Ann Cooper: Reinventing the school lunch

מתרגם: Avigail Burstein מבקר: Sigal Tifferet

My thing with school lunch is, it's a social justice issue.

ארוחות בביה"ס הם סוגייה של צדק חברתי.

I'm the Director of Nutrition Services

אני מנהלת את מפעל ההזנה

for the Berkeley Unified School District. I have 90 employees

בבתי הספר של ברקלי. יש לי 90 עובדים

and 17 locations, 9,600 kids.

17 אתרים, 9,600 ילדים.

I'm doing 7,100 meals a day

אני מכינה 7,100 ארוחות ביום

and I've been doing it for two years,

ובשנתיים האחרונות שבהן אני עושה זאת

trying to change how we feed kids in America.

אני מנסה לשנות את האופן שבו אנו מאכילים ילדים באמריקה.

And that's what I want to talk to you a little bit about today.

ועל זה אני רוצה לדבר קצת היום.

These are some of my kids with a salad bar.

אלו חלק מהילדים שלי עם בר סלטים.

I put salad bars in all of our schools when I got there.

הצבתי בר סלטים בכל בתי הספר שלנו.

Everyone says it couldn't be done.

כולם אמרו שזה לא יעבוד --

Little kids couldn't eat off the salad bar,

ילדים קטנים לא מסוגלים לאכול מבר סלטים,

big kids would spit in it -- neither happened.

ילדים גדולים יירקו לתוך זה -- שום דבר מזה לא התרחש.

When I took over this, I tried to really figure out,

כשלקחתי על עצמי את התפקיד ניסיתי להבין,

like, what my vision would be.

מהו החזון שלי:

How do we really change children's relationship to food?

איך נשנה באמת ובתמים את יחסם של ילדים לאוכל?

And I'll tell you why we need to change it,

ואומר לכם מדוע אנחנו צריכים לשנות את היחס שלהם,

but we absolutely have to change it.

ובכל מקרה אנחנו חייבים לשנות אותו.

And what I came to understand is,

ומה שהבנתי זה

we needed to teach children

שאנו צריכים ללמד ילדים

the symbiotic relationship

את הקשר הסימביוטי

between a healthy planet, healthy food and healthy kids.

שבין עולם בריא, אוכל בריא וילדים בריאים.

And that if we don't do that, the antithesis,

והבנתי שאם לא נעשה כן, האנטיתזה היא

although we've heard otherwise,

שלמרות ששמענו אחרת,

is we're really going to become extinct,

הרי שניכחד,

because we're feeding our children to death.

מפני שאנחנו מאכילים את ילדינו למוות.

That's my premise.

זאת הנחת היסוד שלי.

We're seeing sick kids get sicker and sicker.

אנו רואים ילדים חולים שמצבם הולך ומחמיר.

And the reason this is happening, by and large,

והסיבה לכך נעוצה בדרך כלל

is because of our food system

במערכת המזון שלנו

and the way the government commodifies food,

ובאופן שבו הממשלה הופכת מזון לסחורה,

the way the government oversees our food,

באופן שבו הממשלה מפקחת על המזון,

the way the USDA puts food on kids' plates

באופן שבו משרד החקלאות האמריקאי מניח על צלחות הילדים

that's unhealthy, and allows unhealthy food into schools.

מזון לא בריא ומתיר הכנסת מזון לא בריא לבתי הספר.

And by -- tacitly, all of us send our kids,

ואנו שולחים, בשתיקה, את ילדינו,

or grandchildren, or nieces, or nephews, to school

או נכדינו, או אחיינינו ואחייניותינו לבית הספר

and tell them to learn, you know,

ואומרים להם ללמוד

learn what's in those schools.

את מה שיש בבית הספר.

And when you feed these kids bad food,

וכשמאכילים את הילדים האלו באוכל גרוע,

that's what they're learning. So that's really what this is all about.

זה מה שהם לומדים. וזה שורש העניין.

The way we got here is because of big agribusiness.

הסיבה שהגענו לכך היא תעשיית חקלאות עצומה.

We now live in a country where most of us don't decide,

אנו חיים היום במדינה שבה הרוב לא מחליט,

by and large, what we eat. We see big businesses, Monsanto and DuPont,

מה יאכל. עסקי ענק כמו מונסנטו ודופונט -

who brought out Agent Orange and stain-resistant carpet.

שייצרו את אג'נט אורנג' ושטיחים עמידים בפני כתמים -

They control 90 percent of the commercially produced seeds in our country.

שולטים ב 90% מהזרעים המסחריים המיוצרים במדינה.

These are -- 10 companies

אותן 10 חברות -

control much of what's in our grocery stores,

שולטות בחלק גדול ממה שיש לנו בחנויות המכולת,

much of what people eat. And that's really, really a problem.

בחלק גדול ממה שאנשים אוכלים - וזאת בעיה אמיתית.

So when I started thinking about these issues

אז כשהתחלתי לחשוב על הנושאים האלו

and how I was going to change what kids ate,

ואיך אשנה את מה שילדים אוכלים,

I really started focusing on what we would teach them.

התמקדתי בדברים שנלמד אותם.

And the very first thing

והדבר הראשון היה

was about regional food -- trying to eat food

אוכל מקומי - לנסות לאכול אוכל

from within our region.

