Our refugee system is failing. Here's how we can fix it | Alexander Betts

מתרגם: Niv Morgenstern מבקר: Ido Dekkers

There are times when I feel really quite ashamed

ישנם זמנים שאני מרגיש באמת דיי מבוייש

to be a European.

להיות אירופאי.

In the last year,

בשנה האחרונה,

more than a million people arrived in Europe in need of our help,

מעל מליון אנשים הגיעו לאירופה זקוקים לעזרתנו,

and our response, frankly, has been pathetic.

ותגובתנו הייתה, לאמיתו של דבר, דיי פתטית.

There are just so many contradictions.

יש כל כך הרבה סתירות.

We mourn the tragic death

אנחנו אבלים על מותו הטרגי

of two-year-old Alan Kurdi,

של אילאן קורדי בן השנתיים,

and yet, since then, more than 200 children

ולמרות זאת, מאז, יותר מ-200 ילדים

have subsequently drowned in the Mediterranean.

לאחר מכן טבעו בים התיכון.

We have international treaties

יש לנו הסכמים בינלאומיים

that recognize that refugees are a shared responsibility,

שמכירים בכך שפליטים הם אחריות משותפת,

and yet we accept that tiny Lebanon

ובכל זאת אנחנו מקבלים שלבנון הקטנה

hosts more Syrians than the whole of Europe combined.

מארחת יותר סורים מאשר כל אירופה יחדיו.

We lament the existence of human smugglers,

אנחנו מקוננים על קיומם של סוחרים בבני אדם,

and yet we make that the only viable route

ולמרות זאת אנו יוצרים זאת כנתיב האפשרי היחידי

to seek asylum in Europe.

למחפשי מקלט באירופה.

We have labor shortages,

יש לנו מחסור בעובדים,

and yet we exclude people who fit our economic and demographic needs

ובכל זאת אנחנו מונעים מאנשים שמתאימים לצרכים הכלכליים והדמוגרפים שלנו

from coming to Europe.

מלהגיע לאירופה.

We proclaim our liberal values in opposition to fundamentalist Islam,

אנחנו טוענים שערכינו הליברלים הפוכים לאסלם הפונדמנטליסטי,

and yet --

ובכל זאת --

we have repressive policies

יש לנו מדיניות מדכאת

that detain child asylum seekers,

שעוצרת ילדים מחפשי מקלט,

that separate children from their families,

שמפרידה ילדים ממשפחותיהם

and that seize property from refugees.

ולוקחת רכוש מפליטים.

What are we doing?

מה אנחנו עושים?

How has the situation come to this,

איך המצב הגיע לידי כך,

that we've adopted such an inhumane response to a humanitarian crisis?

שאימצנו תגובה כה לא אנושית למשבר הומניטרי?

I don't believe it's because people don't care,

אני לא מאמין שזה בגלל שלאנשים לא אכפת,

or at least I don't want to believe it's because people don't care.

או לפחות אני לא רוצה להאמין שזה בגלל שלאנשים לא אכפת.

I believe it's because our politicians lack a vision,

אני מאמין שזה בגלל שלפוליטיקאים שלנו חסר חזון,

a vision for how to adapt an international refugee system

חזון לאיך להתאים מערכת פליטים בינלאומית

created over 50 years ago

שנוצרה לפני 50 שנה

for a changing and globalized world.

לעולם גלובלי ומשתנה.

And so what I want to do is take a step back

ולכן מה שאני רוצה לעשות זה לקחת צעד אחורה

and ask two really fundamental questions,

ולשאול שתי שאלות בסיסיות,

the two questions we all need to ask.

שתי השאלות שכולנו צריכים לשאול.

First, why is the current system not working?

ראשית, למה המערכת הנוכחית לא עובדת?

And second, what can we do to fix it?

ושנית, מה אנו יכולים לעשות כדי לתקן אותה?

So the modern refugee regime

מערכת הפליטים הנוכחית

was created in the aftermath of the Second World War by these guys.

נוצרה בעקבות מלחמת העולם השנייה על ידי החבר'ה האלו.

Its basic aim is to ensure

המטרה הבסיסית שלה היא לוודא

that when a state fails, or worse, turns against its own people,

שכשמדינה נכשלת או גרוע מכך, פונה נגד אנשיה,

people have somewhere to go,

לאנשים יהיה לאן ללכת,

to live in safety and dignity until they can go home.

לחיות בכבוד ובביטחון עד שיוכלו לשוב הביתה.

It was created precisely for situations like the situation we see in Syria today.

היא נוצרה במיוחד עבור סיטואציות כמו המצב שנוצר בסוריה כיום.

