר,

that it is difficult to imagine

שקשה להעלות על הדעת שהן אינן תוצאותיו

they were not the result

של מגע מתמשך ותדיר עם חייזרים לאורך כל חיי.

of prolonged and frequent contact with aliens throughout my life.

For how else will you explain

אחרת, כיצד תסבירו

the amazing and absolutely true

את המפגשים המדהימים והאמיתיים לחלוטין שהיו לי,

close encounters that I had

and will describe to you now?

ושאתאר בפניכם כעת?

Encounter one: Ocean City, New Jersey, 1980.

מפגש מספר אחד: אושן סיטי, ניו ג'רזי, 1980.

This was the summer when the special edition of

זה היה הקיץ שבו המהדורה המיוחדת של "מפגשים מהסוג השלישי" יצאה למסכים.

"Close Encounters of the Third Kind" was released.

And I went on vacation with my parents to the Jersey shore.

ואני יצאתי לחופשה עם ההורים שלי בחוף של ג'רזי.

Within 12 hours, I was horribly sunburned,

תוך 12 שעות, חטפתי כוויות שמש נוראיות,

just like Richard Dreyfuss in the movie.

בדיוק כמו ריצ'ארד דרייפוס בסרט.

(Laughter)

(צחוק)

And so I spent the rest of the vacation

כך שביליתי את שארית החופשה

largely sitting outside our little rental house at night,

בעיקר בישיבה מחוץ לבית השכור הקטן בלילה,

the sidewalk still warm from the sun,

כשהמדרכה עדיין חמה מהשמש, כשאני מחפש עב"מים בשמים.

watching the skies for UFOs.

What did I see? Stars, satellites,

מה ראיתי? כוכבים, לוויינים, מטוסים מנצנצים --

blinking airplanes -- typical sky junk.

גרוטאות רקיע טיפוסיות.

Occasionally, kids would come and

מדי פעם, ילדים היו באים, מצטרפים אלי וצופים,

join me and watch,

but their necks soon got sore, and they would go off to the boardwalk

אבל במהרה הצוואר שלהם החל לכאוב, והם היו מסתלקים לטיילת

to play video games and mingle with humans.

לשחק משחקי וידאו ולהסתובב עם בני אנוש.

I was pretty good at the video games. I was not very good at the other part,

הייתי די טוב במשחקי וידאו. לא הייתי כל-כך טוב בדבר השני,

so I stayed alone with the cosmos.

אז נשארתי לבדי עם הקוסמוס.

And that's when it happened.

ואז זה קרה.

An elderly couple came walking down the street.

זוג מבוגר עבר ברחוב.

I would say they were in their late seventies,

הייתי אומר שהם היו בשנות ה-70 המאוחרות שלהם,

and I would say that they were on a date,

והייתי אומר שהם היו בדייט,

because he was wearing a very neat little suit

כי הוא לבש חליפה נאה מאד עם עניבה צהובה, חליפה חומה.

with a yellow tie -- a brown suit.

And she was wearing a cardigan, because it was now fully night

והיא לבשה מקטורן צמר, כי הלילה כבר ירד

and a chill was coming in off the ocean.

וצינה הגיעה מהאוקיינוס.

I remember, for some reason,

אני זוכר, מסיבה כלשהי, שהם היו בדיוק באותו גובה.

that they were exactly the same height.

And then they stopped, and the man turned to me

ואז הם עצרו, והגבר פנה אלי ואמר:

and said,

"What are you looking for,

"מה אתה מחפש,

flying saucers?"

"צלחות מעופפות?"

(Laughter)

(צחוק)

You have to admit, that's a pretty boss piece of detective work

אתם חייבים להודות שזאת מלאכת בילוש די מרשימה

for an old man on a date.

בשביל גבר זקן בדייט.

(צחוק)

But what was stranger still --

אבל מה שהיה עוד יותר מוזר --

and even I realized it at the time,

ואפילו אני קלטתי את זה אז,

as a nine-year-old child --

כילד בן 9 --

was that they stopped at all.

היה שהם בכלל עצרו.

שהגבר הזקן הזה קוטע את טיולו לאור הירח עם אהובתו

That this old man would interrupt his moonlight stroll

with his sweetheart with the precise reason

אך ורק כדי ללעוג לילד.

of making fun of a child.

"Oh," he said,

"אווו", הוא אמר, "אנשים ירוקים קטנים".

"little green men."

And then his girlfriend joined in, too.

ואז החברה שלו הצטרפה גם היא.

