Why should you read "Waiting For Godot"? - Iseult Gillespie

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Allon Sasson

A shabby man named Estragon,

אדם עלוב בשם אסטרגון,

sits near a tree at dusk and struggles to remove his boot.

יושב ליד עץ בדמדומים ונאבק להסיר את המגף שלו.

He’s soon joined by his friend Vladimir,

מצטרף אליו במהרה חברו וולדימיר,

who reminds his anxious companion that

שמזכיר לחבר החרד שלו

they must wait here for someone called Godot.

שהם חייבים לחכות למישהו שנקרא גודו.

So begins a vexing cycle in which the two debate

כך מתחיל מחזור מעצבן בו השניים דנים

when Godot will come, why they’re waiting,

מתי גודו יגיע, למה הם מחכים,

and whether they’re even at the right tree.

ואם הם בכלל מחכים ליד העץ הנכון.

From here, Waiting for Godot only gets stranger -

מכאן והלאה, מחכים לגודו רק נעשה מוזר יותר -

but it’s considered a play that changed

אבל הוא נחשב מחזה ששינה

the face of modern drama.

את פני הדרמה המודרנית.

Written by Samuel Beckett between 1949 and 1955,

הוא נכתב על ידי סמואל בקט בין 1949 ו 1955,

it offers a simple but stirring question -

והוא מציע שאלה פשוטה אבל מטרידה -

what should the characters do?

מה הדמויות צריכות לעשות?

Estragon: Don’t let's do anything. It's safer.

אסטרגון: בוא לא נעשה כלום. זה בטוח יותר.

Vladimir: Let’s wait and see what he says.

וולדימיר: בוא נחכה ונראה מה הוא אומר.

Estragon: Who?

אסטרגון: מי?

Vladimir: Godot.

וולדימיר: גודו.

Estragon: Good idea.

אסטרגון: רעיון טוב.

Such cryptic dialogue and circular reasoning are

כזה דיאלוג קריפטי והגיון מעגלי

key features of the Theatre of the Absurd,

הן תכונות עיקריות של תאטרון האבסורד,

a movement which emerged after the Second World War

תנועה שעלתה אחרי מלחמת העולם השניה

and found artists struggling

ומצאה אומנים נאבקים

to find meaning in devastation.

למצוא משמעות בהרס.

The absurdists deconstructed plot, character and language

ניתוח העלילה האבסורדית, הדמויות והשפה

to question their meaning and share

כדי לתשאל את המשמעות שלהם ולחלוק

their profound uncertainty on stage.

את חוסר הוודאות העמוקה שלהן על הבמה.

While this may sound grim,

אולי זה נשמע עגום,

the absurd blends its hopelessness with humor.

האבסורד מערבב את חוסר האונים שלו עם ההומור.

This is reflected in Beckett’s unique approach

זה משתקף בגישה היחודית של בקט

to genre in Waiting for Godot,

לג'אנר במחכים לגודו,

which he branded “a tragicomedy in two acts."

שהוא מיתג "טרגדיה קומית בשתי מערכות."

Tragically, the characters are locked in an

באופן טראגי, הדמויות נעולות

existential conundrum: they wait in vain

בחידה קיומית: הם מחכים לשווא

for an unknown figure to give them a sense of purpose,

לדמות בלתי ידועה שתיתן להם תחושה של מטרה,

but their only sense of purpose

אבל תחושת המטרה היחידה שלהם

comes from the act of waiting,

מגיעה מפעולת ההמתנה.

While they wait, they sink into boredom,

בעוד הם מחכים, הם שוקעים לשעמום,

express religious dread and contemplate suicide.

מביעים אימה דתית ושוקלים התאבדות.

But comically, there is a jagged humor to their predicament,

אבל קומית, יש הומור שנון למצב הקשה שלהם,

which comes across in their language and movements.

שעובר בשפה ובתנועות שלהם.

Their interactions are filled with bizarre wordplay,

התקשורת שלהם מלאה במשחקי מילים מוזרים,

repetition and double entendres,

חזרה ודו משמעות,

as well as physical clowning, singing and dancing,

כמו גם בליצנות פיזית, שירה וריקוד,

and frantically swapping their hats.

והחלפת כובעים תזזיתית.

It’s often unclear whether the audience is supposed to

זה הרבה פעמים לא ברור אם הקהל אמור

laugh or cry - or whether Beckett saw

לצחוק או לבכות - או אם בקט ראה

any difference between the two.

