The myth of King Midas and his golden touch - Iseult Gillespie

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Shai Hakim

With his harebrained schemes and asinine dealings with the gods,

עם הרעיונות הפזיזים שלו וההתמודדויות האויליות שלו עם האלים,

King Midas ruled the ancient kingdom of Phrygia with an uneven hand.

המלך מידאס שלט בממלכה העתיקה של פריגיה עם יד לא יציבה.

He was known in Greek mythology as a rogue ruler

הוא היה ידוע במיתולוגיה היוונית כשליט סורר

whose antics bemused his people and distracted the gods.

שהתעלולים שלו בילבלו אנשים והציקו לאלים.

Midas spent his days in a stupor of splendor,

מידאס בילה את ימיו בערפול חושים של הדר,

spoiling himself and his beloved daughter and gorging himself on feasts and wine.

מפנק את עצמו ואת בתו האהובה ומפטם את עצמו במשתים ויין.

Unsurprisingly, he felt an affinity with Dionysus,

לא מפתיע שהוא הרגיש זיקה לדיוניסוס,

god of wine, carnival, and performance.

אל היין, הקרנבל וההופעות.

One day, Midas discovered a satyr

יום אחד, מידאס גילה סטיר

dozing in his rose garden and drunk on more than the scent of flowers.

מנמנם בגן הורדים שלו שתוי מיותר מריח הפרחים.

Midas recognized the satyr as one of Dionysus’s followers

מידאס הכיר את הסטיר כאחד מחסידי דיוניסוס

and let him nurse his hangover at the palace.

ונתן לו לטפל בחמרמורת שלו בארמונו.

Pleased with the king’s hospitality, Dionysus offered to grant him one wish.

מרוצה מקבלת הפנים של המלך, דיוניסוס הציע להעניק לו משאלה אחת.

Midas cast a greedy eye over his surroundings.

מידאס הטיל עין חומדת על סביבתו.

Despite the luxury in which he lived,

למרות הפאר בו הוא חי,

no amount of precious jewels, finest silk or splendid decor felt like enough.

אף כמות של תכשיטים יקרים, המשי הטוב ביותר או קישוט נפלא לא הרגיש מספיק.

His life, he thought, was lacking luster; what he needed was more gold.

חייו, הוא חשב, היו חסרים זוהר; מה שהוא היה צריך היה יותר זהב.

The god sent the power to turn anything the king touched to gold

האל שלח את הכוח להפוך כל דבר בו המלך נגע לזהב

surging through Midas.

לזרום בעורקיו של מידאס.

Ecstatic, he turned to his possessions.

נלהב, הוא פנה לרכושו.

At his lightest touch, the palace walls transformed,

במגע הקל ביותר שלו, קירות הארמון השתנו,

stone statues shone,

פסלי אבן זהרו,

and goblets glittered.

וגביעים נצצו.

He galloped through his home in a frenzy,

היא דהר דרך ביתו בטרוף,

handling each item until it took on a lustrous sheen.

נגע בכל פריט עד שקיבל ברק זוהר.

Soon the palace heaved with gold,

במהרה הארמון התמלא זהב,

and Midas’s delirious laughter echoed off the walls.

והצחוק המטורף של מידאס הדהד מהקירות.

Exhausted and hungry from his rampage,

מותש ורעב מההשתוללות שלו,

Midas picked up a bunch of grapes from his newly gilded fruit bowl.

מידאס הרים אשכול ענבים מהקערה המוזהבת שלו.

But he nearly shattered his teeth,

אבל הוא כמעט ניפץ את שיניו,

for the fruit had turned to metal in his mouth.

מאחר והפירות הפכו למתכת בתוך פיו.

When he picked up a loaf of bread, the crumbs hardened in his hand.

כשהוא אסף כיכר לחם, הפרורים התקשו בידיו.

Flinging himself onto his bed in frustration,

הוא הטיל את עצמו על מיטתו ביאוש,

Midas discovered his plush pillows had morphed into solid gold.

