Young-ha Kim: Be an artist, right now!

Translator: Clair Han Reviewer: ChangHyun Lee

מתרגם: Zvi Baratz מבקר: Ido Dekkers

The theme of my talk today is,

נושא שיחתי היום הוא:

"Be an artist, right now."

"היה אמן, בזה הרגע."

Most people, when this subject is brought up,

מרבית האנשים, כשנושא זה עולה בשיחה,

get tense and resist it:

מגיבים באי-נוחות ופוסלים את העניין בטענה:

"Art doesn't feed me, and right now I'm busy.

"האמנות לא מזינה אותי, וכעת אני עסוק.

I have to go to school, get a job,

"אני חייב ללכת לבית הספר, לרכוש מקצוע,

send my kids to lessons ... "

"לשלוח את ילדיי לשיעורים..."

You think, "I'm too busy. I don't have time for art."

אתה חושב: "אני עסוק מדי. אין לי פנאי לאמנות."

There are hundreds of reasons why we can't be artists right now.

ישנן מאה סיבות מדוע איננו יכולים להיות אמנים בזה הרגע.

Don't they just pop into your head?

הן פשוט קופצות לנו מיד לראש, לא?

There are so many reasons why we can't be,

ישנן כל כך הרבה סיבות מדוע אנחנו לא יכולים להיות,

indeed, we're not sure why we should be.

למעשה, אנחנו לא בטוחים מדוע כדאי לנו להיות.

We don't know why we should be artists,

אנחנו לא יודעים מדוע כדאי לנו להיות אמנים,

but we have many reasons why we can't be.

אבל יש לנו מגוון סיבות לכך שאנחנו לא יכולים להיות.

Why do people instantly resist the idea of associating themselves with art?

מדוע אנשים נמהרים כל כך לדחות את הרעיון של שיוכם לעולם האמנות?

Perhaps you think art is for the greatly gifted

ייתכן ואתם חושב שאמנות מיועדת רק לאנשים מוכשרים במיוחד

or for the thoroughly and professionally trained.

או לאנשים שלמדו אמנות באופן מקצועי ומקיף.

And some of you may think you've strayed too far from art.

ייתכן וכמה מכם חושבים שבחרתם במסלול חיים רחוק מדי מעולם האמנות.

Well you might have, but I don't think so.

ובכן, ייתכן וזה כך, אבל אני לא מאמין בזה.

This is the theme of my talk today.

זהו נושא שיחתי היום.

We are all born artists.

כולנו נולדים אמנים.

If you have kids, you know what I mean.

אם יש לכם ילדים, אתם יודעים למה אני מתכוון.

Almost everything kids do is art.

כמעט כל דבר שילדים עושים הינו אמנות.

They draw with crayons on the wall.

הם צובעים עם עפרונות צבע על הקיר,

They dance to Son Dam Bi's dance on TV,

הם רוקדים את הריקוד של "סון-דאם-בי" מהטלוויזיה,

but you can't even call it Son Dam Bi's dance -- it becomes the kids' own dance.

אבל כבר אינך יכול לקרוא לו הריקוד של "סון-דאם-בי" - הוא הופך להיות ריקוד חדש של הילד.

So they dance a strange dance and inflict their singing on everyone.

אז הם רוקדים ריקוד מוזר וחולקים עם כולם את השירה שלהם.

Perhaps their art is something only their parents can bear,

אולי האמנות שלהם היא דבר שרק הוריהם יכולים לעמוד בו,

and because they practice such art all day long,

ובגלל שהילדים עוסקים באמנות זו לאורך כל היום,

people honestly get a little tired around kids.

האמת היא שאנשים מתעייפים מעט משהייה במחציתם.

Kids will sometimes perform monodramas --

לפעמים ילדים יציגו מונודרמות -

playing house is indeed a monodrama or a play.

משחק "בית-משפחה" הוא בהחלט מונודרמה או מחזה.

And some kids, when they get a bit older,

ישנם ילדים, שכאשר הם מתבגרים,

start to lie.

מתחילים לשקר.

Usually parents remember the very first time their kid lies.

לרב הורים זוכרים את הפעם הראשונה שהילד שלהם משקר להם.

They're shocked.

הם בהלם.

"Now you're showing your true colors," Mom says. She thinks, "Why does he take after his dad?"

"עכשיו אתה מראה את פניך האמיתיות" האם אומרת. היא חושבת: "למה הוא יצא כמו אבא שלו?"