הבדל בין השניים.

Born in Dublin, Beckett studied English,

בקט נולד בדבלין, למד אנגלית,

French and Italian before moving to Paris,

צרפתית ואיטלקית לפני שעבר לפריז,

where he spent most of his life writing theatre,

שם בילה את רוב חייו בכתיבת תאטרון,

poetry and prose.

שירה ופרוזה.

While Beckett had a lifelong love of language,

בעוד לבקט היתה כל חייו אהבה לשפה,

he also made space for silence by incorporating gaps,

הוא גם פינה מקום לשקט על ידי שילוב פערים,

pauses and moments of emptiness into his work.

עצירות ורגעים של ריקנות בעבודה שלו.

This was a key feature of his trademark

זו היתה תכונה מרכזית בסימן ההכר שלו

uneven tempo and black humor,

קצב לא קבוע והומור שחור,

which became popular throughout the Theatre of the Absurd.

שהפך לפופולרי דרך תאטרון האבסורד.

He also cultivated a mysterious persona,

הוא גם טיפח פרסונות מסתוריות,

and refused to confirm or deny any speculations

וסרב לאשר או לשלול כל ספקולציות

about the meaning of his work.

בנוגע למשמעות עבודתו.

This kept audiences guessing,

זה גרם לקהלים להמשיך לנחש,

increasing their fascination with his surreal worlds

והגדיל את הקסם של עולמות סוראליסטיים

and enigmatic characters.

ודמויות אניגמטיות.

The lack of any clear meaning makes Godot

חוסר כל משמעות ברורה הופכת את גודו

endlessly open to interpretation.

לפתוח לגמרי לפרוש.

Critics have offered countless readings of the play,

מבקרים הציעו אין ספור משמעויות למחזה,

resulting in a cycle of ambiguity and speculation

וכתוצאה יש מחזור של דו משמעות והשערות

that mirrors the plot of the drama itself.

שמשקפים את העלילה של הדרמה עצמה.

It's been read as an allegory of the Cold War,

הוא נקרא כאלגוריה של המלחמה הקרה,

the French Resistance,

ההתנגדות הצרפתית,

and Britain’s colonization of Ireland.

והקולוניזציה הבריטית של אירלנד.

The dynamic of the two protagonists has

הדינמיקה של שני הפרוטגוניסטים

also sparked intense debate.

הציתה גם וויכוח סוער.

They’ve been read as survivors of the apocalypse,

הם נקראו כשורדים של האפוקליפסה,

an aging couple, two impotent friends,

זוג מזדקן, שני חברים אימפוטנטים,

and even as personifications of Freud’s ego and id.

ואפילו כפרסונליזציה של האגו והאיד של פרויד.

Famously, Beckett said the only thing he could

באופן מפורסם, בקט אמר שהדבר היחיד שהיה יכול

be sure of was that Vladimir and Estragon

להיות בטוח בו היה שוולדימיר ואסטרגון

were "wearing bowler hats."

חבשו "כובעי מגבעת עגולים."

Like the critical speculation and maddening plot,

כמו ההשערה הקריטית והעלילה המתערבת,

their language often goes in circles as the two

השפה שלהם הרבה פעמים הלכה במעגלים כשהשניים

bicker and banter, lose their train of thought,

התווכחו ורטנו, איבדו את קו המחשבה,

and pick up right where they left off:

והמשיכו בדיוק מאיפה שהפסיקו;

Vladimir: We could start all over again perhaps

וולדימיר: אולי נוכל להתחיל מהתחלה

Estragon: That should be easy

אסטרגון: זה צריך להיות קל

Vladimir: It’s the start that’s difficult

וולדימיר: זו ההתחלה שקשה

Estragon: You can start from anything

אסרטגון: אתה יכול להתחיל מכל דבר

Vladimir: Yes, but you have to decide.

וולדימיר: כן, אבל אתה צריך לבחור.

Beckett reminds us that just like our daily lives,

בקט מזכיר לנו שממש כמו חיינו היומיומיים,

the world onstage doesn’t always make sense.

העולם על הבמה לא תמיד הגיוני.

It can explore both reality and illusion,

הוא יכול לחקור גם את המציאות וגם את הדמיון,

the familiar and the strange.

המוכר והמוזר.

And although a tidy narrative still appeals,

ולמרות שנרטיב נקי עדיין מושך,

the best theatre keeps us thinking – and waiting.

התאטרון הכי טוב גורם לנו לחשוב -- ולחכות.