Alberto Cairo: There are no scraps of men

מתרגם: Eyal Baron מבקר: Ido Dekkers

I've been in Afghanistan for 21 years.

אני נמצא באפגניסטן כבר 21 שנים.

I work for the Red Cross

אני עובד בצלב האדום

and I'm a physical therapist.

בתור פיזאוטרפיסט.

My job is to make arms and legs --

עבודתי היא ליצור ידיים ורגליים --

well it's not completely true.

ובכן, זה לא לגמרי נכון.

We do more than that.

אנחנו עושים יותר מזה.

We provide the patients,

אנחנו נותנים למטופלים

the Afghan disabled,

האפגנים המוגבלים כמה דברים,

first with the physical rehabilitation

קודם כל שיקום פיזיולוגי,

then with the social reintegration.

אחר כך, אנו עוזרים בשילובם בחברה.

It's a very logical plan,

זוהי תוכנית שנשמעת מאוד הגיונית,

but it was not always like this.

אך זה לא היה כך תמיד.

For many years, we were just providing them

במשך שנים רבות, סיפקנו להם אך ורק

with artificial limbs.

גפיים מלאכותיות.

It took quite many years

לקח די הרבה שנים

for the program to become what it is now.

להפוך את התוכנית למה שהיא היום.

Today, I would like to tell you a story,

היום, ברצוני לספר לכם סיפור.

the story of a big change,

סיפור על שינוי גדול,

and the story of the people

ועל האנשים

who made this change possible.

שאיפשרו את קיומו של שינוי זה.

I arrived in Afghanistan

הגעתי לאפגניסטן

in 1990

בשנת 1990.

to work in a hospital

כדי לעבוד בבית-החולים המיועד

for war victims.

לנפגעי מלחמה.

And then, not only for war victims,

ובהמשך, היעוד שונה מנפגעי מלחמה בלבד,

but it was for any kind of patient.

לכל סוגי המטופלים.

I was also working

בנוסף, עבדתי

in the orthopedic center, we call it.

במה שקראנו לו, המרכז האורטופדי.

This is the place where we make the legs.

זה המקום בו אנו מיצרים את הרגליים.

At that time

בזמנו

I found myself

מצאתי את עצמי

in a strange situation.

במצב מוזר.

I felt not quite ready

לא הרגשתי מספיק מוכן

for that job.

לעבודה הזאת.

There was so much to learn.

היו כל כך הרבה דברים ללמוד.

There were so many things new to me.

היו המון דברים חדשים.

But it was a terrific job.

אבל זאת הייתה עבודה נהדרת.

But as soon as the fighting intensified,

אבל ברגע שהקרבות התגברו,

the physical rehabilitation was suspended.

השיקום הגופני הושעה.

There were many other things to do.

היו הרבה דברים אחרים לעשות.

So the orthopedic center was closed

המרכז האורטופדי נסגר

because physical rehabilitation

מפני שהשיקום הגופני

was not considered a priority.

לא קיבל עדיפות.

It was a strange sensation.

זאת הייתה תחושה מוזרה.

Anyway, you know every time I make this speech --

בכל אופן, בכל פעם שאני נושא את הנאום הזה --

it's not the first time -- but it's an emotion.

זאת לא הפעם הראשונה -- אבל זה הרגש.

It's something that comes out from the past.

זה משהו שיוצא מהעבר.

It's 21 years,

עברו 21 שנים,

but they are still all there.

אבל הרגשות עדיין כאן

Anyway, in 1992,

בכל אופן, בשנת 1992,

the Mujahideen took all Afghanistan.

המוג'אהדין כבשו את כל אפגניסטן.

And the orthopedic center was closed.

והמרכז האורטופדי נסגר.

I was assigned to work for the homeless,

שובצתי לעבוד עם מחוסרי הדיור,

for the internally displaced people.

אנשים מקומיים שאיבדו את ביתם.

But one day, something happened.

אך יום אחד, משהו קרה.

I was coming back

הייתי בדרכי חזרה

from a big food distribution in a mosque

מחלוקת מזון גדולה באחד המסגדים

where tens and tens of people

בו עשרות על גבי עשרות של אנשים

were squatting in terrible conditions.

