David Binder: The arts festival revolution

Translator: Thu-Huong Ha Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Ido Dekkers

Sydney. I had been waiting my whole life to get to Sydney.

סידני. כל חיי רציתי להגיע לסידני.

I got to the airport, to the hotel, checked in,

הגעתי לנמל התעופה, למלון, קיבלתי חדר,

and, sitting there in the lobby, was a brochure

ושם, באולם הקבלה, היה מונח עלון

for the Sydney Festival. I thumbed through it,

של פסטיבל סידני. עלעלתי בו,

and I came across a show called "Minto: Live."

ונתקלתי בהצגה בשם "מינטו: מופע חי".

The description read: "The suburban streets of Minto

התיאור היה: "רחובות הפרבר מינטו

become the stage for performances

הופכים לבימת הופעות

created by international artists

של אמנים בינלאומיים

in collaboration with the people of Minto."

בשיתוף-פעולה עם תושבי מינטו."

What was this place called Minto?

מה הוא המקום הזה, מינטו?

Sydney, as I would learn, is a city of suburbs,

סידני, כפי שאווכח לדעת, היא עיר של פרברים,

and Minto lies southwest, about an hour away.

ומינטו משתרעת בכיוון דרום-מערב, במרחק שעת נסיעה.

I have to say, it wasn't exactly what I had in mind

עלי להודות שלא כך חשבתי לבלות

for my first day down under.

ביום הראשון שלי באוסטרליה.

I mean, I'd thought about the Harbour Bridge or Bondi Beach,

חשבתי דווקא על גשר הנמל או חוף בונדי,

but Minto? But still, I'm a producer,

אבל מינטו? ובכל זאת, אני מפיק,

and the lure of a site-specific theater project

והפיתוי שבמיזם תיאטרון ממוקד-אתר

was more than I could resist. (Laughter)

היה גדול מדי. [צחוק]

So, off I went into Friday afternoon traffic,

אז יצאתי לי אל התנועה של יום שישי אחה"צ,

and I'll never forget what I saw when I got there.

ולעולם לא אשכח את מה שראיתי כשהגעתי לשם.

For the performance, the audience walked

כדי לראות את ההופעה, הקהל נדד

around the neighborhood from house to house,

בכל השכונה מבית לבית,

and the residents, who were the performers,

והתושבים, שהם האמנים המבצעים,

they came out of their houses, and they performed

יצאו מבתיהם וביצעו

these autobiographical dances on their lawns,

ריקודים אוטוביוגרפיים על המדשאות

on their driveways. (Laughter)

ובשבילי הכניסה שלהם. [צחוק]

The show is a collaboration with a U.K.-based

המופע הזה הוא שיתוף-פעולה

performance company called Lone Twin.

עם להקת תיאטרון בריטית בשם "התאומים הבודדים."

Lone Twin had come to Minto and worked

"התאומים הבודדים" הגיעו למינטו ועבדו

with the residents, and they had created these dances.

יחד עם התושבים כדי ליצור את המחולות האלה.

This Australian-Indian girl, she came out and started

הנערה האוסטרלית-הודית הזו יצאה החוצה,

to dance on her front lawn,

והחלה לרקוד על המדשאה הקדמית,

and her father peered out the window to see

ואביה הציץ דרך החלון כדי לראות

what all the noise and commotion was about,

מה כל הרעש וההמולה,

and he soon joined her.

ומיד הצטרף אליה.

And he was followed by her little sister.

ואחריו באה אחותה הקטנה.

And soon they were all dancing this joyous,

ובמהרה כולם רקדו יחד

exuberant dance right there on their lawn. (Laughter)

ריקוד שמח ושופע-חיים על המדשאה שלהם. [צחוק]

And as I walked through the neighborhood,

כשטיילתי בשכונה,

I was amazed and I was moved by the incredible

נדהמתי והתרגשתי לראות

sense of ownership this community clearly felt

את תחושת הבעלות המופלאה שקהילה זו חשה בבירור

about this event.

ביחס לאירוע הזה.

