Rachel Armstrong: Architecture that repairs itself?

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Sigal Tifferet

All buildings today have something in common.

לכל הבניינים היום יש משהו משותף.

They're made using Victorian technologies.

הם בנויים בשיטות ויקטוריאניות.

This involves blueprints,

זה כולל תוכניות,

industrial manufacturing

יצור תעשייתי

and construction using teams of workers.

ובנייה עם צוותים של עובדים.

All of this effort results in an inert object.

כל המאמץ הזה מסתכם בחפצים חסרי תנועה.

And that means that there is a one-way transfer of energy

וזה אומר שיש דרך אחת להעביר אנרגיה

from our environment into our homes and cities.

מהסביבה שלנו לבתים ולערים שלנו.

This is not sustainable.

זה לא בר קיימא.

I believe that the only way that it is possible for us

אני מאמינה שהדרך היחידה בה זה אפשרי בשבילנו

to construct genuinely sustainable homes and cities

ליצור בתים וערים שיהיו ממש בני קיימא

is by connecting them to nature,

היא על ידי חיבורם לטבע,

not insulating them from it.

לא לבודד אותם ממנו.

Now, in order to do this, we need the right kind of language.

עכשיו, כדי לעשות זאת, אנחנו צריכים את השפה הנכונה.

Living systems are in constant conversation

מערכות חיות נמצאות בשיח רציף

with the natural world,

עם עולם הטבע,

through sets of chemical reactions called metabolism.

דרך תגובות כימיות שנקראות מטבוליזם.

And this is the conversion of one group of substances

וזה המרה של סוג אחד של חומרים

into another, either through

לאחר, או דרך

the production or the absorption of energy.

יצור או ספיגה של אנרגיה.

And this is the way in which living materials

וזו הדרך בה חומרים חיים

make the most of their local resources

מנצלים את המשאבים המקומיים

in a sustainable way.

בדרך ברת קיימא.

So, I'm interested in the use of

אז, אני מתעניינת בשימוש של

metabolic materials for the practice of architecture.

חומרים מטאבוליים למטרת ארכיטקטורה.

But they don't exist. So I'm having to make them.

אבל הם לא קיימים. אז אני צריכה ליצור אותם.

I'm working with architect Neil Spiller

אני עובדת עם הארכיטקט ניל ספילר

at the Bartlett School of Architecture,

בבית הספר לארכיטקטורה ברטלט.

and we're collaborating with international scientists

ואנחנו משתפים פעולה עם מדענים בינלאומיים

in order to generate these new materials

כדי ליצור את החומרים החדשים האלה

from a bottom up approach.

בגישת מלמטה למעלה.

That means we're generating them from scratch.

זה אומר שאנחנו מייצרים אותם מהתחלה.

One of our collaborators is chemist Martin Hanczyc,

אחד מהשותפים שלנו הוא כימאי בשם מרטין הינקזייק,

and he's really interested in the transition from

והוא מאוד מתעניין במעבר

inert to living matter.

מחומר דומם לחי.

Now, that's exactly the kind of process that I'm interested in,

עכשיו, זה בדיוק התהליך שאני מעוניינת בו,

when we're thinking about sustainable materials.

כשאנחנו חושבים על חומרים ברי קיימא.

So, Martin, he works with a system called the protocell.

אז, מרטין, הוא עובד עם מערכת שנקראת פרוטוסל.

Now all this is -- and it's magic --

עכשיו כל זה -- וזה קסם --

is a little fatty bag. And it's got a chemical battery in it.

זה תיק קטן ושמן. ויש בו סוללה כימיקלית.

And it has no DNA.

ואין בו DNA.

This little bag is able to conduct itself

התיק הקטן יכול להוליך את עצמן

in a way that can only be described as living.

בדרך שאפשר לתאר אותה רק כחיים.

It is able to move around its environment.

הוא מסוגל לזוז בסביבה שלו.

It can follow chemical gradients.

הוא יכול לעקוב אחרי שיפועים כימיקליים.

It can undergo complex reactions,

הוא יכול לעבור תגובות מורכבות,

some of which are happily architectural.

חלק מהם הן לשמחתנו ארכיטקטורליות.

So here we are. These are protocells,

אז הנה אנחנו. אלה פרוטוסלים,

patterning their environment.

בונים תבניות בסביבה שלהם.

We don't know how they do that yet.

אנחנו לא יודעים עדיין איך הם עושים את זה.

Here, this is a protocell, and it's vigorously shedding this skin.

כאן, זה פרוטוסל, והוא משיל את עורו נמרצות.

Now, this looks like a chemical kind of birth.

עכשיו, זה נראה כמו סוג של לידה כימיקלית.

This is a violent process.

זה תהליך אלים.

Here, we've got a protocell to extract carbon dioxide

כאן, יש לנו פרוטוסל כדי להוציא פחמן דו חמצני

out of the atmosphere

מהאטמוספרה

and turn it into carbonate.