מהאזור.

And clearly, with what's going on with fossil fuel usage,

וכמובן שעם כל מה שקורה עם שימוש בדלק מאובנים,

or when -- as the fossil fuel is going away,

או מה שיקרה כשיאזל דלק מאובנים,

as oil hits its peak oil,

כשהנפט יגיע למחיר שיא,

you know, we really have to start thinking about whether or not

אנחנו באמת צריכים להתחיל לחשוב אם

we should, or could, be moving food

אפשרי או נכון לשנע מזון

1,500 miles before we eat it.

1,500 מייל לפני שאנחנו אוכלים אותו.

So we talked to kids about that,

אז דיברנו על זה עם ילדים,

and we really start to feed kids regional food.

והתחלנו להאכיל ילדים במזון מקומי.

And then we talk about organic food.

ואז התחלנו לדבר על אוכל אורגני.

Now, most school districts can't really afford organic food,

רוב בתי הספר לא יכולים לעמוד במחירי אוכל אורגני

but we, as a nation,

אבל אנחנו, כמדינה,

have to start thinking about

צריכים להתחיל לחשוב כיצד

consuming, growing and feeding our children

לצרוך, לגדל ולהאכיל את ילדינו

food that's not chock-full of chemicals.

באוכל שלא חנוק מכימיקלים.

We can't keep feeding our kids pesticides

אי אפשר להמשיך להאכיל ילדים בחומרי הדברה,

and herbicides and antibiotics and hormones.

קוטלי עשבים, אנטיביוטיקה והורמונים.

We can't keep doing that.

אי אפשר להמשיך בזה.

You know, it doesn't work.

זה פשוט לא עובד.

And the results of that are kids getting sick.

והתוצאה היא שילדים נעשים חולים.

One of my big soapboxes right now is antibiotics.

אחד הנושאים העיקריים שלי עכשיו הוא אנטיביוטיקה.

Seventy percent of all antibiotics consumed in America

70% מצריכת אנטיביוטיקה בארה"ב

is consumed in animal husbandry.

נעשית דרך אכילת בעלי חיים.

We are feeding our kids antibiotics

אנו מאכילים את ילדינו באנטיביוטיקה

in beef and other animal protein every day.

בבקר וחלבון מהחי מדי יום.

Seventy percent -- it's unbelievable.

70% - זה לא ייאמן.

And the result of it is, we have diseases.

והתוצאה היא שכולנו חולים.

We have things like E. coli that we can't fix,

חולים בדברים כמו אי-קולי שלא ניתן לרפא,

that we can't make kids better when they get sick.

ואיננו יכולים לרפא ילדים כשהם חולים.

And, you know, certainly antibiotics have been over-prescribed,

אין ספק שניתנו מנות יתר של אנטיביוטיקה

but it's an issue in the food supply.

וזאת סוגייה בתחום אספקת המזון.

One of my favorite facts is that

אחת העובדות האהובות עלי היא

U.S. agriculture uses 1.2 billion pounds of pesticides every year.

שבחקלאות האמריקאית נעשה מדי שנה שימוש בכ0.6 מיליארד קילו של חומרי הדברה.

That means every one of us, and our children,

פירוש הדבר הוא שכל אחד מאיתנו ומילדנו

consumes what would equal a five-pound bag --

צורך את המקבילה של שק של כ 2.5 קילו -

those bags you have at home. If I had one here

שקים כמו שיש לכם בבית - אם היה לי כזה כאן

and ripped it open,

והייתי פותחת אותו,

and that pile I would have on the floor

הערימה שהיתה מצטברת על הרצפה

is what we consume and feed our children every year

היתה מה שאנחנו צורכים ומאכילים את ילדינו מידי שנה,

because of what goes into our food supply,

בגלל מה שנכנס לאספקת המזון שלנו,

because of the way we consume

בגלל האופן שבו אנחנו צורכים

produce in America.

תוצרת באמריקה.

The USDA allows these antibiotics,

משרד החקלאות מאשר את האנטיביוטיקה,

these hormones and these pesticides in our food supply,

את ההורמונים ואת קוטלי החרקים באספקת המזון שלנו,

and the USDA paid for this ad

ומשרד החקלאות מימן את הפרסומת הזו

in Time magazine.

במגזין טיים.

Okay, we could talk about Rachel Carson and DDT,

היינו יכולים לדבר על רייצ'ל קרסון ועל די.די.טי,

but we know it wasn't good for you and me.

אבל ברור לנו שזה מזיק לכולם.

And that is what the USDA allows in our food supply.

וזה מה שמשרד החקלאות מאשר להכניס לאספקת המזון שלנו.

And that has to change, you know.

וזה צריך להשתנות.

The USDA cannot be seen as

משרד החקלאות לא יכול להיות

the be-all and end-all of what we feed

חזות הכל בתזונת ילדינו

our kids and what's allowed.

ומה שמותר.

We cannot believe that they have our best interests at heart.

אסור להאמין שטובתנו עומדת לנגד עיניהם.

The antithesis of this whole thing is sustainable food.

האנטיתזה לכל זה היא מזון בר קיימא.

That's what I really try and get people to understand.

זה מה שאני מנסה להסביר לאנשים.

