The unexpected benefit of celebrating failure | Astro Teller

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Zeeva Livshitz

In 1962 at Rice University,

ב 1962 באוניברסית רייס,

JFK told the country about a dream he had,

JFK אמר למדינה על חלום שהיה לו,

a dream to put a person on the moon by the end of the decade.

חלום לשים אדם על הירח עד סוף העשור.

The eponymous moonshot.

האפונים מונשוט (שיגור לירח).

No one knew if it was possible to do

אף אחד לא ידע אם זה אפשרי

but he made sure a plan was put in place to do it if it was possible.

אבל הוא דאג שתוכנית תיבנה כדי לעשות את זה אם זה אפשרי.

That's how great dreams are.

ככה הם חלומות גדולים.

Great dreams aren't just visions,

חלומות גדולים הם לא רק חזון,

they're visions coupled to strategies for making them real.

הם חזון מחובר עם אסטרטגיה להפיכתם לאמיתיים.

I have the incredible good fortune to work at a moonshot factory.

יש לי מזל עצום לעבוד במפעל מונשוט.

At X -- formerly called Google X --

ב X -- לשעבר גוגל X --

you'll find an aerospace engineer working alongside a fashion designer

אתם תגלו מהנדס אווירונאוטי עובד יחד עם מעצב אופנה

and former military ops commanders brainstorming with laser experts.

ומפקדי מבצעים מהצבא לשעבר חושבים יחד עם מומחי לייזר.

These inventors, engineers and makers are dreaming up technologies

הממציאים האלה, מהנדסים ויוצרים חולמים על טכנולוגיות

that we hope can make the world a wonderful place.

שאנחנו מקווים שיוכלו לעשות את העולם מקום נפלא.

We use the word "moonshots" to remind us to keep our visions big --

אנחנו משתמשים במילה "מונשוט" כדי להזכיר לנו לשמור על החזונות שלנו גדולים --

to keep dreaming.

כדי להמשיך לחלום.

And we use the word "factory" to remind ourselves

אנחנו משתמשים במילה מפעל כדי להזכיר לעצמנו

that we want to have concrete visions --

שאנחנו רוצים שיהיו לנו חזונות מוצקים --

concrete plans to make them real.

תוכניות מוצקות להפוך אותם לאמיתיים.

Here's our moonshot blueprint.

הנה תוכניות האב של המונשוט שלנו.

Number one:

מספר אחת:

we want to find a huge problem in the world

אנחנו רוצים למצוא בעיה עצומה בעולם

that affects many millions of people.

שמשפיעה על הרבה מליונים של אנשים.

Number two:

מספר שתיים:

we want to find or propose a radical solution for solving that problem.

אנחנו רוצים למצוא או להציע פתרון רדיקלי לפתרון הבעיה הזו.

And then number three:

ואז מספר שלוש:

there has to be some reason to believe

צריכה להיות סיבה להאמין

that the technology for such a radical solution

שהטכנולוגיה לכזה פיתרון רדיקלי

could actually be built.

תוכל למעשה להיבנות.

But I have a secret for you.

אבל יש לי סוד בשבילכם.

The moonshot factory is a messy place.

מפעל מונשוט הוא מקום מבולגן.

But rather than avoid the mess,

אבל במקום להמנע מהבלגן,

pretend it's not there,

להעמיד פנים שהוא לא שם,

we've tried to make that our strength.

ניסינו להפוך אותו לחוזקה שלנו.

We spend most of our time breaking things

בילינו את רוב זמננו בלשבור דברים

and trying to prove that we're wrong.

וניסינו להוכיח שאנחנו טועים.

That's it, that's the secret.

זהו, זה הסוד שלנו.

Run at all the hardest parts of the problem first.

התמודדו על כל החלקים הקשים ביותר של הבעיה בהתחלה.

Get excited and cheer,

התרגשו והריעו,

"Hey! How are we going to kill our project today?"

"היי! איך נהרוג את הפרוייקט שלנו היום?"

We've got this interesting balance going

יש לנו את האיזון המעניין הזה מתרחש

where we allow our unchecked optimism to fuel our visions.

בו אנחנו מאפשרים לאופטימיות הלא מבוקרת שלנו לתדלק את החזון שלנו.

But then we also harness enthusiastic skepticism

אבל אז אנחנו גם רותמים את הסקפטיות הנלהבת שלנו

to breathe life, breathe reality into those visions.

