Alessandra Orofino: It’s our city. Let’s fix it

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Tal Dekkers

Fifty-four percent of the world's population

חמישים וארבעה אחוזים מאוכלוסיית העולם

lives in our cities.

חיים בערים שלנו.

In developing countries,

במדינות מתפתחות,

one third of that population

שליש מהאוכלוסיה

is living in slums.

חייה בשכונות עוני.

Seventy-five percent of global energy consumption

שבעים וחמישה אחוזים מצריכת האנרגיה הגלובלית

occurs in our cities,

מתרחשת בערים,

and 80 percent of gas emissions

ו 80 אחוז מפליטות הגזים

that cause global warming

שגורמות להתחממות הגלובלית

come from our cities.

מגיעה מהערים שלנו.

So things that you and I might think about

אז דברים שאתם ואני אולי חושבים עליהם

as global problems,

כבעיות גלובליות,

like climate change, the energy crisis

כמו שינוי אקלים, ומשבר אנרגיה

or poverty,

או עוני,

are really, in many ways, city problems.

הם באמת, בהרבה דרכים, בעיות עירוניות.

They will not be solved

הן לא יפתרו

unless people who live in cities,

אלא אם אנשים שחיים בערים,

like most of us,

כמו רובנו,

actually start doing a better job,

למעשה יתחילו לעשות עבודה טובה יותר,

because right now, we are not doing a very good one.

מפני שכרגע, אנחנו לא עושים עבודה טובה.

And that becomes very clear

וזה הופך למאוד ברור

when we look into three aspects of city life:

כשאתם מביטים על שלושת האספקטים של חיי העיר:

first, our citizens' willingness to engage

ראשית, הנכונות של התושבים להתערב

with democratic institutions;

במוסדות הדמוקרטים;

second, our cities' ability to really include

שנית, היכולת של העיר שלנו באמת לכלול

all of their residents;

את כל התושבים שלה;

and lastly, our own ability

ולבסוף היכולת שלנו

to live fulfilling and happy lives.

לחיות חיים ממלאים ושמחים.

When it comes to engagement,

כשזה מגיע להתערבות,

the data is very clear.

המידע מאוד ברור.

Voter turnout around the world

אחוז המצביעים בעולם

peaked in the late '80s,

היה בשיא בשנות ה 80 המאוחרות,

and it has been declining at a pace

והוא בירידה בקצב

that we have never seen before,

כפי שמעולם לא ראינו לפני כן,

and if those numbers are bad at the national level,

ואם המספרים האלה גרועים ברמה הלאומית,

at the level of our cities,

ברמה של הערים שלנו,

they are just dismal.

הם פשוט עגומים.

In the last two years,

בשנתיים האחרונות,

two of the world's most consolidated,

שתיים מהדמוקרטיות המבוססות

oldest democracies, the U.S. and France,

ביותר בעולם, ארצות הברית וצרפת,

held nationwide municipal elections.

ערכו בחירות מוניציפליות.

In France, voter turnout hit a record low.

בצרפת, אחוז הבוחרים הגיע לשפל חדש.

Almost 40 percent of voters decided

כמעט 40 אחוז מהבוחרים החליטו

not to show up.

לא להגיע.

In the U.S., the numbers were even scarier.

בארצות הברית, המספרים היו אפילו מפחידים יותר.

In some American cities,

בכמה ערים אמריקאיות,

voter turnout was close to five percent.

אחוז הבוחרים היה קרוב לחמישה אחוזים.

I'll let that sink in for a second.

אני אתן לזה לחלחל לרגע.

We're talking about democratic cities

אנחנו מדברים על ערים דמוקרטיות

in which 95 percent of people

בהם 95 אחוז מהאנשים

decided that it was not important

מחליטים שזה לא חשוב

to elect their leaders.

לבחור את המנהיגים שלהם.

The city of L.A., a city of four million people,

העיר לוס אנג'לס, עיר עם ארבעה מליון תושבים,

elected its mayor with just a bit over 200,000 votes.

