History’s deadliest colors - J. V. Maranto

הצבעים הכי קטלניים בהיסטוריה - ג'יי וי מראנטו

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Sigal Tifferet

In 1898, Marie and Pierre Curie discovered radium.

ב-1898, מרי ופייר קירי גילו את הרדיום.

Claimed to have restorative properties,

מכיוון שנטען שיש לו תכונות משחזרות,

radium was added to toothpaste,

רדיום הוסף למשחת שיניים,

medicine,

תרופות,

water,

מים,

and food.

ומזון.

A glowing, luminous green,

עם ירוק זוהר ובוהק,

it was also used in beauty products and jewelry.

השתמשו בו גם במוצרי יופי ותכשיטים.

It wasn't until the mid-20th century

רק באמצע המאה ה-20

we realized that radium's harmful effects as a radioactive element

הבינו את שההשפעות המזיקות של רדיום כחומר רדיואקטיבי

outweighed its visual benefits.

עולות על התועלות הויזואליות שלו.

Unfortunately, radium isn't the only pigment that historically

למרבה הצער, רדיום הוא לא הפיגמנט היחיד שבעבר

seemed harmless or useful

נראה לא מזיק או שימושי,

but turned out to be deadly.

אבל מאוחר יותר התגלה כקטלני.

That lamentable distinction includes a trio of colors and pigments

ההבחנה המצערת הזו כוללת שלושה צבעים ופיגמנטים

that we've long used to decorate ourselves and the things we make:

שהשתמשנו בהם זמן רב כדי לקשט את עצמנו ואת הדברים שאנחנו יוצרים:

white,

לבן,

green,

and orange.

ירוק,

וכתום.

Our story begins with white.

סיפורנו מתחיל בצבע לבן.

As far back as the 4th century BCE,

כבר במאה ה-4 לפני הספירה,

the Ancient Greeks treated lead to make the brilliant white pigment we know today.

היוונים העתיקים השתמשו בעופרת כדי ליצור את הפיגמנט הלבן הבוהק שאנחנו מכירים היום.

The problem?

מה הבעיה?

In humans, lead is directly absorbed into the body

עופרת נספגת ישירות בגוף האנושי

and distributed to the blood,

ומגיעה לדם,

soft tissues,

לרקמות הרכות,

and mineralized tissues.

ולרקמות מינרליות.

Once in the nervous system,

כשהיא מגיעה למערכת העצבים,

lead mimics and disrupts the normal functions of calcium,

העופרת מחקה ומפריעה לתפקוד הנורמלי של סידן,

causing damages ranging from learning disabilities

מה שגורם לנזק שנע מלקויות למידה

to high blood pressure.

עד ללחץ דם גבוה.

Yet the practice of using this toxic pigment

ועדיין השימוש בפיגמנט רעילים זה

continued across time and cultures.

נמשך מעבר לתקופות ולתרבויות.

Lead white was the only practical choice for white oil or tempera paint

לבן עופרת היה הבחירה הפרקטית היחידה לצבע שמן או טמפרה לבן

until the 19th century.

עד המאה ה-19.

To make their paint, artists would grind a block of lead into powder,

כדי ליצור את הצבע, אמנים היו טוחנים בלוק של עופרת לאבקה,

exposing highly toxic dust particles.

וכך נחשפים לחלקיקי אבק רעילים ביותר.

The pigment's liberal use resulted in what was known as painter's colic,

השימוש המתירני בפיגמנט גרם לתופעה שנקראה קוליק הציירים,

or what we'd now call lead poisoning.

או מה שאנחנו מכירים עכשיו כהרעלת עופרת.

Artists who worked with lead complained of palseys,

אמנים שעבדו עם עופרת התלוננו על שיתוק,

melancholy,

מלנכוליה,

coughing,

שיעול,

enlarged retinas,

רשתיות מוגדלות,

and even blindness.

ואפילו עיוורון.

But lead white's density, opacity, and warm tone

אבל הדחיסות, האטימות והטון החם של לבן העופרת

were irresistible to artists like Vermeer, and later, the Impressionists.

היו מפתים מדי עבור אמנים כמו וורמיר, ומאוחר יותר האימפרסיוניסטים.

Its glow couldn't be matched,

אי אפשר היה לחקות את הזוהר שלו,

and the pigment continued to be widely used until it was banned in the 1970s.

והפיגמנט המשיך להיות בשימוש נרחב עד שנאסר בשלהי שנות ה-70.

As bad as all that sounds,

כמה שזה נשמע רע,

white's dangerous effects pale in comparison

האפקטים המסוכנים של הלבן מחווירים

to another, more wide-spread pigment, green.

מול פיגמנט אחר שהיה בשימוש נרחב יותר: ירוק.

Two synthetic greens called Scheele's Green and Paris Green

שני ירוקים סינטטיים שנקראו ירוק שילס וירוק פריז

were first introduced in the 18th century.

הוצגו לראשונה במאה ה-18.