I really try and teach it to kids. I think it's the most important.

אני ממש מנסה ללמד את הילדים - אני חושבת שזה הכי חשוב.

It's consuming food in a way

צריכה של מזון כך

in which we'll still have a planet,

שעדיין יישאר לנו עולם

in which kids will grow up to be healthy,

שבו ילדים יגדלו בריאים,

and which really tries to mitigate

ובאופן שינסה לשכך

all the negative impacts we're seeing.

את ההשפעות השליליות שאנחנו רואים.

It really is just a new idea.

זה בעצם רעיון חדש.

I mean, people toss around sustainability,

אנשים זורקים את המושג

but we have to figure out what sustainability is.

אבל אנחנו צריכים להבין מה משמעות בר-קיימא.

In less than 200 years, you know, just in a few generations,

תוך פחות מ 200 שנה, תוך דורות ספורים,

we've gone from being 200 --

הפכנו

being 100 percent, 95 percent farmers

מ 100% , 95% חקלאים

to less than 2 percent of farmers.

לפחות מ 2% חקלאים.

We now live in a country that has more prisoners than farmers --

אנו חיים היום במדינה שיש בה יותר אסירים מאשר חקלאים -

2.1 million prisoners, 1.9 million farmers.

2.1 מיליון אסירים, 1.9 מיליון חקלאים.

And we spend 35,000 dollars

ואנו מוציאים 35,000 דולר

on average a year keeping a prisoner in prison,

בשנה ממוצעת על החזקת אסיר בבית כלא

and school districts spend 500 dollars a year

ובית ספר ציבורי מוציא 500 דולר לשנה

feeding a child.

על האכלת תלמיד.

It's no wonder, you know, we have criminals.

לא פלא, אם כך, שיש לנו פושעים.

(Laughter)

(צחוק)

And what's happening is, we're getting sick.

ומה שקורה הוא שאנחנו נעשים חולים -

We're getting sick and our kids are getting sick.

אנו נעשים חולים והילדים שלנו נעשים חולים.

It is about what we feed them.

וזה בגלל מה שאנחנו מאכילים אותם.

What goes in is what we are.

מה שנכנס הוא מה שאנחנו.

We really are what we eat.

אנחנו באמת ובתמים מה שאנחנו אוכלים.

And if we continue down this path,

ואם נמשיך בנתיב הזה,

if we continue to feed kids bad food,

אם נמשיך להאכיל ילדים אוכל גרוע,

if we continue not to teach them what good food is,

אם נמשיך לא ללמד אותם מהו אוכל טוב,

what's going to happen? You know, what is going to happen?

מה יקרה? מה יקרה אז?

What's going to happen to our whole medical system?

מה יקרה למערכת הבריאות שלנו?

What's going to happen is,

מה שיקרה הוא

we're going to have kids

שיהיו לנו ילדים

that have a life less long than our own.

שחייהם קצרים משלנו.

The CDC, the Center for Disease Control,

הסי.די.סי - המרכז לטיפול במגיפות -

has said, of the children born in the year 2000 --

ציין שמתוך הילדים שנולדו בשנת 2000-

those seven- and eight-year-olds today --

אותם ילדים שהם היום בני 7,8 -

one out of every three Caucasians,

אחד מכל שלושה מבני הגזע הלבן,

one out of every two African-Americans and Hispanics

אחד מכל שני אפרו-אמריקאים והיספאנים

are going to have diabetes in their lifetime.

יהיו חולי סכרת במהלך חייהם.

And if that's not enough, they've gone on to say,

ואם לא די בכך, הם המשיכו וציינו

most before they graduate high school.

שזה יקרה לרובם לפני שיגמרו את בית ספר התיכון.

This means that 40 or 45 percent

פירוש הדבר הוא ש 40% - 45%

of all school-aged children

מילדינו בגיל בית הספר

could be insulin-dependent

יהיו תלויים באינסולין

within a decade. Within a decade.

תוך עשור - תוך עשור.

What's going to happen?

מה יקרה?

Well, the CDC has gone further to say

ובכן, הסי.די.סי הוסיף וציין

that those children born in the year 2000

שאותם ילדים שנולדו בשנת 2000

could be the first generation

יהיו הדור הראשון

in our country's history to die at a younger age than their parents.

בהיסטוריה של ארצנו שימותו צעירים יותר מהוריהם.

And it's because of what we feed them.

וזה בגלל מה שאנחנו מאכילים אותם.

Because eight-year-olds don't get to decide --

מפני שילדים בני שמונה לא מחליטים בעצמם

and if they do, you should be in therapy.

ואם כן, הם צריכים פסיכולוג.

You know, we are responsible

אנחנו אחראים

for what kids eat.

על מה שילדים אוכלים.

But oops, maybe they're responsible for what kids eat.

אבל אופס, אולי הם אחראים על מה שילדים אוכלים.

Big companies spend 20 billion dollars a year

חברות ענק מוציאות 20 מיליארד דולר בשנה

marketing non-nutrient foods to kids.

על שיווק מזון בלתי מזין לילדים.

20 billion dollars a year. 10,000 ads most kids see.

20 מיליארד דולר בשנה. 10,000 פרסומות שרוב הילדים רואים.