"There's no such thing as space men," she said.

"אין דבר כזה, אנשי-חלל", היא אמרה.

"There's no such thing."

"אין דבר כזה!".

And then they both laughed. "Ha, ha, ha."

ושניהם צחקו: "חה, חה, חה."

I looked around.

אני הסתכלתי מסביב.

The street was entirely empty.

הרחוב היה ריק לחלוטין.

I had stopped hearing the sound of the ocean.

הפסקתי לשמוע את צליל האוקיינוס.

It was as though time had stopped.

זה היה כאילו שהזמן עצר מלכת.

I did not know why they were teasing me.

לא ידעתי מדוע הם מקניטים אותי.

I looked into their strangely angry faces,

הבטתי בפניהם הזועמות באופן מוזר,

and I remember wondering,

ואני זוכר שתהיתי,

are they wearing rubber masks?

האם הם עוטים מסכות גומי?

(Laughter)

(צחוק)

And what would be behind those rubber masks, if they were?

ומה יש מאחורי מסכות הגומי הללו, אם כן?

Giant, almond-shaped, unblinking eyes?

עיניים ענקיות בצורת שקד, שלא ממצמצות?

Slits for mouths?

חריץ במקום פה?

The old man crooked his finger as though he were firing a gun,

הגבר הזקן עיקם את האצבע שלו כאילו שהוא יורה באקדח,

and then he made laser sounds.

והשמיע צליל של אקדח לייזר.

"Kew, kew, kew --

קיו, קיו קיו --

watch out."

"הישמר לך!".

והם הסתובבו בבת אחת והלכו משם.

And they turned at once and walked away.

The old man reached out

הגבר הזקן הושיט את הטופר הגבשושי שלו

his knobbly claw

for the woman's hand,

אל כף ידה של האישה,

and found it, and left me alone.

מצא אותה, והשאיר אותי לבד.

Now, you could describe this as a simple misunderstanding --

אתם יכולים לתאר זאת כאי-הבנה פשוטה --

a strange encounter among humans.

מפגש מוזר בין בני-אנוש.

Maybe it was swamp gas, but --

אולי היה שם גז ביצות, אבל --

(Laughter) --

(צחוק)

I know what I saw.

אני יודע מה ראיתי.

Close encounter two: Brookline, Massachusetts, 1984.

מפגש מספר שתיים: ברוקליין, מסצ'וסטס, 1984.

I went to see the movie "Dune,"

הלכתי לראות את הסרט "חולית",

and a girl talked to me. Now, on its face --

ובחורה דיברה איתי. עכשיו, על פניו --

(Laughter) --

(צחוק)

this is impossible on its face, I realize --

על פניו זה לא ייתכן, אני מבין --

but it is absolutely true.

אבל זה אמיתי לחלוטין.

It was opening night, naturally.

זה היה ערב הפתיחה, כמובן.

I went with my friend Tim McGonigal, who sat on my left.

הלכתי עם חברי טים מק'גוניגל, שישב לשמאלי.

On my right was the girl in question.

מימיני היתה הבחורה הנדונה.

She had long, curly black hair, a blue jean jacket.

היה לה שיער שחור, ארוך ומתולתל, מקטורן ג'ינס כחול,

I remember, she had some sort of injury to her ankle,

אני זוכר שהיתה לה איזושהי פציעה בקרסול,

an Ace bandage, and she had crutches.

תחבושת וקביים.

She was very tall, I would say.

היא היתה גבוהה מאד, הייתי אומר.

I was starting high school at the time. I would say she was a junior,

אני התחלתי ללמוד אז בתיכון. הייתי אומר שהיא היתה בי"א,

but I had never seen her before. She didn't go to my school.

אבל מעולם לא ראיתיה לפני כן. היא לא היתה מביה"ס שלי.

I didn't know her name, and I never will.

לא ידעתי את שמה, ולעולם לא אדע.

She was sitting with someone who I presume was her mother,

היא ישבה לצד מי שהנחתי שהיא אמא שלה,

and they were talking about the novel, "Dune."

והן שוחחו על הספר "חולית",

They were both big fans, mother and daughter --

שתיהן היו מעריצות גדולות, אם ובת - מאד יוצא דופן.

very unusual.

(צחוק)

They were talking about how their favorite characters

הן דיברו על כך שהדמויות האהובות עליהן

were the giant sandworms.

היו עקלתוני הענק.

And then it got stranger.

ואז זה נעשה מוזר יותר.

