Leana Wen: What your doctor won’t disclose

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Tal Dekkers

They told me that I'm a traitor to my own profession,

הם אמרו לי שאני בוגדת במקצוע שלי,

that I should be fired,

שאני צריכה להיות מפוטרת,

have my medical license taken away,

ושרשיון הרפואה שלי ילקח,

that I should go back to my own country.

שאני צריכה לחזור למדינה שלי.

My email got hacked.

חשבון הדוא"ל שלי נפרץ.

In a discussion forum for other doctors,

בפורום של רופאים אחרים,

someone took credit for "Twitter-bombing" my account.

מישהו לקח קרדיט להפצצת טוויטר של החשבון שלי.

Now, I didn't know if this was a good or bad thing,

עכשיו, אני לא ידעתי אם זה דבר טוב או רע.

but then came the response:

אבל אז הגיעה התגובה:

"Too bad it wasn't a real bomb."

"חבל שזו לא היתה פצצה אמיתית."

I never thought that I would do something

מעולם לא חשבתי שאני אעשה משהו

that would provoke this level of anger among other doctors.

שיעורר את רמת הכעס הזו בין רופאים אחרים.

Becoming a doctor was my dream.

להיות רופאה היה חלום בשבילי.

I grew up in China,

גדלתי בסין,

and my earliest memories are of being rushed to the hospital

והזכרונות הראשונים שלי היו שלקחו אותי במהירות לבית החולים

because I had such bad asthma that I was there nearly every week.

מפני שהיתה לי אסטמה כזו קשה שהייתי שם כמעט כל שבוע.

I had this one doctor, Dr. Sam, who always took care of me.

היתה לי רופאה אחת, ד"ר סאם, שתמיד טיפלה בי,

She was about the same age as my mother.

היא היתה בערך בגיל של אימי.

She had this wild, curly hair,

היה לה שיער פראי, מתולתל כזה,

and she always wore these bright yellow flowery dresses.

והיא תמיד לבשה שמלות פרחוניות צהובות בהירות.

She was one of those doctors who,

היא היתה אחת הרופאות האלו,

if you fell and you broke your arm,

שאם נפלתם ושברתם את זרועכם,

she would ask you why you weren't laughing

היא היתה שואלת אתכם למה לא צחקתם

because it's your humerus. Get it?

מפני שזה ההומרוס שלכם (שם של עצם וגם מצחיק), מבינים?

See, you'd groan,

רואים , הייתם נאנחים,

but she'd always make you feel better after having seen her.

אבל היא תמיד היתה גורמת לכם להרגיש טוב יותר אחרי שראיתם אותה.

Well, we all have that childhood hero

ובכן, לכולנו היה גיבור ילדות

that we want to grow up to be just like, right?

שרצינו לגדול להיות ממש כמוהו, נכון?

Well, I wanted to be just like Dr. Sam.

ובכן, אני רציתי להיות בדיוק כמו ד"ר סאם.

When I was eight, my parents and I moved to the U.S.,

כשהייתי בת שמונה, הורי ואני עברנו לארצות הברית,

and ours became the typical immigrant narrative.

והנרטיב שלנו היה אופייני למהגרים.

My parents cleaned hotel rooms and washed dishes and pumped gas

הורי ניקו חדרי מלון ורחצו כלים ומילאו דלק

so that I could pursue my dream.

כך שאני אוכל למצות את החלום שלי.

Well, eventually I learned enough English,

ובכן, בסופו של דבר למדתי מספיק אנגלית,

and my parents were so happy

והורי היו כל כך שמחים

the day that I got into medical school and took my oath of healing and service.

ביום שהתקבלתי לבית הספר לרפואה ונשבעתי לרפא ולשרת.

But then one day, everything changed.

אבל אז יום אחד, הכל השתנה.

My mother called me to tell me that she wasn't feeling well,

אימי התקשרה אלי כדי להגיד לי שהיא לא הרגישה טוב,

she had a cough that wouldn't go away, she was short of breath and tired.

