Why I have coffee with people who send me hate mail | Özlem Cekic

תרגום: Shlomo Adam עריכה: Nurit Noy

My inbox is full of hate mails and personal abuse

תיבת הדואר הנכנס שלי מלאה בדוא"ל שטנה ועלבונות אישיים

and has been for years.

וזה כך כבר שנים.

In 2010, I started answering those mails

ב-2010 התחלתי לענות למכתבים אלה

and suggesting to the writer that we might meet for coffee and a chat.

ולהציע לכותבים להיפגש לכוס קפה ושיחה.

I have had hundreds of encounters.

מאז היו לי מאות מפגשים

They have taught me something important that I want to share with you.

הם לימדו אותי משהו חשוב שרציתי לשתף בו את כולכם.

I was born in Turkey from Kurdish parents

נולדתי בטורקיה להורים כורדיים

and we moved to Denmark when I was a young child.

ועברנו לדנמרק כשהייתי ילדה.

In 2007, I ran for a seat in the Danish parliament

ב-2007 התמודדתי בבחירות לבית הנבחרים הדני

as one of the first women with a minority background.

כאישה הראשונה ממיעוט אתני.

I was elected,

נבחרתי,

but I soon found out that not everyone was happy about it

אבל במהרה גיליתי שלא כולם מרוצים מזה

as I had to quickly get used to finding hate messages in my inbox.

כי מהר מאד התרגלתי למצוא מכתבי שטנה בדוא"ל שלי.

Those emails would begin with something like this:

המכתבים האלה נפתחו תמיד במשהו כמו:

"What's a raghead like you doing in our parliament?"

"מה ראש-מגבת כמוך עושה בפרלמנט שלנו?"

I never answered.

אף פעם לא עניתי.

I'd just delete the emails.

פשוט מחקתי אותם.

I just thought that the senders and I had nothing in common.

חשבתי שאין שום דבר משותף ביני לבין השולחים.

They didn't understand me,

הם לא הבינו אותי

and I didn't understand them.

ואני לא הבנתי אותם.

Then one day, one of my colleagues in the parliament said

ויום אחד אמרה לי עמיתה שלי בפרלמנט

שכדאי לי לשמור את דוא"ל השטנה.

that I should save the hate mails.

"When something happens to you, it will give the police a lead."

"כשיקרה לך משהו, זה ייתן למשטרה קצה-חוט."

(Laughter)

(צחוק)

I noticed that she said, "When something happens" and not "if."

שמתי לב שהיא אמרה "כשיקרה", ולא "אם יקרה".

(Laughter)

(צחוק)

Sometimes hateful letters were also sent to my home address.

לפעמים, מכתבים מלאי שנאה היו נשלחים גם לכתובתי הפרטית.

The more I became involved in public debate,

ככל שנעשיתי מעורבת בשיח הציבורי,

כך קיבלתי יותר ויותר דוא"ל שטנה ואיומים.

the more hate mail and threats I received.

After a while, I got a secret address

לאחר זמן-מה, קיבלתי כתובת סודית

and I had to take extra precautions to protect my family.

והיה עלי לנקוט זהירות-יתר כדי להגן על משפחתי.

Then in 2010, a Nazi began to harass me.

ואז, ב-2010, נאצי אחד החל להטריד אותי.

It was a man who had attacked Muslim women on the street.

זה היה גבר שתקף נשים מוסלמיות ברחוב.

Over time, it became much worse.

עם הזמן, זה הלך והחמיר.

I was at the zoo with my children, and the phone was ringing constantly.

הייתי בגן החיות עם ילדי, והטלפון צלצל כל הזמן.

It was the Nazi.

זה היה אותו נאצי.

I had the impression that he was close.

היתה לי הרגשה שהוא בסביבה.

We headed home.

פנינו ללכת הביתה.

When we got back,

כשהגענו, בני שאל,

my son asked, "Why does he hate you so much, Mom,

"למה הוא שונא אותך כל-כך, אמא,

when he doesn't even know you?"

"כשהוא בכלל לא מכיר אותך?"

"Some people are just stupid," I said.

"יש אנשים טפשים," עניתי,

And at the time, I actually thought that was a pretty clever answer.

ובאותה עת חשבתי שזאת תשובה מחוכמת למדי.

And I suspect that that is the answer most of us would give.

אני מניחה שזאת התשובה שרובנו נותנים.

The others --

הם, האחרים --

they are stupid, brainwashed, ignorant.

הם טפשים, שטופי-מוח, בורים.

We are the good guys and they are the bad guys, period.