בחרה את ראש העיר שלה עם רק מעט יותר מ 200,000 קולות.

That was the lowest turnout the city had seen

זה היה אחוז הבוחרים הנמוך ביותר שהעיר ראתה

in 100 years.

ב 100 שנה.

Right here, in my city of Rio,

ממש פה, בעירי ריו,

in spite of mandatory voting,

למרות הבחירה המנדטורית,

almost 30 percent of the voting population

כמעט 30 אחוז מאוכלוסיית הבוחרים

chose to either annul their votes

בחרה או להצביע בפתק לבן

or stay home and pay a fine

או להשאר בבית ולהקנס

in the last mayoral elections.

בבחירות האחרונות לראשות העיריה.

When it comes to inclusiveness,

כשזה מגיע להכללה,

our cities are not the best cases of success either,

הערים שלנו הן לא המקרים הכי טובים של הצלחה,

and again, you don't need to look very far

ושוב, אתם לא צריכים להביט רחוק

in order to find proof of that.

כדי למצוא הוכחות לזה.

The city of Rio is incredibly unequal.

העיר ריו היא לא שוויונית להפליא.

This is Leblon.

זו לבלון.

Leblon is the city's richest neighborhood.

לבלון היא השכונה העשירה בעיר.

And this is Complexo do Alemão.

וזו קומפלקסו דו אלמאו.

This is where over 70,000

שם יותר מ 70,000

of the city's poorest residents live.

מהתושבים העניים בעיר גרים.

Leblon has an HDI, a Human Development Index,

בלבלון יש HDI, מדד פיתוח אנושי,

of .967.

של 0.967,

That is higher than Norway, Switzerland

זה גבוה יותר מבנורווגיה, שווצריה,

or Sweden.

או שבדיה.

Complexo do Alemão has an HDI of .711.

בקומפלקסו דו אלמאו יש HDI של 0.711.

It sits somewhere in between the HDI

היא נמצאת איפושהוא בין ה HDI

of Algeria and Gabon.

של אלג'ריה וגאבון.

So Rio, like so many cities across the global South,

אז ריו, כמו הרבה ערים בדרום הגלובלי,

is a place where you can go from northern Europe

היא מקום בו אתם יכולים לעבור מצפון אירופה

to sub-Saharan Africa

לאפריקה בתת סהרה

in the space of 30 minutes.

תוך 30 דקות.

If you drive, that is.

זה אם אתם נוהגים.

If you take public transit, it's about two hours.

אם אתם לוקחים תחבורה ציבורית, זה בערך שעתיים.

And lastly, perhaps most importantly,

ולבסוף, ואולי הכי חשוב,

cities, with the incredible wealth

ערים, עם העושר העצום

of relations that they enable,

של יחסים שהן מאפשרות,

could be the ideal places for human happiness

יכולות להיות אידיאיליות לשגשוג

to flourish.

של אושר אנושי.

We like being around people.

אנחנו אוהבים להיות עם אנשים.

We are social animals.

אנחנו חיות חברתיות.

Instead, countries where urbanization

במקום, מדינות בהן עיור

has already peaked seem to be the very countries

כבר הגיע לשיא נראות כמו המדינות

in which cities have stopped making us happy.

בהן ערים הפסיקו לעשות אותנו שמחים.

The United States population has suffered

אוכלוסיית ארצות הברית סבלה

from a general decrease in happiness

מהפחתה כללית באושר

for the past three decades,

במשך שלושת העשורים האחרונים,

and the main reason is this.

והסיבה העיקרית לזה היא זו.

The American way of building cities

הדרך האמריקאית לבניית ערים

has caused good quality public spaces

גרמה לחללים ציבורים באיכות טובה

to virtually disappear in many,

פשוט להעלם בהרבה

many American cities,

הרבה ערים אמריקאיות,

and as a result, they have seen

כתוצאה, הם ראו

a decline of relations,

ירידה בייחסים,

of the things that make us happy.