Through an international convention signed by 147 governments,

באמצעות אמנה בינלאומי חתומה על ידי 147 ממשלות,

the 1951 Convention on the Status of Refugees,

אמנת מצב הפליטים מ-1951

and an international organization, UNHCR,

וארגונים בינלאומיים, UNHCR (ארגון הפליטים של האו"ם),

states committed to reciprocally admit people onto their territory

מדינות התחייבו הדדית לקבל אנשים לטריטוריה שלהן

who flee conflict and persecution.

שבורחים מקונפליקטים ורדיפה.

But today, that system is failing.

אבל היום, המערכת הזו כושלת.

In theory, refugees have a right to seek asylum.

בתאוריה, לפליטים יש זכות לחפש מקלט.

In practice, our immigration policies block the path to safety.

אך בפרקטיקה, מדיניות המהגרים שלנו חוסמת את הדרך שלהם למקלט.

In theory, refugees have a right to a pathway to integration,

בתיאוריה, לפליטים יש זכות לשביל לשילוב,

or return to the country they've come from.

או לחזור למדינה ממנה באו.

But in practice, they get stuck in almost indefinite limbo.

אבל בפרקטיקה, הם נתקעים במצב ביניים כמעט אינסופי.

In theory, refugees are a shared global responsibility.

בתיאוריה, פליטים הם אחריות גלובלית משותפת.

In practice, geography means that countries proximate the conflict

בפרקטיקה, המשמעות הגאוגרפית היא שמדינות בקרבת הקונפליקט

take the overwhelming majority of the world's refugees.

לוקחות את הכמות המשמעותית ביותר של פליטי העולם.

The system isn't broken because the rules are wrong.

המערכת אינה שבורה בגלל שהחוקים לא נכונים.

It's that we're not applying them adequately to a changing world,

היא שאנחנו לא מיישמים אותם בהתאמה לעולם משתנה,

and that's what we need to reconsider.

וזה מה שאנחנו צריכים לשקול.

So I want to explain to you a little bit about how the current system works.

אז אני רוצה להסביר לכם קצת על איך המערכת הנוכחית פועלת.

How does the refugee regime actually work?

איך משטר הפליטים באמת פועל?

But not from a top-down institutional perspective,

אבל לא מגישה מוסדית של מלמעלה-למטה,

rather from the perspective of a refugee.

לעומת זאת מזווית ראיה של פליט.

So imagine a Syrian woman.

אז דמיינו אישה סורית.

Let's call her Amira.

בואו נקרא לה אמירה.

And Amira to me represents many of the people I've met in the region.

ובשבילי אמירה מייצגת הרבה אנשים שפגשתי באזור.

Amira, like around 25 percent of the world's refugees,

אמירה, כמו 25 אחוזים מפליטי העולם,

is a woman with children,

היא אישה עם ילדים,

and she can't go home because she comes from this city

והיא לא יכולה ללכת הביתה כי היא באה מהעיר הזו

that you see before you, Homs,

מה שאתם רואים לפניכם, חומס,

a once beautiful and historic city

בעבר עיר יפיפייה והיסטורית

now under rubble.

כעת תחת הריסות.

And so Amira can't go back there.

אז אמירה לא יכולה לשוב לשם.

But Amira also has no hope of resettlement to a third country,

אבל לאמירה גם אין תקווה להתיישב במדינה שלישית,

because that's a lottery ticket

בגלל שזה כרטיס לוטו

only available to less than one percent of the world's refugees.

שזמין לפחות מאחד אחוז מאוכלוסיית הפליטים העולמית.

So Amira and her family

אז אמירה ומשפחתה

face an almost impossible choice.

עומדים בפני בחירה כמעט לא אפשרית.

They have three basic options.

יש להם שלוש אפשרויות בסיסיות.

The first option is that Amira can take her family to a camp.

הראשונה היא שאמירה יכולה לקחת את המשפחה שלה למחנה.

In the camp, she might get assistance,

במחנה הזה היא אולי תקבל סיוע,

but there are very few prospects for Amira and her family.

אך יש מעט מאוד אפשרויות לאמירה ולמשפחתה.

Camps are in bleak, arid locations,

מחנות נמצאים באזורים עגומים וצחיחים,

often in the desert.

לעתים קרובות במדבר.

In the Zaatari refugee camp in Jordan,

במחנה צאטארי בירדן,

you can hear the shells across the border in Syria at nighttime.

בלילה אתה יכול לשמוע את ההפגזות בקרבת הגבול עם סוריה.

There's restricted economic activity.

יש פעילות כלכלית מוגבלת.

Education is often of poor quality.

חינוך לעתים קרובות ברמה נמוכה.

And around the world,

וסביב העולם,

some 80 percent of refugees who are in camps

כ-80 אחוזים מהפליטים שבמחנות

have to stay for at least five years.

חייבים להישאר לפחות חמש שנים.

It's a miserable existence,

זה קיום אומלל,

and that's probably why, in reality,

ולכן כנראה, במציאות,

only nine percent of Syrians choose that option.