They spend 500 dollars

הם מוציאים 500 דולר

for every one dollar -- 500 dollars marketing foods

על כל דולר - 500 דולר על שיווק מזונות

that kids shouldn't eat for every one dollar

שאסור שילדים יאכלו - על כל דולר

marketing healthy, nutritious food.

של שיווק אוכל בריא ומזין.

The result of which is kids think they're going to die

התוצאה היא שילדים חושבים שימותו

if they don't have chicken nuggets.

אם לא יאכלו נגיסי עוף.

You know that everybody thinks they should be eating more, and more, and more.

כולם חושבים שהם צריכים לאכול עוד ועוד ועוד.

This is the USDA portion size, that little, tiny thing.

זו המנה על פי משרד החקלאות, הדבר הקטנטן הזה.

And the one over there, that's bigger than my head,

וזאת שגדולה מהראש שלי

is what McDonald's and Burger King

היא המנה שמקדונלדס ובורגר קינג

and those big companies think we should eat.

וחברות גדולות נוספות חושבות שאנחנו צריכים לאכול.

And why can they serve that much?

ולמה הם יכולים להגיש כל כך הרבה?

Why can we have 29-cent Big Gulps

איך זה שיש להם כוס גדולה ב 29 סנט

and 99-cent double burgers?

והמבורגר כפול ב 99 סנט?

It's because of the way the government commodifies food,

בגלל האופן שבו הופכת הממשלה אוכל למוצר,

and the cheap corn and cheap soy

ובגלל התירס הזול והסויה הזולה

that are pushed into our food supply

שנדחפים לתוך מוצרים

that makes these non-nutrient foods

בלתי מזינים שהופכת אותם

really, really cheap.

לממש ממש זולים.

Which is why I say it's a social justice issue.

ומשום כך אני אומרת שזאת סוגייה של צדק חברתי.

Now, I said I'm doing this in Berkeley, and you might think,

סיפרתי שאני עובדת בברקלי ואתם אולי חושבים,

"Oh, Berkeley. Of course you can do it in Berkeley."

"נו טוב, ברקלי, כמובן שאפשר לעשות את זה בברקלי".

Well, this is the food I found 24 months ago.

אז הנה האוכל שמצאתי שם לפני שנתיים.

This is not even food.

זה אפילו לא אוכל.

This is the stuff we were feeding our kids: Extremo Burritos,

בזה האכלנו את הילדים שלנו - בוריטוס,

corn dogs,

נקניקיות,

pizza pockets, grilled cheese sandwiches.

פיצות, טוסט גבינה.

Everything came in plastic, in cardboard.

הכל היה ארוז בפלסטיק, בקרטון.

The only kitchen tools my staff had was a box cutter.

כלי המטבח היחיד שהיה לצוות הוא פותח ארגזים.

The only working piece of equipment in my kitchen

המכשיר היחידי שפעל במטבח

was a can crusher, because if it didn't come in a can,

היה מועך קופסאות שימורים, מפני שאם זה לא הגיע בקופסת שימורים,

it came frozen in a box.

זה הגיע בקופסת הקפאה.

The USDA allows this.

משרד החקלאות מאשר את זה.

The USDA allows all of this stuff.

משרד החקלאות מאשר את כל הדברים האלו.

In case you can't tell, that's, like,

למקרה שאתם לא מצליחים לנחש,

pink Danish and some kind of cupcakes.

זה דניש וורוד ומין סוג של עוגיות.

Chicken nuggets, Tater Tots, chocolate milk with high fructose,

נגיסי עוף, טאטר טוטס, שוקו עשיר בפרוקטוזה,

canned fruit cocktail -- a reimbursable meal.

קוקטייל פירות משומרים - ארוחה מאושרת ומתוקצבת.

That's what the government says is okay to feed our kids.

זה אוכל שהממשלה אומרת שהוא בסדר לילדנו.

It ain't okay. You know what? It is not okay.

זה לא בסדר. את יודעים משהו? זה לא בסדר.

And we, all of us,

ואנחנו, כולנו,

have to understand

צריכים להבין

that this is about us,

שזה נוגע לנו -

that we can make a difference here.

שאנחנו יכולים ליצור שינוי.

Now I don't know if any of you out there invented chicken nuggets,

אני לא יודעת אם מישהו מכם המציא את נגיסי העוף,

but I'm sure you're rich if you did.

אבל אני בטוחה שאם כן אז אתם עשירים.

But whoever decided that a chicken should look like

אבל מי החליט שעוף צריך להיראות כמו

a heart, a giraffe, a star?

לב, ג'ירפה או כוכב?

Well, Tyson did, because there's no chicken in the chicken.

חברת טייסון החליטה, מפני שאין עוף בעוף.

And that they could figure it out,

והם חשבו

that we could sell this stuff to kids.

שככה יוכלו למכור את זה לילדים.

You know, what's wrong with teaching kids

מה רע בללמד ילדים

that chicken looks like chicken?

שעוף נראה כמו עוף?

But this is what most schools serve.

אבל זה מה שרוב בתי הספר מגישים.

In fact, this may be what a lot of parents serve,

למעשה, ייתכן שזה מה שהורים רבים מגישים -

as opposed to -- this is what we try and serve.

