Thomas P. Campbell: Weaving narratives in museum galleries

Translator: Joseph Geni Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Zeeva Livshitz מבקר: Ido Dekkers

When I was considering a career in the art world,

כשחשבתי על קריירה בעולם האמנות,

I took a course in London,

לקחתי קורס בלונדון,

and one of my supervisors was this irascible Italian

ואחד המנהלים היה איטלקי חמום מוח

called Pietro, who drank too much,

שנקרא פייטרו, ששתה יותר מדי,

smoked too much and swore much too much.

עישון יותר מדי, וגידף הרבה יותר מדי.

But he was a passionate teacher,

אבל הוא היה מורה נלהב,

and I remember one of our earlier classes with him,

ואני זוכר את אחת הכיתות הראשונת אתו,

he was projecting images on the wall,

הוא הקרין תמונות על הקיר,

asking us to think about them,

וביקש מאיתנו שנחשוב עליהן,

and he put up an image of a painting.

והוא הקרין תמונה של ציור.

It was a landscape with figures, semi-dressed,

זה היה ציור נוף עם דמויות, חצי לבושות

drinking wine. There was a nude woman

שותות יין. היתה אשה בעירום

in the lower foreground, and on the hillside in the back,

בחלק הקדמי התחתון, ועל הגבעה מאחור,

there was a figure of the mythological god Bacchus,

היתה דמות של האל המיתולוגי בקכוס,

and he said, "What is this?"

והוא אמר, "מה זה?"

And I -- no one else did, so I put up my hand, and I said,

ואני- אף אחד אחר לא עשה זאת, הצבעתי ואמרתי

"It's a Bacchanal by Titian."

"זה בקכאנאל של טיציאן"

He said, "It's a what?"

הוא אמר, "זה מה?"

I thought maybe I'd pronounced it wrong.

חשבתי שאולי ביטאתי את זה לא נכון.

"It's a Bacchanal by Titian."

"זה בקכאנאל של טיציאן."

He said, "It's a what?"

הו אמר, "זה מה?"

I said, "It's a Bacchanal by Titian." (Laughter)

אמרתי, ."זה בקכאנאל של טיציאן."

He said, "You boneless bookworm!

הוא אמר: "אתה תולעת ספרים חסרת חוט שדרה!

It's a fucking orgy!"

זוהי אורגיה מזורגגת!"

(Laughter)

(צחוק)

As I said, he swore too much.

וכמו שאמרתי הוא קילל הרבה מדי

There was an important lesson for me in that.

היה בזה שיעור חשוב עבורי.

Pietro was suspicious of formal art training,

פייטרו היה חשדן לגבי הכשרה פורמלית באמנות,

art history training, because he feared

הכשרה בתולדות האמנות, משום שהוא פחד

that it filled people up with jargon, and then they just

שהיא מילאה אנשים בעגה מקצועית, ואז הם פשוט

classified things rather than looking at them,

סיווגו דברים יותר מאשר הביטו בהם,

and he wanted to remind us that all art was once contemporary,

והוא רצה להזכיר לנו שכל האמנויות היו פעם עכשוויות,

and he wanted us to use our eyes,

והוא רצה שנשתמש בעינינו,

and he was especially evangelical about this message,

והוא היה קנאי במיוחד לגבי מסר זה,

because he was losing his sight.

משום שהוא הלך ואיבד את הראייה שלו.

He wanted us to look and ask basic questions of objects.

הוא רצה שנתבונן ונשאל שאלות בסיסיות על אובייקטים.

What is it? How is it made? Why was it made?

מה זה? כיצד זה עשוי? למה זה נעשה?

How is it used?

כיצד משתמשים בזה?

And these were important lessons to me when

ואלה היו עבורי שיעורים חשובים כאשר

I subsequently became a professional art historian.

נהייתי לאחר מכן היסטוריון אמנות מקצועי.

My kind of eureka moment came a few years later,

רגע ההארה שלי הגיע כמה שנים לאחר מכן,

when I was studying the art of the courts of Northern Europe,

כשלמדתי את אמנות חצרות המלוכה של צפון אירופה,

and of course it was very much discussed in terms of

וכמובן זה נידון הרבה במונחים של

the paintings and the sculptures

הציורים והפסלים

and the architecture of the day.

והארכיטקטורה של אותו זמן.