כדי לנשוף חיים, לנשום מציאות לחזונות האלו.

I want to show you a few of the projects

אני רוצה להראות לכם כמה מהפרוייקטים

that we've had to leave behind on the cutting room floor,

שהיינו צריכים להשאיר מאחור על רצפת חדר העריכה,

and also a few of the gems

וגם כמה מאבני החן

that at least so far, have not only survived that process,

שלפחות עד עכשיו, לא רק שרדו את התהליך,

but have been accelerated by it.

אלא גם הואצו על ידו.

Last year we killed a project in automated vertical farming.

בשנה שעברה הרגנו פרוייקט בחוואות אנכית אוטומטית.

This is some of the lettuce that we grew.

זה חלק מהחסה שגידלנו.

One in nine people in the world suffers from undernourishment.

אחד מתשעה אנשים בעולם סובל מתת תזונה.

So this is a moonshot that needs to happen.

אז זה מונשוט שהיה צריך להתרחש.

Vertical farming uses 10 times less water

חוואות אנכית משתמשת בפי עשר פחות מים

and a hundred times less land than conventional farming.

ופי מאה פחות אדמה מחוואות קונוונציונלית.

And because you can grow the food close to where it's consumed,

ובגלל שאתם יכולים לגדל את האוכל קרוב למקום הצריכה שלו,

you don't have to transport it large distances.

אתם לא צריכים לשנע אותו למרחקים גדולים.

We made progress in a lot of the areas

התקדמנו בהרבה תחומים

like automated harvesting and efficient lighting.

כמו איסוף אוטומטי ותאורה יעילה.

But unfortunately,

אבל למרבה הצער,

we couldn't get staple crops like grains and rice to grow this way.

לא יכולנו לגרום ליבולים בסיסיים כמו תבואה ואורז לגדול בדרך זו.

So we killed the project.

אז הרגנו את הפרוייקט.

Here's another huge problem.

הנה בעיה גדולה אחרת.

We pay enormous costs in resources and environmental damage

אנחנו משלמים המון במשאבים ונזק סביבתי

to ship goods worldwide.

כדי לשנע סחורות בעולם.

Economic development of landlocked countries

התפתחות כלכלית של מדינות ללא גישה לים

is limited by lack of shipping infrastructure.

מוגבלת על ידי מחסור בתשתיות תעבורה.

The radical solution?

הפתרון הרדיקלי?

A lighter-than-air, variable-buoyancy cargo ship.

ספינת מטען קלה מהאויר עם כושר ציפה משתנה.

This has the potential to lower,

יש לזה את הפוטנציאל להפחית,

at least overall,

לפחות באופן כללי,

the cost, time and carbon footprint of shipping

את העלות, הזמן ואת עקבת הפחמן של ספנות

without needing runways.

בלי הצורך במסלולים.

We came up with this clever set of technical breakthroughs

הגענו לסט חכם של פריצות דרך טכנולוגיות

that together might make it possible for us to lower the cost enough

שיחד אולי יאפשרו לנו להפחית את העלות מספיק

that we could actually make these ships --

שנוכל למעשה ליצור את הספינות האלו --

inexpensively enough in volume.

בזול מספיק ובכמות.

But however cheap they would have been to make in volume

אבל לא משנה כמה זולות הן יהיו ליצור המוני

it turned out that it was going to cost close to 200 million dollars

מסתבר שזה יעלה קרוב ל 200 מליון דולר

to design and build the first one.

לתכנן ולבנות את הראשונה.

200 million dollars is just way too expensive.

200 מליון זה פשוט יקר מדי.

Because X is structured with these tight feedback loops

בגלל שהמבנה של X עם לולאות המשוב הקצרות האלו

of making mistakes and learning and new designs,

של לעשות טעויות וללמוד ועיצובים חדשים,

we can't spend 200 million dollars

אנחנו לא יכולים להוציא 200 מליון דולר

to get the first data point

כדי לקבל את נקודת המידע הראשונה

about whether we're on the right track or not.

בנוגע לאם אנחנו בכיוון הנכון או לא.

If there's an Achilles' heel in one our projects,

אם יש עקב אכילס באחד הפרוייקטים שלנו,

we want to know it now, up front, not way down the road.

אנחנו רוצים לדעת את זה עכשיו, מיד, לא הרחק במורד הדרך.

So we killed this project, too.