She questions him, "What kind of a person are you going to be?"

היא מפקפקת בו: "איזה מן אדם תגדל להיות?"

But you shouldn't worry.

אבל אין סיבה לדאגה,

The moment kids start to lie is the moment storytelling begins.

הרגע בו ילדים מתחילים לשקר הוא הרגע בו סיפורת נולדת.

They are talking about things they didn't see.

הם מדברים על דברים שהם מעולם לא ראו.

It's amazing. It's a wonderful moment.

זה מדהים. זה רגע נפלא.

Parents should celebrate.

ההורים צריכים לחגוג.

"Hurray! My boy finally started to lie!"

"הידד! הילד שלי סוף סוף התחיל לשקר!"

All right! It calls for celebration.

הכל בסדר, זו סיבה למסיבה.

For example, a kid says, "Mom, guess what? I met an alien on my way home."

לדוגמא, ילד אומר: "אמא, נחשי מה? פגשתי חייזר בדרכי הביתה."

Then a typical mom responds, "Stop that nonsense."

אמא טיפוסית מגיבה אז: "תפסיק לדבר שטויות."

Now, an ideal parent is someone who responds like this:

עכשיו, הורה מופתי הוא הורה שמגיב כך:

"Really? An alien, huh? What did it look like? Did it say anything?

"באמת? חייזר, הא? איך הוא נראה? הוא אמר משהו?"

Where did you meet it?" "Um, in front of the supermarket."

"איפה פגשת אותו?" "אמ, ליד המכולת."

When you have a conversation like this,

כשאתה מקיים שיחה כזו,

the kid has to come up with the next thing to say to be responsible for what he started.

הילד חייב לחשוב על הדבר הבא שהוא הולך להגיד על מנת לשאת באחריות על מה שהתחיל.

Soon, a story develops.

במהרה מתפתח סיפור.

Of course this is an infantile story,

כמובן שזהו סיפור ילדותי,

but thinking up one sentence after the next

אבל ההתמודדות עם להמציא משפט אחרי משפט

is the same thing a professional writer like me does.

היא אותה התמודדות של סופר מקצועי כמותי.

In essence, they are not different.

במהותם, הם אינם שונים.

Roland Barthes once said of Flaubert's novels,

רולנד ברת'ס אמר פעם על הרומנים של פלאוברט:

"Flaubert did not write a novel.

"פלאוברט לא כתב רומן.

He merely connected one sentence after another.

"הוא פשוט חיבר משפט למשנהו.

The eros between sentences, that is the essence of Flaubert's novel."

"הקשרים בין המשפטים, זוהי מהות הרומן של פלאוברט."

That's right -- a novel, basically, is writing one sentence,

זה נכון - רומן, בבסיסו, הינו כתיבת משפט אחד,

then, without violating the scope of the first one,

ואז, ללא הפרת ה"מרחב" של המשפט שנכתב,

writing the next sentence.

לכתוב משפט נוסף.

And you continue to make connections.

וכך אתה ממשיך ליצור קשרים.

Take a look at this sentence:

שימו לב למשפט הבא:

"One morning, as Gregor Samsa was waking up from anxious dreams, he discovered that in his bed he had been changed into a monstrous verminous bug."

"בוקר אחד, בעת שגרגור סמסה התעורר מחלומות חרדתיים, הוא גילה שהוא השתנה במיטתו ונהפך לחרק מפלצתי ודוחה."

Yes, it's the first sentence of Franz Kafka's "The Metamorphosis."

כן, זהו המשפט הראשון מ"המטאמורופוזה" של פרנץ קפקא.

Writing such an unjustifiable sentence

על ידי כתיבת משפט כל כך בלתי ניתן להצדקה

and continuing in order to justify it,

והמשך הכתיבה על מנת להצדיק אותו,

Kafka's work became the masterpiece of contemporary literature.

עבודתו של קפקא הפכה ליצירת מופת של הספרות המודרנית.

Kafka did not show his work to his father.

קפקא לא הראה את עבודתו לאביו.

He was not on good terms with his father.

יחסיו עם אביו לא היו טובים.

On his own, he wrote these sentences.

לבדו הוא כתב את המשפטים הללו.

Had he shown his father, "My boy has finally lost it," he would've thought.

אם היה מראה לאביו, ודאי היה חושב "הבן שלי איבד את זה סופית".

And that's right. Art is about going a little nuts

וזה נכון. אמנות היא קצת טירוף,

and justifying the next sentence,

ועל הצדקת המשפט הבא,

which is not much different from what a kid does.