היה לה שיעול שלא הפסיק, היה לה קוצר נשימה והיא היתה עייפה.

Well, I knew that my mother was someone who never complained about anything.

ובכן, ידעתי שאימי היתה מישהו שלעולם לא מתלונן על כלום.

For her to tell me that something was the matter,

כדי שהיא תספר לי שמשהו לא היה בסדר,

I knew something had to be really wrong.

ידעתי שמשהו היה ממש לא בסדר.

And it was:

וכך היה:

We found out that she had stage IV breast cancer,

גילינו שהיה לה סרטן שד בשלב 4.

cancer that by then had spread to her lungs, her bones, and her brain.

סרטן שבשלב ההוא התפשט לריאות, לעצמות ולמוח שלה.

My mother was brave, though, and she had hope.

אימי היתה אמיצה, עם זאת, והיו לה תקוות.

She went through surgery and radiation,

היא עברה ניתוח והקרנות,

and was on her third round of chemotherapy

והיתה בסיבוב השלישי של כימותרפיה

when she lost her address book.

כשאיבדה את ספר הכתובות שלה.

She tried to look up her oncologist's phone number on the Internet

היא ניסתה לחפש את מספר האונקולוג באינטרנט

and she found it, but she found something else too.

ומצאה אותו, אבל היא מצאה גם משהו אחר.

On several websites,

בכמה אתרים,

he was listed as a highly paid speaker to a drug company,

הוא היה רשום כדובר בשכר גבוה של חברת תרופות,

and in fact often spoke on behalf

ולמעשה דיבר רבות לטובת

of the same chemo regimen that he had prescribed her.

אותו משטר כימותרפיה שהוא רשם לה.

She called me in a panic,

היא התקשרה אלי בפניקה,

and I didn't know what to believe.

ולא ידעתי במה להאמין.

Maybe this was the right chemo regimen for her,

אולי זה היה טיפול הכימוטרפיה המתאים עבורה,

but maybe it wasn't.

אבל אולי לא.

It made her scared and it made her doubt.

זה גרם לה לפחד וזה גרם לה לפקפק.

When it comes to medicine,

כשזה מגיע לתרופות,

having that trust is a must,

האמון הזה הוא הכרחי,

and when that trust is gone, then all that's left is fear.

וכשהאמון נעלם, אז כל מה שנשאר זה פחד.

There's another side to this fear.

יש צד נוסף לפחד הזה.

As a medical student, I was taking care of this 19-year-old

כסטודנטית לרפואה, טיפלתי בבן 19

who was biking back to his dorm

שרכב בחזרה לחדר המעונות שלו

when he got struck and hit,

כשהוא נפגע,

run over by an SUV.

נדרס על ידי רכב שטח.

He had seven broken ribs,

היו לו שבע צלעות שבורות,

shattered hip bones,

עצמות ירכיים מנותצות,

and he was bleeding inside his belly and inside his brain.

והיה לו דימום פנימי בבטן ובתוך המוח.

Now, imagine being his parents

עכשיו, דמיינו שאתם הוריו

who flew in from Seattle, 2,000 miles away,

שטסו מסיאטל במרחק 3,500 קילומטר,

to find their son in a coma.

כדי למצוא את בנם בתרדמת.

I mean, you'd want to find out what's going on with him, right?

אני מתכוונת, הייתם רוצים לדעת מה קורה איתו, נכון?

They asked to attend our bedside rounds

הם ביקשו להשתתף בסיבוב הרופאים שלנו

where we discussed his condition and his plan,

שם דנו במצבו ובתוכנית שלו,

which I thought was a reasonable request,

מה שאני חשבתי שהיתה בקשה הגיונית,

and also would give us a chance to show them

וזה גם יתן לנו הזדמנות להראות להם

how much we were trying and how much we cared.

כמה אנחנו מנסים וכמה אכפת לנו.

The head doctor, though, said no.

הרופא הראשי, עם זאת, אמר לא.

He gave all kinds of reasons.