That's when she turned to me and said,

זה הרגע שבו היא פנתה אלי ושאלה:

"Are you looking forward to seeing the movie?"

"אתה מצפה לראות את הסרט?"

(Laughter)

(צחוק)

First of all, I was embarrassed

קודם כל, הייתי נבוך

because I had not read the novel "Dune" at that time.

מפני שאז טרם קראתי את הספר "חולית".

I was merely a connoisseur of movies

הייתי בסך הכל מומחה לסרטים על כוכבי-לכת מדבריים,

featuring desert planets, as I still am.

ואני עדיין כזה.

(Laughter)

(צחוק)

But it was also the tone of how she asked the question:

אבל היתה גם הנימה שבה היא שאלה את השאלה:

apropos of nothing, like she didn't even care about the answer,

בלי קשר לשום דבר, כאילו שאפילו לא אכפת לה מהתשובה,

as though she just wanted to talk to me.

כאילו שהיא רק רוצה לדבר איתי.

I did not know what to say. I said, "Yes."

לא ידעתי מה להגיד. אמרתי: "כן".

I did not even turn my head.

אפילו לא הפניתי את ראשי.

The movie began.

הסרט החל.

I need not remind you that this was David Lynch's version of "Dune,"

אני לא צריך להזכירכם שזו היתה גירסת דיוויד לינץ' ל"חולית",

in which all of the characters

שבה כל הדמויות גם סקסיות וגם מעוותות.

were sexy and deformed at the same time.

(Laughter)

(צחוק)

There was a character called the Third-Stage Guild Navigator,

היתה שם דמות בשם "נווט גילדת החלל דרגה 3",

which was a kind of giant, floating fetus-creature

מעין יצור עוברי ענק, שחי במיכל ענקי עם ערפל כתום

that lived in a giant tank with this orange mist

of psychedelic spice

של מרקוח פסיכדלי שמתערבל מסביבו,

swirling around him,

ומאפשר לו לכופף את החלל והזמן.

allowing him to bend space and time.

He could never leave the tank

הוא לעולם לא יוכל לצאת מן המיכל

or interact with the outside world.

או לבוא במגע עם העולם החיצוני.

He had become, in his isolation,

הוא נהיה, בבידוד שלו, כה מעוות וכה סקסי,

so deformed and so sexy,

עד שהיה עליו לדבר דרך מעין מכשיר רדיו מיושן

that he had to talk through a kind of old-timey radio

to the outside world, and could never touch them.

עם העולם החיצוני, שבו לעולם לא יוכל לגעת.

I mean, I liked him a lot better than the sandworms.

הוא מצא חן בעיני הרבה יותר מהעקלתונים.

The sandworms were fine, but your favorite character?

העקלתונים היו בסדר, אבל בתור הדמות הכי אהובה?

Please.

תעשו לי טובה.

When the movie ended,

כשהסרט נגמר,

everyone seemed very happy

כולם נראו שמחים מאד לקום ולהסתלק מהקולנוע בהקדם האפשרי.

to get up and get out of the theatre as soon as possible.

(צחוק)

Except for the girl.

חוץ מהבחורה.

As I walked out, her pace slowed.

בזמן שיצאתי החוצה, קצב הליכתה הואט.

Perhaps it was the crutches,

אולי בגלל הקביים, (צחוק)

but it seemed --

אבל --

(Laughter) --

(צחוק)

it seemed as though she might want to talk to me again.

דימיתי שאולי היא רוצה לשוחח איתי שוב.

When I say it out loud, it sounds so ridiculous,

כשאני אומר את זה בקול רם, זה נשמע כל-כך מגוחך,

but I can only come to the conclusion

אבל אני רק יכול להגיע למסקנה

that it was what, in the alien abductee community,

שזה היה מה שבקהילת חטופי החייזרים

they call a "screen memory":

מכונה "מיסוך זיכרון",

היזכרות כוזבת ומגוחכת שמוחם עיצב

a ridiculous false recollection designed by their brain

to cover up some trauma -- say, of being kidnapped

במטרה לחפות על איזושהי טראומה-- למשל, להיחטף

and flown off to a sex pyramid.

ולהיות מוטס לפירמידת סקס.

(Laughter)

(צחוק)

And so I sure am glad

ולכן אני ממש שמח

I did not slow down to talk to her.

שלא התעכבתי כדי לשוחח איתה.

I sure am glad I never saw her again.

אני ממש שמח שלא ראיתיה מאז.