But as I began to read historical documents

אבל כשהתחלתי לקרוא מסמכים היסטוריים

and contemporary descriptions,

ותיאורים בני זמנם

I found there was a kind of a missing component,

מצאתי שהיה חסר סוג של מרכיב

for everywhere I came across descriptions of tapestries.

בכל מקום שבו נתקלתי בתיאורים של גובלנים.

Tapestries were ubiquitous between the Middle Ages

גובלנים (שטיחי קיר) היו מצויים בכל מקום בימי הביניים

and, really, well into the 18th century,

ולמעשה,עד לתוך המאה ה-18

and it was pretty apparent why.

והיה ברור למדי למה.

Tapestries were portable. You could roll them up,

גובלנים היו מיטלטלים. יכולתם לגלגל אותם,

send them ahead of you, and in the time

לשלוח אותם לפניכם, ובאותו זמן

it took to hang them up, you could transform a cold,

שלקח לתלות אותם, ניתן היה להפוך פנים של בית קר

dank interior into a richly colored setting.

ולחה לסביבה צבעונית ועשירה.

Tapestries effectively provided a vast canvas

גובלן היה אמצעי יעיל שסיפק בד קנבס רחב

on which the patrons of the day could depict the heroes

שעליו הפטרונים של התקופה יכלו לתאר את הגיבורים

with whom they wanted to be associated,

שאליהם הם רצו להשתייך,

or even themselves,

או אפילו את עצמם,

and in addition to that, tapestries were hugely expensive.

ובנוסף לכך, גובלנים היו יקרים להחריד.

They required scores of highly skilled weavers

הם הצריכו מספר רב מאד של אורגים מיומנים

working over extended periods of time

שיעבדו במשך תקופות ארוכות

with very expensive materials -- the wools, the silks,

עם חומרים מאד יקרים -- חוטי הצמר, המשי

even gold and silver thread.

אפילו חוטי זהב וכסף.

So, all in all, in an age when the visual image

כך, שבסך הכל, בתקופה שהתיאור החזותי

of any kind was rare, tapestries were an incredibly potent

מכל סוג היה נדיר, גובלנים היו צורת

form of propaganda.

תעמולה בעלת השפעה שלא תיאמן.

Well, I became a tapestry historian.

טוב, נהייתי היסטוריון של גובלנים.

In due course, I ended up as a curator

לימים, הפכתי לאוצר

at the Metropolitan Museum, because I saw the Met

במוזיאון המטרופוליטן, מכיוון שראיתי במטרופוליטן

as one of the few places where I could organize

את אחד המקומות שבו יכולתי לארגן

really big exhibitions about the subject

תערוכות גדולות באמת בנושא

I cared so passionately about.

שהיה כה יקר ללבי.

And in about 1997, the then-director Philippe de Montebello

וב-1997 בערך, המנהל דאז פיליפ דה מונטבלו

gave me the go-ahead to organize an exhibition

נתן לי אור ירוק לארגן תערוכה

for 2002. We normally have these very long lead-in times.

עבור 2002. בדרך כלל יש לנו פערי זמן כאלה.

It wasn't straightforward. It's no longer a question

זה היה ברור. זה לא עוד שאלה

of chucking a tapestry in the back of a car.

של לזרוק גובלן למושב האחורי של מכונית.

They have to be wound on huge rollers,

צריך לגלגל אותם על רולים ענקיים

shipped in oversized freighters.

שנשלחים בספינות מטען ענקיות.

Some of them are so big we had, to get them into the museum,

חלק מהם כל כך גדולים שנאלצנו, כדי להכניס אותם למוזיאון

we had to take them up the great steps at the front.

לסחוב אותם למעלה במדרגות החזיתיות הגדולות.

We thought very hard about how to present this

התאמצנו מאד לחשוב כיצד להציג נושא

unknown subject to a modern audience:

לא מוכר זה לקהל מודרני:

the dark colors to set off the colors that remained

הצבעים הכהים שיבליטו את הצבעים

in objects that were often faded;

באותם אובייקטים שהיו דהויים לעיתים קרובות;

the placing of lights to bring out the silk and the gold thread;

להציב אורות כדי להבליט את חוטי המשי והזהב;

the labeling.

התיוג.