הוא נתן כל מיני סיבות.

Maybe they'll get in the nurse's way.

אולי הם יפריעו לאחות.

Maybe they'll stop students from asking questions.

אולי הם יעצרו סטודנטים מלשאול שאלות.

He even said,

הוא אפילו אמר,

"What if they see mistakes and sue us?"

"מה אם הם יראו טעויות ויתבעו אותנו?"

What I saw behind every excuse was deep fear,

מה שראיתי מאחורי כל תירוץ היה פחד גדול,

and what I learned was that to become a doctor,

ומה שלמדתי היה שכדי להפוך לרופאים,

we have to put on our white coats,

אנחנו אנחנו צריכים לשים את החלוקים הלבנים,

put up a wall, and hide behind it.

להרים קיר, ולהתחבא מאחוריו.

There's a hidden epidemic in medicine.

יש מגפה סמויה ברפואה.

Of course, patients are scared when they come to the doctor.

כמובן, חולים מפחדים כשהם מגיעים לרופא.

Imagine you wake up with this terrible bellyache,

דמיינו שהתעוררתם עם כאב בטן איום,

you go to the hospital,

אתם הולכים לבית החולים,

you're lying in this strange place, you're on this hospital gurney,

אתם שוכבים במקום המוזר הזה, אתם על מיטת בית החולים,

you're wearing this flimsy gown,

אתם לובשים את החלוק הדקיק הזה,

strangers are coming to poke and prod at you.

זרים באים כדי לדקור ולבדוק אתכם.

You don't know what's going to happen.

אתם לא יודעים מה עומד לקרות.

You don't even know if you're going to get the blanket you asked for 30 minutes ago.

אתם לא יודעים אפילו אם אתם עומדים לקבל את השמיכה שביקשתם לפני 30 דקות.

But it's not just patients who are scared;

אבל זה לא רק החולים שמפחדים;

doctors are scared too.

גם רופאים מפחדים.

We're scared of patients finding out who we are

אנחנו מפחדים שהחולים יגלו מי אנחנו

and what medicine is all about.

ומה היא רפואה בכלל.

And so what do we do?

אז מה אנחנו עושים?

We put on our white coats and we hide behind them.

אחנונ לובשים את החלוקים הלבנים ואנחנו מתחבאים מאחוריהם.

Of course, the more we hide,

כמובן, ככל שאנחנו מתחבאים יותר,

the more people want to know what it is that we're hiding.

יותר אנשים רוצים לדעת מה אנחנו מחביאים.

The more fear then spirals into mistrust and poor medical care.

ויותר פחד מחלחל לתוך חוסר האמון ולטיפול רפואי גרוע.

We don't just have a fear of sickness,

אין לנו רק פחד מחולי,

we have a sickness of fear.

יש לנו מחלה של פחד.

Can we bridge this disconnect

האם אנחנו יכולים לגשר את הניתוק הזה

between what patients need and what doctors do?

בין מה שהחולים צריכים ומה שרופאים עושים?

Can we overcome the sickness of fear?

האם אנחנו יכולים להתגבר על מחלת הפחד?

Let me ask you differently:

תנו לי לשאול אתכם בצורה אחרת:

If hiding isn't the answer, what if we did the opposite?

אם התחבאות היא לא התשובה, מה אם היינו עושים ההפך?

What if doctors were to become totally transparent with their patients?

מה אם רופאים היום הופכים לשקופים לחלוטין עם החולים שלהם?

Last fall, I conducted a research study to find out

בסתיו שעבר, ערכתי מחקר כדי לגלות

what it is that people want to know about their healthcare.

מה אנשים רוצים לדעת על הרפואה שלהם.

I didn't just want to study patients in a hospital,

לא רק רציתי לחקור חולים בבתי חולים,

but everyday people.

אלא אנשים בריאים.

So my two medical students, Suhavi Tucker and Laura Johns,

אז שני הסטודנטים לרפואה שלי, סוהאבי טאקר ולאורה ג'ונס,

literally took their research to the streets.