דבר לא שונה במיוחד ממה שילד עושה.

A kid who has just started to lie

ילד שרק התחיל לשקר

is taking the first step as a storyteller.

עושה צעד ראשון כמספר סיפורים.

Kids do art.

ילדים עושים אמנות.

They don't get tired and they have fun doing it.

הם לא מתעייפים, והם נהנים לעשות את זה.

I was in Jeju Island a few days ago.

הייתי באי ג'ג'ו לפני כמה ימים.

When kids are on the beach, most of them love playing in the water.

כשילדים נמצאים בחוף, רובם אוהבים לשחק במים,

But some of them spend a lot of time in the sand,

אבל חלק מהם מבלים הרבה זמן בחול,

making mountains and seas -- well, not seas,

ביצירת הרים וימים - ובכן, לא ימים,

but different things -- people and dogs, etc.

אבל דברים שונים - אנשים וכלבים וכו'.

But parents tell them,

אבל ההורים אומרים להם,

"It will all be washed away by the waves."

"הכל יישטף על ידי הגלים."

In other words, it's useless.

במילים אחרות, זה חסר טעם.

There's no need.

אין צורך.

But kids don't mind.

אבל לילדים זה לא משנה.

They have fun in the moment

הם נהנים מהרגע

and they keep playing in the sand.

והם ממשיכים לשחק בחול.

Kids don't do it because someone told them to.

ילדים לא עושים את זה בגלל שמישהו אמר להם.

They aren't told by their boss

אין להם בוס שיגיד להם,

or anyone, they just do it.

אין אף אחד אחר שיגיד. הם פשוט עושים את זה.

When you were little, I bet you spent time enjoying the pleasure of primitive art.

כשהייתם קטנים, אני מתערב שביליתם זמן בהנאה מהעונג של אמנות פרימיטיבית.

When I ask my students to write about their happiest moment,

כשאני מבקש מהתלמידים שלי לכתוב על הרגע השמח בחייהם

many write about an early artistic experience they had as a kid.

הרבה כותבים על חווייה אמנותית שהייתה להם כילדים.

Learning to play piano for the first time and playing four hands with a friend,

פעם ראשונה שהם למדו לנגן על פסנתר ונגינה בארבע ידיים עם חבר,

or performing a ridiculous skit with friends looking like idiots -- things like that.

או הצגת קטע מגוחך עם חברים ועשיית צחוק מעצמם, דברים כאלה.

Or the moment you developed the first film you shot with an old camera.

או הרגע בו פיתחתם את הפילם הראשון שצילמתם עם מצלמה ישנה.

They talk about these kinds of experiences.

הם מדברים על חוויות מהסוג הזה.

You must have had such a moment.

בטוח היה לכם רגע שכזה.

In that moment, art makes you happy

באותו הרגע, אמנות עושה אותך שמח

because it's not work.

בגלל שזו לא עבודה.

Work doesn't make you happy, does it? Mostly it's tough.

עבודה לא עושה אותך שמח, נכון? לרב היא קשה.

The French writer Michel Tournier has a famous saying.

לסופר הצרפתי מישל טורניר יש אמירה מפורסמת,

It's a bit mischievous, actually.

מעט קונדסית, למעשה -

"Work is against human nature. The proof is that it makes us tired."

"עבודה היא כנגד הטבע האנושי. ההוכחה לכך מצויה בזה שהיא מעייפת אותנו."

Right? Why would work tire us if it's in our nature?

לא ככה? למה שעבודה תעייף אותנו אם היא חלק מהטבע שלנו?

Playing doesn't tire us.

משחק לא מעייף אותנו.

We can play all night long.

אנחנו יכולים לשחק לאורך כל הלילה.

If we work overnight, we should be paid for overtime.

אם נעבוד לאורך הלילה, ישלמו לנו על שעות נוספות.

Why? Because it's tiring and we feel fatigue.

למה? בגלל שזה מעייף ואנחנו חשים לאות.

But kids, usually they do art for fun. It's playing.

אבל ילדים, לרב הם עושים אמנות לכיף. זה משחק.

They don't draw to sell the work to a client

הם לא מציירים כדי למכור את היצירה ללקוח

or play the piano to earn money for the family.

או מנגנים בפסנתר על מנת להרוויח כסף בשביל המשפחה.

Of course, there were kids who had to.

