Sherwin Nuland: How electroshock therapy changed me

תרגום: Shlomo Adam עריכה: Yifat Adler

I'd like to do pretty much what I did the first time,

ברצוני לעשות מה שעשיתי בפעם הראשונה,

which is to choose a lighthearted theme.

שזה לבחור נושא קליל.

Last time, I talked about death and dying.

בפעם הקודמת שוחחתי על מוות וגסיסה.

(Laughter)

This time, I'm going to talk about mental illness.

והפעם אדבר על מחלות-נפש.

(Laughter)

(צחוק)

But it has to be technological,

אבל זה אמור להישמע טכנולוגי,

so I'll talk about electroshock therapy.

לכן אדבר על טיפול בהלם חשמלי.

(Laughter)

(צחוק)

You know, ever since man had any notion

מאז שלאדם היה מושג כלשהו

that some of his other people, his colleagues,

על כך שאנשים אחרים, חבריו לעבודה,

could be different, could be strange, could be severely depressed

עלולים להיות שונים או מוזרים,

להיות בדכאון חמור, או מה שאנו מזהים כיום כסכיזופרניה,

or what we now recognize as schizophrenia,

he was certain that this kind of illness had to come from evil spirits

הוא היה בטוח שסוג זה של חולי

מקורו ודאי ברוח רעה שנכנסה לגוף,

getting into the body.

So the way of treating these diseases in early times

לכן בזמנים קדומים, הטיפול במחלות אלה

was to, in some way or other, exorcise those evil spirits.

היה גירוש-שדים כזה או אחר,

And this is still going on, as you know.

וזה עדיין קיים, כפי שאתם יודעים.

But it wasn't enough to use the priests.

אך לא די היה להיעזר בכמרים.

When medicine became somewhat scientific, in about 450 BC,

כשהרפואה נעשתה מדעית במידת-מה,

ב-450 לפנה"ס בערך, עם היפוקרטס ושאר החבר'ה,

with Hippocrates and those boys,

they tried to look for herbs, plants

הם ניסו למצוא עשבים וצמחים

that would literally shake the bad spirits out.

שממש ינערו ויוציאו את הרוחות הרעות,

So they found certain plants that could cause convulsions.

והם מצאו צמחים מסוימים שגורמים לעוויתות.

And the herbals,

וספרי הבוטניקה עד שלהי ימי-הביניים,

the botanical books of up to the late Middle Ages, the Renaissance,

הרנסנס, מלאים במירשמים לגרימת עוויתות

are filled with prescriptions for causing convulsions

to shake the evil spirits out.

שינערו החוצה את הרוחות הרעות.

Finally, in about the 16th century,

לבסוף, בערך במאה ה-16,

a physician whose name was Theophrastus Bombastus Aureolus von Hohenheim --

רופא בשם תיאופרסטוס בומבסטוס אוריקולריס פון הוהנהיים

called Paracelsus, a name probably familiar to some people here --

המכונה "פרצלסוס", שם שוודאי מוכר לאחדים כאן,

(Laughter)

(צחוק)

good old Paracelsus --

פרצלסוס החביב...

found that he could predict the degree of convulsion

הוא מצא שביכולתו לחזות את עוצמת העוויתות

by using a measured amount of camphor to produce the convulsion.

אם ישתמש בכמות מדודה של קמפור (מור) להפקת העווית.

Can you imagine going to your closet, pulling out a mothball

זה כמו לגשת לארון,

לקחת כדור נפטלין וללעוס אותו כשאתם בדכאון.

and chewing on it if you're feeling depressed?

It's better than Prozac, but I wouldn't recommend it.

זה יותר טוב מפרוזק, אך איני ממליץ על כך.

(Laughter)

So, what we see in the 17th, 18th century

מה שאנו רואים במאות ה-17 וה-18 הוא

is the continued search for medications other than camphor that'll do the trick.

המשך חיפוש התרופות מלבד קמפור, שיעשו את הקסם הזה.

Well, along comes Benjamin Franklin,

ואז הגיע בנג'מין פרנקלין שכמעט וגרם לעצמו עוויתות

and he comes close to convulsing himself

with a bolt of electricity off the end of his kite.

בעזרת ברק מזנב העפיפון שלו.

And so people begin thinking in terms of electricity to produce convulsions.

ואנשים החלו לחשוב על חשמל כאמצעי לחולל עוויתות.

And then we fast-forward to about 1932,

נריץ קדימה ל-1932,

when three Italian psychiatrists who were largely treating depression

כששלושה פסיכיאטרים איטלקיים, שטיפלו הרבה בדיכאון,

began to notice among their patients, who were also epileptics,

שמו לב שכאשר חולי מחלת-הנפילה מבין חוליהם

לקו בהתקף, בסדרת התקפים,

that if they had a series of epileptic fits, a lot of them in a row --

התקפים רבים ברציפות, הדכאון לרוב שכך.

the depression would very frequently lift.

Not only would it lift, but it might never return.