"Minto: Live" brought Sydneysiders into dialogue

"מינטו: מופע חי" יצר דו-שיח בין תושבי סידני

with international artists, and really celebrated

לבין אמנים בינלאומיים, וממש היווה חגיגה

the diversity of Sydney on its own terms.

של המגוון של אנשי סידני בדרכם הייחודית.

The Sydney Festival which produced "Minto: Live" I think

לדעתי, פסטיבל סידני, שהפיק את "מינטו: מופע חי",

represents a new kind of 21st-century arts festival.

מייצג סוג חדש של פסטיבלי אמנות במאה ה-21.

These festivals are radically open.

אלו פסטיבלים פתוחים עד קיצוניות.

They can transform cities and communities.

בכוחם לשנות ערים וקהילות.

To understand this, I think it kind of makes sense

כדי להבין זאת, לדעתי יעזור מאד

to look where we've come from.

אם נסתכל מאין באנו.

Modern arts festivals were born

פסטיבלי האמנות המודרניים נולדו

in the rubble of World War II.

מתוך הריסות מלחמת העולם ה-2.

Civic leaders created these annual events

מנהיגי ציבור יצרו אירועים שנתיים אלה

to celebrate culture as the highest

כדי לפאר את התרבות

expression of the human spirit.

כביטוי הנעלה ביותר של רוח האדם.

In 1947, the Edinburgh Festival was born

ב-1947 נוסד פסטיבל אדינבורו

and Avignon was born and hundreds of others

ונוסד פסטיבל אביניון ומאות נוספים

would follow in their wake.

עתידים היו לבוא בעקבותיהם.

The work they did was very, very high art,

העבודה שהם עשו היתה אמנות ברמה גבוהה ביותר,

and stars came along like Laurie Anderson

הופיעו כוכבים כדוגמת לורי אנדרסון

and Merce Cunningham and Robert Lepage

ומרס קנינגהם ורוברט לה-פאג'

who made work for this circuit,

שיצרו אמנות עבור המסגרת הזו,

and you had these seminal shows like "The Mahabharata"

והיו הצגות מופת כגון "המהבהאראטה"

and the monumental "Einstein on the Beach."

ו"איינשטיין על החוף" המונומנטלית.

But as the decades passed,

אבל בחלוף השנים,

these festivals, they really became the establishment,

הפסטיבלים האלה הפכו לממסד עצמו,

and as the culture and capital accelerated,

ועם הגידול בתרבות ובהון,

the Internet brought us all together,

הרשת חיברה בין כולנו,

high and low kind of disappeared,

נעלמו ההבדלים בין משובח ונחות,

a new kind of festival emerged.

והופיע סוג חדש של פסטיבל.

The old festivals, they continued to thrive, but

הפסטיבלים הישנים המשיכו לפרוח,

from Brighton to Rio to Perth, something new was emerging,

אבל מברייטון, דרך ריו ועד פרת', הופיע משהו חדש,

and these festivals were really different.

והפסטיבלים האלה הם באמת משהו שונה.

They're open, these festivals, because, like in Minto,

הם פתוחים, הפסטיבלים האלה, כי, כמו במינטו,

they understand that the dialogue

הם מבינים שהדו-שיח

between the local and the global is essential.

בין המקומי לגלובלי הינו חיוני.

They're open because they ask the audience to be a player,

הם פתוחים כי הם מבקשים מהקהל להפוך לשחקנים,

a protagonist, a partner, rather than a passive spectator,

לגלם דמויות, להיות בני-זוג, במקום להיות צופים פסיביים,

and they're open because they know that imagination

והם פתוחים כי הם יודעים שהדמיון

cannot be contained in buildings,

לא יכול להיות סגור בתוך בניין,

and so much of the work they do

ולכן כה הרבה מעבודתם

is site-specific or outdoor work.

מתייחסת לאתר עצמו או מתרחשת בחוץ.

So, the new festival, it asks the audience to play

אם כן, הפסטיבלים החדשים מבקשים מהקהל למלא

an essential role in shaping the performance.

תפקיד חיוני בעיצוב המופע.