של דברים שעושים אותנו שמחים.

Many studies show an increase

הרבה מחקרים מראים עליה

in solitude and a decrease in solidarity,

בבדידות וירידה בסולידריות,

honesty, and social and civic participation.

כנות, והשתתפות חברתית ואזרחית.

So how do we start building cities

אז איך אנחנו מתחילים לבנות ערים

that make us care?

שגורמות לנו לאכפתיות?

Cities that value their most important asset:

ערים שמעריכות את הנכס החשוב ביותר שלהן:

the incredible diversity

הגיוון המדהים

of the people who live in them?

של האנשים שחיים בהן?

Cities that make us happy?

ערים שעושות אותנו שמחים?

Well, I believe that if we want to change

ובכן, אני מאמינה שאם אנחנו רוצים לשנות

what our cities look like,

את איך שהערים שלנו נראות,

then we really have to change

אז אנחנו באמת צריכים לשנות

the decision-making processes

את תהליך קבלת ההחלטות

that have given us the results that we have right now.

שנתן לנו את התוצאות שיש לנו עכשיו.

We need a participation revolution,

אנחנו צריכים מהפכת השתתפות,

and we need it fast.

ואנחנו צריכים אותה מהר.

The idea of voting as our only exercise in citizenship

הרעיון של הצבעה כפעולה היחידה שלנו כאזרחים

does not make sense anymore.

לא הגיונית יותר.

People are tired of only being treated

אנשים עייפים מהתיחסות אליהם רק

as empowered individuals every few years

כיחידים בעלי כוח כל כמה שנים

when it's time to delegate that power

כשמגיע הזמן להעביר את הכוח הזה

to someone else.

למישהו אחר.

If the protests that swept Brazil

אם המחאה ששטפה את ברזיל

in June 2013 have taught us anything,

ביוני 2013 לימדה אותנו משהו,

it's that every time we try

זה שכל פעם שאנחנו מנסים

to exercise our power

להשתמש בכוח שלנו

outside of an electoral context,

מחוץ להקשר הבחירות,

we are beaten up, humiliated or arrested.

אנחנו מוכים, מושפלים או נעצרים.

And this needs to change,

וזה צריך להשתנות,

because when it does,

מפני שכשזה יקרה,

not only will people re-engage

לא רק שאנשים יתחברו מחדש

with the structures of representation,

עם המבנה של היצוג,

but also complement these structures

אלא גם ישלימו את המבנים האלו

with direct, effective, and collective decision making,

עם החלטות ישירות, אפיקטיביות וקולקטיביות,

decision making of the kind

החלטות מהסוג

that attacks inequality

שתוקף חוסר שוויון

by its very inclusive nature,

באופן המכלל שלו,

decision making of the kind

החלטות מהסוג

that can change our cities

שיכולות לשנות את הערים שלנו

into better places for us to live.

למקומות טובים יותר בשבילנו לחיות.

But there is a catch, obviously:

אבל יש קאטץ', כמובן:

Enabling widespread participation

לאפשר השתתפות רחבה

and redistributing power

וחלוקה מחדש של הכוח

can be a logistical nightmare,

יכול להיות סיוט לוגיסטי,

and there's where technology can play

ושם טכנולוגיה יכולה לשחק

an incredibly helpful role,

תפקיד מועיל,

by making it easier for people to organize,

על ידי הקלה על התארגנות של אנשים,

communicate and make decisions

על התקשרות והחלטות

without having to be in the same room

בלי הצורך להיות באותו חדר

at the same time.

באותו זמן.

Unfortunately for us,

לצערנו עבורנו,

when it comes to fostering democratic processes,

כשזה מגיע לאימוץ התהליכים הדמוקרטיים,

our city governments have not used technology

הממשל של העיר שלנו לא השתמש בטכנולוגיה

to its full potential.

