Jonas Gahr Støre: In defense of dialogue

מתרגם: Naomi Levav Yoran מבקר: Ido Dekkers

Amongst all the troubling deficits we struggle with today --

מתוך מכלול הגרעונות המציקים שעמם אנחנו מתמודדים היום

we think of financial and economic primarily --

אנחנו חושבים בראש וראשונה על הגרעון הפיננסי והכלכלי --

the ones that concern me most

הגרעון שמדאיג אותי יותר מכל

is the deficit of political dialogue --

הוא המחסור או ההעדר בדיאלוג פוליטי --

our ability to address modern conflicts

שמשפיע על היכולת שלנו להתמודד עם סכסוכים מודרניים

as they are,

כמו שהם,

to go to the source of what they're all about

לרדת לשורש העניין,

and to understand the key players

להבין מי הם השחקנים העיקריים

and to deal with them.

ולהתמודד איתם.

We who are diplomats,

אנחנו הדיפלומטים,

we are trained to deal with conflicts between states and issues between states.

מיומנים בהתמודדות עם סכסוכים בין מדינות ובעיות בין מדינות.

And I can tell you, our agenda is full.

ואני יכול לומר לכם, סדר היום שלנו עמוס.

There is trade, there is disarmament,

יש מסחר, יש פירוק נשק,

there is cross-border relations.

יש יחסים בין מדינות שכנות

But the picture is changing,

אבל התמונה משתנה.

and we are seeing that there are new key players

ואנחנו רואים שיש שחקני מפתח חדשים

coming onto the scene.

שנכנסים לתמונה.

We loosely call them "groups."

אנחנו מכנים אותם בשם הכללי "קבוצות".

They may represent social, religious,

הם יכולים לייצג מציאות חברתית, דתית,

political, economic, military realities.

פוליטית, כלכלית וצבאית.

And we struggle with how to deal with them.

ואנחנו מתחבטים באופן שבו יש להתמודד איתם.

The rules of engagement:

מערכת הכללים:

how to talk, when to talk,

איך לדבר, מתי לדבר,

and how to deal with them.

ואיך להתמודד איתם.

Let me show you a slide here

כאן אני רוצה להראות לכם שקופית

which illustrates the character of conflicts

אשר מראה את טבעם של סכסוכים

since 1946 until today.

מאז 1946 ועד היום.

You see the green

אתם רואים, הירוק

is a traditional interstate conflict,

הוא סכסוך מסורתי בין מדינות,

the ones we used to read about.

כזה שעל אודותיו היינו רגילים לקרוא.

The red is modern conflict,

האדום מייצג סכסוכים מודרניים,

conflicts within states.

סכסוכים בתוך מדינות.

These are quite different,

הם שונים למדי,

and they are outside the grasp

והם מחוץ לתחומה

of modern diplomacy.

של הדיפלומטיה המודרנית.

And the core of these key actors

היסוד של אותם שחקני מפתח

are groups

הן קבוצות

who represent different interests

המייצגות אינטרסים שונים

inside countries.

בתוך מדינות.

And the way they deal with their conflicts rapidly spreads to other countries.

הדרך בה המדינות מתמודדות עם הסכסוכים הפנימיים שלהם מתפשטת במהירות למדינות נוספות.

So in a way, it is everybody's business.

לכן, במובן מסוים, זה ענין של כולם.

Another acknowledgment we've seen during these years,

הבנה נוספת שהגענו אליה בשנים אלה,

recent years,

בשנים האחרונות,

is that very few

היא שמעטים מאוד

of these domestic interstate, intrastate conflicts

מהסכסוכים המקומיים הפנים מדינתיים האלה

can be solved militarily.

יכולים להפתר באופן צבאי.

They may have to be dealt with with military means,

יתכן שצריך להתמודד איתם באמצעים צבאיים,

but they cannot be solved by military means.

אך הם לא יכולים להפתר באמצעיים צבאיים.

They need political solutions.

הם זקוקים לפתרונות פוליטיים.

And we, therefore, have a problem,

ולנו, לכן, יש בעיה,

because they escape traditional diplomacy.

