One of the most banned books of all time - Mollie Godfrey

תרגום: Vlady Lobak עריכה: zeeva livshitz

In 1998, a Maryland school district removed one of American literature’s

בשנת 1998, מחוז בית ספר במרילנד הסיר את אחת מיצירות הספרות האמריקאית

most acclaimed works from its curriculum.

המוערכות ביותר מתוכנית הלימודים שלו.

Parents pushing for the ban said the book

ההורים שקידמו את האיסור אמרו שהספר

was both “sexually explicit” and “anti-white.”

היה “בעל אופי מיני” וגם “אנטי לבן“.

Following an outcry from other parents and teachers,

בעקבות זעקה של הורים אחרים ומורים,

the decision was eventually reversed.

ההחלטה בסופו של דבר בוטלה.

But this was neither the first nor the last attack

אבל זו לא הייתה ההתקפה הראשונה וגם לא האחרונה

on Maya Angelou’s “I Know Why The Caged Bird Sings.”

על הספר של מאיה אנג’לו “ידעתי למה הציפור הכלואה שרה”

Few books have been challenged more often than Angelou's memoir.

ספרים מעטים אותגרו לעיתים יותר תכופות מאשר הממואר של אנג’לו.

And while book banning decisions typically aren’t made

ולמרות שהחלטות על איסור ספרים בדרך כלל אינן מתקבלות

at the state or national level,

ברמה המדינית או הלאומית,

most of the schools and libraries that have banned Angelou’s book

רוב בתי הספר והסיפריות שאסרו את הספר של אנג’לו

have given similar reasons.

נתנו סיבות דומות.

Most commonly, they argue that the memoir’s account of sexual assault

לרוב, הם טוענים שהתיאור של הממואר על תקיפה מינית

and the violence of US racism are inappropriate for young readers.

והאלימות של הגזענות בארה“ב לא מתאימים לקוראים צעירים.

But these concerns miss the point of Angelou’s story,

אבל החששות האלו מחמיצות את הפואנטה של הסיפור של אנג’לו,

which uses these very themes to explore the danger of censorship

שמשתמשת באותם הנושאים בשביל לחקור את הסכנה של צנזורה

and silence in the lives of young people.

ושתיקה בחייהם של צעירים.

Published in 1969, “I Know Why The Caged Bird Sings”

הוצא לאור בשנת 1969, “ידעתי למה הציפור הכלואה שרה”

traces the author’s childhood growing up poor, Black and female in the southern US.

עוקב אחר ילדותה של המחברת כעניה, שחורה ונקבה בדרום ארה“ב.

Central to the narrative is Angelou’s experience of being sexually assaulted

מרכז העלילה היא חווית התקיפה המינית של אנג’לו

when she was seven and a half years old.

כשהיא הייתה בת שבע וחצי.

Surrounded by adults who consider the subject too taboo to discuss,

מוקפת במבוגרים הרואים בנושא טאבו מכדי לדון בו,

Angelou decides that she is to blame.

אנג’לו מחליטה שזאת אשמתה.

And when she finally identifies her abuser in court,

וכשהיא מזהה את התוקף שלה בבית המשפט,

he is killed by vigilantes.

הוא נרצח על ידי פורעי חוק.

Angelou believes her voice is responsible for his death,

אנג’לו מאמינה שהקול שלה הוא האחראי למוות שלו,

and for six years, she stops speaking almost entirely.

ולמשך שש שנים, היא מפסיקה לדבר כמעט לגמרי.

The book chronicles Angelou’s journey to rediscover her voice,

הספר מתאר את המסע של אנג’לו לגלות מחדש את קולה,

all while exploring the pain and misplaced shame

כל זאת תוך כדי חקירת הכאב והבושה שאינה במקומה

that emerges from avoiding uncomfortable realities.

שנובעת מהימנעות ממציאות לא נוחה.

The memoir’s narrative voice expertly blends her childhood confusion

הקול הנרטיבי של הממואר ממזג במומחיות את הבלבול הילדותי

with her adult understanding,

עם ההבנה המבוגרת שלה,

offering the reader insights Angelou was deprived of as a child.

ומציע לקורא תובנות שנשללו מאנג’לו כילדה.

She connects her early experiences of being silenced and shamed

היא מחברת את החוויות המוקדמות שלה של להיות מושתקת ומובכת

to the experience of being poor and Black in the segregated United States.

לחוויה של להיות עניה ושחורה ארה“ב המפולגת.

“The Black female,” she writes,

“הנקבה השחורה,” היא כותבת,

“is caught in the tripartite crossfire of masculine prejudice,

“נקלעת באש הצולבת המשולשת של דעות קדומות גבריות,

white illogical hate, and Black lack of power.”