מידאס גילה שהכריות הרכות שלו הפכו לזהב מוצק.

Hearing his cries of frustration, his daughter entered the room.

כששמעה את בכיו המתוסכל, ביתו נכנסה לחדרו.

But when Midas reached out to her,

אבל כשמידאס הושיט ידו אליה,

he saw with horror that he had frozen her into a golden statue.

הוא ראה באימה שהוא הקפיא אותה לפסל מוזהב.

Horrified at what he had done,

מבועת ממה שעשה,

Midas begged the gods to rid him of his power.

מידאס התחנן לאלים להפטר מכוחו.

Taking pity on the foolish king,

מתוך רחמים על המלך הטיפש,

Dionysus told Midas to wash his hands in the River Pactolus.

דיוניסוס אמר למידאס לרחוץ את ידיו בנהר פקטולוס.

When Midas reached into the river, the gold drained from his fingertips.

כשמידאס הושיט ידיו לנהר, הזהב התנקז מקצות אצבעותיו.

Midas returned home to find his daughter alive

מידאס חזר לביתו וגילה את ביתו בחיים

and his palace back to normal, and he rejoiced.

ואת ארמונו חזרה לקדמותו, והוא שמח.

You’d think he would’ve learned his lesson,

הייתם חושבים שהוא למד לקח,

but just a few weeks later, Midas blundered again,

אבל רק שבועיים מאוחר יותר, מידאס נכשל שוב,

insulting the music and sun god Apollo when he declared Pan a greater musician.

העליב את אל המוזיקה והשמש אפולו כשהצהיר על פאן כמוזיקאי גדול יותר.

Apollo scornfully declared that the king must have the ears of an ass

אפולו הכריז בלעג שלמלך חייבות להיות אוזני חמור

to make such a misjudgment, and transformed Midas accordingly.

לעשות כזו טעות בהערכה, ושינה את מידאס בהתאם.

Once again regretting his behavior,

שוב מתחרט על התנהגותו,

Midas kept his hairy ears hidden in public.

מידאס שמר על אוזניו השעירות חבויות מהציבור.

They were seen only by his barber,

הן נראו רק על ידי הספר שלו,

who was sworn to secrecy during a very awkward grooming session.

שנשבע לסודיות במהלך תספורת מאוד מוזרה.

The barber stifled his laughter and fought the desire to tell someone,

הספר השתיק את צחוקו ונלחם בתשוקה לספר למישהו,

yet the secret consumed him.

ועדיין הסוד כילה אותו.

One day, he walked outside the city and dug a hole in the ground.

יום אחד, הוא הלך מחוץ לעיר וחפר בור באדמה.

Plunging his head into the earth,

הכניס את ראשו לאדמה,

the desperate barber whispered, “Midas has ass’s ears.”

הספר הנואש לחש, "למידאס יש אוזני חמור."

Soon after, a clump of reeds sprang up

מעט לאחר מכן, קבוצת עשבים צצה

in the spot where the barber had buried his words.

בנקודה בו הספר קבר את מילותיו.

When the wind blew, they carried the echoes of his whisper through the breeze:

כשהרוח נשבה, הם נשאו את הדי לחישותיו דרך הרוח:

"Midas has ass’s ears."

"למידאס יש אוזני חמור."

At the sound, donkeys in the fields raised their heads in recognition

לשמע הקולות, חמורים בשדה הרימו ראשייהם בהכרה

and people chuckled to themselves at the follies of their king.

ואנשים צחקקו לעצמם על מעלליו של המלך.

With his golden touch and ass’s ears, Midas was not the most respected ruler.

עם מגע הזהב ואוזני החמור, מידאס לא היה השליט הכי מוערך.

And where other leaders were honored through statues and temples,

ובמקום בו מנהיגים אחרים כובדו עם פסלים ומקדשים,

his people remembered him a little differently:

אנשיו זכרו אותו מעט אחרת:

in the depths of the glittering river and the rustle of the Phrygian wind.

במעמקי הנהר המנצנץ ורשרוש רוח הפריגיאן.