ולא רק שכך, אלא לעתים נעלם לגמרי.

So they got very interested in producing convulsions,

והם החלו להתעניין מאד בדרכים לחולל עוויתות,

measured types of convulsions.

עוויתות מבוקרות.

וחשבו, "הרי יש לנו חשמל. נחבר מישהו לשקע.

And they thought,

"Well, we've got electricity, we'll plug somebody into the wall.

"זה תמיד מסמר את השיער ומטלטל מאד את האנשים"

That always makes hair stand up and people shake a lot."

So they tried it on a few pigs, and none of the pigs were killed.

הם ניסו זאת על כמה חזירים ואף חזיר לא נהרג.

So they went to the police and they said,

אז הם פנו למשטרה ואמרו,

"We know that at the Rome railroad station,

"אנו יודעים שבתחנת הרכבת של רומא

there are all these lost souls wandering around,

"משוטטות כל אותן נשמות אבודות

muttering gibberish.

"שממלמלות שטויות. תוכלו להביא לנו אחד מהם?"

Can you bring one of them to us?"

Someone who is, as the Italians say, "gagootz."

מישהו המכונה בפי האיטלקים "קאגוז."

So they found this "gagootz" guy,

אז הם מצאו את הבחור ה"קאגוז" הזה,

a 39-year-old man who was really hopelessly schizophrenic,

גבר בן 39, סכיזופרן חסר-תקווה,

who was known, had been known for months,

שהיה ידוע כמי שמזה חודשים ממש מטנף עצמו בצרכיו

to be literally defecating on himself,

talking nothing that made any sense,

ולא אומר שום דבר הגיוני,

and they brought him into the hospital.

והכניסו אותו לבית החולים.

So these three psychiatrists,

ושלושת הפסיכיאטרים האלה, אחרי הסתכלות בת שבועיים-שלושה,

after about two or three weeks of observation,

laid him down on a table,

השכיבו אותו על שולחן,

connected his temples to a very small source of current.

חיברו לרקותיו מקור זרם חלש ביותר,

They thought, "Well, we'll try 55 volts, two-tenths of a second.

וחשבו, "ננסה 55 וולט למשך שתי עשיריות השניה.

That's not going to do anything terrible to him."

זה לא יעולל לו שום דבר נורא." וכך עשו.

So they did that.

Well, I have the following from a firsthand observer,

את מה שאומר להלן שמעתי מעד ראיה,

who told me this about 35 years ago,

שסיפר לי זאת לפני 35 שנה,

when I was thinking about these things for some research project of mine.

כשחשבתי על הדברים האלה לצורך מחקר שלי.

He said, "This fellow" -- remember, he wasn't even put to sleep --

הוא אמר, "הבחור הזה" - זיכרו, הוא אפילו לא הורדם -

"after this major grand mal convulsion,

"אחרי התקף העוויתות הגדול,

sat right up,

התיישב, הביט בשלושת החבר'ה האלה ואמר,

looked at these three fellas and said,

'What the fuck are you assholes trying to do?'"

"מה לעזאזל אתם מנסים לעשות, יא חארות?"

(Laughter)

(צחוק)

If I could only say that in Italian.

לו רק יכולתי לומר זאת באיטלקית.

(Laughter)

(צחוק)

Well, they were happy as could be,

כך שהם היו נורא מאושרים,

because he hadn't said a rational word in the weeks of observation.

שהרי הוא לא אמר דבר-הגיון במשך כל שבועות ההסתכלות.

(Laughter)

(צחוק)

So they plugged him in again,

אז הם חיברו אותו שוב לחשמל,

and this time, they used 110 volts for half a second.

והפעם השתמשו ב-110 וולט למשך חצי שניה,

And to their amazement, after it was over,

ולתדהמתם, אחרי שזה הסתיים,

he began speaking like he was perfectly well.

הוא החל לדבר כאילו הוא בריא לגמרי.

He relapsed a little bit, they gave him a series of treatments,

היתה לו נסיגה קלה, הם נתנו לו סדרת טיפולים,

and he was essentially cured.

והוא בעצם נרפא.

But of course, having schizophrenia,

אך כמובן, מפני שהיתה לו סכיזופרניה,

within a few months, it returned.

בתוך כמה חודשים היא חזרה.

But they wrote a paper about this,

אך הם כתבו על כך מאמר,

and everybody in the western world began using electricity

וכולם בעולם המערבי החלו להשתמש בחשמל

to convulse people who were either schizophrenic

לגרימת עוויתות לסכיזופרניים או בעלי דכאון חמור.

or severely depressed.

It didn't work very well on the schizophrenics,

זה לא כל-כך הצליח עם הסכיזופרניים,

but it was pretty clear in the '30s and by the middle of the '40s

אך היה ברור למדי, בשנות ה-30 ועד אמצע שנות ה-40

that electroconvulsive therapy was very, very effective

שגרימת עוויתות בחשמל היא מאד מאד יעילה

in the treatment of depression.