אז הרגנו גם את הפרוייקט הזה.

Discovering a major flaw in a project

גילוי כשל משמעותי בפרוייקט

doesn't always mean that it ends the project.

לא תמיד אומר שזה מסיים את הפרוייקט.

Sometimes it actually gets us onto a more productive path.

לפעמים זה למעשה לוקח אותנו לדרך יותר פרודוקטיבית.

This is our fully self-driving vehicle prototype,

זה אב הטיפוס של הרכב הנוהג בעצמו שלנו,

which we built without a steering wheel or break pedal.

שבנינו בלי הגה או דוושת בלם.

But that wasn't actually our goal when we started.

אבל זו לא היתה המטרה שלנו כשהתחלנו.

With 1.2 million people dying on the roads globally every year,

עם 1.2 מליון אנשים שמתים על הכבישים גלובלית כל שנה,

building a car that drives itself was a natural moonshot to take.

בניית מכונית נהיגה עצמית היה מונשוט טבעי לקחת.

Three and a half years ago,

לפני שלוש וחצי שנים,

when we had these Lexus, retrofitted, self-driving cars in testing,

כשהיו לנו את הלקסוסים האלו, שהותאמו, לנהיגה עצמית בניסויים

they were doing so well, we gave them out to other Googlers

הן הצליחו כל כך, שנתנו אותן לאנשי גוגל אחרים

to find out what they thought of the experience.

לגלות מה הם חשבו על החוויה.

And what we discovered

ומה שגילינו

was that our plan to have the cars do almost all the driving

היה שהתוכנית שלנו שהמכונית תעשה כמעט את כל הנהיגה

and just hand over to the users in case of emergency

ותשאיר לנהג רק מקרי חרום

was a really bad plan.

היתה תוכנית ממש גרועה.

It wasn't safe

זה לא היה בטוח

because the users didn't do their job.

בגלל שהמשתמשים לא עשו את העבודה שלהם.

They didn't stay alert

הם לא נשארו ערניים

in case the car needed to hand control back to them.

במקרה שהמכונית הייתה צריכה להחזיר את השליטה חזרה אליהם.

This was a major crisis for the team.

זה היה משבר עיקרי בצוות.

It sent them back to the drawing board.

זה שלח אותנו חזרה לשולחן השרטוט.

And they came up with a beautiful, new perspective.

והם הגיעו לפרספקטיבה החדשה והיפיפיה הזו.

Aim for a car where you're truly a passenger.

כוונו למכונית בה אתם באמת הנוסעים.

You tell the car where you want to go,

אתם אומרים למכונית לאן אתם רוצים להגיע,

you push a button

אתם לוחצים על כפתור

and it takes you from point A to point B by itself.

והיא לוקחת אתכם מנקודה א' לנקודה ב' בעצמה.

We're really grateful

אנחנו באמת אסירי תודה

that we had this insight as early on in the project as we did.

שהיה לנו את החזון מוקדם כל כך בפרוייקט כמו שהיה לנו.

And it's shaped everything we've done since then.

והיא עיצבה כל מה שעשינו מאז.

And now our cars have self-driven more than 1.4 million miles,

ועכשיו המכוניות שלנו נהגו בעצמן יותר מ 2.25 מליון קילומטר,

and they're out everyday

והן בחוץ כל יום

on the streets of Mountain View, California and Austin, Texas.

על הרחובות של מאונטיין וויו, קליפורניה ואוסטין טקסס.

The cars team shifted their perspective.

צוות המכוניות הזיזו את נקודת המבט שלהם.

This is one of X's mantras.

זו אחת מהמנטרות של X.

Sometimes shifting your perspective is more powerful than being smart.

לפעמים הסטת נקודת המבט שלכם היא יותר חזקה מלהיות חכמים.

Take wind energy.

קחו אנרגית רוח.

It's one of my favorite examples of perspective shifting.

היא אחת הדוגמאות האהובות עלינו של שינוי נקודת המבט.

There's no way that we're going to build

אין דרך שאנחנו נבנה

a better standard wind turbine than the experts in that industry.

טורבינת רוח סטנדרטית טובה יותר מהמומחים בתעשיה הזו.

But we found a way to get up higher into the sky,

אבל גילינו דרך להגיע גבוה יותר בשמים,

and so get access to faster, more consistent winds,

ולהשיג גישה לרוחות מהירות ועקביות יותר,

and so more energy without needing hundreds of tons of steel to get there.