מכיון שהם חומקים מתחום הדיפלומטיה המסורתית.

And we have among states

ולנו המדינות יש

a reluctance in dealing with them.

אי רצון להתמודד איתם.

Plus, during the last decade,

בנוסף, במהלך העשור האחרון,

we've been in the mode

היינו בהלך רוח

where dealing with groups

שבה התעסקות עם קבוצות

was conceptually and politically dangerous.

נתפסה כמסוכנת מבחינה פוליטית.

After 9/11,

אחרי ה- 11/9,

either you were with us or against us.

או שהיית אתנו או שהיית נגדנו.

It was black or white.

זה היה שחור ולבן.

And groups are very often

ולעתים מאד קרובות קבוצות

immediately label terrorists.

מתויגות מיידית כטרוריסטיות.

And who would talk to terrorists?

ומי ידבר עם טרוריסטים?

The West, as I would see it,

המערב, כפי שאני רואה את זה,

comes out of that decade weakened,

נחלש בעשור האחרון,

because we didn't understand the group.

בגלל שלא הבנו את הקבוצה.

So we've spent more time

כך שבזבזנו יותר זמן

on focusing on why we should not talk to others

בהתמקדות בלמה לא צריך לדבר עם אחרים

than finding out how we talk to others.

מאשר להבין איך לדבר עם אחרים.

Now I'm not naive.

אני לא תמים.

You cannot talk to everybody all the time.

אי אפשר לדבר עם כולם כל הזמן.

And there are times you should walk.

ויש זמנים שבהם צריך לקום וללכת.

And sometimes military intervention is necessary.

ולעתים התערבות צבאית היא הכרחית.

I happen to believe that Libya was necessary

אני למשל מאמין שההתערבות בלוב הייתה הכרחית

and that military intervention in Afghanistan was also necessary.

וההתערבות הצבאית באפגניסטן הייתה גם היא נחוצה.

And my country relies on its security

ושהמדינה שלי נסמכת לצורך בטחונה

through military alliance, that's clear.

על בריתות צבאיות, זה ברור.

But still we have a large deficit

עם זאת עדיין יש לנו כשל גדול

in dealing with and understanding modern conflict.

בהתמודדות ובהבנה של סכסוכים מודרניים.

Let us turn to Afghanistan.

בואו נסתכל על אפגניסטן.

10 years after that military intervention,

10 שנים אחרי ההתערבות הצבאית,

that country is far from secure.

המדינה הזו רחוקה מלהיות בטוחה.

The situation, to be honest, is very serious.

המצב, למען האמת, הוא חמור ביותר.

Now again, the military is necessary,

שוב, הצבא הכרחי,

but the military is no problem-solver.

אבל הצבא לא פותר בעיות.

When I first came to Afghanistan in 2005 as a foreign minister,

כשבאתי לראשונה לאפגניסטן בשנת 2005 כשר חוץ,

I met the commander of ISAF,

פגשתי את מפקד ISAF,

the international troops.

כוח הסיוע הרב-לאומי.

And he told me that, "This can be won militarily, minister.

והוא אמר לי כך: "ניתן לנצח כאן באופן צבאי, אדוני השר.

We just have to persevere."

אנחנו רק צריכים להתמיד."

Now four COM ISAF's later,

עכשיו ארבעה מפקדי ISAF מאוחר יותר,

we hear a different message:

אנחנו שומעים מסר אחר:

"This cannot be won militarily.

"אי אפשר לנצח את זה באופן צבאי.

We need military presence,

אנחנו צריכים נוכחות צבאית,

but we need to move to politics.

אבל אנחנו חייבים לעבור לפוליטיקה.

We can only solve this through a political solution.

אנחנו יכולים לפתור את זה רק באמצעות פתרון פוליטי.

And it is not us who will solve it;

וזה לא אנחנו שנפתור את זה;

Afghans have to solve it."

האפגנים צריכים לפתור את זה.

But then they need a different political process

אבל הם זקוקים לתהליך פוליטי שונה

than the one they were given in 2001, 2002.