הצטופפו בתנאים מחרידים.

I wanted to go home. I was driving.

רציתי להגיע לביתי. נהגתי ברכבי.

You know, when you want to forget,

אתם יודעים איך זה, כאשר אתם רוצים פשוט לשכוח,

you don't want to see things,

אתם לא רוצים לראות יותר,

so you just want to go to your room, to lock yourself inside

אתם רוצים רק להגיע לחדר, להסגר בפנים,

and say, "That's enough."

ולהגיד, "די, מספיק."

A bomb fell not far from my car --

פצצה נפלה לא רחוק מהרכב שלי --

well, far enough, but big noise.

ובכן, מספיק רחוק, אבל היה רעש מחריד.

And everybody disappeared from the street.

וכולם פשוט נעלמו מהרחוב.

The cars disappeared as well.

גם הרכבים נעלמו.

I ducked.

התכופפתי.

And only one figure

ורק דמות אחת

remained in the middle of the road.

נותרה באמצע הדרך.

It was a man in a wheelchair

זה היה אדם בכסא גלגלים

desperately trying to move away.

המנסה לזוז נואשות.

Well I'm not a particularly brave person,

בעיקרון אני לא אדם כל כך אמיץ,

I have to confess it,

אני חייב להודות בזה,

but I could not just ignore him.

אבל לא יכולתי להתעלם ממנו.

So I stopped the car

אז עצרתי את רכבי

and I went to help.

והלכתי לעזור לו.

The man was without legs

הגבר בכסא הגלגלים היה ללא רגלים

and only with one arm.

ומחוסר יד.

Behind him there was a child, his son,

מאחוריו היה ילד, בנו,

red in the face

בפנים אדומות

in an effort to push the father.

מנסה לדחוף את אביו.

So I took him into a safe place.

דחפתי את הגבר למקום מבטחים.

And I ask, "What are you doing out in the street

שאלתי אותו, "מה אתה עושה כאן בחוץ ברחוב

in this situation?"

במצב הזה?"

"I work," he said.

"אני עובד," הוא אמר.

I wondered, what work?

תהיתי, איזו עבודה?

And then I ask an even more stupid question:

ואז שאלתי שאלה טיפשית עוד יותר:

"Why don't you have the prostheses?

"למה אין לך פרותזות?

Why don't you have the artificial legs?"

למה אין לך רגליים מלאכותיות?"

And he said, "The Red Cross has closed."

והוא אמר, "הצלב האדום נסגר."

Well without thinking, I told him

ואז בלי לחשוב פעמים, אמרתי לו

"Come tomorrow.

"תבוא מחר.

We will provide you with a pair of legs."

אנחנו נספק לך זוג רגליים."

The man, his name was Mahmoud,

אותו אדם, ששמו מחמוד,

and the child, whose name was Rafi, left.

והילד, ששמו היה רפי, עזבו.

And then I said, "Oh, my God. What did I say?

אז חשבתי לעצמי, "אלוהים אדירים. מה אמרתי?

The center is closed,

המרכז סגור,

no staff around.

אין אנשי צוות.

Maybe the machinery is broken.

אולי המכונות מקולקלות.

Who is going to make the legs for him?"

מי ייצר את הרגלים בשבילו?"

So I hoped that he would not come.

קוויתי שהוא לא יגיע.

This is the streets of Kabul

אלו הם רחובות קאבול

in those days.

באותם ימים.

So I said, "Well I will give him some money."

אז אמרתי לעצמי,"אני אתן לו קצת כסף."

And so the following day,

ביום שאחרי,

I went to the orthopedic center.

הלכתי למרכז האורטופדי.

And I spoke with a gatekeeper.

ודיברתי עם השומר אשר נמצא בשער.

I was ready to tell him,

הייתי מוכן לומר לו,

"Listen, if someone such-and-such comes tomorrow,

"שמע, אם מישהו אשר נראה כך וכך יגיע מחר

please tell him that it was a mistake.

בבקשה תאמר לו שזו הייתה טעות.

Nothing can be done.

אין דבר שניתן לעשות.

Give him some money."

פשוט תן לו את הכסף."

But Mahmoud and his son were already there.

אך מחמוד ובנו כבר היו שם.

And they were not alone.