וכך יותר אנרגיה בלי צורך במאות טונות של פלדה כדי להגיע לשם.

Our Makani energy kite rises up from its perch

עפיפון האנרגיה המקני עולה ממנוחתו

by spinning up those propellers along its wing.

על ידי סיבוב המדחפים האלו לאורך הכנף שלו.

And it pulls out a tether as it rises,

והוא מושך כבל כשהוא עולה,

pulling energy up through the tether.

מושך אנרגיה דרך הכבל.

Once the tether's all the way out,

ברגע שהכבל מתוח עד הסוף,

it goes into crosswind circles in the sky.

הוא נכנס לסיבובים של רוחות צולבות בשמים.

And now those propellers that lifted it up have become flying turbines.

ועכשיו המדחפים האלו שהרימו אותו למעלה הפכו לטורבינות מעופפות.

And that sends energy back down the tether.

וזה שולח אנרגיה חזרה במורד הכבל.

We haven't yet found a way to kill this project.

עדיין לא גילינו דרך להרוג את הפרוייקט הזה.

And the longer it survives that pressure, the more excited we get

וככל שהוא ישרוד את הלחץ, אנחנו מתרגשים יותר

that this could become a cheaper and more deployable form

שזה יוכל להפוך לצורה זולה יותר וקלה יותר לפריסה

of wind energy for the world.

של אנרגית רוח לעולם.

Probably the craziest sounding project we have is Project Loon.

כנראה הפרוייקט שנשמע הכי מטורף שיש לנו הוא פרוייקט לון.

We're trying to make balloon-powered Internet.

אנחנו מנסים ליצור אינטרנט שפרוש על ידי כדורים פורחים.

A network of balloons in the stratosphere

רשת של בלונים בסטרטוספירה

that beam an internet connection down to rural and remote areas of the world.

שמשגרת חיבוריות אינטרנט למטה לאזורים כפריים ומרוחקים בעולם.

This could bring online as many as four billion more people,

זה יכול להביא לרשת כמעט ארבעה מיליארד אנשים נוספים,

who today have little or no internet connection.

שהיום יש להם חיבוריות מועטה או לא קיימת בכלל.

But you can't just take a cell tower,

אבל אתם לא יכולים פשוט לקחת מתקן סלולרי,

strap it to a balloon and stick it in the sky.

לחבר אותו לבלון ולתקוע אותו בשמיים.

The winds are too strong, it would be blown away.

הרוחות חזקות מדי, הוא יועף.

And the balloons are too high up to tie it to the ground.

והבלונים גבוהים מדי לקשור לקרקע.

Here comes the crazy moment.

פה מגיע הרגע מטורף.

What if, instead,

מה אם, במקום,

we let the balloons drift

ניתן לבלונים להסחף

and we taught them how to sail the winds to go where the needed to go?

ונלמד אותם איך להפליג ברוחות לאן שהם דרושים?

It turns out the stratosphere has winds

מסתבר שלסטרטוספירה יש רוחות

that are going in quite different speeds and directions in thin strata.

שעובדות במהירויות וכיוונים די שונים בסטרטה הדקה.

So we hoped that using smart algorithms and wind data from around the world,

אז אנחנו מקווים שבשימוש באלגוריתמים חכמים ומידע רוחות מסביב לעולם,

we could maneuver the balloons a bit,

נוכל לתמרן את הבלונים מעט,

getting them to go up and down just a tiny bit in the stratosphere

ולהביא אותם לעלות ולרדת ממש מעט בסטרטוספירה

to grab those winds going in those different directions and speeds.

כדי לתפוס את הרוחות האלו בכיוונים והמהירויות השונים האלה.

The idea is to have enough balloons

הרעיון הוא שיהיו לנו מספיק בלונים

so as one balloon floats out of your area,

כך שכשבלון אחד יצוף מחוץ לשטח שלכם,

there's another balloon ready to float into place,

יש בלון אחר מוכן לצוף למקום,

handing off the internet connection,

ולהעביר את חיבור האינטרנט,

just like your phone hands off between cell towers

ממש כמו שהטלפון שלכם מועבר בין עמודים סלולריים

as you drive down the freeway.

כשאתם נוהגים במורד הכביש המהיר.

We get how crazy that vision sounds --

אנחנו מבינים כמה מטורף החזון נשמע --

there's the name of the project to remind us of that.