לטיפול בדכאון.

And of course, in those days, there were no antidepressant drugs,

ואז לא היו כמובן תרופות נגד-דכאון,

and it became very, very popular.

וזה נעשה מאד פופולרי.

They would anesthetize people, convulse them ...

הם אילחשו את האנשים,

גרמו להם עוויתות, אך הקושי העיקרי היה

But the real difficulty was that there was no way to paralyze muscles.

שלא היתה דרך לשתק שרירים,

So people would have a real grand mal seizure.

והאנשים חטפו התקפי עוויתות חזקים,

Bones were broken; especially in old, fragile people, you couldn't use it.

עצמות נשברו, בפרט של אנשים זקנים ושבריריים,

אי-אפשר היה להשתמש בזה.

And then in the late 1950s, the so-called "muscle relaxants"

ואז בשנות ה-50 המאוחרות, רוקחים פיתחו סמי הרגעת-שרירים

were developed by pharmacologists,

and it got so that you could induce a complete convulsion,

וזה הגיע לכך שניתן היה לגרום עווית מלאה,

an electroencephalographic convulsion -- you could see it on the brain waves --

עווית אלקטרו-אנצפלוגרפית, שנראית בגלי המוח,

without causing any convulsion in the body

בלי לגרום לעווית בגוף, פרט לכיווץ בהונות.

except a little bit of twitching of the toes.

So again, it was very, very popular and very, very useful.

וזה שוב נעשה מאד פופולרי ומאד מועיל.

Well, you know, in the middle '60s, the first antidepressants came out.

כמו שאתם יודעים, באמצע שנות ה-60,

יצא הסם נוגד-הדכאון הראשון, "טופרניל".

Tofranil was the first.

In the late '70s, early '80s, there were others,

בשלהי שנות ה-70 ובתחילת ה-80 נוספו אחרים,

and they were very effective.

והם היו מאד אפקטיביים,

And patients' rights groups seemed to get very upset

וגופי הגנת זכויות-החולים התרגזו מאד

about the kinds of things that they would witness,

למראה הדברים להם היו עדים,

so the whole idea of electroconvulsive, electroshock therapy disappeared,

וכך נגנז כל רעיון הטיפול בעווית חשמלית ובהלם חשמלי

but has had a renaissance in the last 10 years.

אך הוא זכה לתחייה בעשר השנים האחרונות.

And the reason that it has had a renaissance

והסיבה לכך שהוא זכה לתחייה

is that probably about 10 percent of the people, severe depressives,

היא שכעשרה אחוזים מבעלי הדכאון החמור

do not respond, regardless of what is done for them.

לא מגיבים, ולא משנה מהו הטיפול.

Now why am I telling you this story at this meeting?

מדוע אני מספר לכם את הסיפור הזה במפגש הזה?

I'm telling you this story because, actually,

אני מספר לכם את הסיפור הזה כי בעצם

ever since Richard called me and asked me to talk about --

מאז שריצ'רד התקשר וביקש ממני לדבר --

as he asked all of his speakers --

כפי שביקש מכל המרצים שלו --

to talk about something that would be new to this audience

לדבר על משהו שיהיה חדש לקהל כאן,

that we had never talked about, never written about.

שטרם דיברנו עליו או כתבנו עליו,

I've been planning this moment.

אני תכננתי את הרגע הזה.

This reason really is that I am a man who, almost 30 years ago,

הסיבה האמיתית היא שאני אדם,

שלפני כמעט 30 שנה,

had his life saved by two long courses of electroshock therapy.

חייו ניצלו הודות לשתי סדרות ארוכות של טיפול בהלם חשמלי.

And let me tell you this story.

הבה ואספר לכם את הסיפור הזה.

I was, in the 1960s, in a marriage.

בשנות ה-60 הייתי במערכת נישואין... לתאר אותה במילה "רעה"

To use the word "bad" would be perhaps the understatement of the year.

יהיה ודאי לשון ההמעטה של השנה.

It was dreadful.

זה היה איום ונורא.

There are, I'm sure, enough divorced people in this room

אני בטוח שיש כאן מספיק גרושים

to know about the hostility, the anger, who knows what.

שמכירים את העוינות, הזעם ומי יודע מה עוד.

Being someone who had had a very difficult childhood,

כמי שהיתה לו ילדות קשה ביותר

והתבגרות קשה ביותר,

a very difficult adolescence --

it had to do with not quite poverty, but close.

- לא היה שם ממש עוני, אבל זה היה די קרוב לכך.

It had to do with being brought up in a family where no one spoke English,

זה היה לגדול במשפחה שלא דיברו בה אנגלית,

no one could read or write English.

לא קראו או כתבו באנגלית.

It had to do with death and disease and lots of other things.

היו שם מוות ומחלות והרבה דברים אחרים

I was a little prone to depression.

כך שהיתה לי נטיה קלה לדכאון.