ממש לקחו את המחקר שלהם לרחובות.

They went to banks, coffee shops, senior centers,

הם הלכו לבנקים, לבתי קפה, למרכזי קשישים,

Chinese restaurants and train stations.

מסעדות סיניות ותחנות רכבת.

What did they find?

מה הם מצאו?

Well, when we asked people,

ובכן, כששאלנו אנשים,

"What do you want to know about your healthcare?"

"מה אתם רוצים לדעת על הרפואה שלכם?"

people responded with what they want to know about their doctors,

אנשים ענו עם מה שהם רוצים לדעת על הרופאים שלהם,

because people understand health care

מפני שאנשים רואים רפואה

to be the individual interaction between them and their doctors.

כקשר האישי בינם והרופא שלהם.

When we asked, "What do you want to know about your doctors?"

כששאלנו, "מה אתם רוצים לדעת על הרופא שלכם?"

people gave three different answers.

אנשים נתנו שלוש תשובות שונות.

Some want to know that their doctor is competent

כמה רצו לדעת שהרופא שלהם טוב

and certified to practice medicine.

ומורשה להיות רופא.

Some want to be sure that their doctor is unbiased

כמה רצו להיות בטוחים שהרופא שלהם לא מוטה

and is making decisions based on evidence and science,

ועושה את ההחלטות בהתבסס על ראיות ומדע,

not on who pays them.

לא לפי מי שמשלם לו.

Surprisingly to us,

למרבה הפלא,

many people want to know something else about their doctors.

הרבה אנשים רצו לדעת משהו שונה על הרופאים שלהם.

Jonathan, a 28-year-old law student,

ג'ונתן, סטודנט לעריכת דין בן 28,

says he wants to find someone who is comfortable with LGBTQ patients

אמר שהוא רוצה למצוא מישהו שנוח לו עם חולים מקהילת הלהט"ב

and specializes in LGBT health.

ומתמחה ברפואת להט"ב.

Serena, a 32-year-old accountant,

סרינה, רואת חשבון בת 32,

says that it's important to her for her doctor to share her values

אמרה שזה חשוב לה שהרופא שלה יחלוק את הערכים שלה

when it comes to reproductive choice and women's rights.

כשזה מגיע לאפשרויות הרביה וזכויות הנשים.

Frank, a 59-year-old hardware store owner,

פרנק, בעל חנות חומרי בניין בן 59,

doesn't even like going to the doctor

בכלל לא אוהב ללכת לרופא

and wants to find someone who believes in prevention first,

ורוצה למצוא רופא שמאמין במניעה קודם,

but who is comfortable with alternative treatments.

אבל שנוח לו עם טיפולים אלטרנטיביים.

One after another, our respondents told us

אחד אחרי השני, הנשאלים ענו לנו

that that doctor-patient relationship is a deeply intimate one —

שיחסי הרופא חולה הם מאוד אינטימים --

that to show their doctors their bodies

שכדי להראות לרופאים את הגוף שלהם

and tell them their deepest secrets,

ולספר להם את הסודות הכי עמוקים שלהם,

they want to first understand their doctor's values.

הם רוצים ראשית להכיר את הערכים של הרופאים שלהם.

Just because doctors have to see every patient

רק בגלל שרופאים חייבים לראות כל חולה

doesn't mean that patients have to see every doctor.

לא אומר שחולים חייבים לראות כל רופא.

People want to know about their doctors first

אנשים רוצים לדעת על הרופא שלהם ראשית

so that they can make an informed choice.

כך שהם יוכלו לעשות בחירה מושכלת.

As a result of this, I formed a campaign,

כתוצאה מזה, התחלתי קמפיין,

Who's My Doctor?

מי הרופא שלי?

that calls for total transparency in medicine.

שקורא לשקיפות מלאה ברפואה.

Participating doctors voluntarily disclose

רופאים משתתפים חושפים מרצונם

on a public website

באתר ציבורי

not just information about where we went to medical school

לא רק מידע על היכן למדו רפואה

and what specialty we're in,

ומה ההתמחות שלהם,

but also our conflicts of interest.