You know, we live in an age where we are so used

כידוע לכם, אנחנו חיים בתקופה שבה אנחנו כל כך רגילים

to television images and photographs,

לתמונות טלוויזיוניות ולצילומים,

a one-hit image. These were big, complex things,

תמונות מאיכות מעולה, אלה היו דברים גדולים, מורכבים,

almost like cartoons with multiple narratives.

כמעט כמו סרטים מצוירים מרובי עלילות.

We had to draw our audience in, get them to slow down,

היינו צריכים למשוך את הקהל פנימה, לגרום להם להאט,

to explore the objects.

לבחון את המוצגים.

There was a lot of skepticism. On the opening night,

היתה הרבה ספקנות. בערב הפתיחה

I overheard one of the senior members of staff saying,

שמעתי במקרה את אחד מחברי הסגל הותיקים אומר,

"This is going to be a bomb."

"זה הולך להיות מכה."

But in reality, in the course of the coming weeks and months,

אבל, באמת במהלך השבועות והחודשים שלאחר מכן

hundreds of thousands of people came to see the show.

מאות אלפי אנשים הגיעו לראות את התערוכה.

The exhibition was designed to be an experience,

התערוכה תוכננה להיות חוויה,

and tapestries are hard to reproduce in photographs.

וקשה לשחזר גובלנים בצילומים.

So I want you to use your imaginations,

כך שרציתי שתשתמשו בדמיון שלכם,

thinking of these wall-high objects,

חישבו על מוצגים בגובה קיר אלה

some of them 10 meters wide,

אחדים מהם ברוחב של 10 מטרים,

depicting lavish court scenes with courtiers and dandies

מתארים סצינות חצר שופעות באנשי חצר וגנדרנים

who would look quite at home in the pages of the fashion press today,

שירגישו די בבית בין דפי עיתוני אופנה עכשוויים,

thick woods with hunters crashing through the undergrowth

יערות עבים עם ציידים שמפלסים דרך בין השיחים

in pursuit of wild boars and deer,

במרדף אחר חזירי בר ואיילים,

violent battles with scenes of fear and heroism.

מלחמות עקובות מדם עם סצינות של אימה וגבורה.

I remember taking my son's school class. He was eight at the time,

אני זוכר שלקחתי את כיתת ביה"ס של בני. שהיה אז בן שמונה,

and all the little boys, they kind of -- you know, they were little boys,

וכל הבנים הקטנים, הם סוג של -- אתם יודעים, הם היו ילדים קטנים

and then the thing that caught their attention

ואז הדבר שמשך את תשומת ליבם

was in one of the hunting scenes there was a dog

היה שבאחד מסצינות הצייד היה כלב

pooping in the foreground — (Laughter) —

שחירבן בקדמת התמונה - (צחוק) -

kind of an in-your-face joke by the artist.

סוג של "לצחוק לכם בפנים" מאת האמן

And you can just imagine them.

ואתם יכולים פשוט לדמיין אותם.

But it brought it alive to them. I think they suddenly saw

אבל זה החייה בפניהם את המוצג. אני חושב שהם פתאום ראו

that these weren't just old faded tapestries.

שאלה לא היו רק שטיחי קיר ישנים ודהויים.

These were images of the world in the past,

אלה הן תמונות מעולם העבר,

and that it was the same for our audience.

ושזה היה אותו דבר עבור הקהל שלנו.

And for me as a curator, I felt proud. I felt I'd shifted the needle a little.

ועבורי כאוצר, חשתי גאווה, הרגשתי שהזזתי משהו.

Through this experience that could only be created

באמצעות חווייה זו שיכולה להיווצר רק

in a museum, I'd opened up the eyes of my audience --

במוזיאון, פתחתי את עיני הקהל שלי

historians, artists, press, the general public --

היסטוריונים, אמנים, עיתונות, הקהל הרחב --

to the beauty of this lost medium.

ליופי של מדיום אבוד זה.

A few years later, I was invited to be the director

כמה שנים מאוחר יותר הוזמנתי להיות

of the museum, and after I got over that --

מנהל המוזיאון, ואחרי שהתגברתי על כך --

"Who, me? The tapestry geek? I don't wear a tie!" --

"מי, אני? החנון מהגובלנים? אני לא לובש עניבה!"

I realized the fact: I believe passionately in that

הבנתי את העובדה: אני מאמין נלהב בחוויית

curated museum experience.