עם כל הפוטנציאל שלה,

So far, most city governments have been effective

עד עכישו, רוב הממשל של העיר שלנו היה אפקטיבי

at using tech to turn citizens into human sensors

בשימוש בטכנולוגיה כדי להפוך את האזרחים למצנזרים אונשים

who serve authorities with data on the city:

שמשרתים את הרשויות עם מידע על העיר:

potholes, fallen trees or broken lamps.

בורות, עצים שנפלו או מנרות שבורות.

They have also, to a lesser extent,

הם גם, באופן פחות,

invited people to participate in improving

הזמינו אנשים להשתתף בשיפור

the outcome of decisions

התוצאה של החלטות

that were already made for them,

שכבר נעשו בשבילם,

just like my mom when I was eight

ממש כמו אימי כשהייתי בת שמונה

and she told me that I had a choice:

והיא אמרה לי שהיתה לי אפשרות:

I had to be in bed by 8 p.m.,

היתי צריכה להיות במיטה עד 8 בערב,

but I could choose my pink pajamas or my blue pajamas.

אבל יכולתי לבחור בין הפיג'מה הורודה שלי לפיג'מה הכחולה.

That's not participation,

זו לא השתתפות,

and in fact, governments have not been very good

ולמעשה, ממשלות לא היו מאוד טובות

at using technology to enable participation

בשימוש בטכנולוגיה כדי לאפשר השתתפות

on what matters —

במה שמשנה --

the way we allocate our budget,

הדרך בה אנחנו מקצים תקציב,

the way we occupy our land,

הדרך בה אנחנו משתמשים בקרקע,

and the way we manage our natural resources.

והדרך בה אנחנו מנהלים את המשאבים הטבעיים שלנו.

Those are the kinds of decisions

אלה סוגי ההחלטות

that can actually impact global problems

שיכולות למעשה להשפיע על בעיות גלובליות

that manifest themselves in our cities.

שמגשימות את עצמן בערים שלנו.

The good news is,

החדשות הטובות הן,

and I do have good news to share with you,

ויש לי חדשות טובות לחלוק איתכם,

we don't need to wait for governments to do this.

אנחנו לא צריכים לחכות שממשלות יעשו את זה.

I have reason to believe

יש לי סיבה להאמין

that it's possible for citizens to build

שזה אפשריו לאזרחים לבנות

their own structures of participation.

מבנה משלהם של השתתפות.

Three years ago, I cofounded an organization

לפני שלוש שנים, יסדתי ארגון

called Meu Rio,

שנקרא מאו ריו,

and we make it easier for people in the city of Rio

ואנחנו עשינו את זה קל יותר לאנשים בעיר ריו

to organize around causes and places

להתארגן סביב מטרות ומקומות

that they care about in their own city,

שאכפת להם מהם בעיר שלהם,

and have an impact on those causes and places

ושתהיה להם השפעה על המטרות והמקומות

every day.

כל יום.

In these past three years, Meu Rio grew

בשלוש השנים האחרונות, מאו ריו גדל

to a network of 160,000 citizens of Rio.

לרשת של 160,000 אזרחים של ריו.

About 40 percent of those members are young people

בערך 40 אחוז מאלה הם אנשים צעירים

aged 20 to 29.

בין גיל 20 ל 29.

That is one in every 15 young people

זה אחד מכל 15 אנשים צעירים

of that age in Rio today.

מהגיל הזה בריו היום.

Amongst our members is this adorable little girl,

בין החברים שלנו יש את הילדה המקסימה הזו,

Bia, to your right,

בייא, לימינכם,

and Bia was just 11 years old

ובייא היתה רק בת 11

when she started a campaign using one of our tools

כשהיא התחילה קמפיין בשימוש באחד הכלים שלנו

to save her model public school from demolition.

כדי להציל את בית הספר הציבורי שלה מהריסה.