אלא גם את ניגודי העניינים שלהם.

We go beyond the Government in the Sunshine Act

אחנו הולכים מעבר לממשלה בחוק סנשיין

about drug company affiliations,

על קישוריות לחברות תרופות,

and we talk about how we're paid.

ואנחנו מדברים על איך משלמים לנו.

Incentives matter.

תמריצים משנים.

If you go to your doctor because of back pain,

אם אתם הולכים לרופא שלהם בגלל כאב גב,

you might want to know he's getting paid 5,000 dollars to perform spine surgery

אתם אולי תרצו לדעת שהוא מקבל 5,000 דולר לבצע ניתוח גב

versus 25 dollars to refer you to see a physical therapist,

מול 25 דולר כדי להפנות אתכם לראות פיזיותרפיסט,

or if he's getting paid the same thing no matter what he recommends.

או אם הוא מקבל אותו תשלום לא משנה מה הוא ממליץ.

Then, we go one step further.

אז, אנחנו הולכים צעד אחד קדימה.

We add our values when it comes to women's health,

אנחנו מוסיפים את הערכים שלנו כשזה מגיע לבריאות נשים,

LGBT health, alternative medicine,

בריאות להט"בים, רפואה אלטרנטיבית,

preventive health, and end-of-life decisions.

רפואה מונעת, והחלטות סיום חיים.

We pledge to our patients that we are here to serve you,

אנחנו מתחייבים לחולים שלנו שאנחנו פה לשרת אותם,

so you have a right to know who we are.

כך שיש להם את הזכות לדעת מי אנחנו.

We believe that transparency can be the cure for fear.

אנחנו מאמינים ששקיפות יכולה לרפא את הפחד.

I thought some doctors would sign on and others wouldn't,

חשבתי שכמה רופאים ירשמו וכמה לא,

but I had no idea of the huge backlash that would ensue.

אבל לא היה לי מושג מהרתיעה הגדולה שתגיע אחרי.

Within one week of starting Who's My Doctor?

תוך שבוע מהעליה של מי הרופא שלי?

Medscape's public forum

בפורום הפומבי של מדסקייפ

and several online doctors' communities

ובקהילות רופאים מקוונות אחרות

had thousands of posts about this topic.

היו אלפי פוסטים על הנושא.

Here are a few.

הנה כמה.

From a gastroenterologist in Portland:

מגסטרואנטולוג בפורטלנד:

"I devoted 12 years of my life to being a slave.

"הקדשתי 12 שנים מחיי להיות עבד.

I have loans and mortgages.

יש לי הלוואות ומשכנתאות.

I depend on lunches from drug companies to serve patients."

אני תלוי בארוחות של חברות תרופות כדי לשרת חולים.."

Well, times may be hard for everyone,

ובכן, הזמנים אולי קשים לכולם,

but try telling your patient

אבל נסו לספר לחולה שלכם

making 35,000 dollars a year to serve a family of four

שעושה 35,000 דולר בשנה כדי לכלכל משפחה של ארבעה

that you need the free lunch.

שאתם צריכים ארוחת חינם.

From an orthopedic surgeon in Charlotte:

ממנתח אורטופד בשרלוט:

"I find it an invasion of my privacy to disclose where my income comes from.

אני מוצא את זה פלישה לפרטיות שלי לגלות מאיפה ההכנסה שלי מגיעה.

My patients don't disclose their incomes to me."

החולים שלי לא מגלים לי את ההכנסה שלהם."

But your patients' sources of income don't affect your health.

אבל מקור ההכנסה של החולים שלך לא משפיע על הבריאות שלך.

From a psychiatrist in New York City:

מפסיכיאטר בניו יורק:

"Pretty soon we will have to disclose whether we prefer cats to dogs,

"מהר מאוד נצטרך לחשוף אם אנחנו אוהבים כלבים או חתולים,

what model of car we drive,

באיזה מכונית אנחנו נוהגים,

and what toilet paper we use."