ובניגוד לכך - זה מה שאנחנו מנסים להגיש.

We really need to change

אנו צריכים לשנות באמת ובתמים

this whole paradigm with kids and food.

את כל התפיסה של ילדים ומזון.

We really have to teach children

אנחנו צריכים ללמד ילדים

that chicken is not a giraffe.

שעוף אינו ג'ירפה.

You know, that vegetables

שירקות

are actually colorful, that they have flavor,

הם צבעוניים במציאות - שיש להם טעם,

that carrots grow in the ground,

שגזרים צומחים מתוך האדמה,

that strawberries grow in the ground.

שתותי שדה צומחים מתוך האדמה.

There's not a strawberry tree or a carrot bush.

אין עץ תותי שדה או שיח גזרים.

You know, we have to change

אנחנו צריכים לשנות

the way we teach kids about these things.

את האופן שבו אנחנו מלמדים את הדברים האלו.

There's a lot of stuff we can do. There's a lot of schools

אפשר לעשות הרבה. ישנם בתי ספר רבים

doing farm-to-school programs. There's a lot of schools

שיש בהם תוכנית חווה חקלאית. ישנם בתי ספר רבים

actually getting fresh food into schools.

שמקבלים מזון טרי.

Now, in Berkeley, we've gone totally fresh.

היום בברקלי אנחנו טריים לגמרי.

We have no high-fructose corn syrup,

אין לנו סירופ תירס עשיר בפרוקטוזה,

no trans fats, no processed foods.

אין שומן טראנס, אין מזון מעובד.

We're cooking from scratch every day.

מדי יום אנחנו מבשלים מהבסיס.

We have 25 percent of our --

יש לנו 25% -

(Applause)

(מחיאות כפיים)

thank you -- 25 percent of our stuff

תודה - 25% מהחומרים שלנו

is organic and local. We cook.

הם מקומיים ואורגניים. אנחנו מבשלים.

Those are my hands. I get up at 4 a.m.

אלו הידיים שלי. אני קמה ב 4 לפנות בוקר

every day and go cook the food for the kids,

מידי יום ומבשלת לילדים,

because this is what we need to do.

מפני שזה מה שצריך לעשות.

We can't keep serving kids

אסור להמשיך ולהגיש להם

processed crap,

טינופת מעובדת,

full of chemicals,

מלאה בכימיקלים,

and expect these are going to be healthy citizens.

ולצפות שהם יהיו אזרחים בריאים.

You're not going to get the next generation,

הדור הבא

or the generation after, to be able to think like this

או הדור שאחריו לא יוכלו לחשוב כך

if they're not nourished.

אם לא יזינו אותם כהלכה.

If they're eating

אם הם אוכלים

chemicals all the time,

כימיקלים כל הזמן,

they're not going to be able to think.

הם לא יהיו מסוגלים לחשוב.

They're not going to be smart.

הם לא יהיו חכמים.

You know what? They're just going to be sick.

את יודעים משהו? הם רק יהיו חולים.

Now one of the things that -- what happened when I went into Berkeley

מה שקרה כשהגעתי לברקלי

is I realized that, you know, this was all pretty amazing to people,

הוא שהבנתי, שזה מפתיע אנשים -

very, very different, and I needed to market it.

שזה רעיון שונה - והייתי צריכה לשווק אותו.

I came up with these calendars that I sent home to every parent.

הגיתי רעיון של לוחות שנה ששלחתי לכל ההורים.

And these calendars really started to lay out my program.

ודרך לוחות השנה האלו פרשתי את התוכנית שלי.

Now I'm in charge of all the cooking classes

היום אני אחראית על כל שיעורי הבישול

and all the gardening classes in our school district.

וכל שיעורי הגינון במחוז שלנו.

So this is a typical menu.

זה תפריט טיפוסי -

This is what we're serving this week at the schools.

זה מה שאנחנו מגישים השבוע בבתי הספר.

And you see these recipes on the side?

ואתם רואים את המתכונים שבצד?

Those are the recipes that the kids learn in my cooking classes.

אלו המתכונים שהילדים לומדים בשיעורי הבישול.

They do tastings of these ingredients in the gardening classes.

הם טועמים את המרכיבים בשיעורי הגינון.

They also may be growing them. And we serve them in the cafeterias.

ייתכן שהם אפילו מגדלים אותם. ואנו מגישים אותם בקפיטריות.

If we're going to change children's relationship to food,

אם ברצוננו לשנות את יחסם של ילדים למזון,

it's delicious, nutritious food in the cafeterias,

צריך מזון מזין וטעים בקפיטריות.

hands-on experience -- you're looking in cooking and gardening classes --

התנסות - התבוננות בשיעורי בישול וגינון -

and academic curriculum to tie it all together.

וקשירה של כל אלו יחד בתוכנית הלימודים.

Now you've probably garnered that I don't love the USDA,

בטח הבנתם שאני לא אוהבת את משרד החקלאות,

and I don't have any idea what to do with their pyramid,

ואין לי מושג מה לעשות עם הפירמידה שלהם -

this upside-down pyramid with a rainbow over the top, I don't know.

זאת פירמידה הפוכה עם קשת מעל, אני לא מבינה את זה.