אנו הטובים והם הרעים. נקודה.

Several weeks later I was at a friend's house,

כעבור שבועות אחדים הייתי בביתו של ידיד,

and I was very upset and angry about all the hate and racism I had met.

הייתי עצובה וכועסת בגלל כל השנאה והגזענות שפגשתי.

It was he who suggested that I should call them up

והוא זה שהציע לי להתקשר אליהם

and visit them.

ולבקר אצלם.

"They will kill me," I said.

"הם יהרגו אותי," אמרתי.

"They would never attack a member of the Danish Parliament," he said.

"הם לא יתקפו חברה בפרלמנט של דנמרק," אמר.

"And anyway, if they killed you, you would become a martyr."

"וגם אם יהרגו אותך, תהיי לקדושה מעונה."

(Laughter)

(צחוק)

"So it's pure win-win situation for you."

"אז בכל מקרה את זוכה."

(Laughter)

(צחוק)

His advice was so unexpected,

העצה שלו היתה כה בלתי-צפויה,

when I got home,

שכאשר הגעתי הביתה הפעלתי את המחשב,

I turned on my computer

and opened the folder where I had saved all the hate mail.

ופתחתי את התיקיה שבה שמרתי את כל מכתבי השטנה.

There were literally hundreds of them.

היו שם בפירוש מאות.

Emails that started with words like "terrorist,"

מכתבים שנפתחו במלים "טרוריסטית",

"ראש-מגבת", עכברוש", "זונה".

"raghead,"

"rat," "whore."

I decided to contact the one who had sent me the most.

החלטתי להתקשר לזה ששלח לי הכי הרבה מכתבים.

His name was Ingolf.

שמו היה אינגולף.

I decided to contact him just once so I could say at least I had tried.

החלטתי להתקשר אליו רק פעם אחת כדי שאוכל לומר שניסיתי.

To my surprise and shock,

להפתעתי ולתדהמתי,

he answered the phone.

הוא ענה לטלפון.

I blurted out, "Hello, my name is Özlem. You have sent me so many hate mails.

פלטתי, "שלום. שמי אוזלם. שלחת לי המון מכתבי שטנה.

You don't know me, I don't know you.

"אתה לא מכיר אותי. אני לא מכירה אותך.

I was wondering if I could come around and we can drink a coffee together

"מה דעתך שאבוא אליך, נשתה קפה ונדבר?"

and talk about it?"

(צחוק)

(Laughter)

There was silence on the line.

היתה דממה בצד השני.

And then he said,

ואז הוא אמר,

"I have to ask my wife."

"אני צריך לשאול את אשתי."

(Laughter)

(צחוק)

What?

מה?

The racist has a wife?

לגזען הזה יש אישה?

(Laughter)

(צחוק)

אחרי כמה ימים נפגשנו אצלו בבית.

A couple of days later, we met at his house.

I will never forget when he opened his front door

לעולם לא אשכח כשהוא פתח את הדלת

and reached out to shake my hand.

והושיט לי את ידו ללחיצה.

I felt so disappointed.

הרגשתי כל-כך מאוכזבת...

(Laughter)

(צחוק)

because he looked nothing like I'd imagined.

...כי הוא בכלל לא נראה כמו שדמיינתי.

I had expected a horrible person --

ציפיתי לאיזה איש מבהיל --

dirty, messy house.

לבית מלוכלך ומבולגן.

It was not.

ממש לא.

His house smelled of coffee

בבית שלו היה ריח של קפה

which was served from a coffee set identical to the one my parents used.

שהוגש במערכת כוסות קפה זהה לזו של הורי.

I ended up staying for two and a half hours.

בסופו של דבר הייתי שם שעתיים וחצי.

And we had so many things in common.

ומצאנו שיש לנו המון דברים במשותף.

Even our prejudices were alike.

אפילו הדעות הקדומות שלנו היו דומות.

(Laughter)

(צחוק)

Ingolf told me that when he waits for the bus

אינגולף אמר לי שכאשר הוא מחכה לאוטובוס

and the bus stops 10 meters away from him,

והאוטובוס עוצר במרחק 10 מטרים ממנו,

it was because the driver was a "raghead."

זה משום שהנהג הוא "ראש מגבת".

I recognized that feeling.

הבנתי למה הוא מתכוון.

When I was young

כשהייתי צעירה וחיכיתי לאוטובוס,

and I waited for the bus

והאוטובוס עצר 10 מטרים ממני,

and it stopped 10 meters away from me,

I was sure that the driver was a racist.

הייתי בטוחה שהנהג גזען.