מאשר זה שניתן להם בשנת 2001, 2002.

They need an inclusive process

הם זקוקים לתהליך כוללני

where the real fabric of this very complicated society

שבאמצעותו המרקם האמיתי של החברה המאד מסובכת הזו

can deal with their issues.

יוכל להתמודד עם בעיותיהם.

Everybody seems to agree with that.

נדמה שכולם מסכימים לזה.

It was very controversial to say three, four, five years ago.

זה היה מאד שנוי במחלוקת לפני שלוש, ארבע, חמש שנים.

Now everybody agrees.

היום כולם מסכימים.

But now, as we prepare to talk,

אבל עכשיו כשאנחנו נכונים לדבר,

we understand how little we know.

אנחנו מבינים עד כמה מעט אנחנו יודעים.

Because we didn't talk.

כי לא דיברנו.

We didn't grasp what was going on.

לא קלטנו מה קורה שם.

The International Committee of the Red Cross, the ICRC,

הוועדה הבינלאומית של הצלב האדום, ה- ICRC,

is talking to everyone,

מדברת עם כולם,

and it is doing so because it is neutral.

והיא עושה זאת כי היא ניטראלית.

And that's one reason why

וזו סיבה אחת מדוע

that organization probably

הארגון הזה, כפי הנראה

is the best informed key player

הוא שחקן המפתח הבקיא ביותר

to understand modern conflict --

בהבנת סכסוכים מודרניים --

because they talk.

בגלל שהם מדברים.

My point is that you don't have to be neutral to talk.

הנקודה שלי שאין צורך להיות ניטראלי בכדי לדבר.

And you don't have to agree

ואין צורך להסכים

when you sit down with the other side.

כאשר יושבים לדבר עם הצד השני.

And you can always walk.

ותמיד אפשר לקום וללכת.

But if you don't talk,

אבל אם לא מדברים,

you can't engage the other side.

אי אפשר ליצור חיבור עם הצד שני.

And the other side which you're going to engage

והצד השני איתו אתה מתעתד ליצור חיבור

is the one with whom you profoundly disagree.

הוא זה אשר איתו יש לך את חילוקי הדעות העמוקים ביותר.

Prime Minister Rabin said when he engaged the Oslo process,

ראש הממשלה רבין אמר כאשר הוא נכנס לתהליך אוסלו:

"You don't make peace with your friends,

"לא עושים שלום עם חברים

you make peace with your enemies."

שלום עושים עם האויבים."

It's hard, but it is necessary.

זה קשה, אבל זה הכרחי.

Let me go one step further.

בואו נתקדם עוד צעד.

This is Tahrir Square.

זוהי כיכר תחריר.

There's a revolution going on.

מתחוללת פה מהפכה.

The Arab Spring is heading into fall

האביב הערבי נסוג אל הסתיו

and is moving into winter.

ומתקדם לתוך החורף.

It will last for a long, long time.

זה יימשך הרבה הרבה זמן.

And who knows what it will be called in the end.

ומי יודע איך זה ייקרא בסוף.

That's not the point.

זאת לא הנקודה.

The point is that we are probably seeing,

הנקודה היא שאנחנו כנראה רואים,

for the first time in the history of the Arab world,

בפעם הראשונה בהסטוריה של העולם הערבי,

a revolution bottom-up --

הפיכה מלמטה-למעלה --

people's revolution.

מהפכה עממית.

Social groups are taking to the streets.

קבוצות חברתיות יוצאות לרחובות.

And we find out in the West

ואנחנו במערב מגלים

that we know very little about what's happening.

שאנחנו יודעים מעט מאד על מה שקורה,

Because we never talk to the people in these countries.

בגלל שאנחנו לעולם לא מדברים עם האנשים בארצות האלה.

Most governments followed

רוב הממשלות נהגו לפי

the dictate of the authoritarian leaders

תכתיבי השליטים הרודנים

to stay away from these different groups,

להתרחק מהקבוצות השונות האלה,

because they were terrorists.