ובאיזה נייר טואלט אנחנו משתמשים."

Well, how you feel about Toyotas or Cottonelle

ובכן, איך שאתה מרגיש בנוגע לטויוטה או לילי

won't affect your patients' health,

לא משפיע על הבריאות של החולים שלך,

but your views on a woman's right to choose

אבל הדעות שלך על זכויות נשים לבחור

and preventive medicine and end-of-life decisions just might.

ורפואה מונעת והחלטות סוף חיים אולי כן.

And my favorite, from a Kansas City cardiologist:

והאהוב עלי, מקרדיולוג מהעיר קנסס:

"More government-mandated stuff?

"יותר דברים מפוקחים על ידי הממשלה?

Dr. Wen needs to move back to her own country."

דר. וון צריכה לחזור חזרה למדינה שלה."

Well, two pieces of good news.

ובכן, שתי פיסות של חדשות טובות.

First of all, this is meant to be voluntary and not mandatory,

ראשית, זה אמור להיות בחירה לא חובה,

and second of all, I'm American and I'm already here.

ושנית, אני אמריקאית ואני כבר כאן.

(Laughter) (Applause)

(צחוק)(מחיאות כפיים)

Within a month, my employers were getting calls

תוך חודש, המעסיקים שלי קיבלו שיחות

asking for me to be fired.

שביקשו מהם לפטר אותי.

I received mail at my undisclosed home address

קיבלתי דוא"ל לכתובת הביתית החסוייה שלי

with threats to contact the medical board to sanction me.

עם איומים להתקשר למחלקת הרפואה להשעות אותי.

My friends and family urged me to quit this campaign.

החברים והמשפחה שלי עודדו אותי להפסיק את הקמפיין הזה.

After the bomb threat, I was done.

אחרי איום הפצצה, הפסקתי.

But then I heard from patients.

אבל אז שמעתי מחולים.

Over social media, a TweetChat,

במדיה החברתית, טוויטצ'אט,

which I'd learned what that was by then,

שלמדתי מה זה עד אז,

generated 4.3 million impressions,

ויצרה 4.3 מליון התרשמויות,

and thousands of people wrote to encourage me to continue.

ואלפי אנשים כתבו כדי לעודד אותי להמשיך.

They wrote with things like,

הם כתבו דברים כמו,

"If doctors are doing something they're that ashamed of,

"אם רופאים עושים משהו שהם כל כך מתביישים בו,

they shouldn't be doing it."

הם לא צריכים לעשות את זה."

"Elected officials have to disclose campaign contributions.

"נבחרי ציבור חייבים לגלות תרומות קמפיין.

Lawyers have to disclose conflicts of interests.

עורכי דין חייבים לגלות ניגודי עניין.

Why shouldn't doctors?"

למה לא רופאים?"

And finally, many people wrote and said,

ולבסוף, הרבה אנשים כתבו ואמרו,

"Let us patients decide

"תנו לחולים להחליט

what's important when we're choosing a doctor."

מה חשוב כשאנחנו בוחרים רופא."

In our initial trial,

בניסוי הראשוני שלנו,

over 300 doctors have taken the total transparency pledge.

יותר מ 300 רופאים לקחו חלק בהתחייבות לשקיפות מלאה.

What a crazy new idea, right?

איזה רעיון חדשני ומשוגע, נכון?

But actually, this is not that new of a concept at all.

אבל למעשה, זה לא רעיון כל כך חדשני.

Remember Dr. Sam, my doctor in China,

זוכרים את ד"ר סאם, הרופאה שלי בסין,

with the goofy jokes and the wild hair?

עם הבדיחות המוזרות והשער הפרוע?

Well, she was my doctor,

ובכן, היא היתה הרופאה שלי,

but she was also our neighbor

אבל היא גם היתה השכנה שלי

who lived in the building across the street.

שחייה בבנין ממול.

I went to the same school as her daughter.