Close encounter three: Philadelphia, Pennsylvania,

מפגש מספר שלוש: פילדלפיה שבפנסילבניה,

1989.

1989.

In the mid-to-late '80s,

בין אמצע לסוף שנות ה-80 של המאה ה-20,

the novelist Whitley Strieber wrote a book called "Communion,"

הסופר וויטלי סטריבר כתב ספר בשם "האורחים",

in which he described his own lifelong experiences

שבו תיאר את חוויות חייו, כמי שנחטף ע"י חייזרים.

being abducted by aliens.

And he also described the phenomenon known in this community

והוא גם תיאר את התופעה הידועה בקהילה זו

as "lost time,"

בתור "זמן אבוד",

where Whitley Strieber would suddenly become aware

כשוויטלי סטריבר היה נעשה פתאום מודע לכך

that he could not remember the previous ten minutes,

שהוא לא יכול לזכור את עשר הדקות האחרונות,

or the previous ten hours, or the previous ten days.

או את עשר השעות האחרונות, או את עשרת הימים האחרונים.

And would come to the conclusion that that was when the aliens

והיה מגיע למסקנה שבמשך הזמן הזה החייזרים

were taking him and giving him rectal probes.

היו לוקחים אותו והיו עושים לו בדיקות רקטליות.

(Laughter)

(צחוק)

This book became, naturally, an enormous best-seller.

הספר הזה נהיה, כמובן, לרב-מכר עצום.

This image by Ted Joseph was from that book,

התמונה הזו מאת טד ג'וזף היא מאותו ספר,

and was his, sort of, police sketch

והיתה מעין ציור-קלסתרון שלו של היצורים,

of what the creatures looked like

that Whitley Strieber had described to him.

כפי שוויטלי סטרייבר תיאר לו.

And it was so successful that they made it into a movie.

והספר כל-כך הצליח עד שעשו ממנו סרט.

And in 1989, the way I remember it,

וב-1989, כפי שאני זוכר זאת,

I was in Philadelphia

הייתי בפילדלפיה עם --

visiting my girlfriend, and we decided,

ביקרתי את החברה שלי, והחלטנו,

apropos of nothing, to go see this movie.

בלי קשר לשום דבר, ללכת לראות את הסרט הזה.

And the way I remember it, the movie featured these details.

ולפי איך שאני זוכר את זה, הסרט כלל את הפריטים הבאים:

One: Whitley Strieber

א':

את וויטלי סטרייבר גילם כריסטופר ווקן.

was played by Christopher Walken.

Two: the alien was played by a rubber puppet.

ב':

את החייזר גילמה בובת גומי.

(Laughter)

(צחוק)

Three: there was a surprisingly long

ג':

היה שם רצף קולנועי ארוך באופן מפתיע

sequence of the film in which the rubber puppet

שבו בובת הגומי מבצעת לכריסטופר ווקן בדיקה רקטאלית.

gives Christopher Walken a rectal probe.

(צחוק)

Four: this was being shown

ד':

זה הוקרן באולם קולנוע רגיל במרכז פילדלפיה.

in a regular movie theater in Center City, Philadelphia.

Five: all of which is to say,

ה': כל זה בא לומר,

they made a movie out of the book, "Communion,"

שעשו סרט לפי הספר "האורחים",

and it starred Christopher Walken.

והוא היה בכיכובו של כריסטופר ווקן.

Does something seem strange about this to you?

האם משהו נראה לכם מוזר בכל העסק הזה?

Something odd? Something off? Something wrong with this picture?

משהו תמוה? משהו הזוי? משהו לא בסדר בתמונה הזו?

Think about it. Yes. The answer is:

חישבו על זה. נכון. התשובה היא:

I had a girlfriend. What?

היתה לי חברה. סליחה?

(Laughter)

(צחוק)

How did this happen? When did this happen?

איך זה קרה? מתי זה קרה?

I remember walking out of the theater

אני זוכר את עצמי יוצא מהקולנוע

and becoming suddenly aware of this fact,

ונעשה לפתע מודע לעובדה זו, בזמן שהלכנו יד ביד

as we walked hand in hand,

and pondering these very same questions.

והרהרנו בשאלות אלו ממש.

And to this day, I have no answer for you.

ועד עצם היום הזה, אין לי תשובה בשבילכם.

Close encounter four: the Algarve,

מפגש רביעי: אלגרייב שבפורטוגל, 1991.

Portugal, 1991.