כמובן, קיימים ילדים שכן היו צריכים.

You know this gentleman, right?

אתם מכירים את האדון בתמונה, נכון?

He had to tour around Europe to support his family --

הוא היה צריך להופיע בכל רחבי אירופה כדי לתמוך במשפחתו -

Wolfgang Amadeus Mozart --

וולפגנג אמדאוס מוצארט -

but that was centuries ago, so we can make him an exception.

אבל זה היה לפני מאות שנים, אז אנחנו יכולים לראות בו יוצא מן הכלל.

Unfortunately, at some point our art -- such a joyful pastime -- ends.

לצערנו, בנקודת זמן כלשהי האמנות שלנו - בילוי כל כך עליז - נגמרת.

Kids have to go to lessons, to school, do homework

ילדים צריכים ללכת לשיעורים, לבית הספר, לעשות שיעורי בית

and of course they take piano or ballet lessons,

וכמובן שהם לוקחים שיעורי פסנתר או בלט,

but they aren't fun anymore.

אבל הם כבר לא מהנים.

You're told to do it and there's competition. How can it be fun?

אומרים להם מה לעשות וגם יש תחרות. איך זה יכול להיות כיף?

If you're in elementary school and you still draw on the wall,

אם אתה בבית הספר היסודי ואתה עדיין מצייר על הקיר,

you'll surely get in trouble with your mom.

אין ספק שתסתבך עם אמא שלך.

Besides,

מעבר לזה,

if you continue to act like an artist as you get older,

אם אתה ממשיך להתנהג כאמן כשאתה מתבגר,

you'll increasingly feel pressure --

אתה תרגיש יותר ויותר לחץ -

people will question your actions and ask you to act properly.

אנשים יתהו לגבי המעשים שלך ויבקשו ממך להתנהג כראוי.

Here's my story: I was an eighth grader and I entered a drawing contest at school in Gyeongbokgung.

הנה הסיפור שלי: בכיתה ח' השתתפתי בתחרות ציור בית ספרית בגיאונבוקגונג.

I was trying my best, and my teacher came around

עשיתי כמיטב יכולתי, והמורה שלי הגיע

and asked me, "What are you doing?"

ושאל אותי: "מה אתה עושה?"

"I'm drawing diligently," I said.

"אני מצייר בשקדנות", עניתי.

"Why are you using only black?"

"למה אתה משתמש רק בשחור?"

Indeed, I was eagerly coloring the sketchbook in black.

באמת, צבעתי בלהיטות את חוברת הרישום בשחור,

And I explained,

והסברתי:

"It's a dark night and a crow is perching on a branch."

"זהו לילה חשוך ועורב יושב על ענף."

Then my teacher said,

אז המורה שלי אמר:

"Really? Well, Young-ha, you may not be good at drawing but you have a talent for storytelling."

"באמת? ובכן, יונג-הא, אולי אתה לא מצייר היטב אבל יש לך כישרון לסיפור סיפורים."

Or so I wished.

או לפחות זה מה שהייתי רוצה.

"Now you'll get it, you rascal!" was the response. (Laughter)

"עכשיו אתה תחטוף, נבל!" הייתה התגובה. (צחוק)

"You'll get it!" he said.

"אתה תחטוף!" הוא אמר.

You were supposed to draw the palace, the Gyeonghoeru, etc.,

היית אמור לצייר את הארמון, הגיינגרו, וכו'.

but I was coloring everything in black,

אבל אני צבעתי הכל בשחור,

so he dragged me out of the group.

אז הוא הוציא אותי מהקבוצה.

There were a lot of girls there as well,

היו שם גם הרבה בנות,

so I was utterly mortified.

אז אני הייתי לגמרי מושפל.

None of my explanations or excuses were heard,

אף לא אחד מההסברים או התירוצים שלי זכה לתשומת לב כלשהי,

and I really got it big time.

ובאמת חטפתי על זה ברצינות.

If he was an ideal teacher, he would have responded like I said before,

אם הוא היה מורה מושלם, הוא היה מגיב כפי שאמרתי קודם:

"Young-ha may not have a talent for drawing,

"ליונג-הא אמנם אין כישרון לציור,

but he has a gift for making up stories," and he would have encouraged me.

"אבל יש לו כישרון להמצאת סיפורים." והוא היה מעודד אותי הלאה.

But such a teacher is seldom found.

אבל מורים כאלה הם נדירים.