So, as things got worse, as we really began to hate each other,

כשהמצב החמיר והתחלנו ממש לשנוא זה את זה,

I became progressively depressed over a period of a couple of years

נעשיתי יותר ויותר מדוכא לאורך כשנתיים,

trying to save this marriage,

כשניסיתי להציל את הנישואין האלה,

which was inevitably not to be saved.

שללא ספק לא נועדו להצלה.

Finally, I would schedule -- all my major surgical cases,

לבסוף נהגתי לקבוע את הניתוחים הגדולים שלי

I was scheduling them for 12, one o'clock in the afternoon,

ל-12 או אחת בצהריים,

because I couldn't get out of bed before about 11 o'clock.

כי לא יכולתי לצאת מהמיטה לפני 11 בבוקר.

Anybody who's been depressed here knows what that's like.

כל מי שהיה מדוכא כאן יודע איך זה.

לא יכולתי אפילו למשוך מעלי את השמיכה.

I couldn't even pull the covers off myself.

Well, you're in a university medical center,

אז אתה נמצא במרכז רפואי אוניברסיטאי,

where everybody knows everybody.

שבו כולם מכירים את כולם, ולקולגות שלי ברור מה קורה,

And it's perfectly clear to my colleagues, so my referrals began to decrease.

כך שהפנו אלי פחות ופחות חולים.

As my referrals began to decrease,

וככל שהפנו אלי פחות חולים,

I clearly became increasingly depressed,

ברור שנעשיתי יותר ויותר מדוכא,

until I thought, "My God, I can't work anymore."

עד שחשבתי, אלוהים, איני מסוגל לעבוד יותר.

And, in fact, it didn't make any difference,

ולמעשה זה לא שינה דבר

because I didn't have any patients anymore.

כי כבר לא היו לי חולים.

So, with the advice of my physician,

אז בעצת רופאי,

I had myself admitted to the acute care psychiatric unit

אשפזתי את עצמי ביחידה הפסיכיאטרית למקרים חמורים

of our university hospital.

בביה"ח האוניברסיטאי שלנו. והקולגות שלי, שהכירו אותי

And my colleagues, who had known me since medical school,

מביה"ס לרפואה, אמרו: "אל תדאג, שפּ, תוך חודש וחצי

in that place, said, "Don't worry, Shep.

Six weeks, you're back in the operating room.

"תחזור לחדר הניתוחים. הכל יהיה בסדר גמור."

Everything's going to be great."

Well, you know what bovine stercus is?

אתם יודעים מה זו צואת פּרים?

That proved to be a lot of bovine stercus.

התברר שזו היתה הרבה צואת פּרים.

(Laughter)

(צחוק)

I know some people who got tenure in that place with lies like that.

אני מכיר כאלה שזכו לקבל שם קביעות בעזרת שקרים כאלה.

(Laughter)

(צחוק)

(Laughter and applause)

So I was one of their failures.

אז אני הייתי אחד הכשלונות שלהם.

But it wasn't that simple,

אך זה לא היה כל כך פשוט, כי כשעזבתי את המחלקה,

because by the time I got out of that unit,

I was not functional at all.

כלל לא תיפקדתי.

I could hardly see five feet in front of myself.

בקושי יכולתי לראות למרחק של מטר וחצי,

I shuffled when I walked. I was bowed over.

גררתי רגליים בהליכה, הייתי שחוח,

I rarely bathed.

כמעט לא התרחצתי. לעתים לא התגלחתי. זה היה נורא.

I sometimes didn't shave.

It was dreadful.

And it was clear -- not to me,

והיה ברור - לא לי,

because nothing was clear to me at that time anymore --

כי אז כלום כבר לא היה לי ברור --

that I would need long-term hospitalization

שאזדקק לאשפוז ממושך

in that awful place called a "mental hospital."

במקום הנורא הזה, הקרוי "בית-חולים לחולי נפש"

So I was admitted, in the spring of 1973,

וכך אושפזתי באביב 1973,

to the Institute of Living, which used to be called the Hartford Retreat.

ב"מכון החיים" שנקרא פעם "בית הבראה הרטפורד".

It was founded in the 18th century,

הוא נוסד במאה ה-18,

the largest psychiatric hospital in the state of Connecticut,

והיה ביה"ח הפסיכיאטרי הגדול ביותר במדינת קונטיקט,

other than the huge public hospitals that existed at that time.

פרט לבתי החולים הציבוריים הענקיים של אז.

And they tried everything they had.

והם ניסו את כל מה שהיה להם.

They tried the usual psychotherapy.

הם ניסו פסיכותרפיה רגילה.

They tried every medication available in those days.

הם ניסו את כל התרופות של אותם ימים.

And they did have Tofranil and other things -- Mellaril, who knows what.

"טופרניל" ודברים נוספים, "מלריל" ומי יודע מה עוד,

Nothing happened except that I got jaundiced from one of these things.

לא קרה כלום, רק חטפתי צהבת מאחת מהן.