והם לא היו לבד.

There were 15, maybe 20, people like him waiting.

היו שם 15, אולי 20 איש במצבו של מחמוד, ממתינים.

And there was some staff too.

והיו גם כמה אנשי סגל.

Among them there was my right-hand man,

ביניהם היה גם יד ימיני,

Najmuddin.

נאז'מודין.

And the gatekeeper told me,

והשומר אמר לי,

"They come everyday to see if the center will open."

"הם מגיעים כל יום לראות האם המרכז יפתח."

I said, "No.

אמרתי, "לא.

We have to go away. We cannot stay here."

אנחנו מוכרחים ללכת מכאן. לא נוכל להשאר כאן."

They were bombing -- not very close -- but you could hear the noise of the bombs.

הפציצו -- לא כל כך קרוב -- אבל יכולת לשמוע את רעש הפצצות.

So, "We cannot stay here, it's dangerous.

"לא נוכל להשאר כאן, זה מסוכן מידי.

It's not a priority."

אין עדיפות לכך."

But Najmuddin told me, "Listen now, we're here."

אך נאז'מודין אמר לי, "תשמע, נכון לעכשיו אנחנו פה.

At least we can start repairing the prostheses, the broken prostheses of the people

לפחות נוכל להתחיל לתקן את הפרותזות השבורות של האנשים

and maybe try to do something

ואולי לעזור איכשהו

for people like Mahmoud."

לאנשים כמו מחמוד."

I said, "No, please. We cannot do that.

אמרתי,"לא, בבקשה. לא נוכל לעשות זאת.

It's really dangerous.

זה נורא מסוכן.

We have other things to do."

יש לנו דברים אחרים לעשות."

But they insisted.

אך הם התעקשו.

When you have 20 people

כאשר עומדים מולך 20 איש

in front of you, looking at you

ומסתכלים עליך

and you are the one who has to decide ...

ואתה הוא זה שצריך להחליט...

So we started doing some repairs.

התחלנו לעשות קצת תיקונים.

Also one of the physical therapists

אחד מהפיזיוטרפיסטים

reported that Mahmoud

דיווח לנו שמחמוד

could be provided with a leg,

יוכל לקבל רגל,

but not immediately.

אך לא באופן מיידי.

The legs were swollen

רגליו היו נפוחות

and the knees were stiff,

וברכיו היו קשות,

so he needed a long preparation.

לכן הוא נזקק להכנה ארוכה.

Believe me, I was worried

האמינו לי, דאגתי מאוד

because I was breaking the rules.

מפני שהפרתי את החוקים.

I was doing something

עשיתי משהו

that I was not supposed to do.

שלא הייתי אמור לעשות

In the evening,

בערב,

I went to speak with the bosses at the headquarters,

הלכתי לדבר עם המנהלים במטה,

and I told them -- I lied --

ואמרתי להם -- שיקרתי --

I told them, "Listen, we are going to start

אמרתי להם, "תשמעו, אנחנו הולכים להתחיל (לעבוד במרכז האורטופדי)

a couple of hours per day,

כמה שעות ביום,

just a few repairs."

רק בשביל כמה תיקונים."

Maybe some of them are here now.

אולי חלקם פה עכשיו.

(Laughter)

(צחוק)

So we started.

אז התחלנו.

I was working, I was going everyday

הלכתי לעבוד כל יום

to work for the homeless.

בשביל מחוסרי הדיור.

And Najmuddin was staying there,

ונאז'מודין נשאר שם,

doing everything and reporting on the patients.

עושה הכל ומדווח על המטופלים.

He was telling me, "Patients are coming."

הוא אמר לי,"מטופלים מגיעים."

We knew that many more patients

ידענו שמטופלים רבים

could not come, prevented by the fighting.

לא יכולים להגיע, בגלל הקרבות המתחוללים.

But people were coming.

אבל אנשים הגיעו.

And Mahmoud was coming every day.

ומחמוד היה מגיע כל יום.

And slowly, slowly

ולאט לאט,

week after week

שבוע אחר שבוע

his legs were improving.

רגליו הלכו והשתפרו.

The stump or cast prosthesis was made,

פרותזה זמנית יוצרה,

and he was starting

והוא התחיל

the real physical rehabilitation.

