Is inequality inevitable?

תרגום: Ido Dekkers עריכה: zeeva livshitz

In South Africa, one of the most unequal countries in the world,

בדרום אפריקה, אחת המדינות הכי פחות שוויוניות בעולם,

the richest one-tenth of 1%, owns almost 30% of all the country’s wealth,

האלפיון העליון, הינו בעל כמעט 30% מהעושר במדינה,

more than double what the bottom 90% owns.

יותר מכפול ממה שיש ל 90% התחתונים.

Income and wealth inequality are not new.

חוסר שוויון בהכנסה ובעושר הוא לא חדש.

In fact, economists and historians who’ve charted economic inequality

למעשה, כלכלנים והיסטוריונים שמיפו חוסר שוויון כלכלי

throughout history haven’t found a single society without it.

לאורך ההסטוריה לא מצאו חברה אחת בלעדיו.

Which raises a bleak question:

מה שמעלה את השאלה העגומה:

is inequality inevitable?

האם חוסר שוויון בלתי נמנע?

One way to estimate inequality is with a number called the Gini index,

דרך אחת להעריך חוסר שוויון היא עם מספר שנקרא מדד ג’יני,

which is calculated by comparing the income or wealth distribution

שמחושב על ידי השוואת ההכנסה או חלוקת העושר

of a perfectly equal society to the actual income or wealth distribution.

של חברות שוויוניות לגמרי להכנסה המעשית או פיזור העושר.

The area of this shape multiplied by 2 is the Gini index.

השטח של הצורה הזו כפול 2 הוא מדד ג’יני.

A Gini of 1 indicates perfect inequality—

מדד ג’יני של 1 מצביע על חוסר שוויון מושלם --

one person has everything and everyone else has nothing.

לאדם אחד יש הכל ולכל השאר אין כלום.

You’d never see this in real life

לעולם לא תראו את זה במציאות

because everyone except that one person would starve.

בגלל שכולם מצפים שאדם אחד ירעב.

A Gini index of 0 indicates perfect equality—

מדד ג’יני של 0 מצביע של שיוון מושלם --

everyone has exactly the same income or wealth.

לכולם יש בדיוק את אותה הכנסה ועושר.

But you also never see this in real life, not even in communist countries,

אבל אתם לעולם גם לא רואים את זה במציאות, אפילו לא במדינות קומוניסטיות,

because for one thing, that would mean paying everyone—

בגלל שלמשל, זה יגרור צורך לשלם לכולם --

no matter how young, old, what job they’re in or where they work—

לא משנה כמה צעירים, מבוגרים, איזה עבודה הם עושים --

the exact same wage.

את אותה משכורת בדיוק.

Typical after-tax Ginis in developed countries today are around 0.3,

מדדי ג’יני נפוצים אחרי מס במדינות מפותחות היום הם סביב 0.3,

though there’s a wide range from pretty equal to pretty unequal.

למרות שיש מנעד רחב מדי שוויוני לדי לא שוויוני.

Before we go any further, you should know what the Gini index—

לפני שנמשיך, אתם צריכים לדעת מה מדד ג’יני --

or any other measure of economic inequality— doesn’t tell us:

או כל מידה אחרת לחוסר שוויון כלכלי -- לא אומר5 לנו:

it gives no information about how income and wealth are distributed

הוא לא נותן כל מידע על איך ההכנסה והעושר מחולקים

across genders, races, educational backgrounds or other demographics;

לרוחב מגדרים, גזעים, רקעים חינוכיים או דמוגרפיות אחרות;

it doesn’t tell us how easy or difficult it is to escape poverty.

זה לא אומר לנו כמה קל או קשה לברוח מעוני.

And it also gives no insight as to how a particular society

והוא גם לא נותן תובנה לאיך חברה מסויימת

arrived at its present level of inequality.

הגיעה לרמה הנוכחית של חוסר שוויון.

Economic inequality is deeply entangled with other types of inequality:

חוסר שוויון כלכלי קשור באופן נרחב לסוגים אחרים של חוסר שוויון:

for example, generations of discrimination, imperialism,

לדוגמה, דורות של אפליה, אימפריאליזם,

and colonialism

וקולוניאליזם

created deeply rooted power and class inequalities

שיצרו חוסר שוויון עמוק בכוח ובמעמדות

that persist to this day.

שקיים עד היום.

But we still need at least a rough measure of who gets how much in a country.

אבל אנחנו עדיין צריכים לפחות מידה גסה למי מקבל כמה במדינה.