And finally,

ולבסוף, בגלל שהייתי מפורסם בקונטיקט,

because I was well-known in Connecticut,

they decided they better have a meeting of the senior staff.

הם החליטו לכנס פגישה של הסגל הבכיר.

All the senior staff got together, and I later found out what happened.

כל הסגל הבכיר התאסף, ומאוחר יותר נודע לי מה קרה.

They put all their heads together,

הם שילבו יחד את כל חוכמתם והחליטו

and they decided that there was nothing that could be done

שלא ניתן לעשות דבר עבור המנתח הזה,

for this surgeon who had essentially separated himself from the world,

שבעצם הרחיק עצמו מהעולם.

who by that time had become so overwhelmed,

ושבאותה העת נעשה כה מוצף,

not just with depression and feelings of worthlessness and inadequacy,

לא רק בדכאון ובתחושות של היותו חסר-ערך וחריג,

but with obsessional thinking,

אלא גם בחשיבה כפייתית,

obsessional thinking about coincidences.

חשיבה כפייתית בנוגע לצירופי-מקרים.

And there were particular numbers that every time I saw them,

במיוחד היו מספרים מסוימים, שתמיד כשראיתי אותם

just got me dreadfully upset, all kinds of ritualistic observances ...

גרמו לי אי-שקט נורא. כל מיני התנהגויות טקסיות --

just awful, awful stuff.

נורא. פשוט נורא.

Remember when you were a kid, and you had to step on every line?

זוכרים בילדותכם, כשהייתם מוכרחים לדרוך על הקוים?

Well, I was a grown man who had all of these rituals,

אז אני הייתי מבוגר שיש לו כל הטקסים האלה,

and it got so there was a throbbing, there was a ferocious fear in my head.

וזה הגיע לדפיקות-לב חזקות, פחד פרוע בתוך הראש,

You've seen this painting by Edvard Munch, "The Scream."

ראיתם את ציורו של אדוארד מונק,

"הצעקה". "הצעקה". כל רגע היה צעקה.

Every moment was a scream; it was impossible.

זה היה בלתי-נסבל. והם החליטו שאין לכך מרפא,

So they decided there was no therapy, there was no treatment.

But there was one treatment,

ואין לכך שום טיפול. אבל היה טיפול אחד,

which actually had been pioneered at the Hartford Hospital

שהחלוץ בו היה בי"ח הרטפורד עצמו בשנות ה-40,

in the early 1940s,

and you can imagine what it was: it was prefrontal lobotomy.

ואתם ודאי מתארים לעצמכם מהו: כריתת אונת המצח.

(Imitates a popping sound)

So they decided -- I didn't know this, again, I found this out later --

אז הם החליטו -- שוב, לא ידעתי על זה,

זה נודע לי מאוחר יותר --

that the only thing that could be done

שהדבר היחיד שניתן לעשות

was for this 43-year-old man to have a prefrontal lobotomy.

למען בן ה-43 הזה הוא כריתת אונת המצח.

Well, as in all hospitals,

וכמו בכל בית חולים, היה רופא מהצוות

there was a resident assigned to my case.

שהוקצה למקרה שלי. הוא היה בן 27,

He was 27 years old,

and he would meet with me two or three times a week.

ונהג להיפגש עימי פעמיים או שלוש בשבוע.

And of course, I had been there, what, three or four months at the time.

ואז כמובן הייתי שם כבר שלושה-ארבעה חודשים.

He asked to meet with the senior staff, and they agreed to meet with him,

הוא ביקש להיפגש עם הסגל הבכיר והם הסכימו לפגשו

because he was very well thought of in that place.

כי מאד העריכו אותו שם.

הם צפו לו עתיד מזהיר.

They thought he had a really extraordinary future.

והוא התחפר בעמדתו כשאמר,

And he dug in his heels and said,

"No. I know this man better than any of you.

"לא. אני מכיר אותו טוב מכולכם. נפגשתי איתו שוב ושוב.

I have met with him over and over again.

You've just seen him from time to time. You've read reports and so forth.

"אתם רואים אותו רק מפעם לפעם, קוראים דוחות וכו',

I really honestly believe that the basic problem here is pure depression,

"אני מאמין בכנות שהבעיה היסודית היא דכאון בלבד,

and all of the obsessional thinking comes out of it.

"ושכל החשיבה הכפייתית נובעת מזה.

And you know, of course, what'll happen if you do a prefrontal lobotomy.

"ואתם הרי יודעים מה יקרה אם תכרתו את אונת המצח.

Any of the results along the spectrum,

"הכל עלול לקרות;

from pretty bad to terrible, terrible, terrible, is going to happen.

"החל מרע-למדי, ועד רע ואיום ונורא.

If he does the best he can,

"במקרה הטוב ביותר,

he will have no further obsessions,

"הוא לא יסבול יותר מכפייתיות,

probably no depression,

"ואולי גם לא מדכאון, אך האפקט שלו ייחלש,

but his affect will be dulled,

he will never go back to surgery,

"הוא לעולם לא ישוב לנתח,

he will never be the loving father that he was to his two children,

"לעולם לא ישוב להיות אב אוהב לשני ילדיו,

his life will be changed.