האוצרות הזו במוזיאון.

We live in an age of ubiquitous information,

אנו חיים בעידן שבו המידע מצוי בכל מקום

and sort of "just add water" expertise,

וסוג של מומחיות "אינסטנט",

but there's nothing that compares with the presentation

אבל כלום לא דומה לפרזנטציה

of significant objects in a well-told narrative,

של מוצגים חשובים בעלילה מסופרת היטב,

what the curator does, the interpretation of a complex,

מה שהאוצר עושה, האינטרפרטציה של נושא

esoteric subject, in a way that retains the integrity

מורכב, אזוטרי, בדרך ששומרת על האמיתות

of the subject, that makes it -- unpacks it

של המוצג, שיוצרת אותו -- ומציגה אותו

for a general audience.

בפני קהל רחב.

And that, to me, today, is now the challenge and the fun

וזה, בשבילי היום אתגר והנאה

of my job, supporting the vision of my curators,

שבתפקיד שלי, לתמוך בחזונם של האוצרים שלי

whether it's an exhibition of Samurai swords,

בין אם זו תערוכה של חרבות של סמוראים,

early Byzantine artifacts, Renaissance portraits,

אמנות שימושית ביזנטינית מוקדמת, דיוקנות מהרנסנס,

or the show we heard mentioned earlier,

או המופע ששמענו עליו קודם

the McQueen show, with which we enjoyed

המופע של מקווין, שאתו נהנינו

so much success last summer.

מהצלחה כה גדולה בקיץ שעבר.

That was an interesting case.

זה היה מקרה מעניין.

In the late spring, early summer of 2010, shortly after

בסוף האביב-תחילת הקיץ של 2010, מיד אחרי

McQueen's suicide,

התאבדותו של מקווין

our curator of costume, Andrew Bolton, came to see me,

אוצר התלבושות שלנו, אנדרו בולטון, בא לראות אותי,

and said, "I've been thinking of doing a show on McQueen,

ואמר, "חשבתי לעשות מופע על מקווין,

and now is the moment. We have to, we have to do it fast."

וכעת זה הרגע, אנו חייבים, חייבים לעשות זאת מהר."

It wasn't easy. McQueen had worked throughout his career

זה לא היה קל. מקווין עבד לכל אורך הקריירה שלו

with a small team of designers and managers

עם צוות קטן של מעצבים ומנהלים

who were very protective of his legacy,

ששמרו בקנאות על המורשת שלו,

but Andrew went to London and worked with them

אבל אנדרו נסע ללונדון ועבד איתם

over the summer and won their confidence, and that of

במשך הקיץ וזכה באמונם, ובאמון

the designers who created his amazing fashion shows,

המעצבים שיצרו את תצוגות האופנה המדהימות שלו,

which were works of performance art in their own right,

שהיו עבודות של מיצג בזכות עצמן

and we proceeded to do something at the museum,

והמשכנו לעשות משהו במוזיאון

I think, we've never done before.

אני חושב, שמעולם לא עשינו קודם לכן.

It wasn't just your standard installation.

אלה לא היו רק ההתקנים הסטנדרטיים

In fact, we ripped down the galleries to recreate

למעשה, עקרנו את הגלריות כדי ליצור מחדש

entirely different settings, a recreation of his first studio,

רקע חדש לגמרי, יצירה של הסטודיו הראשון שלו

a hall of mirrors,

אולם מראות

a curiosity box,

תיבת הפתעות

a sunken ship, a burned-out interior,

ספינה טבועה, פנים-מבנה שרוף לגמרי,

with videos and soundtracks that ranged from

עם קלטות וידאו , ופסי קול החל

operatic arias to pigs fornicating.

מאריות אופראיות ועד לחזירים נואפים

And in this extraordinary setting, the costumes

וברקע יוצא דופן זה התלבושות,

were like actors and actresses, or living sculptures.

היו כמו שחקנים ושחקניות, או פסלים חיים.

It could have been a train wreck.