Her school actually ranks among the best

בית הספר שלה היה מדורג בין הטובים

public schools in the country,

בבתי הספר הציבוריים במדינה,

and it was going to be demolished

והוא עמד לההרס

by the Rio de Janeiro state government

על ידי הממשל המדיני של ריו דה ג'נרו

to build, I kid you not,

כדי לבנות, אני לא צוחקת,

a parking lot for the World Cup

מגרש חניה לגביע העולם

right before the event happened.

ממש לפני שהארוע התרחש.

Bia started a campaign, and we even watched

בייא התחילה קמפיין, ואפילו צפינו

her school 24/7 through webcam monitoring,

בבית הספר שלה דרך מצלמות ניטור 24/7,

and many months afterwards,

והרבה חודשים מאוחר יותר,

the government changed their minds.

הממשל שינה את דעתו,

Bia's school stayed in place.

בית הספר של בייא נשאר במקום.

There's also Jovita.

יש גם את ג'וביטה.

She's an amazing woman whose daughter

היא אישה מדהימה שביתה

went missing about 10 years ago,

נעלמה לפני בערך 10 שנים,

and since then, she has been looking

ומאז, היא חיפשה

for her daughter.

את ביתה.

In that process, she found out

בתהליך הזה, היא גילתה

that first, she was not alone.

שראשית, היא לא לבד.

In the last year alone, 2013,

בשנה האחרונה בלבד, 2013,

6,000 people disappeared

6,000 אנשים נעלמו

in the state of Rio.

במדינת ריו.

But she also found out that in spite of that,

אבל היא גם גילתה שלמרות זאת,

Rio had no centralized intelligence system

לריו אין מערכת מידע מרכזית

for solving missing persons cases.

לפתרון מקרי אנשים נעדרים.

In other Brazilian cities, those systems

בערים ברזילאיות אחרות, המערכות האלו

have helped solve up to 80 percent

עזרו לפתור עד 80 אחוז

of missing persons cases.

ממקרי האנשים הנעדרים.

She started a campaign,

היא התחילה קמפיין,

and after the secretary of security got 16,000 emails

ואחרי ששר ביטחון הפנים קיבל 16,000 מיילים

from people asking him to do this,

מאנשים שביקשו ממנו לעשות זאת,

he responded, and started to build a police unit

הוא הגיב, והתחיל לבנות יחידת משטרה

specializing in those cases.

שמתמחה במקרים האלה.

It was open to the public at the end of last month,

היא נפתחה לציבור בסוף החודש הקודם,

and Jovita was there

וג'וביטה היתה שם

giving interviews and being very fancy.

ונתנה ראיון והיתה מאוד מגונדרת.

And then, there is Leandro.

ואז, יש את לאנדרו.

Leandro is an amazing guy

לאנדרו הוא בחור מדהים

in a slum in Rio,

בשכונת עוני בריו,

and he created a recycling project in the slum.

והוא יצר פרוייקט מחזור בשכונת העוני.

At the end of last year, December 16,

בסוף שנה שעברה, 16 בדצמבר,

he received an eviction order

הוא קיבל צו פינוי

by the Rio de Janeiro state government

ממשלת מדינת ריו דה ג'נרו

giving him two weeks to leave the space

שנתנה לו שבועיים לעזוב את החלל

that he had been using for two years.

בו השתמש במשך שנתיים.

The plan was to hand it over to a developer,

התוכנית היתה להעביר אותו למפתח,

who planned to turn it into a construction site.

שתיכנן להפוך אותו לאתר בניה.

Leandro started a campaign using one of our tools,

לאנדרו התחיל קמפיין בשימוש באחד מהכלים שלנו,

the Pressure Cooker,

סיר הלחץ,

the same one that Bia and Jovita used,

אותו אחד שבייא וג'וביטה השתמשו בו,

and the state government changed their minds

והממשל שינה את דעתו

before Christmas Eve.

לפני ערב חג המולד.

These stories make me happy,

הסיפורים האלו עושים אותי שמחה,

but not just because they have happy endings.