Later, I grew up and went to Europe's galleries --

מאוחר יותר, גדלתי והלכתי לגלריות של אירופה -

I was a university student -- and I thought this was really unfair.

הייתי תלמיד באוניברסיטה, וחשבתי שזה בכלל לא פייר.

Look what I found. (Laughter)

תראו מה מצאתי! (צחוק)

Works like this were hung in Basel while I was punished

עבודות שכאלו נתלו לראווה בבאזל בזמן שאני נענשתי

and stood in front of the palace with my drawing in my mouth.

וניצבתי לפני הארמון עם הציור שלי בתוך הפה.

Look at this. Doesn't it look just like wallpaper?

תסתכלו על זה. זה לא נראה כמו טפט?

Contemporary art, I later discovered, isn't explained by a lame story like mine.

אמנות מודרנית, גיליתי לאחר מכן, אינה מוסברת באמצעות איזה סיפור צולע כמו הסיפור שלי.

No crows are brought up.

אף אחד לא מזכיר עורבים.

Most of the works have no title, Untitled.

לרב העבודות כלל אין כותרת.

Anyways, contemporary art in the 20th century

בכל מקרה, אמנות מודרנית במאה ה-20

is about doing something weird and filling the void with explanation and interpretation --

היא סביב עשיית משהו מוזר ומילוי החלל הריק עם הסברים ופרשנויות.

essentially the same as I did.

למעשה אותו הדבר שאני עשיתי.

Of course, my work was very amateur,

כמובן שהעבודה שלי הייתה חובבנית ביותר,

but let's turn to more famous examples.

אבל בואו נפנה לדוגמאות מוכרות יותר.

This is Picasso's.

זה של פיקאסו.

He stuck handlebars into a bike seat and called it "Bull's Head." Sounds convincing, right?

הוא תקע כידונים במושב של אופניים וקרא לזה "ראש פר". נשמע משכנע, נכון?

Next, a urinal was placed on its side and called "Fountain".

הבא - משתנה הוצבה על צידה ונקראה "מזרקה".

That was Duchamp.

זה היה דושאמפ.

So filling the gap between explanation and a weird act with stories --

אז מילוי החללים בין הסברים ומעשה מוזר עם סיפורים -

that's indeed what contemporary art is all about.

זוהי למעשה המהות של אמנות מודרנית.

Picasso even made the statement,

פיקאסו אפילו הצהיר:

"I draw not what I see but what I think."

"אני מצייר לא את שאני רואה אלא את שאני חושב."

Yes, it means I didn't have to draw Gyeonghoeru.

כן, זה אומר שלא הייתי צריך לצייר את הגינגורו.

I wish I knew what Picasso said back then. I could have argued better with my teacher.

הלוואי והייתי מכיר את המשפט הזה של פיקאסו אז. הייתי יכול להציב טיעון משכנע בהרבה עבור המורה שלי.

Unfortunately, the little artists within us

למרבה הצער, האמנים הקטנים בתוכנו

are choked to death before we get to fight against the oppressors of art.

נחנקים למוות לפני שאנחנו מקבלים הזדמנות לקום כנגד המדכאים הגדולים של האמנות.

They get locked in.

הם נכלאים בפנים.

That's our tragedy.

זוהי הטרגדיה שלנו.

So what happens when little artists get locked in, banished or even killed?

אז מה קורה כאשר אמנים קטנים נכלאים בפנים, מגורשים או אפילו נהרגים?

Our artistic desire doesn't go away.

החשק האמנותי שלנו לא נעלם.

We want to express, to reveal ourselves,

אנחנו רוצים להביע, לחשוף את עצמנו,

but with the artist dead, the artistic desire reveals itself in dark form.

אבל עם האמן מת, החשק האמנותי מתגלה בצורה אפלה.

In karaoke bars, there are always people who sing

בברי קריאוקי תמיד יש אנשים ששרים

"She's Gone" or "Hotel California,"

"She's Gone" או "Hotel California",

miming the guitar riffs.

מחקים את קטעי הגיטרה.

Usually they sound awful. Awful indeed.

לרב זה נשמע נורא. באמת.

Some people turn into rockers like this.

יש אנשים שנהפכים לכוכבי רוק כאלו.

Or some people dance in clubs.

יש אנשים שרוקדים במועדונים.

People who would have enjoyed telling stories

אנשים שהיו נהנים לספר סיפורים

end up trolling on the Internet all night long.

מוצאים עצמם עושים "טרולינג" באינטרנט כל הלילה.