יש את שם הפקוייקט להזכיר לנו את זה.

So since 2012,

אז מאז 2012,

the Loon team has prioritized the work that seems the most difficult

צוות לון תיעדף את העבודה שנראתה הכי קשה

and so the most likely to kill their project.

וכך עם הסיכוי הכי גבוה להרוג את הפרוייקט.

The first thing that they did

הדבר הראשון שהם עשו

was try to get a Wi-Fi connection from a balloon in the stratosphere

היה לנסות לקבל חיבור אלחוטי מהבלון בסטרטוספירה

down to an antenna on the ground.

עד לאנטנה על הקרקע.

It worked.

זה עבד.

And I promise you there were bets that it wasn't going to.

ואני מבטיח לכם שהיו הימורים שזה לא יעבוד.

So we kept going.

אז המשכנו.

Could we get the balloon to talk directly to handsets,

האם נוכל לגרום לבלון לדבר ישירות עם הניידים,

so that we didn't need the antenna as an intermediary receiver?

כך שלא נצטרך את האנטנה כמקלט ביניים?

Yeah.

כן.

Could we get the balloon bandwidth high enough

האם נוכל להגדיל את רוחב הפס של הבלון מספיק

so it was a real Internet connection?

כדי שזה יהיה חיבור אינטרנט אמיתי?

So that people could have something more than just SMS?

כך שאנשים יוכלו לקבל משהו יותר מ SMS?

The early tests weren't even a megabit per second,

המבחנים הראשונים לא היו אפילו מגביט לשניה,

but now we can do up to 15 megabits per second.

אבל עכשיו אנחנו יכולים להגיע עד 15 מגביט לשניה.

Enough to watch a TED Talk.

מספיק כדי לצפות בהרצאת TED.

Could we get the balloons to talk to each other through the sky

האם נוכל לגרום לבלונים לדבר אחד עם השני דרך השמיים

so that we could reach our signal deeper into rural areas?

כך שנוכל להביא את הסיגנל עמוק יותר לתוך אזורים פתוחים?

Check.

הצלחנו.

Could we get balloons the size of a house to stay up for more than 100 days,

האם נוכל ליצור בלונים בגודל של בית כדי להשאר למעלה ליותר מ 100 ימים,

while costing less than five percent

בזמן שזה יעלה פחות מחמישה אחוזים

of what traditional, long-life balloons have cost to make?

מכמה שבלונים מסורתיים בעלי חיים ארוכים מספיק עולים?

Yes. In the end.

כן, בסוף.

But I promise you, you name it, we had to try it to get there.

אבל אני מבטיח לכם, איך שתקראו לזה, היינו חייבים לנסות את זה כדי להגיע לשם.

We made round, silvery balloons.

יצרנו בלונים עגולים וכסופים.

We made giant pillow-shaped balloons.

יצרנו בלונים עצומים בצורת כרית.

We made balloons the size of a blue whale.

יצרנו בלונים בגודל של לוויתן כחול.

We busted a lot of balloons.

פוצצנו הרבה בלונים.

(Laughter)

(צחוק)

Since one of the things that was most likely to kill the Loon project

מאחר ואחד הדברים שהיה בסיכוי הכי גבוה להרוג את פרוייקט לון

was whether we could guide the balloons through the sky,

היה אם נוכל להנחות את הבלון בשמיים

one of our most important experiments was putting a balloon inside a balloon.

אחד מהניסויים הכי חשובים היה לשים בלון בתוך בלון.

So there are two compartments here, one with air and then one with helium.

אז יש שני תאים פה, אחד עם אויר והאחר עם הליום.

The balloon pumps air in to make itself heavier,

הבלון שואב אויר פנימה כדי לעשות את עצמו כבד יותר,

or lets air out to make it lighter.

או מוציא אויר כדי להיות קל יותר.

And these weight changes allow it to rise or fall,

ושינויי המשקל האלו מאפשרים לו לעלות ולרדת,

and that simple movement of the balloon is its steering mechanism.

והתנועה הפשוטה הזו של הבלון היא מנגנון ההיגוי.

It floats up or down,

הוא צף למלעלה ולמטה,

hoping to grab winds going in the speed and direction that it wants.

מקווה לתפוש רוחות שנעות בכיוון ובמהירות שהוא רוצה.

But is that good enough for it to navigate through the world?