You know, run up into the end of the rainbow,

אולי צריך לרוץ על הקשת,

I don't know what you do with it. So, I came up with my own.

אין לי מושג. אז המצאתי אחד משלי.

This is available on my website in English and Spanish,

אפשר למצוא אותה באתר שלי באנגלית ובספרדית,

and it's a visual way to talk to kids about food.

והיא כלי ויזואלי שמסייע לדבר עם ילדים על מזון.

The really tiny hamburger, the really big vegetables.

ההמבורגר הזעיר והירקות הגדולים.

We have to start changing this.

אנחנו צריכים להתחיל לשנות את זה.

We have to make kids understand

אנחנו צריכים להבהיר לילדים

that their food choices make a big difference.

שלבחירת המזון שלהם יש משמעות רבה.

We have cooking classes -- we have cooking classrooms in our schools.

יש לנו שיעורי בישול - יש לנו כיתות בישול בבתי הספר,

And why this is so important is

וזה חשוב כל כך

that we now have grown a generation,

מפני שגידלנו דור

maybe two, of kids where one out of every four meals

ואולי שניים שאחת מכל ארבע ארוחות

is eaten in fast food, one of every four meals is eaten in a car

שלו היא פאסט פוד, אחת מארבע ארוחות נאכלת במכונית

and one out of every last four meals is eaten in front of a TV or computer.

ואחת מארבע הארוחות האחרונות נאכלה מול טלוויזיה או מחשב.

What are kids learning? Where is the family time?

מה ילדים לומדים מכך? היכן זמן המשפחה?

Where is socialization? Where is discussion?

היכן תהליך החיברות? היכן השיחה?

Where is learning to talk?

היכן לומדים לדבר?

You know, we have to change it.

אנחנו צריכים לשנות את זה.

I work with kids a lot. These are kids I work with in Harlem.

אני עובדת הרבה עם ילדים. אני עובדת עם הילדים האלה מהארלם למשל.

EATWISE -- Enlightened and Aware Teens Who Inspire Smart Eating.

EATWISE -- Enlightened and Aware Teens Who Inspire Smart Eating.

We have to teach kids

אנחנו צריכים ללמד ילדים

that Coke and Pop Tarts

שקולה ופופ טארטס

aren't breakfast.

אינם ארוחת בוקר.

We have to teach kids that if they're on a diet

אנחנו צריכים ללמד ילדים שאם ניזונים

of refined sugar,

מתזונת סוכרים מזוקקים

they go up and down, just like if they're on a diet of crack.

הם עולים ויורדים ממש כאילו היו ניזונים מקראק.

And we have to pull it all together. We have composting in all of our schools.

ואנחנו צריכים לקשור את כל הקצוות. יש לנו קומפוסטרים בכל בתי הספר.

We have recycling in all of our schools.

יש לנו מתקני מיחזור בכל בתי הספר.

You know, the things that we maybe do at home

הדברים שאנחנו אולי עושים בבית

and think are so important,

וחושבים שהם חשובים להפליא,

we have to teach kids about in school.

הם דברים שצריכים להילמד בבתי הספר.

It has to be so much a part of them

זה צריך להיות חלק מהם

that they really get it.

כדי שיבינו את זה באמת ובתמים.

Because, you know what, many of us

מפני שרבים מאיתנו

are sort of at the end of our careers,

נמצאים בערך בסוף הקריירות שלהם,

and we need to be giving these kids --

ואנחנו צריכים להעניק לילדים האלו -

these young kids, the next generation --

לילדים הקטנים, לדור הבא -

the tools to save themselves

את הכלים כדי להציל את עצמם

and save the planet.

ואת כדור הארץ.

One of the things I do a lot is public-private partnerships.

אחד הדברים שאני מרבה לעשות הוא שותפויות ציבוריות-פרטיות.

I work with private companies

אני עובדת עם חברות פרטיות

who are willing to do R & D with me,

שמעוניינות לעשות איתי מחקר ופיתוח,

who are willing to do distribution for me,

שמעוניינות להפיץ עבורי,

who are really willing to work to go into schools.

שמוכנות להיכנס לבתי ספר.

Schools are underfunded.

בתי ספר אינם מתוקצבים מספיק.

Most schools in America spend less

מרבית בתי הספר באמריקה מוציאים פחות

than 7,500 dollars a year teaching a child.

מ 7,500 דולר בשנה על הוראה לתלמיד.

That comes down to under five dollars an hour.

זה מסתכם בפחות מחמישה דולר לשעה.

Most of you spend 10, 15 dollars an hour

רובכם מוציאם 10, 15 דולר בשעה

for babysitters when you have them.

על בייביסיטר כשאתם זקוקים לזה.

So we're spending less than 5 dollars an hour on the educational system.

אז אנחנו מוציאים פחות מ 5 דולר לשעה במערכת החינוך.

And if we're going to change it,

ואם ברצוננו לשנות את זה,

and change how we feed kids,

ולשנות את האופן שבו אנו מזינים ילדים,

we really have to rethink that.

עלינו לחשוב על כך מחדש.

So, public and private partnerships,

אז, שותפויות פרטיות-ציבוריות,

advocacy groups, working with foundations.

קבוצות תמיכה, עבודה עם קרנות.