ולהפוך אותו לפחמה.

And that's the shell around that globular fat.

וזה התרמיל מסביב לשומן המעוגל הזה.

They are quite brittle. So you've only got a part of one there.

הם די פריכים. אז יש רק חלק מאחד שם.

So what we're trying to do is, we're trying to push these technologies

אז מה שאנחנו מנסים לעשות זה, אנחנו מנסים לדחוף את הטכנולוגיות האלה

towards creating bottom-up construction approaches

לכדי שיטת יצירה מלמטה

for architecture,

לארכיטקטורה,

which contrast the current, Victorian, top-down methods

שמנוגדת לשיטה הויקטוריאנית העכשוית שלמלמעלה למטה

which impose structure upon matter.

שמאלצת מבנה על חומר.

That can't be energetically sensible.

זה לא יכול להיות הגיוני אנרגטית.

So, bottom-up materials

אז, חומרים שבאים מלמטה

actually exist today.

באמת קיימים היום.

They've been in use, in architecture, since ancient times.

הם היו בשימוש, בארכיטקטורה, מאז הזמנים העתיקים.

If you walk around the city of Oxford, where we are today,

אם תלכו בעיר אוקספורד, בה אנחנו נמצאים היום,

and have a look at the brickwork,

ותביטו בעבודת הלבנים,

which I've enjoyed doing in the last couple of days,

מה שנהניתי לעשות במשך הימים האחרונים,

you'll actually see that a lot of it is made of limestone.

אתם תראו בעצם שהרבה מהן עשויות מאבן גיר.

And if you look even closer,

ואם תביטו עוד יותר מקרוב,

you'll see, in that limestone, there are little shells

תראו, בתוך אבן הגיר, יש קונכיות קטנות

and little skeletons that are piled upon each other.

ושלדים קטנים שערומים אחד על השני.

And then they are fossilized over millions of years.

ואז הם מתאבנים במשך מליוני שנים.

Now a block of limestone, in itself,

עכשיו לבנת אבן גיר, בעצמה,

isn't particularly that interesting.

לא ממש מעניינת.

It looks beautiful.

היא נראית נפלא.

But imagine what the properties of this limestone block might be

אבל תדמיינו מה התכונות של לבנת אבן הגיר היו יכולות להיות

if the surfaces were actually

אם המשטחים היו בעצם

in conversation with the atmosphere.

בדיאלוג עם האטמוספירה.

Maybe they could extract carbon dioxide.

אולי הם היו יכולים לחלץ פחמן דו חמצני.

Would it give this block of limestone new properties?

האם זה יתן ללבנת אבן הגיר הזו תכונות חדשות?

Well, most likely it would. It might be able to grow.

אז, כנראה שכן. היא אולי תוכל לגדול.

It might be able to self-repair, and even respond

היא אולי תוכן לתקן את עצמה, ואפילו להגיב

to dramatic changes

לשינויים דרמטיים

in the immediate environment.

בסביבה הקרובה.

So, architects are never happy

אז, ארכיטקטים אף פעם לא שמחים

with just one block of an interesting material.

עם רק לבנה אחת של חומר מעניין.

They think big. Okay?

הם חושבים בגדול. אוקי?

So when we think about scaling up metabolic materials,

אז כשאנחנו חושבים על להגדיל בקנה מידה חומרים מטבוליים,

we can start thinking about ecological interventions

אנחנו יכולים להתחיל לחשוב על התערבויות אקולוגיות

like repair of atolls,

כמו תיקון שוניות,

or reclamation of parts of a city

או השבחה של חלקים של עיר

that are damaged by water.

שניזוקו ממים.

So, one of these examples

אז, אחת מהדוגמאות האלה

would of course be the historic city of Venice.

תהיה העיר העתיקה ונציה.

Now, Venice, as you know, has a tempestuous relationship with the sea,

עכשיו, לונציה, אתם יודעים, יש יחסים מורכבים עם הים,

and is built upon wooden piles.

והיא בנוייה על עמודים מעץ.

So we've devised a way by which it may be possible

אז הגינו תוכנית שאיתה יהיה אפשרי

for the protocell technology that we're working with

לטכנולוגיית הפרוטוסלים שאנחנו עובדים איתה

to sustainably reclaim Venice.

להשביח חלקים של העיר בצורה ברת קיימא.

And architect Christian Kerrigan

והארכיטקט כריסטיאן קריגן

has come up with a series of designs that show us

הגה שורה של עיצובים שמראים לנו

how it may be possible to actually grow a limestone reef

איך זה יהיה אפשרי לגדל בעצם שונית אבן גיר

underneath the city.

מתחת לעיר.

So, here is the technology we have today.

אז, זו הטכנולוגיה שיש לנו היום.

This is our protocell technology,

זו טכנולוגיית הפרוטוסל שלנו.

effectively making a shell, like its limestone forefathers,

שבעצם יוצרת קונכיות, כמו אבות אבן הגיר,

and depositing it in a very complex environment,

ומפקידה אותה בסביבה מאוד מורכבת,

against natural materials.