When I got home,

כשהגעתי הביתה,

I was very ambivalent about my experience.

היו לי רגשות מעורבים ביחס לחוויה שלי.

On the one hand, I really liked Ingolf.

מצד אחד, ממש חיבבתי את אינגולף.

He was easy and pleasant to talk to,

היה לי קל ונעים לשוחח איתו.

but on the other hand,

אבל מצד שני,

I couldn't stand the idea of having so much in common

לא יכולתי לשאת את המחשבה שיש לי כל-כך הרבה במשותף

with someone who had such clearly racist views.

עם מישהו שיש לו בבירור דעות גזעניות כאלה.

Gradually,

בהדרגה,

and painfully,

וגם בכאב,

I came to realize

הבנתי

that I had been just as judgmental of those who had sent me hate mails

שהייתי שיפוטית באותה מידה ביחס לשולחי דוא"ל השטנה

as they had been of me.

כמו שהם היו ביחס אלי.

This was the beginning of what I call #dialoguecoffee.

זו היתה ההתחלה של "סולמית-שיחה-קפה": dialoguecoffee#.

Basically, I sit down for coffee

בעקרון, אני יושבת ושותה קפה

with people who have said the most terrible things to me

עם אנשים שאמרו לי דברים איומים ונוראים

to try to understand why they hate people like me

ומנסה להבין מדוע הם שונאים אנשים כמוני

when they don't even know me.

מבלי בכלל להכיר אותי.

I have been doing this the last eight years.

אני עושה זאת מזה שמונה שנים.

The vast majority of people I approach agree to meet me.

רובם המכריע של האנשים שאליהם אני מתקשרת מסכימים שניפגש.

Most of them are men,

מרביתם גברים,

but I have also met women.

אבל פגשתי גם נשים.

I have made it a rule to always meet them in their house

עשיתי לי כלל, לפגוש אותם תמיד בביתם

to convey from the outset that I trust them.

כדי להראות כבר בהתחלה שיש לי אמון בהם.

I always bring food because when we eat together,

אני מביאה תמיד מאכלים כי כשאנו אוכלים יחד,

it is easier to find what we have in common

קל יותר למצוא מה משותף לנו

and make peace together.

ולהשלים.

Along the way, I have learned some valuable lessons.

אגב כך למדתי כמה לקחים רבי-ערך.

The people who sent hate mails are workers,

האנשים ששלחו מכתבי שנאה הם פועלים, בעלים, נשים, הורים

husbands, wives,

parents like you and me.

כמוני וכמוכם.

I'm not saying that their behavior is acceptable,

אני לא אומרת שהתנהגותם מקובלת,

but I have learned to distance myself from the hateful views

אבל למדתי להרחיק את עצמי מהשקפות השנאה שלהם

without distancing myself from the person who's expressing those views.

מבלי להרחיק את עצמי מהאדם שמביע אותן.

And I have discovered

וגם גיליתי

that the people I visit are just as afraid of people they don't know

שהאנשים אצלם אני מבקרת חוששים מאנשים שאינם מכירים

as I was afraid of them before I started inviting myself for coffee.

כמו שאני חששתי מהם

לפני שהתחלתי להזמין את עצמי אליהם לקפה.

During these meetings, a specific theme keeps coming up.

במפגשים האלה עולה תמיד נושא מסוים.

It shows up regardless whether I'm talking to a humanist or a racist,

הוא צץ תמיד, בין אם אני משוחחת עם הומניסט או עם גזען,

a man, a woman,

עם גבר, אישה,

a Muslim or an atheist.

עם מוסלמי או עם אתאיסט.

They all seem to think

נראה שכולם חושבים

that other people are to blame for the hate

שאנשים אחרים אשמים בשנאה ובהכללה של קבוצות.

and for the generalization of groups.

They all believe that other people have to stop demonizing.

כולם מאמינים שאנשים אחרים הם שצריכים להפסיק לעשות דמוניזציה.

They point at politicians, the media, their neighbor

הם מצביעים על פוליטיקאים, על התקשורת, על השכנים

or the bus driver who stops 10 meters away.

או על נהג האוטובוס שעוצר במרחק 10 מטרים.

But when I asked, "What about you?

אבל כשאני שואלת, "ומה איתך?

"מה אתה יכול לעשות?"

What can you do?",

the reply is usually,

התשובה, בדרך-כלל, היא,

"What can I do?

"מה כבר אני יכול לעשות?

I have no influence.

"אין לי שום השפעה.

I have no power."

"אין לי שום כוח."

I know that feeling.

אני מכירה את ההרגשה הזאת.