They were far more vibrant and flashy

הם היו יותר חיים וזוהרים

than the relatively dull greens made from natural pigments,

מהירוקים הדי עמומים שיוצרו מפיגמנטים טבעיים,

so they quickly became popular choices for paint

אז הם הפכו במהרה לבחירת הציירים

as well as dye for textiles,

כמו גם צבע לטקסטיל,

wallpaper,

לטפטים,

soaps,

סבונים,

cake decorations,

קישוטים לעוגה,

toys,

צעצועים,

candy,

ממתקים,

and clothing.

וביגוד.

These green pigments were made from a compound called

הפיגמנטים הירוקים האלה היו עשויים מתרכובת שנקראה

cupric hydrogen arsenic.

אַרְסֶן קופרי מימן.

In humans, exposure to arsenic

באנשים, חשיפה לארסן

can damage the way cells communicate and function.

יכולה לפגוע בדרך בה תאים מתקשרים ומתפקדים.

And high levels of arsenic have been directly linked

ורמות גבוהות של ארסן נקשרו ישירות

to cancer and heart disease.

לסרטן ומחלות לב.

As a result, 18th century fabric factory workers were often poisoned,

כתוצאה, עובדי מפעלי בדים מהמאה ה-18 הורעלו לעיתים קרובות,

and women in green dresses reportedly collapsed

ודווח שנשים בשמלות ירוקות התמוטטו

from exposure to arsenic on their skin.

מחשיפה לארסן על עורן.

Bed bugs were rumored not to live in green rooms,

נטען שפשפשי מיטה לא חיו בחדרים ירוקים,

and it's even been speculated that Napoleon died from slow arsenic poisoning

ואפילו שיערו שנפוליאון מת מהרעלת ארסן איטית

from sleeping in his green wallpapered bedroom.

משינה בחדר השינה שלו בעל טפט ירוק.

The intense toxicity of these green stayed under wraps

הרעילות הגבוהה של הירוקים האלו נשארה חבוייה

until the arsenic recipe was published in 1822.

עד שמתכון הארסן פורסם ב-1822.

And a century later, it was repurposed as an insecticide.

ומאה שנה מאוחר יותר, הוא יועד מחדש לקוטל חרקים.

Synthetic green was probably the most dangerous color in widespread use,

ירוק סינטטי כנראה היה הצבע הכי מסוכן בשימוש נרחב,

but at least it didn't share radium's property of radioactivity.

אבל לפחות הוא לא היה רדיואקטיבי כמו רדיום.

Another color did, though - orange.

צבע אחר כן היה: כתום.

Before World War II, it was common for manufacturers of ceramic dinnerware

לפני מלחמת העולם השניה, יצרני כלי אוכל קרמיים

to use uranium oxide in colored glazes.

השתמשו בתחמוצת אורניום לציפויים צבעוניים.

The compound produced brilliant reds and oranges,

התרכובת יצרה אדומים וכתומים בוהקים,

which were appealing attributes, if not for the radiation they emitted.

שהיו מאוד מלבבים, אילולא הקרינה שפלטו.

Of course, radiation was something we were unaware of until the late 1800s,

כמובן, קרינה היתה משהו שלא היינו מודעים לו עד סוף המאה ה-17,

let alone the associated cancer risks, which we discovered much later.

שלא לדבר על סיכוני הסרטן הנלווים, שהתגלו הרבה יותר מאוחר.

During World War II,

במהלך מלחמת העולם השנייה,

the U.S. government confiscated all uranium for use in bomb development.

ממשלת ארצות הברית החרימה את כל האורניום לשימוש בייצור פצצות.

However, the atomic energy commission relaxed these restrictions in 1959,

עם זאת, מנהלת האנרגיה האטומית הקלה על ההגבלות ב-1959,

and depleted uranium returned to ceramics and glass factory floors.

ואורניום מוחלש חזר למפעלי הקרמיקה והזכוכית.

Orange dishes made during the next decade

כלים כתומים שיוצרו במהלך העשור שלאחר מכן

may still have some hazardous qualities on their surfaces to this day.

אולי עדיין מכילים כמה תכונות מסוכנות על פני השטח שלהם עד היום.

Most notably, vintage fiestaware reads positive for radioactivity.

הכי ידועים הם כלי פיאסטה ישנים שניתן למדוד מהם רדיואקטיביות.

And while the levels are low enough that they don't officially pose a health risk

ולמרות שרמות הקרינה נמוכות דיין כדי לא ליצור סיכון בריאותי רשמי

if they're on a shelf,

כשהן על המדף,

the U.S. EPA warns against eating food off of them.

המשרד לאיכות הסביבה האמריקאי מזהיר נגד אכילה מהם.

Though we still occasionally run into issues with synthetic food dyes,

למרות שעדיין נתקלים לפעמים בבעיות עם צבעי מאכל סינטטיים,

our scientific understanding has helped us prune hazardous colors out of our lives.

ההבנה המדעית עזרה לנו להרחיק צבעים מסוכנים מחיינו.