Some years later, I and this woman --

כמה שנים אחר כך, אני ואישה אחת --

we'll call her "Catherine Fletcher" --

נקרא לה "קתרין פלטשר" --

(Laughter) --

(צחוק)

went traveling through the south of Portugal together.

נסענו לטייל ביחד בדרום פורטוגל.

We stayed in old, crumbling, walled cities,

שהינו בערים עתיקות, מתפוררות, מוקפות חומה,

in tiny little hotels,

במלונות קטנים,

and we would climb up to the roof and drink Vinho Verde

והיינו מטפסים לגג, שותים "וינו וורדה",

and watch the sun set and play checkers.

צופים בשקיעת השמש ומשחקים דמקה.

What? Did we do this? Really? Does anyone do this?

מה? עשינו את זה? באמת?

יש עוד מישהו שעושה דברים כאלה? (צחוק)

We went to some topless beaches.

הלכנו לכמה חופים של נופשות חשופות-חזה.

Excuse me? No, not in my life.

סליחה? לא, לא כל עוד אני חי.

For what it's worth, we went to Sagres,

אם כבר, נסענו לסאגרס, שנחשבה אז לסוף העולם.

which was considered, at the time, to be the end of the world.

And there I was chased by a pack of feral dogs on the dock,

ושם רדפה אחרי להקת כלבי-פרא על המזח,

and the lead dog bit me on the ass,

הכלב המוביל נשך אותי בתחת,

requiring me to go to a strange Portuguese clinic

ונאלצתי לפנות למרפאה פורטוגזית משונה ולקבל זריקה בתחת.

and receive an ass shot.

Make of that what you will.

תבינו מזה מה שאתם רוצים.

(Laughter)

(צחוק)

Our last day in Portugal,

ביומנו האחרון בפורטוגל היינו בבירת המחוז, פארו,

we were in the district capital of Faro,

and Catherine decided that she wanted to go to the beach

וקתרין החליטה שהיא רוצה ללכת לחוף הים

one last time.

בפעם האחרונה.

Now, Faro is a bustling little city,

פארו היא עיר קטנה וסואנת,

and to get to the beach, she explained, you would have to take

וכדי להגיע לים, היא הסבירה, צריך לקחת

a bus and then a boat.

אוטובוס ואז סירה.

And did I want to come with?

האם אני רוצה להצטרף?

But I was exhausted and dog-bitten, and so I said, "No."

אבל הייתי מותש ונשוך כלב, אז אמרתי, "לא".

I remember what she looked like before she left.

אני זוכר איך שהיא נראתה לפני שהיא עזבה.

The freckles had grown

הנמשים גדלו

and multiplied on her face and shoulders,

והתרבו על פניה וכתפיה,

clustering into a kind of a tan.

כשהם מתקבצים למעין שיזוף.

A tan, we were both tan --

שיזוף, שנינו היינו שזופים--

is this true?

האם זה נכון?

Her eyes were extra bright and extra blue, as a result.

זה גרם לעיניה להיות מבהיקות במיוחד וכחולות במיוחד.

She was smiling.

היא חייכה.

She was a single woman about to go alone into a country,

היא היתה אישה בודדה שעמדה לצאת לבדה בארץ זרה,

not even speaking the language,

אפילו מבלי לדעת את השפה,

to travel alone by bus and boat

לנסוע לבד באוטובוס ובסירה

to go to a beach she did not know

להגיע לחוף שהיא לא מכירה

or had never seen.

ומעולם לא ראתה.

I loved her, and then she went out

אהבתי אותה, ואז היא יצאה

into that strange, alien land.

אל אותה ארץ זרה ומוזרה.

It took me some time to come to my senses.

נדרש לי זמן-מה להתעשת.

I had my own "lost time" moment,

היה לי רגע של "זמן אבוד" משלי,

where I woke up and suddenly realized

שבו התעוררתי ופתאום קלטתי

it was very late in the day, almost dinnertime,

שהשעה מאד מאוחרת, כמעט שעת ארוחת הערב,

and she had not come back.

ושהיא לא חזרה.

Nervous, I went down to the street to look for her.

נחרדתי, ירדתי למטה לרחוב כדי לחפש אותה.

Now, I did not speak Portuguese.

לא דיברתי פורטוגזית.

I did not know where the beach was.

לא ידעתי איפה החוף.

I could not call her on a cell phone because this was 1991,

לא יכולתי להתקשר אליה לנייד כיוון שזה היה ב-1991,

and the aliens had not given us that technology yet.

והחייזרים טרם נתנו לנו אז את הטכנולוגיה הזו.