זה היה יכול להיות אסון,

It could have looked like shop windows on Fifth Avenue

זה היה יכול להיראות כמו חלונות ראווה בשדרה החמישית

at Christmas, but because of the way that Andrew

בחג המולד, אבל בגלל הדרך שאנדרו

connected with the McQueen team, he was channeling

תיקשר עם הצוות של מקווין, הוא תיעל

the rawness and the brilliance of McQueen,

את חוסר הבשלות יחד עם הברק של מקקווין

and the show was quite transcendant,

והמופע היה ממש טרנסצנדנטי

and it became a phenomenon in its own right.

והפך להיות פנומן בפני עצמו.

By the end of the show, we had people queuing

לקראת הסוף , אנשים עמדו בתור

for four or five hours to get into the show,

4 או 5 שעות כדי להיכנס למופע

but no one really complained.

אבל אף אחד לא באמת התלונן.

I heard over and over again, "Wow, that was worth it.

שמעתי שוב ושוב, "ווואו, זה היה שווה את זה.

It was a such a visceral, emotive experience."

זו היתה כזו חוויה מטלטלת ומרגשת."

Now, I've described two very immersive exhibitions,

כעת, תיארתי שתי תערוכות מאד רב- חושיות,

but I also believe that collections, individual objects,

אבל אני גם מאמין שלאוספים, לחפצים בודדים

can also have that same power.

יכולה להיות אותה עוצמה.

The Met was set up not as a museum of American art,

המטרופוליטן נוסד לא כמוזיאון של אמנות אמריקאית

but of an encyclopedic museum,

אלא כמוזיאון אנציקלופדי,

and today, 140 years later, that vision

וכיום, 140 שנה מאוחר יותר, חזון זה

is as prescient as ever,

הוא עתידי כתמיד,

because, of course, we live in a world of crisis,

משום שכמובן, אנו חיים בעולם של משברים,

of challenge, and we're exposed to it

של אתגר, ואנו חשופים לזה

through the 24/7 newsreels.

באמצעות יומני החדשות של 24/7.

It's in our galleries that we can unpack the civilizations,

זה בגלריות שלנו שאנו יכולים לפרוק את הציביליזציות,

the cultures, that we're seeing the current manifestation of.

התרבויות, שאנו רואים את ההתגלויות הנוכחיות שלהן.

Whether it's Libya, Egypt, Syria,

בין אם זו לוב, מצרים, סוריה,

it's in our galleries that we can explain

בגלריות שלנו אנו יכולים להסביר

and give greater understanding.

ולהעניק הבנה גדולה יותר.

I mean, our new Islamic galleries are a case in point,

אני מתכוון, גלריות האיסלם החדשות שלנו הן דוגמא לכך,

opened 10 years, almost to the week, after 9/11.

נפתחו 10 שנים כמעט באותו שבוע, אחרי 9/11.

I think for most Americans, knowledge of the Islamic world

אני חושב שלרוב האמריקאים, ידיעה של האיסלם

was pretty slight before 9/11, and then it was thrust upon us

היתה מאד מועטת לפני 9/11, ואז זה היכה בנו

in one of America's darkest hours,

באחת השעות השחורות ביותר בתולדות אמריקה,

and the perception was through the polarization

והתפיסה היתה דרך הפולריזציה

of that terrible event.

של ארוע נורא זה.

Now, in our galleries, we show 14 centuries

כעת, בגלריות שלנו, אנו מציגים 14 מאות

of the development of different Islamic cultures

של התפתחות תרבויות איסלמיות שונות

across a vast geographic spread,

שחוצות היקף גיאוגרפי עצום,

and, again, hundreds of thousands of people have come

ושוב, מאות אלפי אנשים הגיעו

to see these galleries since they opened last October.

לראות את הגלריות הללו מאז שהן נפתחו באוקטובר האחרון.

I'm often asked, "Is digital media replacing the museum?"

לעיתים קרובות נשאלתי, " האם תקשורת דיגיטלית מחליפה את המוזיאון?"

and I think those numbers are a resounding rejection

ואני חושב שמספרים אלה הם דחייה מצלצלת

of that notion. I mean, don't get me wrong,

של רעיון זה. אני מתכוון, אל תבינו אותי לא נכון,

I'm a huge advocate of the Web.

אני סניגור ענק של האינטרנט.

It gives us a way of reaching out to audiences

זה מאפשר לנו להגיע לקהלים

around the globe, but nothing replaces the authenticity

סביב העולם, אבל שום דבר לא מחליף את האותנטיות

of the object presented with passionate scholarship.