For a large part of my life,

במשך זמן רב מחיי,

I also thought that I didn't have any power or influence --

חשבתי גם אני שאין לי כוח או השפעה --

even when I was a member of the Danish parliament.

אפילו בתור חברה בבית הנבחרים הדני.

But today I know the reality is different.

אבל היום אני יודעת שהמציאות שונה.

We all have power and influence where we are,

לכולנו יש כוח והשפעה במקום שלנו,

so we must never,

ולכן אסור לנו לעולם להמעיט בערך הפוטנציאל שלנו.

never underestimate our own potential.

The #dialoguecoffee meetings have taught me

למדתי מהמפגשים שלי ב"סולמית-שיחה-קפה"

that people of all political convictions can be caught demonizing

שאנשים מכל גווני הקשת הפוליטית יכולים להיתפס בדמוניזציה

the others with different views.

כלפי אחרים שדעותיהם שונות.

I know what I'm talking about.

אני יודעת על מה אני מדברת.

As a young child, I hated different population groups.

כשהייתי ילדה, שנאתי קבוצות אוכלוסיה אחרות.

And at the time, my religious views were very extreme.

ההשקפות הדתיות שלי היו אז קיצוניות מאד.

But my friendship with Turks, with Danes, with Jews and with racists

אבל הידידות שלי עם טורקים, דנים, יהודים וגם גזענים

has vaccinated me against my own prejudices.

חיסנה אותי בפני הדעות הקדומות שלי.

I grew up in a working-class family,

גדלתי במשפחת פועלים,

and on my journey I have met many people who have insisted on speaking to me.

ובדרכי פגשתי אנשים רבים שהתעקשו לשוחח איתי.

They have changed my views.

הם שינו את השקפותי.

They have formed me as a democratic citizen and a bridge builder.

הם עיצבו אותי כאזרחית דמוקרטית וכמי שבונה גשרים.

If you want to prevent hate and violence,

אם ברצונכם למנוע שנאה ואלימות

we have to talk to as many people as possible

עליכם לשוחח עם אנשים רבים ככל האפשר

for as long as possible

במשך זמן רב ככל האפשר

while being as open as possible.

בפתיחות רבה ככל האפשר.

That can only be achieved through debate,

את זה אפשר להשיג רק באמצעות דיון,

critical conversation

שיחה ביקורתית

and insisting on dialogue that doesn't demonize people.

והתעקשות על דו-שיח שאיננו עושה דמוניזציה לאנשים.

I'm going to ask you a question.

אני רוצה לשאול אתכם שאלה.

I invite you to think about it when you get home and in the coming days,

אני מזמינה אתכם לחשוב על כך כשתגיעו הביתה ובימים הבאים.

but you have to be honest with yourself.

אבל עליכם להיות כנים עם עצמכם.

It should be easy, no one else will know it.

זה צריך להיות קל. איש לא יידע מה תשובתכם.

The question is this ...

השאלה היא:

who do you demonize?

למי אתם עושים דמוניזציה?

Do you think supporters of American President Trump are deplorables?

האם לדעתכם תומכי הנשיא טראמפ הם אנשים איומים?

Or that those who voted for Turkish President Erdoğan are crazy Islamists?

או שמי שהצביעו לנשיא טורקיה, ארדואן, הם איסלמיסטים מטורפים?

Or that those who voted for Le Pen in France are stupid fascists?

או שאלה שהצביעו ללה-פן בצרפת הם פשיסטים מטומטמים?

Or perhaps you think that Americans who voted for Bernie Sanders

ואולי אתם חושבים שהאמריקנים שהצביעו לברני סנדרס

are immature hippies.

הם היפים ילדותיים.

(Laughter)

(צחוק)

All those words have been used to vilify those groups.

כל המלים האלה שימשו כדי להשמיץ קבוצות אלה.

Maybe at this point, do you think I am an idealist?

עכשיו אולי אתם חושבים שאני אידאליסטית?

I want to give you a challenge.

אני רוצה להציב לכם אתגר.

Before the end of this year,

עד סוף השנה הנוכחית

I challenge you to invite someone who you demonize --

אני מאתגרת אתכם להזמין מישהו שעשיתם לו דמוניזציה --

someone who you disagree with politically and/or culturally

מישהו שאינכם מסכימים איתו מבחינה פוליטית או תרבותית

and don't think you have anything in common with.

ושאינכם חושבים שיש לכם משהו במשותף.

I challenge you to invite someone like this to #dialoguecoffee.

אני קוראת לכם להזמין מישהו כזה ל-dialoguecoffee#.