בגלל שהן טרוריסטיות.

So now that they are emerging in the street

אז עכשיו כשהן מופיעות ברחובות

and we salute the democratic revolution,

ואנחנו מצדיעים למהפכה הדמוקרטית,

we find out how little we know.

אנחנו מגלים כמה מעט אנחנו יודעים.

Right now, the discussion goes,

כרגע, הדיון הולך כך:

"Should we talk to the Muslim Brotherhood?

"האם עלינו לדבר עם האחים המוסלמים?

Should we talk to Hamas?

האם עלינו לדבר עם החמאס?

If we talk to them, we may legitimize them."

אם נדבר איתם, אולי בכך ניתן להם לגיטימציה."

I think that is wrong.

אני חושב שזו טעות.

If you talk in the right way, you make it very clear

אם מדברים בצורה הנכונה, זה נהיה מאד ברור

that talking is not agreeing.

שלדבר זה לא להסכים.

And how can we tell the Muslim Brotherhood,

ואיך אנחנו יכולים להגיד לאחים המוסלמים,

as we should,

כפי שאנחנו צריכים,

that they must respect minority rights,

שעליהם לכבד זכויות של מיעוטים,

if we don't accept majority rights?

אם אנו איננו מכבדים זכויות של רוב?

Because they may turn out to be a majority.

בגלל שהם עלולים להפוך לרוב.

How can we escape [having] a double-standard,

איך אנחנו יכולים להמנע ממוסר כפול

if we at the same time preach democracy

אם אנחנו בו בזמן מטיפים לדמוקרטיה

and at the same time

ובאותו הזמן

don't want to deal with the groups that are representative?

לא מעונינים להתעסק עם הקבוצות המייצגות את הרוב.

How will we ever be interlocutors?

איך נהיה אי פעם לבני שיח?

Now my diplomats are instructed

עכשיו הדיפלומטים שלי קיבלו הנחיה

to talk to all these groups.

לדבר עם אותן הקבוצות.

But talking can be done in different ways.

אבל דיבור יכול להעשות בדרכים שונות.

We make a distinction between talking from a diplomatic level

אנחנו עושים הבחנה בין דיבור ברמה הדיפלומטית

and talking at the political level.

ודיבור ברמה הפוליטית.

Now talking can be accompanied with aid or not with aid.

דיבור יכול להיות מלווה בסיוע או ללא סיוע.

Talking can be accompanied with inclusion or not inclusion.

דיבור יכול להיות כוללני או לא כוללני.

There's a big array

יש מערך גדול

of the ways of dealing with this.

של דרכים להתמודד עם זה.

So if we refuse

כך שאם נסרב

to talk to these new groups

לדבר עם הקבוצות החדשות האלה

that are going to be dominating the news in years to come,

שהולכות לשלוט בחדשות בשנים הקרובות,

we will further radicalization,

אנחנו נעודד הקצנה,

I believe.

אני מאמין.

We will make the road from violent activities into politics

אנחנו נהפוך את הדרך מפעילויות אלימות לפוליטיקה

harder to travel.

קשה יותר למעבר.

And if we cannot demonstrate to these groups

ואם אנחנו לא יכולים להראות לקבוצות האלה

that if you move towards democracy,

שאם מתקדמים לעבר דמוקרטיה,

if you move towards taking part

אם מתקדמים לעבר השתתפות

in civilized and normal standards among states,

בסטנדרטים נאורים ורגילים בין מדינות,

there are some rewards on the other side.

יש גמול בצד השני.

The paradox here

הפרדוקס כאן

is that the last decade probably was a lost decade

הוא שהעשור האחרון היה כנראה עשור מבוזבז

for making progress on this.

בכל הנוגע להתקדמות בזה.

And the paradox is that the decade before the last decade was so promising --

והפרדוקס הוא שהעשור לפני האחרון היה דווקא כל כך מבטיח --

and for one reason primarily.

בעיקר מסיבה אחת.

And the reason is what happened in South Africa:

והסיבה היא מה שקרה בדרום אפריקה:

Nelson Mandela.