Companies like De La Guarda, which I produce, and Punchdrunk

להקות כמו "דה לה גארדה", שאני מפיק, ו"פאנצ'דרנק",

create these completely immersive experiences

יוצרים את חוויית ההשתתפות המוחלטת הזו

that put the audience at the center of the action,

שמציבה את הקהל במרכז ההתרחשות,

but the German performance company Rimini Protokoll

אבל להקת התיאטרון הגרמנית "רימיני פרוטוקול"

takes this all to a whole new level.

לוקחת את כל זה למישור אחר לגמרי.

In a series of shows that includes "100 Percent Vancouver,"

בסדרת הצגות שכוללות את "100 אחוז ונקובר",

"100 Percent Berlin," Rimini Protokoll makes shows

"100 אחוז ברלין," רימיני פרוטוקול מעלה הצגות

that actually reflect society.

שממש משקפות את החברה.

Rimini Protokoll chooses 100 people that represent that city

רימיני פרוטוקול בוחרת 100 אנשים שמייצגים את העיר

at that moment in terms of race and gender and class,

באותו רגע, מבחינת גזע, מגדר ומעמד,

through a careful process that begins three months before,

בתהליך קפדני שמתחיל שלושה חודשים לפני-כן,

and then those 100 people share stories about

ואותם 100 איש מספרים סיפורים

themselves and their lives, and the whole thing

על עצמם ועל חייהם, והעסק כולו

becomes a snapshot of that city at that moment.

הופך לתמונת-מצב של העיר באותו רגע.

LIFT has always been a pioneer in the use of venues.

"ליפט", פסטיבל התיאטרון הבינ"ל של לונדון, היה תמיד חלוץ בניצול האתרים.

They understand that theater and performance

הם מבינים שתיאטרון ומופעים

can happen anywhere.

יכולים להתרחש בכל מקום.

You can do a show in a schoolroom,

אפשר להעלות הצגה בכיתת בי"ס,

in an airport, — (Laughter) —

בנמל-תעופה, [צחוק]

in a department store window.

בחלון ראווה של חנות כלבו.

Artists are explorers. Who better to show us the city anew?

אמנים הם חוקרים. מי מיטיב מהם להראות לנו מחדש את העיר?

Artists can take us to a far-flung part of the city

אמנים יכולים לקחתנו לאזור נידח בעיר

that we haven't explored, or they can take us into

שמעולם לא חקרנו, או להכניס אותנו

that building that we pass every day but we never went into.

לתוך בניינים שאנו תמיד חולפים לידם ומעולם לא נכנסנו לתוכם.

An artist, I think, can really show us people

האמן, לדעתי, יכול באמת להראות לנו אנשים

that we might overlook in our lives.

שבמהלך חיינו אולי פסחנו עליהם.

Back to Back is an Australian company of people

"אלה לצד אלה" היא להקה אוסטרלית של אנשים

with intellectual disabilities. I saw their amazing show

בעלי נכויות שכליות. ראיתי את המופע המדהים שלהם

in New York at the Staten Island Ferry Terminal

בניו-יורק, במסוף המעבורות לסטייטן איילנד

at rush hour.

בשעת-שיא.

We, the audience, were given headsets and seated

אנו, הקהל, קיבלנו אוזניות והושיבו אותנו

on one side of the terminal.

בצד אחד של המסוף.

The actors were right there in front of us,

השחקנים היו ממש מולנו,

right there among the commuters,

מעורבים בין כל הנוסעים,

and we could hear them,

ואנו יכולנו לשמוע אותם,

but we might not have otherwise seen them.

אבל אחרת, אולי לא היינו שמים לב אליהם.

So Back to Back takes site-specific theater and uses it

אז "אלה לצד אלה" לוקחים תיאטרון ייחודי-לאתר ומנצלים אותו

to gently remind us about who and what we choose

כדי להזכיר לנו בעדינות את מי או את מה אנו בוחרים

to edit out of our daily lives.

לחתוך בעריכה מתוך חיי היומיום שלנו.

So, the dialogue with the local and the global,

אז הדו-שיח עם המקומי והגלובלי,

the audience as participant and player and protagonist,

הקהל כמשתתפים, כשחקנים וכדמויות,

the innovative use of site, all of these things

השימוש החדשני באתר, כל אלה

come to play in the amazing work

מצטרפים לכדי יצירה מופלאה

of the fantastic French company Royal de Luxe.