"חייו ישתנו.

If he has the usual result,

"ואם תהיה לו התוצאה הרגילה, זה ייגמר כמו ב'קן הקוקיה',

he'll end up like 'One Flew Over the Cuckoo's Nest.'

And you know about that, just essentially in a stupor the rest of his life."

"וברור לכם מה זה אומר: קהות-חושים עד סוף ימיו."

"Well," he said, "can't we try a course of electroshock therapy?"

הוא אמר, "מדוע שלא ננסה סדרת טיפולים בהלם חשמלי?"

And you know why they agreed?

ואתם יודעים מדוע הם הסכימו? כדי לרצות אותו.

They agreed to humor him.

They just thought, "Well, we'll give a course of 10.

הם פשוט חשבו, "נו, ניתן לזה סדרה של עשרה.

So we'll lose a little time. Big deal. It doesn't make any difference."

"נפסיד קצת זמן. אז מה. זה לא ישנה הרבה."

So they gave the course of 10,

אז הם נתנו את סדרת עשרת הטיפולים,

and the first -- the usual course, incidentally, was six to eight,

ובראשון -- אגב, הסדרה הרגילה היתה בין ששה לשמונה.

היא עודנה בין ששה לשמונה טיפולים --

and still is six to eight --

plugged me into the wires, put me to sleep, gave me the muscle relaxant.

הם חיברו אותי לחוטים, הרדימו אותי,

נתנו לי סם הרפיה לשרירים.

Six didn't work. Seven didn't work. Eight didn't work.

הטיפול השישי לא עבד, השביעי לא עבד, השמיני לא עבד...

At nine, I noticed --

בתשיעי שמתי לב --

it's wonderful that I could notice anything --

וזה נפלא שיכולתי בכלל לשים לב למשהו,

I noticed a change.

השגחתי בשינוי, ובעשירי השגחתי בשינוי ממשי,

And at 10, I noticed a real change.

And he went back to them,

אז הוא חזר אליהם, והם הסכימו לעוד עשרה.

and they agreed to do another 10.

Again, not a single one of them --

שוב, איש מהם --

I think there are about seven or eight of them --

אני חושב שהם היו שבעה או שמונה רופאים --

לא חשב שזה יעזור. הם חשבו שזהו שינוי זמני.

thought this would do any good.

They thought this was a temporary change.

אך הפלא ופלא:

But, lo and behold, by 16, by 17,

בטיפולים מס' 16 וב-17 כבר חל שינוי מוחשי בהרגשתי.

there were demonstrable differences in the way I felt.

By 18 and 19, I was sleeping through the night.

אחרי מס' 18 ו-19 ישנתי כל הלילה.

And by 20, I had the sense, I really had the sense,

ואחרי מס' 20 היתה לי הרגשה, היתה לי ממש הרגשה,

שאוכל להתגבר על זה.

that I could overcome this,

that I was now strong enough that by an act of will,

שכעת אני חזק עד כדי כך, שבכוח הרצון

I could blow the obsessional thinking away.

אוכל להעיף לעזאזל את החשיבה הכפייתית.

I could blow the depression away.

אוכל להעיף מעלי את הדכאון.

And I've never forgotten -- I never will forget --

ומעולם לא שכחתי -- לעולם לא אשכח --

standing in the kitchen of the unit --

את עצמי, עומד לבדי במטבח של המחלקה --

it was a Sunday morning in January of 1974 --

זה היה בבוקר יום ראשון בינואר 1974 --

standing in the kitchen by myself and thinking,

עומד לבד במטבח וחושב, "עכשיו יש לי הכוח לעשות זאת."

"I've got the strength now to do this."

It was as though those tightly coiled wires in my head had been disconnected,

כאילו שהקפיצים המהודקים שבראשי השתחררו,

and I could think clearly.

ויכולתי לחשוב בבהירות.

But I need a formula.

אך אני זקוק לנוסחה, למשהו שאותו אומר לעצמי

I need some thing to say to myself

when I begin thinking obsessionally, obsessively.

למקרה שאתחיל לחשוב בכפייתיות.

Well, the Gilbert and Sullivan fans in this room

ובכן, חובבי גילברט וסאליבן באולם

will remember "Ruddigore,"

זוכרים ודאי את "רודיגור" ואת מרגרט המשוגעת,

and they will remember Mad Margaret,

and they will remember that she was married

ושהיא נישאה לבחור בשם סר דספארד מורגאטרויד.

to a fella named Sir Despard Murgatroyd.

And she used to go nuts every five minutes or so in the play.

ושבמחזה היא משתגעת בערך כל חמש דקות,

And he said to her, "We must have a word to bring you back to reality,

והוא אמר לה, "אנו זקוקים למילה שתחזירך למציאות,

and the word, my dear, will be 'Basingstoke.'"

