What happens when you remove the hippocampus? - Sam Kean

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Tal Dekkers

On September 1st, 1953,

בראשון בספטמבר, 1953,

William Scoville used a hand crank and a cheap drill saw

וויליאם סקובל השתמש במקדחה ידנית ומסור קודח זול

to bore into a young man's skull, cutting away vital pieces of his brain

כדי לקדוח לתוך גולגולת של אדם צעיר, חתך פיסות חיוניות מהמוח שלו

and sucking them out through a metal tube.

ושאב אותן דרך צינור מתכת.

But this wasn't a scene from a horror film or a gruesome police report.

אבל זה לא היה סצנה מסרט אימה או דו"ח משטרתי דוחה.

Dr. Scoville was one of the most renowned neurosurgeons of his time,

ד"ר סקוביל היה אחד ממנתחי המוח הידועים ביותר באותו הזמן,

and the young man was Henry Molaison, the famous patient known as "H.M.",

והאדם הצעיר היה הנרי מולייסון, הפציינט הידוע בשמו "H.M.",

whose case provided amazing insights into how our brains work.

שהמקרה שלו סיפק תובנות מדהימות לאיך המוח עובד.

As a boy, Henry had cracked his skull in an accident

כילד, הנרי פיצח את הגולגולת שלו בתאונה

and soon began having seizures, blacking out and losing control of bodily functions.

ובמהרה החל לסבול מהתקפים, התעלפויות ואיבוד שליטה בגוף.

After enduring years of frequent episodes, and even dropping out of high school,

אחר שנים של סבל מהתקפים, ואפילו נשירה מהתיכון,

the desperate young man had turned to Dr. Scoville,

הצעיר הנואש פנה לדר' סקוביל,

a daredevil known for risky surgeries.

איש נועז שהיה ידוע בניתוחים המסוכנים שלו.

Partial lobotomies had been used for decades to treat mental patients

כריתת אונות חלקית היתה בשימוש במשך עשורים כדי לטפל בחולי נפש

based on the notion that mental functions were strictly localized

בהתבסס על המחשבה שפעולות מנטליות היו ממוקדות לגמרי

to corresponding brain areas.

לאזורים המותאמים במוח.

Having successfully used them to reduce seizures in psychotics,

אחרי שימוש מוצלח בהן כדי להפחית התקפים פסיכוטיים,

Scoville decided to remove H.M.'s hippocampus,

סקוביל החליט להסיר את ההפוקמפוס של H.M.,

a part of the limbic system that was associated with emotion

חלק מהמערכת הלימבית שהיה מקושר לרגשות

but whose function was unknown.

אבל שהמטרה שלו לא היתה ידועה.

At first glance, the operation had succeeded.

במבט ראשון, הניתוח היה הצלחה.

H.M.'s seizures virtually disappeared, with no change in personality,

ההתקפים של H.M. נעלמו לחלוטין, ללא שינוי באישיות,

and his IQ even improved.

ורמת המשכל שלו אפילו השתפרה.

But there was one problem: His memory was shot.

אבל היתה בעיה אחת: הזיכרון שלו נדפק.

Besides losing most of his memories from the previous decade,

חוץ מלאבד את רוב הזיכרונות שלו מהעשור הקודם,

H.M. was unable to form new ones, forgetting what day it was,

H.M. לא היה מסוגל ליצור חדשים, ושכח איזה יום זה,

repeating comments, and even eating multiple meals in a row.

חזר על הערות, ואפילו אכל מספר ארוחות ברצף.

When Scoville informed another expert, Wilder Penfield, of the results,

כשסקוביל הודיע למומחה אחר, ווילדר פנפילד, על התוצאה,

he sent a Ph.D student named Brenda Milner to study H.M. at his parents' home,

הוא שלח סטודנטית לדוקטורט בשם ברנדה מילנר לחקור את H.M. בבית הוריו,

where he now spent his days doing odd chores,

שם הוא בילה את ימיו בביצוע עבודות שונות,

and watching classic movies for the first time, over and over.

וצפה בסרטים קלאסיים בפעם הראשונה, שוב ושוב.

What she discovered through a series of tests and interviews

מה שהיא גילתה דרך סדרה של מבחנים וראיונות

didn't just contribute greatly to the study of memory.

לא רק תרם מאוד למחקר הזיכרון.

It redefined what memory even meant.

זה אפילו הגדיר מחדש מה המשמעות של זיכרון.

One of Milner's findings shed light on the obvious fact

אחד הממצאים של מילנר האיר על העובדה הברורה

that although H.M. couldn't form new memories, he still retained information

שלמרות ש H.M. לא היה יכול לייצר זכרונות חדשים, היא עדיין שמר מידע

long enough from moment to moment to finish a sentence or find the bathroom.

מספיק זמן מרגע לרגע כדי לסיים משפט או למצוא את השרותים.

When Milner gave him a random number,

כשמילנר נתנה לו מספר אקראי,

he managed to remember it for fifteen minutes

הוא הצליח לזכור אותו לחמש עשרה דקות

by repeating it to himself constantly.

על ידי חזרה עליו בעקביות.

But only five minutes later, he forgot the test had even taken place.