ומה שקרה זה נלסון מנדלה.

When Mandela came out of prison

כאשר מנדלה יצא מהכלא

after 27 years of captivity,

לאחר 27 שנות מאסר,

if he had told his people,

אם הוא היה אומר לאנשים שלו:

"It's time to take up the arms,

"זה הזמן להתקומם,

it's time to fight,"

זה הזמן להלחם,"

he would have been followed.

הם היו הולכים אחריו.

And I think the international community

ואני סבור שהקהילה הבינלאומית

would have said, "Fair enough.

הייתה אומרת,"בסדר,

It's their right to fight."

זו זכותם להלחם."

Now as you know, Mandela didn't do that.

כפי שאתם יודעים מנדלה לא עשה זאת.

In his memoirs, "Long Road to Freedom,"

בספר הזכרונות שלו, "ארוכה הדרך לחירות",

he wrote that he survived

הוא כתב שהוא שרד

during those years of captivity

את אותן שנים ארוכות במאסר

because he always decided to look upon his oppressor

מכיון שהוא החליט תמיד להתייחס למדכאיו

as also being a human being,

כבני אדם,

also being a human being.

לראות שגם הם בני אדם.

So he engaged a political process of dialogue,

ולכן הוא החל תהליך פוליטי של דיאלוג,

not as a strategy of the weak,

לא כאסטרטגיה של החלש,

but as a strategy of the strong.

אלא כאסטרטגיה של החזק.

And he engaged talking profoundly

והוא התחיל בהדברות על בעיות היסוד

by settling some of the most tricky issues

ויישב כמה מהנושאים המורכבים ביותר

through a truth and reconciliation process

באמצעות תהליך של פיוס ואמת

where people came and talked.

שבו אנשים באו ודיברו.

Now South African friends will know

ידידיה של דרום אפריקה יודעים

that was very painful.

שזה היה מאד כאוב.

So what can we learn from all of this?

אז מה אנחנו יכולים ללמוד מכל זה?

Dialogue is not easy --

דיאולוג איננו דבר קל --

not between individuals, not between groups, not between governments --

לא בין אנשים, לא בין קבוצות ולא בין ממשלות --

but it is very necessary.

אבל הוא הכרחי ביותר.

If we're going to deal with political conflict-solving of conflicts,

אם אנחנו רוצים לעסוק באופן פוליטי בפתרון-סכסוכים

if we're going to understand these new groups

אם אנחנו מתעדים להבין את הקבוצות החדשות האלה

which are coming from bottom-up,

אשר באות מלמטה-למעלה,

supported by technology, which is available to all,

בסיוע טכנולוגיה, שזמינה לכולם,

we diplomats cannot be sitting back in the banquets

אנו הדיפלומטים איננו יכולים לשבת בחיבוק ידיים במסיבות

believing that we are doing interstate relations.

ולהאמין שבכך אנחנו מקדמים קשרים בין מדינות.

We have to connect

עלינו להתחבר

with these profound changes.

עם אותם שינויים עמוקים.

And what is dialogue really about?

ומהו בעצם הענין בדיאלוג?

When I enter into dialogue,

כאשר אני נכנס לדיאלוג,

I really hope that the other side

אני למעשה מקווה שהצד השני

would pick up my points of view,

יאמץ את נקודות המבט שלי,

that I would impress upon them

שאני אגרום להם לקבל

my opinions and my values.

את הדעות ואת הערכים שלי.

I cannot do that

אינני יכול לעשות זאת

unless I send the signals that I will be open

אלא אם כן אני מאותת שאהיה פתוח

to listen to the other side's signals.

להקשיב לאיתותי הצד השני.

We need a lot more training on how to do that

אנו זקוקים להרבה יותר הדרכה כיצד לעשות זאת

and a lot more practice

והרבה יותר תרגול

on how that can take problem-solving forward.

כיצד זה יכול לקדם פתרון-בעיות.

We know from our personal experiences

אנחנו יודעים מנסיוננו האישי

that it's easy sometimes

שזה קל לעתים

just to walk,

פשוט לקום וללכת

and sometimes you may need to fight.