"והמילה, יקירתי, תהיה 'בייסינגסטוק'."

So every time she got a little nuts, he would say, "Basingstoke!"

אז בכל פעם שהשתגעה קצת,

הוא אמר, "בייסינגסטוק!" והיא אמרה,

And she would say, "Basingstoke, it is!" And she'd be fine for a little while.

"אכן, בייסינגסטוק!" ולזמן-מה היא היתה בסדר.

(Laughter)

Well, you know, I'm from the Bronx. I can't say "Basingstoke."

אבל אני מהברונקס, ואני לא יכול לומר "בייסינגסטוק".

(Laughter)

(צחוק)

But I had something better.

אבל היה לי משהו מוצלח יותר.

And it was very simple.

משהו פשוט מאד.

It was, "Ah, fuck it!"

זה היה, "אה, על הזין!"

(צחוק)

(Laughter)

Much better than "Basingstoke,"

הרבה יותר טוב מ"בייסינגסטוק".

at least for me.

לפחות עבורי. וזה עבד! חי אלוהים, זה עבד.

And it worked! My God, it worked.

Every time I would begin thinking obsessionally --

בכל פעם שהתחלתי לחשוב בצורה כפייתית --

again, once more, after 20 shock treatments --

שוב, אחרי עוד 20 טיפולים בהלם חשמלי --

I would say, "Ah, fuck it."

הייתי אומר, "אה, על הזין."

And things got better and better,

והמצב הלך והשתפר,

and within three or four months,

ותוך שלושה או ארבעה חודשים,

I was discharged from that hospital.

שוחררתי מבית החולים והצטרפתי לקבוצת מנתחים

I joined a group of surgeons, where I could work with other people,

שם יכולתי לעבוד עם אנשים נוספים בקהילה,

in a community, not in New Haven, but fairly close by.

לא בניו-הייבן, אך די קרוב.

I stayed there for three years.

שהיתי שם שלוש שנים.

At the end of three years, I went back to New Haven,

בתום שלוש השנים האלה חזרתי לניו-הייבן,

had remarried by that time.

הייתי כבר נשוי בשנית.

I brought my wife with me, actually, to make sure I could get through this.

בעצם, הבאתי הנה את אשתי, כדי להבטיח שאוכל לעבור את זה בשלום.

My children

ילדי חזרו לגור איתנו.

came back

to live with us.

We had two more children after that.

ילדנו עוד שני ילדים.

Resuscitated the career,

השבנו לחיים את הקריירה שלי, אפילו טוב מבעבר.

even better than it had been before.

Went right back into the university

חזרתי ישר לאוניברסיטה

and began to write books.

והתחלתי לכתוב ספרים.

Well, you know,

ובכן, אלו היו חיים נפלאים.

it's been a wonderful life.

It's been, as I said, close to 30 years.

כמו שאמרתי, קרוב ל-30 שנה.

I stopped doing surgery about six years ago

לפני כשש שנים הפסקתי לנתח,

and became a full-time writer, as many people know.

ונעשיתי לסופר במשרה מלאה, כפי שרבים יודעים.

But it's been very exciting. It's been very happy.

אך זה היה מאד מרגש, מלא אושר.

Every once in a while, I have to say, "Ah, fuck it."

אחת לכמה זמן עלי לומר, "על הזין."

Every once in a while, I get somewhat depressed and a little obsessional.

מידי פעם בפעם אני נעשה מדוכא וכפייתי מעט.

כך שלא השתחררתי לגמרי מזה.

So, I'm not free of all of this.

But it's worked. It's always worked.

אך זה עבד. זה תמיד עבד.

Why have I chosen,

מדוע, אחרי שמעולם לא סיפרתי זאת, בחרתי לדבר על כך כעת?

after never, ever talking about this,

to talk about it now?

Well, those of you who know some of these books

אלה מכם שמכירים כמה מהספרים האלה

know that one is about death and dying,

יודעים שאחד עוסק במוות ובגסיסה.

one is about the human body and the human spirit,

אחד עוסק בגוף האנושי וברוח האנושית,

one is about the way mystical thoughts are constantly in our minds.

אחד עוסק בכך שהמחשבה המיסטית תמיד בתודעתנו,

And they have always to do with my own personal experiences.

וכולם תמיד עוסקים בנסיון החיים האישי שלי

One might think reading these books --

כשקוראים ספרים אלה אפשר לחשוב --

and I've gotten thousands of letters about them

- וקיבלתי אלפי מכתבים בקשר אליהם

by people who do think this --

מאנשים שחושבים כך -

that, based on my life's history as I portray it in the books,

שעל סמך ההיסטוריה האישית שלי, שתיארתי בספרי,

my early life's history,

ההיסטוריה המוקדמת שלי, שאני אדם שהתגבר על קושי,

I am someone who has overcome adversity,

that I am someone who has drunk -- drank? -- drunk

שאני מישהו ששתה

of the bitter dregs of near-disaster in childhood

ממי-המדמנה של כמעט-אסון בילדותו,

and emerged not just unscathed but strengthened.