את השיקום הפיזיוטראפי האמיתי.

He was coming every day,

הוא הגיע כל יום,

crossing the front line.

חוצה את קו החזית.

A couple of times I crossed the front line

מספר פעמים חציתי את קו החזית

in the very place where Mahmoud and his son were crossing.

באותו המקום בו מחמוד ובנו היו חוצים.

I tell you, it was something so sinister

זה היה כה מסוכן וקשה

that I was astonished he could do it every day.

שהתמלאתי פליאה על כך שהוא מסוגל לעשות זאת כל יום.

But finally, the great day arrived.

סוף כל סוף, הגיע היום הגדול.

Mahmoud was going to be discharged

מחמוד צריך להשתחרר

with his new legs.

עם רגליו החדשות.

It was April, I remember,

אני זוכר שזה היה חודש אפריל,

a very beautiful day.

יום נורא יפה.

April in Kabul is beautiful,

קאבול יפייפיה באפריל,

full of roses, full of flowers.

מלאה בוורדים, מלאה בפרחים.

We could not possibly stay indoors,

פשוט לא יכולנו להשאר מסוגרים בפנים,

with all these sandbags at the windows.

עם כל שקי החול שמכסים את החלונות.

Very sad, dark.

מאוד עצוב, חשוך.

So we chose a small spot in the garden.

אז בחרנו אזור קטן בגינה.

And Mahmoud put on his prostheses,

מחמוד הרכיב את הפרותזות על הגדמים שלו,

the other patients did the same,

ומטופלים אחרים עשו כמוהו,

and they started practicing

והם התחילו להתאמן

for the last time before being discharged.

בפעם האחרונה לפני שחרורם.

Suddenly, they started fighting.

לפתע, הם החלו להלחם.

Two groups of Mujahideen started fighting.

שתי קבוצות מוג'אהידין החלו להלחם.

We could hear in the air

יכולנו לשמוע באוויר

the bullets passing.

את שריקות הכדורים.

So we dashed, all of us,

אז רצנו, כולנו,

towards the shelter.

לתפוס מחסה.

Mahmoud grabbed his son, I grabbed someone else.

מחמוד תפס את בנו, אני תפסתי מישהו אחר.

Everybody was grabbing something.

כל אחד תפס משהו.

And we ran.

ורצנו.

You know, 50 meters can be a long distance

אתם יודעים, 50 מטרים יכולים להיות מרחק ארוך מאוד.

if you are totally exposed,

אם אתה חשוף לגמרי,

but we managed to reach the shelter.

אך הצלחנו להגיע אל המחסה.

Inside, all of us panting,

התנשפנו בפנים,

I sat a moment and I heard Rafi telling his father,

התיישבתי לרגע ושמעתי את רפי אומר לאביו,

"Father, you can run faster than me."

"אבא, אתה יכול לרוץ יותר מהר ממני."

(Laughter)

(צחוק)

And Mahmoud, "Of course I can.

ומחמוד אמר, "ברור שאני יכול.

I can run, and now you can go to school.

אני יכול לרוץ, ועכשיו אתה יכול ללכת לבית ספר.

No need of staying with me all the day

אין צורך שתישאר איתי כל היום

pushing my wheelchair."

ותדחוף את כיסא הגלגלים שלי."

Later on, we took them home.

יותר מאוחר, לקחנו אותם לביתם.

And I will never forget

אני לעולם לא אשכח

Mahmoud and his son walking together

כיצד מחמוד ובנו הלכו יחדיו

pushing the empty wheelchair.

בעודם דוחפים את כסא הגלגלים הריק.

And then I understood,

ואז הבנתי,

physical rehabilitation is a priority.

שהשיקום הפיזי הוא בעדיפות על.

Dignity cannot wait for better times.

הכבוד לא יוכל לחכות לזמנים טובים יותר.

From that day on, we never closed a single day.

מאותו יום, לא סגרנו את המרכז אף לא ליום אחד.

Well sometimes we were suspended for a few hours,

היו פעמים בהן השענו את העבודה לכמה שעות,

but we never, we never closed it again.

אבל לעולם, לעולם לא סגרנו שוב.

I met Mahmoud one year later.