ולפעמים צריך להלחם.

And I wouldn't say that is the wrong thing in all circumstances.

ואינני אומר שזו טעות בכל הנסיבות.

Sometimes you have to.

לפעמים צריך.

But that strategy seldom takes you very far.

אבל רק לעתים נדירות האסטרטגיה הזו מובילה מאד רחוק.

The alternative is a strategy

האפשרות החלופית היא אסטרטגיה

of engagement and principled dialogue.

של מפגש ודיאלוג מוסדר

And I believe we need to strengthen this approach

ואני סבור שעלינו לחזק את הגישה הזו

in modern diplomacy,

בדיפלומטיה מודרנית,

not only between states,

לא רק בין מדינות,

but also within states.

כי אם גם בתוך מדינות.

We are seeing some new signs.

אנחנו עדים לכמה סימנים חדשים.

We could never have done

לא היינו מצליחים בשום דרך להוציא אל הפועל

the convention against anti-personnel landmines

את האמנה למניעת מוקשים נגד-אדם

and the convention that is banning cluster munitions

והאמנה האוסרת שימוש בפצצות מצרר

unless we had done diplomacy differently,

אם לא היינו עושים דיפלומטיה שונה,

by engaging with civil society.

על ידי שיתוף החברה האזרחית.

All of a sudden,

פתאום,

NGOs were not only standing in the streets, crying their slogans,

ארגונים לא ממשלתיים לא רק עמדו ברחובות, עם הססמאות שלהם,

but they were taking [them] into the negotiations,

אלא גם הביאו אותן לתוך המשא ומתן,

partly because they represented the victims of these weapons.

במידת מה גם בגלל שהם ייצגו את הקורבנות של כלי הנשק האלה.

And they brought their knowledge.

והם הביאו את הידע שלהם.

And there was an interaction

והייתה אינטראקציה

between diplomacy and the power coming bottom-up.

בין דיפלומטיה והכח שבא מלמטה-למעלה.

This is perhaps a first element

זהו אולי הגורם הראשון

of a change.

של שינוי.

In the future, I believe,

בעתיד, אני מאמין,

we should draw examples from these different illustrations,

עלינו לקחת דוגמא ממקרים אלו,

not to have diplomacy

לא לקיים דיפלומטיה

which is disconnected from people and civil society.

שמנותקת מהעם והחברה האזרחית.

And we have to go also

עלינו גם ללכת

beyond traditional diplomacy

מעבר לדיפלומטיה המסורתית

to the survival issue of our times,

אל הנושא הקיומי של ימינו,

climate change.

שינוי האקלים.

How are we going to solve climate change through negotiations,

איך נפתור את שינוי האקלים בעזרת משא ומתן,

unless we are able to make civil society and people,

אם לא נוכל להפוך את החברה האזרחית והאנשים,

not part of the problem, but part of the solution?

מחלק מהבעיה, לחלק מהפתרון?

It is going to demand an inclusive process of diplomacy

זה יחייב תהליך דיפלומטי כוללני

very different from the one we are practicing today

שונה מאד מזה שאנחנו מקיימים כיום

as we are heading to new rounds of difficult climate negotiations,

כשאנו עומדים לגשת לסיבוב חדש וקשה של מו"מ סביב נושא האקלים,

but when we move toward something

כשאנו מתקדמים לכוון משהו

which has to be much more

אשר יחייב

along a broad mobilization.

גיוס רחב הרבה יותר.

It's crucial to understand, I believe,

זה קריטי להבין, כך אני מאמין,

because of technology and because of globalization,

בגלל הטכנולוגיה ובגלל הגלובליזציה,

societies from bottom-up.

את החברות מלמטה-למעלה.

We as diplomats

אנחנו כדיפלומטים

need to know the social capital

צריכים להכיר את ההון החברתי

of communities.

של קהילות.

What is it that makes people trust each other,

מהו הדבר שגורם לאנשים להאמין זה בזה,

not only between states,

לא רק בין מדינות,

but also within states?