ולא רק שיצא בלא-פגע, אלא אף התחזק.

I really have it figured out

שאכן תפסתי את העניין, ולכן אני יכול לייעץ לאנשים

so that I can advise people about death and dying,

בנוגע למוות וגסיסה, ולדבר על מיסטיקה והרוח האנושית.

so that I can talk about mysticism

and the human spirit.

And I've always felt guilty about that.

ותמיד חשתי אשמה בגלל זה.

I've always felt that somehow I was an impostor,

תמיד חשתי כמתחזה,

because my readers don't know what I have just told you.

מפני שקוראי לא יודעים את מה שזה עתה סיפרתי לכם.

It's known by some people in New Haven, obviously,

ברור שזה ידוע לכמה אנשים בניו-הייבן,

but it is not generally known.

אך זה איננו נחלת הרבים.

So one of the reasons that I have come here to talk about this today

כך שאחת הסיבות שבאתי היום לכאן לדבר על זה

is to -- frankly, selfishly --

היא להסיר מעלי בכנות ובאנוכיות את הנטל הזה, כדי שכולם יידעו

unburden myself and let it be known

that this is not an untroubled mind that has written all of these books.

שלא מוח חופשי ממצוקה הוא שכתב את כל אותם ספרים.

But more importantly, I think,

אך חשובה יותר לדעתי,

is the fact that a very significant proportion of people in this audience

היא העובדה שרבים כאן בקהל

are under 30,

הם בני פחות מ-30,

and there are many, of course, who are well over 30.

ורבים, כמובן, מבוגרים הרבה יותר מ-30.

For people under 30,

למען בני ה-30 ומטה, ונראה לי שאלה כמעט כולכם -

and it looks to me like almost all of you, I would say all of you,

- הייתי אומר שכולכם -

are either on the cusp of a magnificent and exciting career

אתם או על סף קריירה נפלאה ומרגשת,

or right into a magnificent and exciting career:

או בעיצומה של קריירה נפלאה ומרגשת;

anything can happen to you.

הכל יכול לקרות לכם. דברים משתנים.

Things change.

Accidents happen.

תאונות קורות. משהו מן הילדות חוזר לרדוף אתכם,

Something from childhood comes back to haunt you.

You can be thrown off the track.

אתם עלולים להיזרק מהפסים.

I hope it happens to none of you,

אני מקווה שזה לא יקרה לאיש מכם,

but it will probably happen to a small percentage of you.

אבל זה כנראה יקרה לאחדים מכם.

To those to whom it doesn't happen, there will be adversities.

גם לאלו שזה לא יקרה להם, ודאי יהיו קשיים.

If I, with the bleakness of spirit -- with no spirit --

אם אני, בעגמומיות הרוח,

ללא רוח, כפי שהייתי בשנות ה-70,

that I had in the 1970s,

and no possibility of recovery

וללא אפשרות להחלים,

as far as that group of very experienced psychiatrists thought,

ככל שסברה קבוצת פסיכיאטרים מנוסים מאד,

if I can find my way back from this,

אם אני הצלחתי למצוא את דרכי בחזרה משם,

believe me, anybody can find their way back

האמינו לי, כולם ימצאו את דרכם בחזרה

from any adversity that exists in their lives.

מכל צרה שתתרגש עליהם בחיים.

And for those who are older,

ולמבוגרים יותר מביניכם,

who have lived through perhaps not something as bad as this,

שאולי לא עברו דברים רעים כאלה,

but who have lived through difficult times,

אך בהחלט עברו זמנים קשים,

perhaps where they lost everything, as I did,

ואולי איבדו הכל, כמוני, והחלו מחדש,

and started out all over again:

חלק מהדברים נשמעים מוכרים מאד.

some of these things will seem very familiar.

There is recovery.

יש החלמה.

There is redemption.

יש גאולה.

And there is resurrection.

ויש תחיה.

There are resurrection themes

בכל חברה יש מוטיבים של תחיה שטרם נחקרו,

in every society that has ever been studied,

and it is because not just only do we fantasize

ולא רק בגלל שאנו מפנטזים על אפשרות התחייה וההחלמה,

about the possibility of resurrection and recovery,

but it actually happens.

אלא כי זה באמת קורה. וזה קורה הרבה.

And it happens a lot.

Perhaps the most popular resurrection theme,

אולי מוטיב התחייה הפופולארי ביותר מלבד המוטיבים הדתיים,

outside of specifically religious ones,

is the one about the phoenix, the ancient story of the phoenix,

הוא של הפניקס, הסיפור העתיק על הפניקס

who, every 500 years,

אשר מידי 500 שנה קם לתחייה מאפרו,

resurrects itself from its own ashes

to go on to live a life

ושב לחיות חיים

that is even more beautiful than it was before.

שהם אף יותר יפים מבעבר.

Richard, thanks very much.

ריצ'רד, תודה רבה.