In our school district, the way we afford this

במחוז שלנו אנו מסוגלים לעשות זאת

is our school district allocates .03 percent

מפני ש 0.03 אחוז

of the general fund

מהתקציב הכללי

towards nutrition services. And I think if every school district

מוקדש לשירותי הזנה. ואני חושבת שאם כל מחוז

allocated a half to one percent,

יקדיש 0.5-1 אחוז,

we could start to really fix this program.

נוכל להתחיל ולשנות את התוכנית.

We really need to change it.

אנחנו חייבים לשנות אותה.

It's going to take more money.

זה יצריך יותר כסף.

Of course, it's not all about food; it's also about

כמובן שזה לא קשור רק למזון - אלא גם

kids getting exercise.

בפעילות ספורטיבית של הילדים.

And one of the simple things we can do

ואחד הדברים הפשוטים שאפשר לעשות

is put recess before lunch.

הוא להעביר את ההפסקה לפני ארוחת הצהריים.

It's sort of this "duh" thing.

זה כאילו ברור מאליו.

You know, if you have kids coming into lunch

אם ילדים מגיעים לארוחת הצהריים

and all they're going to do when they get out of lunch is go to have recess,

וממנה יוצאים ישר להפסקה,

you see them just throw away their lunch so they can run outside.

אפשר לראות אותם זורקים את הארוחה כדי שיוכלו לצאת החוצה.

And then, at one in the afternoon, they're totally crashing.

ואז בשעה אחת בצהריים, הם ממוטטים לגמרי.

These are your children and grandchildren that are totally melting down

הילדים והנכדים שלכם נמסים לחלוטין

when you pick them up, because they haven't had lunch.

כשאתם אוספים אותם מפני שלא אכלו ארוחת צהריים.

So if the only thing they'd have to do after lunch is go to class,

אז אם אחרי הארוחה הם הולכים ישר לשיעור,

believe me, they're going to sit there and eat their lunch.

תאמינו לי, הם ישבו שם ויאכלו את הארוחה שלהם.

We need to --

אנחנו צריכים -

we need to educate.

אנחנו צריכים לחנך מחדש.

We need to educate the kids.

אנחנו צריכים לחנך את הילדים.

We need to educate the staff.

אנחנו צריכים לחנך את הצוות.

I had 90 employees.

היו לי 90 עובדים.

Two were supposed to be cooks -- none could.

2 היו אמורים לבשל - אף אחד מהם לא היה מסוגל.

And, you know, I'm not that better off now.

ומצבי לא טוב בהרבה עכשיו.

But we really have to educate.

אבל אנחנו באמת צריכים לחנך.

We have to get academic institutions to start thinking

אנחנו צריכים להביא מוסדות אקדמיים לכדי מחשבה

about ways to teach people how to cook again,

על דרכים ללמד אנשים כיצד לבשל שוב,

because, of course, they don't --

מפני שהם אינם מבשלים כמובן -

because we've had this processed food in schools

מפני שבבית הספר ובמוסדות יש מזון מעובד

and institutions for so long.

כבר כל כך הרבה זמן.

We need 40-minute lunches --

אנחנו צריכים ארוחות של 40 דקות -

most schools have 20-minute lunches --

ברוב בתי הספר יש ארוחות של 20 דקות -

and lunches that are time-appropriate.

ואנחנו צריכים ארוחות מתוזמנות היטב.

There was just a big study done, and so many schools

היה מחקר גדול ומסתבר שבבתי ספר רבים

are starting lunch at nine and 10 in the morning.

מתחילים ארוחת צהריים ב 9 או 10 בבוקר -

That is not lunchtime.

זאת לא שעה לארוחת צהריים.

You know, it's crazy. It's crazy what we're doing.

זה מטורף, מטורף לגמרי.

And just remember,

ותזכרו,

at very least tacitly,

שמה שאנחנו מלמדים את הילדים שלנו,

this is what we're teaching children

לפחות בשתיקה שבהסכמה,

as what they should be doing.

הוא שכך הם צריכים לנהוג.

I think if we're going to fix this,

אנו חושבת שכדי לתקן זאת,

one of the things we have to do

אחד הדברים שעלינו לעשות הוא

is really change how we have oversight

לשנות את ההתעלמות שלנו

over the National School Lunch Program.

מתוכנית ההזנה הבית ספרית.

Instead of the National School Lunch Program being under the USDA,

במקום שהתוכנית תהיה תחת משרד החקלאות,

I think it should be under CDC.

עליה להיות לדעתי מתחת לסי.די.סי.

If we started to think about food

אם נתחיל לחשוב על מזון

and how we feed our kids

ועל האופן שבו אנו מאכילים את ילדינו

as a health initiative,

כיוזמה בריאה,

and we started thinking about food as health,

אם נתחיל לחשוב על מזון כעל בריאות,

then I think we wouldn't have corn dogs

אז אני סבורה שלא יהיו לנו ארוחות

as lunch.

שמורכבות רק מנקניקיות.

Okay, Finance 101 on this,

אז מימון דחוף לזה,

and this -- I'm sort of wrapping it up with this finance piece,

אני מסכמת עם העניין הכלכלי,

because I think this is something we all have to understand.

מפני שאני חושבת שזה דבר שכולנו צריכים להבין.