אבל רק חמש דקות מאוחר יותר, הוא שכך שהמבחן אפילו התקיים.

Neuroscientists had though of memory as monolithic,

מדעני מוח חשבו שזיכרון הוא מונוליטי,

all of it essentially the same and stored throughout the brain.

כולו עקרונית אותו הדבר ונאגר ברחבי המוח.

Milner's results were not only the first clue for the now familiar distinction

התוצאות של מילנר לא רק היו הרמז הראשון לאבחנה המוכרת עכשיו

between short-term and long-term memory,

בין זיכרון לטווח ארוך וקצר,

but show that each uses different brain regions.

אלא הראו שכל אחד מהם משתמש באזורי מוח שונים.

We now know that memory formation involves several steps.

אנחנו יודעים עכשיו שיצור זכרונות כולל כמה שלבים.

After immediate sensory data is temporarily transcribed by neurons in the cortex,

אחרי שמידע מהחושים מעובד זמנית על ידי ניורונים בקורטקס,

it travels to the hippocampus,

הוא עובר להיפוקמפוס,

where special proteins work to strengthen the cortical synaptic connections.

שם חלבונים מיוחדים עובדים כדי לחזק את החיבורים הסינפסיים.

If the experience was strong enough,

אם החוויה חזקה מספיק,

or we recall it periodically in the first few days,

או שאנחנו נזכרים בה תקופתית בכמה ימים הראשונים,

the hippocampus then transfers the memory back to the cortex for permanent storage.

ההיפוקמפוס מעביר אז את הזיכרון חזרה לקורטקס לאכסון קבוע.

H.M.'s mind could form the initial impressions,

המוח של H.M. יכל ליצור את ההבנה הראשונית,

but without a hippocampus to perform this memory consolidation,

אבל בלי ההיפוקמפוס לבצע את מיצוק הזיכרון,

they eroded, like messages scrawled in sand.

הם נשחקו, כמו הודעות שכתובות בחול.

But this was not the only memory distinction Milner found.

אבל זה לא היה ההבדל היחידי בזיכרון שמילנר מצאה.

In a now famous experiment, she asked H.M. to trace a third star

בניסיון שעכשיו מפורסם, היא ביקשה מ H.M. לעבור על קו של כוכב שלישי

in the narrow space between the outlines of two concentric ones

במרחב הצר בין השוליים של שניים ממורכזים

while he could only see his paper and pencil through a mirror.

בעוד הוא יכול לראות את הנייר והעפרון רק דרך מראה.

Like anyone else performing such an awkward task for the first time,

כמו כל אחד שמבצע מטלה מוזרה כזו בפעם הראשונה,

he did horribly.

הוא היה גרוע.

But surprisingly, he improved over repeated trials,

אבל למרבה הפלא, הוא השתפר עם נסיונות נוספים,

even though he had no memory of previous attempts.

אפילו שלא היה לו זיכרון של נסיונות קודמים.

His unconscious motor centers remembered what the conscious mind had forgotten.

המרכזים המוטוריים הלא מודעים שלו זכרו מה שהמוח המודע שלו שכח.

What Milner had discovered was that the declarative memory of names, dates and facts

מה שמילנר גילתה היה שהזיכרון ההצהרתי של שמות, תאריכים ועובדות

is different from the procedural memory of riding a bicycle or signing your name.

שונה מהזיכרון הפרוצדורלי של רכיבה על אופניים או חתימת השם.

And we now know that procedural memory

ועכשיו אנחנו יודעים שזיכרון פרוצדורלי

relies more on the basal ganglia and cerebellum,

מסתמך יותר על הגנגליון הבזלי ועל הצרבלום,

structures that were intact in H.M.'s brain.

מבנים שהיו שלמים במוח של H.M.

This distinction between "knowing that" and "knowing how"

ההבחנה הזו בין "לדעת מה" ל"לדעת איך"

has underpinned all memory research since.

היתה הבסיס לכל מחקר הזיכרון מאז.

H.M. died at the age of 82 after a mostly peaceful life in a nursing home.

H.M מת בגיל 82 אחרי חיים שקטים ברובם בבית אבות.

Over the years, he had been examined by more than 100 neuroscientists,

במשך השנים, הוא נבחן על ידי יותר מ 100 מדעני מוח,

making his the most studied mind in history.

שהפכו את המוח שלו לנבדק בכל הזמנים.

Upon his death, his brain was preserved and scanned

עם מותו, המוח שלו נשמר ונסרק

before being cut into over 2000 individual slices

לפני שנחתך ליותר מ 2000 פיסות נפרדות

and photographed to form a digital map down to the level of individual neurons,

וצולם כדי ליצור מפה דיגיטלית לרמה של ניורונים בודדים,

all in a live broadcast watched by 400,000 people.

הכל בשידור חי שנצפה על ידי 400,000 אנשים.

Though H.M. spent most of his life forgetting things,

למרות ש H.M. בילה את רוב חייו בשיכחה,

he and his contributions to our understanding of memory

הוא והתרומה שלו להבנה של הזיכרון

will be remembered for generations to come.

תמיד יזכרו לדורות לבוא.