That's how a writing talent reveals itself on the dark side.

כך כשרון כתיבה מגלה עצמו בצד האפל.

Sometimes we see dads get more excited than their kids

לפעמים אנחנו רואים אבות מתרגשים יותר מהילדים שלהם

playing with Legos or putting together plastic robots.

כשהם משחקים בלגו או מרכיבים רובוטים מפלסטיק.

They go, "Don't touch it. Daddy will do it for you."

הם אומרים לילד: "אל תגע. אבא יעשה לך."

The kid has already lost interest and is doing something else,

הילד כבר איבד עניין והוא מתעסק במשהו אחר,

but the dad alone builds castles.

אבל האבא לבד בונה את הטירות.

This shows the artistic impulses inside us are suppressed, not gone.

זה מראה שהדחפים האמנותיים שבנו מודחקים, לא נעלמים.

But they can often reveal themselves negatively, in the form of jealousy.

לעתים קרובות הם יכולים להתגלות בצורה שלילית, דרך קנאה.

You know the song "I would love to be on TV"? Why would we love it?

אתם מכירים את השיר "I would love to be on TV"? למה שנרצה בזה?

TV is full of people who do what we wished to do,

הטלוויזיה מלאה באנשים שעושים מה שאנחנו היינו רוצים לעשות

but never got to.

אבל אף פעם לא יצא לנו.

They dance, they act -- and the more they do, they are praised.

הם רוקדים, הם משחקים - וככל שהם עושים את זה יותר, הם מקבלים יותר שבחים.

So we start to envy them.

אז אנחנו מתחילים לקנא בהם.

We become dictators with a remote and start to criticize the people on TV.

אנחנו נהפכים לרודנים קטנים עם שלט ומתחילים לבקר את האנשים על המסך.

"He just can't act." "You call that singing? She can't hit the notes."

"הוא פשוט לא יודע לשחק.", "אתם קוראים לזה שירה?", "היא לא מצליחה לפגוע בתווים."

We easily say these sorts of things.

אנחנו אומרים את הדברים הללו בקלות יתרה.

We get jealous, not because we're evil,

אנחנו נהיים קנאים, לא בגלל שאנחנו רשעים,

but because we have little artists pent up inside us.

אלא בגלל שיש לנו אמנים קטנים כלואים בתוכנו.

That's what I think.

זה מה שאני חושב.

What should we do then?

מה עלינו לעשות אז?

Yes, that's right.

כן, זה נכון.

Right now, we need to start our own art.

עכשיו, אנחנו צריכים להתחיל את האמנות שלנו.

Right this minute, we can turn off TV,

בזה הרגע, אנחנו יכולים לכבות את הטלוויזיה,

log off the Internet,

להתנתק מהאינטרנט,

get up and start to do something.

לקום ולהתחיל לעשות משהו.

Where I teach students in drama school,

במקום בו אני מלמד תלמידים לדרמה,

there's a course called Dramatics.

יש קורס בשם "דרמטיות".

In this course, all students must put on a play.

בקורס הזה, כל התלמידים חייבים להציג מחזה.

However, acting majors are not supposed to act.

עם זאת, תלמידים המתמחים במשחק לא אמורים לשחק.

They can write the play, for example,

הם יכולים לכתוב את המחזה, לדוגמא,

and the writers may work on stage art.

והכותבים יכולים לעבוד על התפאורה.

Likewise, stage art majors may become actors, and in this way you put on a show.

בדומה לזה, אמני התפאורה עשויים לההפך לשחקנים, וכך מרכיבים מופע.

Students at first wonder whether they can actually do it,

בהתחלה תלמידים מפקפקים ביכולת שלהם לעמוד במשימה,

but later they have so much fun. I rarely see anyone who is miserable doing a play.

אבל אחרי זה הם כל כך נהנים. נדיר לראות מישהו אומלל עושה מחזה.

In school, the military or even in a mental institution, once you make people do it, they enjoy it.

בבית הספר, בצבא, או אפילו בבית משוגעים, ברגע שאתה גורם לאנשים לעשות את זה, הם נהנים מזה.

I saw this happen in the army -- many people had fun doing plays.

ראיתי את זה קורה בצבא - אנשים רבים נהנים לעשות מחזה.

I have another experience:

יש לי חווייה נוספת:

In my writing class, I give students a special assignment.

בכיתת הכתיבה שלי, אני נותן לתלמיד מטלה מיוחדת -

I have students like you in the class -- many who don't major in writing.