(Laughter)

(צחוק)

I realized that the day would only have

הבנתי שהיום הזה יכול להסתיים אך ורק ב-2 תוצאות אפשריות:

two possible outcomes:

either Catherine would come back to the hotel,

או שקתרין תחזור למלון

or she would never come back to the hotel.

או שהיא לעולם לא תחזור למלון.

And so I sat down to wait.

ולכן התיישבתי לחכות.

I did not watch the skies, but the very end of the street

לא צפיתי בשמים, אלא בקצהו של הרחוב,

where the buses and cars and pedestrians

היכן שנעו האוטובוסים, המכוניות, הולכי הרגל והקטנועים הקטנים.

and little scooters were moving along.

And I watched those constellations shift,

וצפיתי בתנועת קבוצות הכוכבים האלה,

hoping that they would part and I would see her face.

בתקווה שהן יתפצלו ואז אראה את פניה.

It was at that moment,

היה זה באותו רגע,

in that very small town of 30,000 or so,

באותה עיירה קטנה של 30,000 נפש, פחות או יותר,

that I truly appreciated the vastness of the universe

שבאמת תפשתי כמה היקום גדול ורחב

and the searching we might do in it.

וכמה חיפושים אנו יכולים לעשות בו.

And that's when the Liberians came along.

וזה הרגע שבו הליבריים באו.

Five young men -- all laughing, happy, traveling together,

חמישה גברים צעירים-- כולם צוחקים, שמחים, מטיילים ביחד,

coming back to this hotel where they were staying.

חוזרים למלון הזה, שבו שהו.

One of them was named Joseph, and he asked me

לאחד מהם קראו ג'וזף, והוא שאל אותי

what was I doing, and I explained.

מה אני עושה, ואני הסברתי.

And he said, "Don't worry." He was sure that Catherine would be safe.

והוא אמר: "אל תדאג". הוא היה משוכנע שקתרין תהיה בסדר.

But he did not seem so very sure,

אבל הוא עצמו לא נראה משוכנע,

for he sat down to wait with me.

כי הוא התיישב לחכות איתי.

And for the next two hours, they all waited with me:

ובמשך השעתיים הבאות, הם כולם חיכו יחד איתי:

taking turns, going up to their room, coming back,

מחליפים משמרות, עולים למעלה לחדר, חוזרים,

telling me jokes, distracting me.

מספרים לי בדיחות, מסיחים את דעתי.

Two hours, they gave me a message.

במשך שעתיים הם העבירו לי מסר:

We are not alone.

אנו לא לבד.

And then, in the middle of a sentence, at the very birth of twilight,

ואז, באמצע המשפט, בעצם לידת הדמדומים,

I turned and looked down the street.

הסתובבתי והסתכלתי במורד הרחוב.

The stars aligned, and she came back.

הכוכבים הסתדרו במצב הנכון, והיא חזרה.

She was smiling. She did not understand why I was so worried.

היא חייכה. היא לא הבינה למה אני כל-כך מודאג.

Neither did the Liberians,

גם לא הליבריים,

although there was a huge amount of relief in their laughter

למרות שהיתה מידה גדולה של הקלה בצחוקם

as they clapped us on the back, and went back up to their room

כשהם טפחו לנו על הגב, חזרו לחדרם,

and left us alone in the street, holding hands.

והשאירו אותנו לבד ברחוב, מחזיקים ידיים.

An event like this leaves a scar on the memory,

אירוע כזה משאיר צלקת בזכרון,

much like a piece of alien technology

כמו פיסת טכנולוגיה חייזרית

that has been inserted into your buttocks

שהוחדרה לתוך האחוריים שלך

by a "Portuguese doctor."

על ידי "רופא פורטוגזי".

(Laughter)

(צחוק)

And even now, a decade and a half later,

ואפילו עכשיו, עשור וחצי לאחר מכן,

even now that we are married,

אפילו עכשיו, שאנחנו נשואים,

I look for her still, whenever she is not in the room.

אני עדיין מחפש אותה בכל פעם שהיא לא בחדר.

And even though, I think you'll agree, it is probable

ולמרות - אני חושב שתסכימו - שסביר

that during the time she was away,

שבמשך הזמן שנעדרה,

she was kidnapped and replaced by an alien clone,

היא נחטפה והוחלפה ע"י עותק חייזרי,

(צחוק)

I love her and wait for her still.

אני אוהב אותה ועדיין מחכה לה.

Thank you for your kind attention.

תודה לכם על הקשבתכם האדיבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)