אבל לא רק בגלל שיש להם סוף שמח.

They make me happy because they are

הם עושים אותי שמחה מפני שהם

happy beginnings.

התחלות משמחות.

The teacher and parent community at Bia's school

קהילת ההורים והמורים בבית הספר של בייא

is looking for other ways they could improve

מחפשת דרכים אחרות בהן הם יוכלו לשפר

that space even further.

את המרחב אפילו יותר.

Leandro has ambitious plans

ללאנדרו יש תוכניות שאפתניות

to take his model to other low-income communities in Rio,

לקחת את המודל שלו לקהילות אחרות בעלות הכנסה נמוכה בריו,

and Jovita is volunteering at the police unit

וג'וביטה מתנדבת ביחידת המשטרה

that she helped created.

שהיא עזרה ליצור.

Bia, Jovita and Leandro

בייא, ג'וביטה ולאנדרו

are living examples of something

הם דוגמאות חיות למשהו

that citizens and city governments around the world

שאזרחים וממשלות ערים מסביב לעולם

need to know:

צריכים לדעת:

We are ready.

אנחנו מוכנים.

As citizens, we are ready

כאזרחים, אנחנו מוכנים

to decide on our common destinies,

להחליט על הגורלות המשותפים שלנו,

because we know that the way we distribute power

מפני שאנחנו יודעים שהדרך בה אנחנו מחלקים כוח

says a lot about how we actually value everyone,

אומרת הרבה על איך אנחנו למעשה מעריכים את כולם,

and because we know

ובגלל שאנחנו יודעים

that enabling and participating in local politics

שלאפשר ולהשתתף בפוליטיקה מקומית

is a sign that we truly care

זה סימן שבאמת אכפת לנו

about our relations to one another,

מהיחסים שלנו אחד לשני,

and we are ready to do this

ואנחנו מוכנים לעשות את זה

in cities around the world right now.

בערים מסביב לעולם עכשיו.

With the Our Cities network,

עם רשת הערים שלנו,

the Meu Rio team

צוות מיו ריו

hopes to share what we have learned

מקווה לחלוק את מה שלמדנו

with other people who want to create

עם אנשים אחרים שרוצים ליצור

similar initiatives in their own cities.

יוזמות דומות בערים שלהם.

We have already started doing it in São Paulo

כבר התחלנו לעשות את זה בסן פאולו

with incredible results,

עם תוצאות מעולות,

and want to take it to cities around the world

וואנחנו רוצים לקחת את זה לערים מסביב לעולם

through a network of citizen-centric,

דרך רשת ארגונים שמרוכזים באזרחים,

citizen-led organizations

ומובלים על ידי אזרחים

that can inspire us,

שיכולים לתת לנו השראה,

challenge us, and remind us to demand

לאתגר אותנו, ולהזכיר לנו לדרוש

real participation in our city lives.

השתתפות אמיתית בחיי העיר שלנו.

It is up to us

זה תלוי בנו

to decide whether we want schools

להחליט אם אנחנו רוצים בתי ספר

or parking lots,

או מגרשי חניה,

community-driven recycling projects

פרוייקטי מחזור מונעי קהילה

or construction sites,

או אתרי בניה,

loneliness or solidarity, cars or buses,

בדידות או סולידריות, מכוניות או אוטובוסים,

and it is our responsibility to do that now,

וזו האחריות שלנו לעשות זאת עכשיו,

for ourselves, for our families,

עבורנו, עבור המשפחות שלנו,

for the people who make our lives worth living,

עבור האנשים שעושים את החיים שלנו שווים לחיות,

and for the incredible creativity,

ועבור היצירתיות המדהימה,

beauty, and wonder that make our cities,

היופי והפלא שעושים את הערים שלנו,

in spite of all of their problems,

למרות כל הבעיות שלהן,

the greatest invention of our time.

ההמצאות הכי גדולות של הזמן שלנו.

Obrigado. Thank you.

אובריגדו, תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)