פגשתי את מחמוד שנה מאוחר יותר.

He was in good shape --

הוא נראה במצב טוב --

a bit thinner.

קצת רזה יותר.

He needed to change his prostheses --

הוא היה צריך להחליף את הפרותזות --

a new pair of prostheses.

לזוג פרותזות חדש.

I asked about his son.

שאלתי אותו על בנו.

He told me, "He's at school. He'd doing quite well."

"הוא בבית הספר. מצבו בסדר גמור." הוא אמר.

But I understood he wanted to tell me something.

אך אני הבנתי שהוא רוצה לומר לי משהו.

So I asked him, "What is that?"

אז שאלתיו, "מה קרה?"

He was sweating.

הוא הזיע.

He was clearly embarrassed.

אין ספק שהוא היה מובך.

And he was standing in front of me,

הוא עמד מולי,

his head down.

במבט מושפל.

He said, "You have taught me to walk.

הוא אמר,"לימדת אותי ללכת.

Thank you very much.

תודה רבה לך.

Now help me not to be a beggar anymore."

עזור לי עכשיו להפסיק להיות קבצן."

That was the job.

זאת הייתה העבודה.

"My children are growing.

"ילדי גדלים.

I feel ashamed.

אני חש בושה.

I don't want them to be teased at school

איני רוצה שילעגו להם בבית הספר

by the other students."

תלמידים אחרים."

I said, "Okay."

"אוקיי." אמרתי.

I thought, how much money do I have in my pocket?

חשבתי לעצמי, כמה כסף יש לי כרגע בכיס?

Just to give him some money.

רק לתת לו קצת כסף.

It was the easiest way.

זאת הייתה הדרך הקלה ביותר.

He read my mind,

הוא קרא את מחשבתי,

and he said, "I ask for a job."

"אני מבקש ממך עבודה." הוא אמר,

And then he added something

והוסיף משהו

I will never forget for the rest of my life.

שאני לא אוכל לשכוח עד סוף חיי.

He said, "I am a scrap of a man,

הוא אמר, "אני שארית אדם,

but if you help me,

אך אם תעזור לי,

I'm ready to do anything,

אני מוכן לעשות הכל,

even if I have to crawl on the ground."

אפילו אם אצטרך לזחול על האדמה בשביל זה."

And then he sat down.

ואז הוא התיישב,

I sat down too with goosebumps everywhere.

גם אני ישבתי, צמרמורת עברה בגופי.

Legless, with only one arm,

מחוסר רגליים, בעל יד אחת,

illiterate,

לא יודע קרוא וכתוב,

unskilled --

לא כשיר --

what job for him?

איזו עבודה יש לי בשבילו?

Najmuddin told me, "Well we have a vacancy

נאז'מודין אמר לי "יש לנו משרה פנויה

in the carpentry shop."

בנגריה."

"What?" I said, "Stop."

"מה?" אמרתי, "רגע."

"Well yes, we need to increase the production of feet.

"ובכן, כן, אנחנו צריכים להגביר את קצב היצור של הרגלים.

We need to employ someone

אנחנו חייבים להעסיק מישהו

to glue and to screw the sole of the feet.

כדי שידביק ויבריג את הסוליות של הרגליים.

We need to increase the production."

אנחנו חייבים להגביר את קצב היצור."

"Excuse me?"

"סליחה?!"

I could not believe.

לא יכולתי להאמין.

And then he said,

ואז הוא אמר,

"No, we can modify the workbench

"אנחנו יכולים להתאים את שולחן העבודה

maybe to put a special stool,

אולי להתקין כסא מיוחד,

a special anvil, special vice,

סדן ומלחציים מיוחדים,

and maybe an electric screwdriver."

אולי מברג חשמלי."

I said, "Listen, it's insane.

אמרתי, "תשמע, זה לא שפוי.

And it's even cruel to think of anything like this.

זה אפילו גובל באכזריות לחשוב כך.

That's a production line and a very fast one.

זהו פס יצור מהיר מאוד.

It's cruel

זה אכזרי

to offer him a job

להציע לו עבודה

knowing that he's going to fail."

בידיעה שהוא הולך להכשל."

But with Najmuddin, we cannot discuss.