הלכתי לאותו בית ספר כמו ביתה.

My parents and I trusted her

הורי ואני בטחנו בה

because we knew who she was and what she stood for,

מפני שידענו מי היא ועבור מה היא עמדה,

and she had no need to hide from us.

ולא היה לה צורך להתחבא מפנינו.

Just one generation ago, this was the norm in the U.S. as well.

רק לפני דור, זו היתה הנורמה גם בארצות הברית.

You knew that your family doctor was the father of two teenage boys,

ידעתם שרופא המשפחה שלכם היה אבא לשני נערים,

that he quit smoking a few years ago,

שהוא הפסיק לעשן לפני כמה שנים,

that he says he's a regular churchgoer,

שהוא אומר שהוא הולך לכנסיה באופן קבוע,

but you see him twice a year: once at Easter

אבל אתם רואים אותו פעמיים בשנה: פעם בחג הפסחא

and once when his mother-in-law comes to town.

ופעם כשהחותנת שלו מגיעה לעיר.

You knew what he was about,

אתם ידעתם מי הוא,

and he had no need to hide from you.

ולא היה לו צורך להסתיר משהו מכם.

But the sickness of fear has taken over,

אבל מחלת הפחד השתלטה,

and patients suffer the consequences.

וחולים סובלים מהתוצאות.

I know this firsthand.

אני יודעת ממקור ראשון.

My mother fought her cancer for eight years.

אימי נלחמה בסרטן שלה שמונה שנים.

She was a planner,

היא היתה מתכננת,

and she thought a lot about how she wanted to live

והיא חשבה הרבה על איך היא רצתה לחיות

and how she wanted to die.

ואיך היא רצתה למות.

Not only did she sign advance directives,

לא רק שהיא חתמה על הוראות מראש,

she wrote a 12-page document about how she had suffered enough,

היא כתבה מסמך בן 12 עמודים על איך היא סבלה מספיק,

how it was time for her to go.

איך זה היה הזמן שלה ללכת.

One day, when I was a resident physician,

יום אחד, כשהייתי רופאה מתמחה,

I got a call to say that she was in the intensive care unit.

קיבלתי טלפון שהיא ביחידת טיפול נמרץ.

By the time I got there, she was about to be intubated

עד שהגעתי לשם, היא עמדה להיות מונשמת

and put on a breathing machine.

ולהיות מחוברת למכונת הנשמה.

"But this is not what she wants," I said, "and we have documents."

"אבל זה לא מה שהיא רוצה," אמרתי, "ויש לנו מסמכים."

The ICU doctor looked at me in the eye,

רופא טיפול נמרץ הביט לי בעיניים,

pointed at my then 16-year-old sister, and said,

הביט באחותי בת ה 16 בזמנו ואמר,

"Do you remember when you were that age?

"את זוכרת שהיית בגיל הזה?

How would you have liked to grow up without your mother?"

היית רוצה לגדול בלי אמא?"

Her oncologist was there too, and said,

גם האונקולוג שלה היה שם, ואמר,

"This is your mother.

"זו אימך.

Can you really face yourself for the rest of your life

את באמת תוכלי לחיות עם עצמך כל חייך

if you don't do everything for her?"

אם לא תעשי הכל בשבילה?"

I knew my mother so well.

הכרתי את אימי כל כך טוב.

I understood what her directives meant so well,

הבנתי מה ההנחיות שלה אמרו כל כך טוב,

but I was a physician.

אבל הייתי רופאה.

That was the single hardest decision I ever made,

זו היתה ההחלטה הקשה בחיי,

to let her die in peace,

לתת לה למות בשלווה,

and I carry those words of those doctors with me

ונשאתי את המילים האלה של הרופאים האלה איתי

every single day.

כל יום בחיי.

We can bridge the disconnect

אנחנו יכולים לגשר את הניתוק

between what doctors do and what patients need.

בין מה שרופאים עושים ומה שחולים צריכים.