של הלהקה הצרפתית המדהימה "רויאל דה לוקס".

Royal de Luxe's giant puppets come into a city

בובות הענק של הרויאל דה לוקס מגיעות לעיר כלשהי

and they live there for a few days.

ונשארות בה מספר ימים.

For "The Sultan's Elephant," Royal de Luxe

עבור "פילו של הסולטן", רויאל דה לוקס

came to central London and brought it to a standstill

הגיעה למרכז לונדון והשביתה אותה

with their story of a giant little girl and her friend,

עם סיפורם אודות ילדת הענק וחברה,

a time-traveling elephant.

הפיל הנוסע בזמן.

For a few days, they transformed a massive city

למשך ימים מספר הם הפכו כרך ענקי

into a community where endless possibility reigned.

לקהילה שבה הכל היה אפשרי.

The Guardian wrote, "If art is about transformation,

ה"גארדיאן" כתב: "אם אמנות עוסקת בשינוי צורה,

then there can be no more transformative experience.

אז לא תיתכן חוויית-שינוי גדולה יותר.

What 'The Sultan's Elephant' represents is no less

מה ש'פילו של הסולטן' מייצג הוא לא פחות

than an artistic occupation of the city

מאשר כיבוש אמנותי של העיר

and a reclamation of the streets for the people."

והשבת הרחובות לידי האנשים."

We can talk about the economic impacts of these festivals

אנו יכולים לדבר על ההשלכות הכלכליות שיש לפסטיבלים האלה

on their cities, but I'm much [more] interested in many more things,

על הערים, אך אני הרבה יותר מעוניין בדברים רבים אחרים,

like how a festival helps a city to express itself,

כמו, איך הפסטיבל עוזר לעיר לבטא את עצמה,

how it lets it come into its own.

איך הוא מאפשר לה לחיות כבתוך שלה.

Festivals promote diversity,

הפסטיבלים מעודדים את המגוון,

they bring neighbors into dialogue,

הם יוצרים דו-שיח בין שכנים,

they increase creativity,

הם מגבירים את היצירתיות,

they offer opportunities for civic pride,

הם מציעים הזדמנויות לחוש גאווה אזרחית,

they improve our general psychological well-being.

הם משפרים את בריאותנו הנפשית בכלל.

In short, they make cities better places to live.

בקצרה, הם הופכים את הערים למקום שטוב יותר לחיות בו.

Case in point:

המקרה הנדון:

When "The Sultan's Elephant" came to London

כש"פילו של הסולטן" הגיעה ללונדון

just nine months after 7/7, a Londoner wrote,

בדיוק 9 חודשים אחרי ה-7.7, כתב תושב לונדון:

"For the first time since the London bombings,

"לראשונה מאז הפיגועים בלונדון

my daughter called up with that sparkle back in her voice.

בתי התקשרה אלי וניצוץ השמחה חזר לקולה.

She had gathered with others

היא ואנשים אחרים התאספו

to watch 'The Sultan's Elephant,' and, you know,

כדי לצפות ב"פילו של הסולטן", ודעו לכם,

it just made all the difference."

שזה עשה את כל ההבדל."

Lyn Gardner in The Guardian has written

לין גרדנר כתב ב"גארדיאן",

that a great festival can show us a map of the world,

שפסטיבל משובח יכול להציג בפנינו מפה של העולם,

a map of the city and a map of ourselves,

מפה של העיר ומפה של עצמנו,

but there is no one fixed festival model.

אבל אין מודל קבוע של פסטיבלים.

I think what's so brilliant about the festivals,

לדעתי, מה שכה נפלא בפסטיבלים,

the new festivals, is that they are really fully capturing

בפסטיבלים החדשים, הוא שהם באמת לוכדים

the complexity and the excitement

את מלוא המורכבות וההתרגשות

of the way we all live today.

של האופן בו כולנו חיים כיום.

Thank you very much. (Applause)

תודה רבה לכם. [מחיאות כפיים]