יש לי תלמידים רבים לא שונים מכם, שאינם מתמחים בכתיבה,

Some major in art or music and think they can't write.

יש כאלו שמתמחים באמנות או מוזיקה וחושבים שאינם יודעים לכתוב.

So I give them blank sheets of paper and a theme.

אז אני נותן להם ניירות ריקים ונושא.

It can be a simple theme:

זה יכול להיות נושא פשוט:

Write about the most unfortunate experience in your childhood.

כתוב על החווייה המצערת ביותר בילדותך.

There's one condition: You must write like crazy. Like crazy!

יש תנאי אחד: אתה חייב לכתוב כמו מטורף. כמו מטורף!

I walk around and encourage them,

אני מסתובב בכיתה ומעודד אותם:

"Come on, come on!" They have to write like crazy for an hour or two.

"קדימה, קדימה!". הם חייבים לכתוב כמו מטורפים במשך שעה או שעתיים.

They only get to think for the first five minutes.

הם יכולים לחשוב רק בחמש הדקות הראשונות.

The reason I make them write like crazy is because

הסיבה שאני גורם להם לכתוב כמו מטורפים היא בגלל

when you write slowly and lots of thoughts cross your mind,

שכשאתם כותבים לאט והרבה מחשבות עוברות לכם בראש,

the artistic devil creeps in.

השד האמנותי מתגנב פנימה.

This devil will tell you hundreds of reasons

השד ימנה בפניכם מאות סיבות

why you can't write:

למה אתם לא יכולים לכתוב.

"People will laugh at you. This is not good writing!

"אנשים יצחקו עליך. זו לא כתיבה טובה!

What kind of sentence is this? Look at your handwriting!"

"איזה מין משפט זה? תראה את כתב היד שלך!"

It will say a lot of things.

הוא יגיד הרבה דברים.

You have to run fast so the devil can't catch up.

אתה חייב לרוץ מהר כדי שהשד לא ידביק אותך.

The really good writing I've seen in my class

הכתיבה הטובה באמת שראיתי בכיתה שלי

was not from the assignments with a long deadline,

לא הייתה מהמטלות עם תאריכי ההגשה הרחוקים,

but from the 40- to 60-minute crazy writing students did

אלא מה-40 עד 60 דקות של כתיבה מטורפת שתלמידים עשו

in front of me with a pencil.

מול הפנים שלי עם עפרון.

The students go into a kind of trance.

התלמידים נכנסים למעין טראנס.

After 30 or 40 minutes, they write without knowing what they're writing.

אחרי 30 או 40 דקות הם כותבים כבר בלי לדעת מה הם כותבים.

And in this moment, the nagging devil disappears.

ובאותו הרגע, השד המציק נעלם.

So I can say this:

אז אני יכול להגיד את זה:

It's not the hundreds of reasons why one can't be an artist,

אלו לא מאות הסיבות מדוע אדם לא יכול להיות אמן,

but rather, the one reason one must be that makes us artists.

אלא הסיבה הבודדה שאדם חייב להיות שעושה אותנו אמנים.

Why we cannot be something is not important.

למה אנחנו לא יכולים להיות משהו זה לא חשוב.

Most artists became artists because of the one reason.

רב האמנים נהיים אמנים בגלל הסיבה הבודדה.

When we put the devil in our heart to sleep and start our own art,

כשאנחנו שמים את השד לישון בלבנו ומתחילים לעשות את האמנות שלנו,

enemies appear on the outside.

אויבים מופיעים מבחוץ.

Mostly, they have the faces of our parents. (Laughter)

על-פי רב, הם לובשים את פרצופי ההורים שלנו. (צחוק)

Sometimes they look like our spouses,

לפעמים הם נראים כמו בני-הזוג שלנו,

but they are not your parents or spouses.

אבל הם אינם ההורים או בני-הזוג שלכם.

They are devils. Devils.

הם שדים. שדים.

They came to Earth briefly transformed

הם מופיעים בקצרה על כדור הארץ בשינוי צורה,

to stop you from being artistic, from becoming artists.

על מנת לעצור אתכם מלהיות אמנים, מלהפוך לאמנים.

And they have a magic question.

ויש להם שאלת קסמים,

When we say, "I think I'll try acting. There's a drama school in the community center," or

כשאנחנו אומרים: "אני חושב שאתנסה במשחק. יש בית ספר לדרמה במרכז הקהילתי." או:

"I'd like to learn Italian songs," they ask, "Oh, yeah? A play? What for?"