We can get there, because we've been there before,

אנחנו יכולים להגיע לשם, מפני שהיינו שם בעבר,

and we know that transparency gets us to that trust.

ואנחנו יודעים ששקיפות מביאה אותנו לאמון.

Research has shown us that openness also helps doctors,

מחקרים הראו לנו שפתיחות גם עוזרת לרופאים,

that having open medical records,

שיש תיקים רפואיים פתוחים,

being willing to talk about medical errors,

להיות מסוגלים לדבר על טעויות רפואיות,

will increase patient trust,

יגביר את אמון החולים,

improve health outcomes,

ישפר את תוצאות הרפואה,

and reduce malpractice.

ויפחית שגיאות.

That openness, that trust,

הפתיחות הזו, האמון הזה,

is only going to be more important

רק יהיו יותר חשובים

as we move from the infectious to the behavioral model of disease.

כשנעבור ממודל רפואה של הדבקות למודל התנהגותי.

Bacteria may not care so much about trust and intimacy,

לבקטריות אולי לא אכפת מאמון ואינטימיות,

but for people to tackle the hard lifestyle choices,

אבל עבור אנשים להתמודד עם החלטות חיים קשות,

to address issues like smoking cessation,

לנגוע בנושאים כמו הפסקת עישון,

blood-pressure management and diabetes control,

טיפול בלחץ דם ושליטה בסוכרת,

well, that requires us to establish trust.

ובכן, זה דורש שנבנה אמון.

Here's what other transparent doctors have said.

הנה מה שרופאים שקופים אחרים אמרו.

Brandon Combs, an internist in Denver:

ברנדון קומבס, פנימאי מדנבר:

"This has brought me closer to my patients.

"זה קרב אותי לחולים שלי.

The type of relationship I've developed —

סוג היחסים שפיתחתי --

that's why I entered medicine."

לכן נכנסתי לרפואה."

Aaron Stupple, an internist in Denver:

ארון סטופל, פנימאי מדנבר:

"I tell my patients that I am totally open with them.

"אני אומר לחולים שלי שאני פתוח לגמרי אליהם.

I don't hide anything from them.

אני לא מחביא מהם כלום.

This is me. Now tell me about you.

זה אני. עכשיו ספרו לי עליכם.

We're in this together."

אנחנו בזה ביחד."

May Nguyen, a family physician in Houston:

מאי נגויאן, רופאת משפחה מיוסטון:

"My colleagues are astounded by what I'm doing.

"העמיתים שלי מופתעים ממה שאני עושה.

They ask me how I could be so brave.

הם שואלים אותי איך אני יכולה להיות כל כך אמיצה.

I said, I'm not being brave,

ואמרתי, אני לא אמיצה,

it's my job."

זו העבודה שלי."

I leave you today with a final thought.

אני אשאיר אתכם היום עם מחשבה אחרונה.

Being totally transparent is scary.

שלהיות שקוף לחלוטין זה מפחיד.

You feel naked, exposed and vulnerable,

אתם מרגישים ערומים, חשופים ופגיעים,

but that vulnerability, that humility,

אבל הפגיעות הזו, הענווה הזו,

it can be an extraordinary benefit to the practice of medicine.

היא יכולה להיות בעלת תועלת עצומה לרפואה.

When doctors are willing to step off our pedestals,

כשרופאים מוכנים לרדת מהכן,

take off our white coats,

להוריד את החלוק הלבן,

and show our patients who we are and what medicine is all about,

ולהראות לחולים שלנו מי אנחנו ומה היא רפואה,

that's when we begin to overcome the sickness of fear.

אז אנחנו מתחילים להתגבר על מחלת הפחד.

That's when we establish trust.

אז אנחנו מכוננים אמון.

That's when we change the paradigm of medicine

אז אנחנו משנים את הפרדיגמה של הרפואה

from one of secrecy and hiding

מאחת של סודיות והסתרה

to one that is fully open and engaged

לאחת שהיא פתוחה לחלוטין ומחוייבת

for our patients.

עבור החולים שלנו.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)