של האוביקט שמוצג בידענות נלהבת.

Bringing people face to face with our objects

שמפגישה אנשים פנים אל פנים עם האובייקטים שלנו

is a way of bringing them face to face with people

היא דרך להפגיש אותם פנים אל פנים עם אנשים

across time, across space, whose lives may have been

מעבר לזמן, מעבר למרחב, שחייהם יכלו להיות

very different to our own, but who, like us,

שונים בהרבה משלנו, אבל גם להם כמונו,

had hopes and dreams, frustrations and achievements

היו תקוות וחלומות, תסכולים והישגים

in their lives. And I think this is a process

בחייהם. ואני חושב שזה תהליך

that helps us better understand ourselves,

שעוזר לנו להבין יותר טוב את עצמנו,

helps us make better decisions about where we're going.

עוזר לנו לקבל החלטות טובות יותר אודות הדרך שבה נלך.

The Great Hall at the Met is one of the great portals of the world,

האולם הגדול במטרופוליטן או אחד הפורטלים הגדולים ביותר מסוגו בעולם,

awe-inspiring, like a medieval cathedral.

משרה יראת כבוד, כמו קתדרלה מימי הביניים.

From there, you can walk in any direction

משם אפשר ללכת לכל כיוון

to almost any culture.

כמעט לכל תרבות שהיא.

I frequently go out into the hall and the galleries

לעיתים קרובות אני הולך לאולם ולגלריות

and I watch our visitors coming in.

וצופה במבקרים שלנו שמגיעים פנימה.

Some of them are comfortable. They feel at home.

אחדים מהם נינוחים. מרגישים בבית.

They know what they're looking for.

הם יודעים מה הם מחפשים.

Others are very uneasy. It's an intimidating place.

אחרים מרגישים לא בנוח. זהו מקום מאיים.

They feel that the institution is elitist.

יש להם תחושה שזהו מוסד אליטיסטי.

I'm working to try and break down that sense of that elitism.

אני עובד כדי לשבור תחושה זו של אליטיזם.

I want to put people in a contemplative frame of mind,

אני רוצה להכניס אנשים למצב נפשי מהורהר,

where they're prepared to be a little bit lost, to explore,

שבו הם מוכנים ללכת מעט לאיבוד, לחקור,

to see the unfamiliar in the familiar,

לראות את הבלתי מוכר במוכר,

or to try the unknown.

או להתנסות בבלתי ידוע.

Because for us, it's all about bringing them face to face

משום שבשבילנו, כל זה הוא כדי להביא אותם פנים אל פנים

with great works of art,

עם יצירות אמנות גדולות,

capturing them at that moment of discomfort,

ויתפסו אתן ברגע זה של אי-נוחות,

when the inclination is kind of to reach for your iPhone,

כשישנה הנטייה לחפש את האייפון,

your Blackberry, but to create a zone

את הבלקברי אבל ליצור תחום

where their curiosity can expand.

שבו הסקרנות שלהם יכולה לגדול.

And whether it's in the expression of a Greek sculpture

ובין אם זה בהבעה של פסל יווני

that reminds you of a friend,

שמזכיר לכם חבר,

or a dog pooping in the corner of a tapestry,

או כלב שמחרבן בפינת הגובלן,

or, to bring it back to my tutor Pietro,

או, אם לשוב למורה שלי פייטרו

those dancing figures

דמויות מרקדות אלו

who are indeed knocking back the wine,

שבאמת שואבות לתוכן את היין,

and that nude figure in the left foreground.

ודמות ערומה זו שבקדמת היצירה משמאל.

Wow. She is a gorgeous embodiment of youthful sexuality.

וואו, היא התגלמות מדהימה של מיניות נעורים.

In that moment, our scholarship can tell you

ברגע זו מתוך הידענות שלנו נוכל לספר לכם

that this is a bacchanal,

שזהו בקכאנאל,

but if we're doing our job right,

אבל אם נמלא את תפקידנו נאמנה,

and you've checked the jargon at the front door,

והשארתם את העגה המקצועית בדלת הראשית,

trust your instinct.

האמינו באינסטינקט שלכם.

You know it's an orgy.

אתם יודעים שזו אורגייה.

Thank you. (Applause)

תודה. (מחיאות כפיים)

(Applause)

(מחיאות כפיים)