The National School Lunch Program spends 8 billion dollars

תוכנית ההזנה הארצית מוציאה 8 מיליארד דולר

feeding 30 million children a year.

בהאכלת 30 מיליון ילדים בשנה.

That number probably needs to double.

קרוב לוודאי שצריך להכפיל את הסכום.

People say, "Oh my God, where are we going to get 8 billion?"

אנשים אומרים, "אלוהים מאיפה נשיג 8 מיליארד?"

In this country, we're spending 110 billion dollars a year

בארץ הזאת מוציאים 110 מיליארד דולר בשנה

on fast food.

על מזון מהיר.

We spend 100 billion dollars a year

אנחנו מוציאים 100 מיליארד דולר בשנה

on diet aids.

על מוצרי דיאטה.

We spend 50 billion dollars on vegetables,

אנחנו מוציאים 50 מיליארד דולר על ירקות,

which is why we need all the diet aids.

ומשום כך אנחנו צריכים מוצרי דיאטה.

We spend 200 billion dollars a year

אנחנו מוציאים 200 מיליארד דולר בשנה

on diet-related illness today,

על מחלות שמקורן בתזונה,

with nine percent of our kids having type 2 diabetes.

במצב שבו 9% מילדינו חולים בסכרת מסוג 2 -

200 billion.

200 מיליארד.

So you know what, when we talk

אז כשאנחנו מדברים על

about needing 8 billion more, it's not a lot.

עוד 8 מיליארד, זה לא כל כך הרבה.

That 8 billion comes down to two dollars and 49 cents --

אותם 8 מיליארד מסתכמים ב 2.49 דולר -

that's what the government allocates for lunch.

זה מה שהממשלה מקציבה לארוחת צהריים.

Most school districts spend two thirds of that on payroll and overhead.

מרבים בתי הספר המחוזיים מוציאים שני שליש מכך על משכורות ותקורה.

That means we spend less than a dollar a day

פרוש הדבר הוא שאנו מוציאים פחות מדולר ביום

on food for kids in schools --

על האוכל של ילדים בבתי ספר -

most schools, 80 to 90 cents. In L.A., it's 56 cents.

במרבית בתי הספר - 80-90 סנט, בלוס אנג'לס 56 סנט.

So we're spending less than a dollar, OK, on lunch.

אז אנחנו מוציאים פחות מדולר על ארוחת צהריים.

Now I don't know about you,

אני לא יודעת מה איתכם,

but I go to Starbucks and Pete's and places like that,

אבל אני הולכת לסטארבקס ופיט ומקומות כאלה,

and venti latte in San Francisco is five dollars.

ו-וונטי לאטה בסן פרנסיסקו עולה חמישה דולר.

One gourmet coffee,

קפה אנין אחד,

one, is more --

אחד, עולה יותר -

we spend more on than we are spending to feed kids

ממה שאנחנו מוציאים על האכלת ילדינו

for an entire week

במשך שבוע שלם

in our schools.

בבתי הספר.

You know what? We should be ashamed.

יודעים משהו? אנחנו צריכים להתבייש.

We, as a country, should be ashamed

אנחנו, כאומה, צריכים להתבייש.

at that.

וזה -

The richest country.

במדינה העשירה ביותר.

In our country,

אצלנו במדינה,

it's the kids that need it the most,

הילדים הם אלו שזקוקים לכך הכי הרבה,

who get this really, really lousy food.

והם מקבלים אוכל ממש ממש גרוע.

It's the kids who have parents and grandparents

הילדים שההורים והסבים

and uncles and aunts that can't even afford

והדודים והדודות שלא מסוגלים

to pay for school lunch that gets this food.

לשלם על ארוחה בבית ספר זקוקים לזה הכי הרבה.

And those are the same kids

ואלה אותם ילדים

who are going to be getting sick.

שיהיו חולים.

Those are the same kids who we should be taking care of.

אלה אותם ילדים שאנחנו צריכים לטפל בהם.

We can all make a difference.

כולנו יכולים לשנות -

That every single one of us,

כל אחד ואחת מאיתנו,

whether we have children,

אם יש לנו ילדים,

whether we care about children, whether we have nieces or nephews,

אם איכפת לנו מילדים, אם יש לנו אחיינים או אחייניות,

or anything --

או משהו -

that we can make a difference.

אנחנו יכולים לשנות.

Whether you sit down and eat a meal with your kids,

אם אתם אוכלים עם ילדיכם,

whether you take your kids, or grandchildren,

או אם אתם לוקחים את ילדיכם, נכדיכם,

or nieces and nephews shopping

אחייניכם או אחייניותיכם לקניות

to a farmers' market. Just do tastings with them.

בשוק איכרים - פשוט תטעמו איתם.

Sit down and care.

שבו ותפגינו דאגה.

And on the macro level,

וברמת המקרו,

we're in what seems to be

אנחנו במה שמצטייר

a 19-month presidential campaign,

כקמפיין נשיאותי בן 19 חודשים,

and of all the things we're asking

ומכל מה שאנחנו מבקשים

all of these potential leaders,

מאותם מנהיגים פוטנציאלים,

what about asking for the health of our children?

מה דעתכם לבקש בריאות עבור ילדינו? תודה רבה.

Thank you.

תודה רבה.