כי אם גם בתוך מדינות?

What is the legitimacy of diplomacy,

מה היא הלגיטימיות של הדיפלומטיה,

of the the solution we devise as diplomats

של הפתרונות שאנחנו מעצבים כדיפלומטים

if they cannot be reflected and understood

אם הם אינם יכולים לבוא לידי ביטוי ולהיות מובנים

by also these broader forces of societies

גם על ידי כוחות רחבים אלו של החברות

that we now very loosely call groups?

שאנחנו עכשיו מכנים קבוצות?

The good thing is that we are not powerless.

הדבר הטוב הוא שאנחנו לא חסרי אונים.

We have never had

מעולם לא היו לנו

as many means of communication,

כל כך הרבה אמצעי תקשורת,

means of being connected, means of reaching out,

אמצעים להיות מחוברים, אמצעים להושיט יד,

means of including.

אמצעים לשתף.

The diplomatic toolbox

ארגז הכלים הדיפלומטי

is actually full of different tools we can use

הוא למעשה מלא בכלים שבהם אנחנו יכולים להשתמש

to strengthen our communication.

לחזק את התקשורת ביננו.

But the problem is that we are coming out of a decade

אבל הבעיה היא שאנחנו יוצאים עכשיו מתוך עשור

where we had a fear of touching it.

שבו פחדנו לגעת בזה.

Now, I hope, in the coming years,

עכשיו, אני מקווה, שבשנים הקרובות,

that we are able to demonstrate through some concrete examples

נוכל להראות באמצעות דוגמאות מוחשיות

that fear is receding

שהפחד הזה נסוג

and that we can take courage

ואנחנו יכולים לאזור אומץ

from that alliance

מהברית הזו

with civil society

עם החברה האזרחית

in different countries

במדינות שונות

to support their problem-solving,

לסייע להם בפתרון הבעיות שלהם.

among the Afghans,

בין האפגנים לבין עצמם

inside the Palestinian population,

בתוך האוכלוסיה הפלשתינאית,

between the peoples of Palestine and Israel.

בין העם הפלשתינאי וישראל.

And as we try to understand this broad movement

בבואנו לנסות להבין את התנועה הרחבה הזו

across the Arab world,

לרוחבו של העולם הערבי,

we are not powerless.

איננו חסרי אונים.

We need to improve the necessary skills,

עלינו לשפר את הכישורים הנדרשים,

and we need the courage to use them.

ואנו זקוקים לאומץ בכדי להשתמש בהם.

In my country,

במדינה שלי,

I have seen how the council of Islamist groups

ראיתי איך המועצה של קבוצות איסלמיות

and Christian groups

וקבוצות נוצריות

came together, not as a government initiative,

התכנסו לא בעקבות יוזמה ממשלתית

but they came together on their own initiative

אלא התכנסו מיוזמתם הם.

to establish contact and dialogue

כדי לייסד קשר ודיאלוג

in times where things were pretty low-key tension.

בזמנים שבהם המתיחות הייתה מרוסנת.

And when tension increased,

וכשהמתיחות התגברה,

they already had that dialogue,

כבר היה להם את אותו הדיאלוג,

and that was a strength to deal with different issues.

וזה נתן להם כח להתמודד עם נושאים שונים.

Our modern Western societies

החברות המערביות המודרניות

are more complex than before,

יותר מורכבות מאשר קודם,

in this time of migration.

בזמנים אלו של הגירה.

How are we going to settle and build a bigger "We"

כיצד נגיע להסדר ונבנה "אנחנו" גדול יותר

to deal with our issues

בכדי להתמודד עם הקשיים שלנו

if we don't improve our skills of communication?

אם לא נשפר את כישורי התקשורת שלנו?

So there are many reasons,

כך שיש סיבות רבות,

and for all of these reasons,

ובגלל כל אותן סיבות,

this is time and this is why we must talk.

זהו הזמן וזו הסיבה מדוע עלינו לדבר.

Thank you for your attention.

תודה לכם על תשומת הלב.

(Applause)

(מחיאות כפיים)