Remember Ingolf?

זוכרים את אינגולף?

Basically, I'm asking you to find an Ingolf in your life,

אני בעצם מבקשת מכם למצוא איזה אינגולף בחייכם,

contact him or her

ליצור איתו או איתה קשר

and suggest that you can meet for #dialoguecofee.

ולהציע להם להיפגש ל-dialoguecoffee#.

When you start at #dialoguecoffee, you have to remember this:

כשתתחילו בכך, עליכם לזכור:

first, don't give up if the person refuses at first.

ראשית, אל תרימו ידיים אם אותו אדם תחילה מסרב.

Sometimes it's taken me nearly one year to arrange a #dialoguecoffee meeting.

קרה שנדרשה לי כמעט שנה לארגן פגישה כזאת.

Two:

שתיים:

acknowledge the other person's courage.

הכירו באומץ של הצד השני.

It isn't just you who's brave.

אינכם הגיבורים היחידים.

The one who's inviting you into their home is just as brave.

מי שמזמין אתכם לביתו אמיץ בדיוק כמוכם.

Three:

שלוש:

don't judge during the conversation.

בזמן השיחה, אל תשפטו.

Make sure that most of the conversation focuses on what you have in common.

הקפידו שרוב השיחה תעסוק במה שמשותף לכם.

As I said, bring food.

כפי שאמרתי, הביאו אוכל.

And finally, remember to finish the conversation in a positive way

ולבסוף, זיכרו לסיים את השיחה בנימה חיובית

because you are going to meet again.

משום שאתם עתידים להיפגש שוב.

A bridge can't be built in one day.

גשר לא בונים ביום אחד.

We are living in a world where many people hold definitive and often extreme opinions

אנו חיים בעולם שבו לרבים יש דעות מוחלטות ולעתים קיצוניות

about the others

על אחרים

without knowing much about them.

מבלי לדעת עליהם הרבה.

We notice of course the prejudices on the other side than in our own bases.

מובן שאנו מזהים את הדעות הקדומות בצד השני יותר מאשר אצלנו.

And we ban them from our lives.

ואנו נוטים להחרים אותם.

We delete the hate mails.

אנו מוחקים את דוא"ל השטנה.

We hang out only with people who think like us

אנו מבלים רק עם אנשים שחושבים כמונו

and talk about the others in a category of disdain.

ומדברים על האחרים בנימת בוז.

We unfriend people on Facebook,

אנו מבטלים חברויות ב"פייסבוק",

and when we meet people who are discriminating

וכשאנו פוגשים אנשים שמפלים או עושים דה-הומניזציה ליחידים או לקבוצות,

or dehumanizing people or groups,

we don't insist on speaking with them to challenge their opinions.

איננו מתאמצים לשוחח איתם כדי לקרוא תיגר על דעותיהם.

That's how healthy democratic societies break down --

כך קורסת דמוקרטיה בריאה:

when we don't check the personal responsibility for the democracy.

כשאיננו לוקחים אחריות אישית על הדמוקרטיה.

We take the democracy for granted.

אנו מתייחסים לדמוקרטיה כמובנת מאליה.

It is not.

היא לא כזו.

Conversation is the most difficult thing in a democracy

השיחה היא הדבר הכי קשה בדמוקרטיה

and also the most important.

וגם הדבר הכי חשוב.

So here's my challenge.

אז זהו האתגר שלי.

Find your Ingolf.

מיצאו את האינגולף שלכם.

(Laughter)

(צחוק)

Start a conversation.

התחילו לשוחח.

Trenches have been dug between people, yes,

נחפרו חפירות בין האנשים, נכון,

but we all have the ability to build the bridges that cross the trenches.

אבל כולנו יכולים לבנות גשרים מעל החפירות האלה.

And let me end by quoting my friend,

ולסיום, אצטט את ידידי,

Sergeot Uzan,

סרג'ט אוזן,

who lost his son, Dan Uzan, in a terror attack

ששכל את בנו, דן אוזן, בפיגוע טרור

on a Jewish synagogue in Copenhagen, 2015.

בבית הכנסת היהודי בקופנהגן ב-2015.

Sergio rejected any suggestion of revenge

סרג'ט דחה כל הצעה לנקום

and instead said this ...

ובמקום זה אמר:

"Evil can only be defeated by kindness between people.

"את הרוע ניתן להביס רק בנדיבות-לב בין בני-אדם.

Kindness demands courage."

"נדיבות תובעת אומץ."

Dear friends,

חברים יקרים,

let's be courageous.

הבה נהיה אמיצים.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)