על חומרים טבעיים.

We're looking at crystal lattices to see the bonding process in this.

אנחנו מסתכלים על סבכות קריסטל כדי לראות את תהליך הקישור בזה.

Now, this is the very interesting part.

עכשיו, זה חלק מאוד מעניין.

We don't just want limestone dumped everywhere in all the pretty canals.

אנחו לא רוצים רק אבן גיר מושלכת בכל מקום בכל התעלות היפות.

What we need it to do is to be

מה שאנחנו צריכים שזה יעשה זה להיות

creatively crafted around the wooden piles.

מעוצב באופן יצירתי מסביב לעמודי העץ.

So, you can see from these diagrams that the protocell is actually

אז, אתם יכולים לראות מהשרטוטים האלה שהפרוטוסל בעצם

moving away from the light,

מתרחק מהאור,

toward the dark foundations.

לעבר היסודות החשוכים.

We've observed this in the laboratory.

ראינו את זה במעבדה.

The protocells can actually move away from the light.

הפרוטוסלים האלה יכולים בעצם להתרחק מהאור.

They can actually also move towards the light. You have to just choose your species.

הם יכולים בעצם לזוז גם אל האור. צריך רק לבחור את המין.

So that these don't just exist as one entity,

אז הם לא מתקיימים רק כישות אחת.

we kind of chemically engineer them.

אנחנו בעצם מהנדסים אותם כימית.

And so here the protocells are depositing their limestone

אז כאן הפרוטוסלים משקיעים את אבן הגיר שלהם

very specifically, around the foundations of Venice,

בצורה מאוד ספציפית, מסביב ליסודות בונציה,

effectively petrifying it.

בעצם מאבנים אותם.

Now, this isn't going to happen tomorrow. It's going to take a while.

עכשיו, זה לא עומד לקרות מחר. זה יקח קצת זמן.

It's going to take years of tuning and monitoring this technology

זה עומד לקחת שנים של כוונון עדין ופיקוח על הטכנולוגיה

in order for us to become ready

כדי שנהיה מוכנים

to test it out in a case-by-case basis

לנסות את זה על בסיס כל מקרה לגופו

on the most damaged and stressed buildings within the city of Venice.

על הבתים הכי פגועים ולחוצים בתוך העיר ונציה.

But gradually, as the buildings are repaired,

אבל באופן הדרגתי, כשבניינים יתוקנו,

we will see the accretion of a limestone reef beneath the city.

נראה את הצמיחה של שונית אבן הגיר מתחת לעיר.

An accretion itself is a huge sink of carbon dioxide.

הצמיחה עצמה היא ירידה עצומה בפחמן הדו חמצני.

Also it will attract the local marine ecology,

וגם היא תמשוך את האקולוגיה הימית הלוקאלית,

who will find their own ecological niches within this architecture.

שימצאו את הנישות האקולוגיות בתוך הארכיטקטורה.

So, this is really interesting. Now we have an architecture

אז, זה מאוד מעניין. עכשיו יש לנו ארכיטקטורה

that connects a city to the natural world

שמחברת עיר לעולם הטבעי

in a very direct and immediate way.

בדרך מאוד ישירה ומיידית.

But perhaps the most exciting thing about it

אבל אולי הדבר הכי מלהיב בזה

is that the driver of this technology is available everywhere.

זה שמניע הטכנולוגיה מצוי בכל מקום.

This is terrestrial chemistry. We've all got it,

זו כימיה ארצית. יש לנו הכל.

which means that this technology is just as appropriate

מה שאומר שהטכנולוגיה הזו מתאימה

for developing countries as it is

למדינות מתפתחות כמו שהיא מתאימה

for First World countries.

למדינות העולם הראשון.

So, in summary, I'm generating metabolic materials

אז, לסיכום, אני מייצרת חומרים מטאבוליים

as a counterpoise to Victorian technologies,

כניגוד לטכנולוגיות הויקטוריאניות,

and building architectures from a bottom-up approach.

ובונה ארכיטקטורה בשיטת מלמטה למעלה.

Secondly, these metabolic materials

שנית, לחומרים המטאבוליים האלה

have some of the properties of living systems,

יש חלק מהתכונות של מערכות חיות,

which means they can perform in similar ways.

מה שאומר שהם יכולים לבצע דברים בצורה דומה.

They can expect to have a lot of forms and functions

יכולים לצפות שיהיו להם הרבה צורות ותפקידים

within the practice of architecture.

בעיסוק בארכיטקטורה.

And finally, an observer in the future

ולבסוף, צופה בעתיד

marveling at a beautiful structure in the environment

שיתפעל ממבנה יפיפה בסביבה,

may find it almost impossible to tell

יתקשה מאוד להבדיל

whether this structure

אם המבנה

has been created by a natural process

נוצר בתהליך טבעי

or an artificial one.

או מלאכותי.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)