אבל האם זה מספיק טוב בשביל לנווט בעולם?

Barely at first,

בקושי בהתחלה,

but better all the time.

אבל טוב יותר כל הזמן.

This particular balloon, our latest balloon,

הבלון המסויים הזה, הבלון האחרון שלנו,

can navigate a two-mile vertical stretch of sky

יכול לנווט קו אנכי של שלושה קילומטר בשמיים

and can sail itself to within 500 meters of where it wants to go

ויכול להעיף את עצמו למרחק של 500 מטר מהמקום בו הוא רוצה להיות

from 20,000 kilometers away.

ממרחק של 20,000 קילומטר.

We have lots more to do

יש לנו עוד הרבה לעשות

in terms of fine-tuning the system and reducing costs.

במונחים של כוונון עדין של המערכת והפחתת עלויות.

But last year, a balloon built inexpensively

אבל בשנה שעברה, בלון שנבנה בזול

went around the world 19 times over 187 days.

הקיף את העולם 19 פעמים במשך 187 ימים.

So we're going to keep going.

אז אנחנו עומדים להמשיך.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Our balloons today

הבלונים שלנו היום

are doing pretty much everything a complete system needs to do.

עושים פחות או יותר כל מה שמערכת שלמה צריכה לעשות.

We're in discussions with telcos around the world,

אנחנו בדיונים עם חברות תקשורת מסביב לעולם,

and we're going to fly over places like Indonesia

ואנחנו עומדים לעוף מעל מקומות כמו אינדונזיה

for real service testing this year.

לבדיקות שרות אמיתי השנה.

This probably all sounds too good to be true,

כל זה כנראה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי,

and you're right.

ואתם צודקים.

Being audacious

להיות נועזים

and working on big, risky things

ולעבוד על דברים גדולים ומסוכנים

makes people inherently uncomfortable.

גורם לאנשים חוסר נוחות מיסודו.

You cannot yell at people and force them to fail fast.

אתם לא יכולים לצעוק על אנשים ולגרום להם להכשל מהר.

People resist. They worry.

אנשים מתנגדים. הם דואגים.

"What will happen to me if I fail?

"מה יקרה לי אם אני אכשל?

Will people laugh at me?

האם אנשים יצחקו עלי?

Will I be fired?"

האם אני אפוטר?"

I started with our secret.

התחלתי עם הסוד שלנו.

I'm going to leave you with how we actually make it happen.

אני אשאיר אתכם עם איך אנחנו למעשה גורמים לזה לקרות.

The only way to get people to work on big, risky things --

הדרך היחידה לגרום לאנשים לעבוד על דברים גדולים ומסוכנים --

audacious ideas --

רעיונות נועזים --

and have them run at all the hardest parts of the problem first,

ולגרום להם לעבוד על כל החלקים הקשים של הבעיה בהתחלה,

is if you make that the path of least resistance for them.

זה אם תהפכו את זה לדרך של הכי פחות התנגדות בשבילם.

We work hard at X to make it safe to fail.

אנחנו עובדים קשה ב X כדי לעשות את זה בטוח להכשל.

Teams kill their ideas as soon as the evidence is on the table

צוותים הורגים רעיונות ברגע שיש עדות על השולחן

because they're rewarded for it.

בגלל שהם מתוגמלים על זה.

They get applause from their peers.

הם מקבלים מחיאות כפיים מעמיתיהם.

Hugs and high fives from their manager, me in particular.

חיבוקים וכיפים מהמנהל שלהם, ממני במיוחד,

They get promoted for it.

הם מקודמים על זה.

We have bonused every single person on teams that ended their projects,

נתנו בונוס לכל אדם בצוות שהרג את הפרוייקט שלו,

from teams as small as two to teams of more than 30.

מצוותים קטנים של שני אנשים לצוותים של יותר מ 30.

We believe in dreams at the moonshot factory.

אנחנו מאמינים בחלומות במפעל מונשוט.

But enthusiastic skepticism

אבל סקפטיות נלהבת

is not the enemy of boundless optimism.

היא לא האוייב של אופטימיזם אין סופי.

It's optimism's perfect partner.

זה השותף המושלם של אופטימיזם.

It unlocks the potential in every idea.

זה משחרר את הפוטנציאל בכל רעיון.

We can create the future that's in our dreams.

אנחנו יכולים ליצור את העתיד שבחלומות שלנו.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)