אבל אי אפשר להתווכח עם נאז'מודין.

So the only things I could manage to obtain

אז מה שהצלחתי להשיג

was a kind of a compromise.

היא בעצם סוג של פשרה.

Only one week --

שבוע אחד בלבד --

one week try and not a single day more.

שבוע ניסיון ולא יום אחד יותר.

One week later,

לאחר שבוע,

Mahmoud was the fastest in the production line.

מחמוד היה העובד המהיר ביותר בקו היצור.

I told Najmuddin, "That's a trick.

אמרתי לנאז'מודין, "זה פשוט בלוף.

I can't believe it."

אני לא יכול להאמין."

The production was up 20 percent.

התפוקה עלתה ב 20 אחוז.

"It's a trick, it's a trick," I said.

"זה פשוט בלוף, פשוט בלוף" אמרתי.

And then I asked for verification.

ואז ביקשתי לאמת את המידע.

It was true.

זאת הייתה אמת.

The comment of Najmuddin was Mahmoud has something to prove.

נאז'מודין טען שמחמוד רצה להוכיח את עצמו.

I understood

הבנתי

that I was wrong again.

שטעיתי שוב.

Mahmoud had looked taller.

מחמוד נראה גבוה יותר.

I remember him sitting behind the workbench smiling.

אני זוכר איך הוא ישב מאחורי שולחן העבודה כשחיוך מרוח על פניו.

He was a new man,

הוא היה אדם חדש,

taller again.

גבוה יותר.

Of course, I understood

כמובן שהבנתי,

that what made him stand tall --

שמה שגרם לו להיות גבוה יותר --

yeah they were the legs, thank you very much --

כמובן שהיו רגלים, תודה רבה --

but as a first step,

אך הגורם הראשון,

it was the dignity.

היה הכבוד.

He has regained his full dignity

כבודו המלא חזר אליו

thanks to that job.

אודות לעבודה.

So of course, I understood.

אז כמובן שהבנתי.

And then we started a new policy --

התחלנו מדיניות חדשה --

a new policy completely different.

מדיניות חדשה ושונה לגמרי.

We decided to employ

החלטנו להעסיק

as many disabled as possible

כמה שיותר אנשים מוגבלים

to train them in any possible job.

ולהכשירם לכל סוג אפשרי של עבודה.

It became a policy of "positive discrimination,"

המדיניות הפכה ל-"מדיניות העדפה מתקנת,"

we call it now.

כמו שאנו קוראים לה עכשיו.

And you know what?

ואתם יודעים מה?

It's good for everybody.

זה טוב לכולם.

Everybody benefits from that --

כולם מרוויחים מזה --

those employed, of course,

אלו שמועסקים, כמובן,

because they get a job

מפני שהם מקבלים עבודה

and dignity.

וכבוד.

But also for the newcomers.

אך כמובן גם אלו החדשים שמגיעים.

They are 7,000 every year --

7,000 במספר, כל שנה --

people coming for the first time.

מגיעים בפעם הראשונה.

And you should see the faces of these people

אתם צריכים לראות את פניהם של האנשים

when they realize that those assisting them are like them.

כאשר הם מבינים שאלו שעוזרים להם הם בדיוק כמוהם.

Sometimes you see them,

לפעמים אפשר לראות אותם,

they look, "Oh."

כאשר הם מופתעים,

And you see the faces.

ואתה רואה את פניהם.

And then the surprise turns into hope.

ואז ההפתעה הופכת לתקווה.

And it's easy for me as well to train someone

קל לי הרבה יותר לאמן מישהו

who has already passed through the experience of disability.

שכבר חווה ועבר את הרגשת הנכות.

Poof, they learn much faster -- the motivation,

הם לומדים הרבה יותר מהר -- המוטיבציה,

the empathy they can establish with the patient

האמפתיה שנוצרת בינם לבין המטופל

is completely different, completely.

זה משהו שונה, שונה לחלוטין.

Scraps of men do not exist.

חצאי אדם פשוט לא קיימים.

People like Mahmoud

אנשים כמו מחמוד

are agents of change.

הם שליחים של שינוי.

And when you start changing, you cannot stop.

וכאשר אתה מתחיל לשנות, אתה לא יכול לעצור.