"הייתי רוצה ללמוד שירה איטלקית." הם שואלים: "אה, כן? מחזה? בשביל מה?"

The magic question is, "What for?"

שאלת הקסמים היא: "בשביל מה?"

But art is not for anything.

אבל אמנות אינה לשם דבר.

Art is the ultimate goal.

אמנות היא השאיפה האולטימטיבית.

It saves our souls and makes us live happily.

היא גואלת את נשמותינו ועושה את חיינו שמחים.

It helps us express ourselves and be happy without the help of alcohol or drugs.

היא עוזרת לנו להביע את עצמנו ולהיות שמחים ללא אלכוהול או סמים.

So in response to such a pragmatic question,

אז בתשובה לשאלה כל כך פרגמטית,

we need to be bold.

אנחנו צריכים להיות אמיצים.

"Well, just for the fun of it. Sorry for having fun without you,"

"ובכן, סתם בשביל הכיף. מצטער שאני נהנה בלעדייך."

is what you should say. "I'll just go ahead and do it anyway."

זה מה שצריך להגיד. "אני אלך לעשות את זה בכל מקרה."

The ideal future I imagine is where we all have multiple identities,

העתיד האידאלי שאני רואה בעיני רוחי הוא כזה בו לכולנו יש מספר זהויות,

at least one of which is an artist.

ולפחות אחת מאותן זהויות היא זו של אמן.

Once I was in New York and got in a cab. I took the backseat,

פעם הייתי בניו-יורק ולקחתי מונית. התיישבתי במושב האחורי,

and in front of me I saw something related to a play.

ולפניי ראיתי משהו שקשור למחזה,

So I asked the driver, "What is this?"

אז שאלתי את הנהג: "מה זה?"

He said it was his profile. "Then what are you?" I asked. "An actor," he said.

הוא אמר שזה הפרופיל שלו. "אז מה אתה?" שאלתי. "שחקן" הוא ענה.

He was a cabby and an actor. I asked, "What roles do you usually play?"

הוא היה נהג מונית ושחקן. שאלתי: "אילו תפקידים אתה משחק לרב?"

He proudly said he played King Lear.

הוא ענה בגאווה שהוא שיחק את המלך ליר.

King Lear.

המלך ליר.

"Who is it that can tell me who I am?" -- a great line from King Lear.

"מיהו אותו אדם אשר יכול להגיד לי מי אני?" - שורה נהדרת מתוך המחזה "המלך ליר".

That's the world I dream of.

זהו העולם עליו אני חולם.

Someone is a golfer by day and writer by night.

מישהו הוא שחקן גולף ביום וסופר בלילה.

Or a cabby and an actor, a banker and a painter,

או נהג ושחקן, בנקאי וצייר,

secretly or publicly performing their own arts.

בסתר או בפומבי מוציא לפועל את האמנות שלו.

In 1990, Martha Graham, the legend of modern dance, came to Korea.

ב-1990, מרת'ה גראהם, אגדת ריקוד מודרנית, באה לקוריאה.

The great artist, then in her 90s, arrived at Gimpo Airport

האמנית הגדולה, אז בשנות ה-90 לחייה, הגיעה לשדה התעופה "גימפו"

and a reporter asked her a typical question:

וכתב שאל אותה שאלה טיפוסית:

"What do you have to do to become a great dancer?

"מה עליך לעשות על מנת לההפך לרקדן דגול?"

Any advice for aspiring Korean dancers?"

"האם יש לך עצות לרקדנים קוריאנים בשאיפה?"

Now, she was the master. This photo was taken in 1948 and she was already a celebrated artist.

זאת אומרת, היא הייתה המומחית. התמונה הזו נלקחה ב-1948 והיא כבר הייתה אמנית ידועה.

In 1990, she was asked this question.

ב-1990, היא נשאלה את השאלה הזו,

And here's what she answered:

וזו הייתה תשובתה:

"Just do it."

"פשוט עשה זאת."

Wow. I was touched.

וואו. אני התרגשתי.

Only those three words and she left the airport. That's it.

שלוש המילים הללו בלבד, והיא עזבה את שדה התעופה. זה הכל.

So what should we do now?

אז מה עלינו לעשות?

Let's be artists, right now. Right away. How?

בואו נהיה אמנים, בזה הרגע. בזה הרגע. איך?

Just do it!

פשוט עשו זאת!

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)