That’s what the Gini index gives us.

זה מה שמדד ג’יני נותן לנו.

Some countries are, economically, much more unequal than others.

כמה מדינות הן, כלכלית, הרבה יותר לא שוות מאחרות.

And that’s because a significant portion of economic inequality

וזה בגלל שחלק משמעותי מחוסר השוויון הכלכלי

is the result of choices that governments make.

הוא תוצאה של בחירות שממשלות עושות.

Let's talk about some of these choices.

בואו נדבר על כמה מהבחירות האלו.

First: what kind of economy to use.

ראשית: באיזה סוג של כלכלה להשתמש.

In the 20th century, some countries switched to socialism or communism

במאה ה 20, כמה מדינות עברו לסוציאליזם או קומוניזם

for a variety of reasons,

ממגוון סיבות,

including reducing economic inequality.

כולל הפחתת חוסר שוויון כלכלי.

These changes did dramatically reduce economic inequality

השינויים האלה הפחיתו דרמטית את חוסר השוויון הכלכלי

in the two largest non-capitalist economies,

בשתי הכלכלות הלא קפיטליסטיות הכי גדולות,

China and the Soviet Union— especially in the Soviet Union.

סין וברית המועצות -- בעיקר ברית המועצות.

But neither country prospered as much as the world's leading economies.

אבל אף אחת מאלה לא שגשגה כמו הכלכלות המובילות בעולם.

So yes, people earned about as much as their neighbors did,

אז כן, אנשים הרוויחו בערך כמו השכנים שלהם,

but that wasn’t very much.

אבל זה לא היה הרבה.

This— and many other issues— contributed to the Soviet Union’s collapse in 1991.

זו -- והרבה סיבות אחרות --תרמו להתמוטטות ברית המועצות ב 1991.

And China, to grow more quickly, shifted its economy towards capitalism

וסין, כדי לגדול מהר יותר, הסיטה את הכלכלה לכיוון קפיטלזם

starting in the late 1970s.

החל משלהי שנות ה 70.

What about capitalist countries?

מה בנוגע למדינות קפיטליסטיות?

Can they choose to reduce economic inequality?

האם אלו יכולות לבחור להפחית את חוסר השוויון הכלכלי?

It’s tempting to think

זה מפתה לחשוב

“no, because the whole point of capitalism is to hoard enough gold coins

“לא, בגלל שכל הנקודה של קפיטליזם היא לאגור מספיק מטבעות זהב

to be able to dive into them like Scrooge McDuck.”

להיות מסוגל לצלול לתוכן כמו סקרוג′ מקדאק.”

China seems to provide the textbook example of this:

נראה שסין מספקת דוגמה מהספרים לזה:

after it became more capitalist,

אחרי שהוא הפכה ליותר קפיטליסטית,

its Gini index shot up from under 0.4 to over 0.55.

מדד ג’יני שלה עלה מפחות מ0.4 ליותר מ 0.55.

Meanwhile, its per capita yearly income

בינתיים, ההכנסה לנפש השנתית שלה

jumped from the rough equivalent of $1,500 to over $13,000.

קפצה משווה ערך של 1500$ ליותר מ 13,000$.

But there are many counter-examples:

אבל יש הרבה דוגמאות הפוכות:

capitalist countries in which inequality is actually holding steady or decreasing.

מדינות קפיטליסטיות בהן חוסר השוויון למעשה יציב או פוחת.

France has kept its Gini index below 0.32 since 1979.

צרפת שמרה על מדד ג’יני שלה נמוך מ 0.32 מאז 1979.

Ireland's Gini has been trending mostly downward since 1995.

מדד ג’יני של אירלנד נע בעיקר למטה מאז 1995.

The Netherlands and Denmark have kept theirs below 0.28 since the 1980s.

הולנד ודנמרק שמרו על שלהן נמוך מ 0.28 מאז שנות ה 80.

How do they do it?

איך הן עושות את זה?

One way is with taxes.

דרך אחת היא מיסים.

Personal income taxes in most countries are progressive:

מיסי הכנסה אישית ברוב המדינות הם פרוגרסיביים:

the more money you make, the higher your tax rate.

ככל שמרוויחים יותר, המיסים גבוהים יותר.

And the more progressive your tax system, the more it reduces inequality.

וככל שמערכת המיסים שלכם יותר פרוגרסיבית, היא מפחיתה יותר את חוסר השוויון.