So employing people, yes,

אז העסקה של אנשים, כבר אמרנו,

but also we started programming projects

אך בנוסף התחלנו לתכנן פרוייקטים

of microfinance, education.

של מיקרו מימון וחינוך.

And when you start, you cannot stop.

וכאשר אתה מתחיל, אינך יכול לעצור.

So you do vocational training,

אז אתה עושה לימוד מיקצועי,

home education for those who cannot go to school.

חינוך בבית לאלו שלא יכולים להגיע לבית הספר.

Physical therapies can be done, not only in the orthopedic center,

פיזיוטרפיה יכולה להתבצע, לא רק במרכז האורטופדי,

but also in the houses of the people.

אלה גם בבתיהם של האנשים.

There is always a better way to do things.

תמיד ישנה דרך טובה יותר לעשות את הדברים.

That's Najmuddin, the one with the white coat.

זהו נאז'מודין, זה שלבוש בחלוק הלבן.

Terrible Najmuddin, is that one.

נאז'מודין הנורא, זה הוא.

I have learned a lot

למדתי המון

from people like Najmuddin, Mahmoud, Rafi.

מאנשים כמו נאז'מודין, מחמוד, רפי.

They are my teachers.

הם מורי.

I have a wish, a big wish,

יש לי משאלה, משאלה גדולה,

that this way of working, this way of thinking,

שדרך עבודה זאת, דרך החשיבה הזאת,

is going to be implemented in other countries.

תייושם במדינות אחרות.

There are plenty of countries at war like Afghanistan.

יש מספיק מדינות הנמצאות במצב מלחמה בדומה לאפגניסטן.

It is possible and it is not difficult.

זה אפשרי וממש לא קשה.

All we have to do

כל מה שעלינו לעשות

is to listen to the people

זה להקשיב לאנשים

that we are supposed assist,

שאנו אמורים לעזור להם,

to make them part

לתת להם לקחת חלק

of the decision-making process

בתהליך קבלת ההחלטות

and then, of course, to adapt.

ואז כמובן להסתגל.

This is my big wish.

זוהי משאת נפשי.

Well don't think that the changes in Afghanistan are over;

ובכן אל תחשבו שהשינויים באפגניסטן תמו.

not at all. We are going on.

ממש לא כך הדבר, אנחנו ממשיכים.

Recently we have just started a program,

לאחרונה התחלנו תוכנית,

a sport program --

תוכנית ספורטיבית --

basketball for wheelchair users.

כדורסל נכים.

We transport the wheelchairs everywhere.

אנחנו משנעים את כסאות הגלגלים לכל מקום.

We have several teams in the main part of Afghanistan.

יש לנו מספר קבוצות בחלקה המרכזי של אפגניסטן.

At the beginning,

בהתחלה,

when Anajulina told me,

כאשר אנאג'ולינה אמר לי,

"We would like to start it,"

"אנחנו רוצים להתחיל עם זה,"

I hesitated.

היססתי,

I said, "No," you can imagine.

אמרתי "לא," כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם.

I said, "No, no, no, no, we can't."

אמרתי, "לא, לא, לא, לא, אנחנו לא יכולים."

And then I asked the usual question:

ואז שאלתי את השאלה הרגילה:

"Is it a priority?

"האם יש לכך עדיפות?

Is it really necessary?"

האם זה באמת בכרחי?"

Well now you should see me.

אתם צריכים לראות אותי עכשיו.

I never miss a single training session.

אני לא מפסיד אף לא אימון אחד.

The night before a match I'm very nervous.

לילה לפני המשחק אני מתרגש.

And you should see me during the match.

אתם צריכים לראות אותי בזמן המשחק.

I shout like a true Italian.

אני צועק כמו איטלקי אמיתי.

(Laughter)

(צחוק)

What's next? What is going to be the next change?

מה הלאה? מה הולך להיות השיונוי הבא?

Well I don't know yet,

ובכן, אני לא יודע עדיין,

but I'm sure Najmuddin and his friends,

אבל אני בטוח שנאג'מודין וחבריו,

they have it already in mind.

כבר חשבו על זה.

That was my story. Thank you very much.

זה הסיפור שלי. תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)