רק תשעה אחוזים מהסורים בוחרים באופציה הזו.

Alternatively, Amira can head to an urban area

לחלופין, אמירה יכולה ללכת לאזור עירוני

in a neighboring country, like Amman or Beirut.

במדינה שכנה כמו עמאן או ביירות.

That's an option that about 75 percent of Syrian refugees have taken.

זו אופציה שכ-75 אחוזים מהפליטים הסורים בוחים.

But there, there's great difficulty as well.

אבל שם, יש קושי אדיר גם כן.

Refugees in such urban areas don't usually have the right to work.

לפליטים באזורים עירוניים כאלה לרוב אין זכות לעבוד.

They don't usually get significant access to assistance.

לרוב אין להם גישה משמעותית לעזרה.

And so when Amira and her family have used up their basic savings,

ולכן כאשר אמירה ומשפחתה ניצלו את חסכונותיהם הבסיסיים,

they're left with very little and likely to face urban destitution.

הם נשארים עם מעט מאוד וצפויים להתמודד עם עוני עירוני.

So there's a third alternative,

אז יש אלטרנטיבה שלישית,

and it's one that increasing numbers of Syrians are taking.

וזו אחת שמספר גדל של סורים בוחר בה.

Amira can seek some hope for her family

אמירה יכולה לחפש תקווה למשפחתה

by risking their lives on a dangerous and perilous journey

על ידי סיכון חייהם במסע מסוכן

to another country,

לארץ אחרת,

and it's that which we're seeing in Europe today.

וזה מה שאנחנו רואים באירופה היום.

Around the world, we present refugees with an almost impossible choice

מסביב לעולם, אנחנו מציגים לפליטים בחירה כמעט בלתי אפשרית

between three options:

בין שלוש אופציות:

encampment, urban destitution and dangerous journeys.

מחנה, דלות עירונית ומסעות מסוכנים.

For refugees, that choice is the global refugee regime today.

עבור הפליטים, הבחירה הזו היא משטר הפליטים כיום.

But I think it's a false choice.

אבל אני חושב שזו בחירה מוטעית.

I think we can reconsider that choice.

אני חושב שאנחנו יכולים לשקול שנית את הבחירה הזו.

The reason why we limit those options

הסיבה שאנחנו מגבילים את הבחירות הללו

is because we think

היא בגלל שאנחנו חושבים

that those are the only options that are available to refugees,

שאלו האופציות היחידות הקיימות עבור פליטים,

and they're not.

והן לא.

Politicians frame the issue as a zero-sum issue,

פוליטיקאים ממסגרים את הנושא כמשחק סכום אפס,

that if we benefit refugees, we're imposing costs on citizens.

אם אנחנו מטיבים עם הפליטים, אנחנו מטילים עלויות על האזרחים.

We tend to have a collective assumption

יש לנו הנחה קולקטיבית

that refugees are an inevitable cost or burden to society.

שהפליטים מהווים עלות בלתי נמנעת או עול על החברה.

But they don't have to. They can contribute.

אבל הם לא חייבים להיות. הם יכולים לתרום.

So what I want to argue

ולכן מה שאני רוצה לטעון

is there are ways in which we can expand that choice set

זה שישנן דרכים שדרכן ניתן להרחיב את האופציות

and still benefit everyone else:

ועדיין לגרום לכולם להרוויח:

the host states and communities,

המדינות המארחות והקהילות,

our societies and refugees themselves.

החברה שלנו והפליטים עצמם.

And I want to suggest four ways

ואני רוצה להציע ארבע דרכים

we can transform the paradigm of how we think about refugees.

כיצד ניתן לשנות את הפרדיגמה כיצד אנחנו חושבים על הפליטים.

All four ways have one thing in common:

לכל ארבעת הדרכים יש דבר אחד במשותף:

they're all ways in which we take the opportunities of globalization,

כולן דרכים בהן ניתן לקחת את יתרונות הגלובליזציה,

mobility and markets,

ניידות ושווקים,

and update the way we think about the refugee issue.

ולעדכן את הדרך בה אנחנו חושבים על סוגיית הפליטים.

The first one I want to think about

הראשון שאני רוצה לחשוב עליו

is the idea of enabling environments,

הוא הרעיון של סביבה מאפשרת,

and it starts from a very basic recognition

וזה מתחיל מהבנה בסיסית

that refugees are human beings like everyone else,

שפליטים הם בני אדם כמו כל אחד אחר,

but they're just in extraordinary circumstances.

אבל הם רק בסיטואציה קיצונית.

Together with my colleagues in Oxford,

יחד עם עמיתיי באוקספורד,

we've embarked on a research project in Uganda

יצאנו לפרויקט מחקר באוגנדה

looking at the economic lives of refugees.

לצפות בחיים הכלכליים של הפליטים.