So, for example, while pre-tax income inequality in France

אז, לדוגמה, בזמן שחוסר שוויון לפני מס בצרפת

is roughly the same as it is in the US,

שווה בערך לזה שבארצות הברית,

post-tax inequality in France is roughly 20% lower.

חוסר שוויון אחרי מס בצרפת נמוך בערך ב 20%.

Meanwhile, inheritance taxes can reduce the amount of wealth

בינתיים, מיסי ירושה יכולים להפחית את כמות העושר

that a single family can amass over generations.

שמשפחה אחת יכולה לצבור במשך דורות.

Germany and many other European countries have inheritance or estate taxes

לגרמניה והרבה מדינות ארופאיות יש מיסי ירושה ונכסים

that kick in at a few thousand to a few hundred thousand Euros,

שמשפיעים בכמה אלפים עד כמה מאות אלפי יורו,

depending on who's inheriting.

תלוי במי היורש.

The US, on the other hand,

ארצות הברית, מצד שני,

lets you inherit $12 million without paying any federal tax.

מאפשרת לכם לרשת 12 מליון דולר בלי לשלם מס פדרלי.

Another way is with transfers—

דרך אחרת היא עם העברות --

when the government takes tax revenues from one group of people

כשהממשלה לוקחת הכנסות מיסים מקבוצה אחת של אנשים

and gives it to another.

ונותנת אותם לאחרת.

For example, Social Security programs tax people who work

לדוגמה, תוכניות ביטחון סוציאלי ממסות אנשים שעובדים

and use the revenue to support retirees.

ומשתמשות בהכנסות לתמוך בפנסיונרים.

In Italy, about a quarter of Italians’ disposable household income

באיטליה, בערך רבע מההכנסה הזמינה של משקי בית

comes from government transfers.

מגיעה מהעברות ממשלתיות.

That’s a lot, especially relative to the US,

זה הרבה, בעיקר יחסית לארצות הברית,

where the figure is just over 5%.

שם הסכום הוא מעט יותר מ 5%.

A third way is to ensure that everyone has access to things

דרך שלישית היא להבטיח שלכולם תהיה גישה לדברים

like education and healthcare.

כמו חינוך ובריאות.

A highly educated, healthy workforce can command a higher salary on the market,

כוח עבודה משכיל ובריא יכול להכניס משכורות גבוהות יותר בשוק,

thus reducing inequality.

וכך להפחית את חוסר השוויון.

The fourth way is addressing the digital divide:

הדרך הרביעית היא להתמודד עם הפער הדיגיטלי:

the gap between those who have access to the Internet and those who do not.

הפער בין אלו שיש להם גישה לאינטרנט ואלו שאין להם.

A fifth way is dealing with extreme wealth.

דרך חמישית היא להתמודד עם עושר קיצוני.

Multibillionaires can buy social media platforms,

מולטי מיליארדרים יכולים לקנות פלטפורמות מדיה חברתית,

news outlets, policy think-tanks, perhaps even politicians,

חברות חדשות, טרַסְט מוֹחוֹת למדיניות, אולי אפילו פוליטיקאים,

and bend them to their will,

ולהכפיף אותם לרצונם,

threatening the very fabric of democracy.

ובכך לאיים על מארג הדמוקרטיה.

We are just barely scratching the surface of inequality here.

אנחנו עדיין בקושי מגרדים את פני השטח של חוסר שוויון פה.

We haven’t touched on the drastic divides in who has wealth and who doesn’t;

עוד לא נגענו בפער הדרסטי במי יש לו עושר ומי לא;

the power structures that prevent social and economic mobility;

מבני הכוח שמונעים ניידות חברתית וכלכלית;

and the drastic inequality between countries—

וחוסר השוויון הדרסטי בין מדינות --

the fact that, for example,

העובדה, שלדוגמה,

just three Americans have 90 billion more dollars than Egypt,

רק לשלושה אמריקאים יש 90 מיליארד דולר יותר ממצרים,

a country of 100 million people.

מדינה עם 100 מליון תושבים.

And here’s one final thing to think about: power and wealth are self-reinforcing,

ויש דבר אחרון לחשוב עליו: כוח ועושר מחזקים אחד את השני,

which means that equality is not.

מה שאומר ששוויון לא.

Left to their own devices, societies tend toward inequality—

אם משאירים אותם כך, חברות נוטות לחוסר שוויון --

unless we weaken the feedback loops of wealth and power concentration.

אלא אם מחלישים לולאות משוב של ריכוזי עושר וכוח.