שנאה לבנה לא הגיונית, וחוסר כוח של שחורים“.

Her autobiography was one of the first books

האוטוביוגרפיה שלה הייתה אחד הספרים הראשונים

to speak openly about child sexual abuse,

שדיבר בפתיחות על התעללות מינית בילדים,

and especially groundbreaking to do so from the perspective of the abused child.

ובעיקר פרץ דרך בלעשות זאת מנקודת המבט של הילדה שעברה התעללות.

For centuries, Black women writers had been limited by stereotypes

במשך מאות שנים, סופרות שחורות הוגבלו על ידי סטריאוטיפים

characterizing them as hypersexual.

שאפיינו אותן כהיפר-מיניות.

Afraid of reinforcing these stereotypes,

מתוך פחד לחזק את הסטריאוטיפים האלה

few were willing to write about their sexuality at all.

מעטות היו מוכנות לכתוב על המיניות שלהן בכלל

But Angelou refused to be constrained.

אבל אנג’לו סירבה להיות מוגבלת.

She publicly explored her most personal experience,

היא חקרה בפומבי את החוויה האישית ביותר שלה,

without apology or shame.

ללא התנצלות או בושה.

This spirit of defiance charges her writing with a sense of hope

רוח ההתנגדות הזו מטעינה את כתיבתה בתחושה של תקווה

that combats the memoir’s often traumatic subject matter.

שנלחמת בנושא הטראומטי של הממואר.

When recalling how a fellow student defied instructions not to sing

כשהיא מזכירה איך תלמיד עמית התנגד להוראות לא לשיר

the Black National Anthem in the presence of white guests,

את ההמנון הלאומי השחור בנוכחות אורחים לבנים,

she writes, “The tears that slipped down many faces were not wiped away in shame.

היא כותבת, ”הדמעות שזלגו על פני רבים לא נוגבו בבושה.

We were on top again... We survived.”

שוב היינו בפסגה... שרדנו”.

Angelou’s memoir was published amidst the Civil Rights and Black Power movements,

הממואר של אנג’לו פורסם בקרב תנועות זכויות האזרח והכוח השחור,

when activists were calling for school curricula

כאשר פעילים קראו לתכניות לימודים בביתי הספר

that reflected the diversity of experiences in the US.

ששיקפו את מגוון החוויות בארה“ב.

But almost as soon as the book appeared in schools, it was challenged.

אבל כמעט באותו הרגע שהספר הופיע בבתי הספר, הוא אותגר.

Campaigns to control lesson plans surged across America in the 1970s and 80s.

קמפיינים לשליטה על מערכי שיעורים זינקו ברחבי אמריקה בשנות ה-70 וה-80.

On the American Library Association’s list

ברשימה של איגוד הספריות האמריקאי

of most frequently banned or challenged books,

של הספרים שלרוב נאסרים או מאותגרים,

“I Know Why The Caged Bird Sings” remained near the top for two decades.

“ידעתי למה הציפור הכלואה שרה” נשאר קרוב לפסגה למשך שני עשורים.

But parents, students, and educators have consistently fought back

אבל הורים, תלמידים, ומורים נלחמו באופן מתמיד

in support of the memoir.

כדי לתמוך בממואר.

And by 2013, it had become the second most taught non-fiction text

ועד שנת 2013, הוא הפך לטקסט העיוני השני הכי נלמד

in US high school English classes.

בשיעורי אנגלית בתיכונים בארה“ב.

When asked how she felt about writing one of the most banned books, Angelou said,

כשנשאלה איך היא מרגישה לגבי כתיבת אחד מהספרים האסורים ביותר, אנג’לו אמרה,

“I find that people who want my book banned have never read

“אני מוצאת כי האנשים שרוצים להחרים את הספר שלי מעולם לא קראו

a paragraph of my writing,

פסקה מהכתיבה שלי,

but have heard that I write about a rape.

אבל כן שמעו שאני כותבת על אונס.

They act as if their children are not faced with the same threats.

הם מתנהגים כאילו ילדיהם אינם מתמודדים עם אותם איומים.

And that’s terrible.”

וזה נורא.”

She believed that children who are old enough to be the victims

היא האמינה שילדים שמבוגרים מספיק כדי להיות קורבנות

of sexual abuse and racism are old enough to read about these subjects.

של התעללות מינית וגזענות, מבוגרים מספיק כדי לקרוא על הנושאים האלה.

Because listening and learning are essential to overcoming,

בגלל שהקשבה ולמידה הם הכרחיים להתגברות,

and the unspeakable is far more dangerous when left unspoken.

והבלתי ניתן לתיאור הוא הרבה יותר מסוכן כשהוא לא נאמר.