We chose Uganda not because it's representative of all host countries.

אנחנו בוחרים באוגנדה לא בגלל שהיא מייצגת את כל המדינות המארחות.

It's not. It's exceptional.

היא לא. היא יוצאת מן הכלל.

Unlike most host countries around the world,

בניגוד לשאר המדינות סביב העלום,

what Uganda has done

מה שאוגנדה עשתה

is give refugees economic opportunity.

היא נותנת לפליטים הזדמנויות כלכליות.

It gives them the right to work. It gives them freedom of movement.

היא מאפשרת להם את הזכות לעבוד. היא מאפשרת להם את חופש התנועה.

And the results of that are extraordinary

והתוצאות של זה יוצאות מן הכלל

both for refugees and the host community.

גם לפליטים וגם לקהילה המארחת.

In the capital city, Kampala,

בעיר הבירה, קמפלה,

we found that 21 percent of refugees own a business that employs other people,

מצאנו ש-21 אחוזים מהפליטים בעלים של עסקים שמעסיקים אנשים אחרים,

and 40 percent of those employees

ו-40% מעובדים אלו

are nationals of the host country.

הם בני לאום של המדינה המארחת.

In other words, refugees are making jobs

במילים אחרות, פליטים מייצרים עבודות

for citizens of the host country.

לאזרחים של המדינה המארחת.

Even in the camps, we found extraordinary examples

אפילו במחנות, מצאנו דוגמאות יוצאות דופן

of vibrant, flourishing and entrepreneurial businesses.

של יזמות עסקית פורחת ופועלת.

For example, in a settlement called Nakivale,

לדוגמה, בהתיישבות שנקראת נקיבלה,

we found examples of Congolese refugees

מצאנו דוגמאות של פליטים מקונגו

running digital music exchange businesses.

מפעילים עסקי החלפת מוזיקה דיגיטלית.

We found a Rwandan who runs a business that's available

מצאנו רואנדי שמפעיל עסק

to allow the youth to play computer games

שמאפשר לצעירים לשחק במשחקי מחשב

on recycled games consoles and recycled televisions.

בקונסולות משחקים ממוחזרות וטלוויזיות ממוחזרות.

Against the odds of extreme constraint,

נגד כל הסיכויים של מגבלות קיצוניות,

refugees are innovating,

פליטים הם יוזמים,

and the gentleman you see before you is a Congolese guy called Demou-Kay.

והאדון שאתם רואים לפניכם הוא בחור קונגואי שנקרא דמו-קיי.

Demou-Kay arrived in the settlement with very little,

דמו-קיי הגיע להתיישבות עם מעט מאוד,

but he wanted to be a filmmaker.

אבל הוא רצה להיות יוצר סרטים.

So with friends and colleagues, he started a community radio station,

אז עם חברים וקולגות, הוא התחיל תחנת רדיו מקומית,

he rented a video camera,

הוא שכר מצלמת וידאו,

and he's now making films.

ועתה הוא יוצר סרטים.

He made two documentary films

הוא יצר שני סרטים דקומנטריים

with and for our team,

עם ובשביל הצוות שלנו,

and he's making a successful business out of very little.

והוא יוצר עסק מצליח עם מעט מאוד.

It's those kinds of examples

דוגמאות מסוג זה

that should guide our response to refugees.

צריכות להנחות את התגובה שלנו לפליטים.

Rather than seeing refugees

במקום לראות פליטים

as inevitably dependent upon humanitarian assistance,

כתלויים בהכרח בסיוע הומניטרי,

we need to provide them with opportunities for human flourishing.

אנחנו צריכים לספק להם הזדמנויות לפריחה אנושית.

Yes, clothes, blankets, shelter, food

נכון, בגדים, שמיכות, מקלט, מזון

are all important in the emergency phase,

כולם דברים חשובים מאוד בשלב החירום,

but we need to also look beyond that.

אבל אנחנו צריכים גם להסתכל מעבר לכך.

We need to provide opportunities to connectivity, electricity,

אנחנו צריכים לספק הזדמנויות לחיבור, לחשמל,

education, the right to work,

חינוך, הזכות לעבודה,

access to capital and banking.

גישה להון ובנקאות.

All the ways in which we take for granted

כל הדרכים שאנו לוקחים כמובנים מאליהם

that we are plugged in to the global economy

שאנו מחוברים בכלכלה הגלובלית

can and should apply to refugees.

יכולים וצריכים להיות מסופקים לפליטים.

The second idea I want to discuss is economic zones.

הרעיון השני שאני רוצה לדון הוא אזורים כלכליים.

Unfortunately, not every host country in the world

לצערנו, לא כל מדינה מארחת בעולם

takes the approach Uganda has taken.

לוקחת את הגישה שאוגנדה לקחה.

Most host countries don't open up their economies to refugees

רוב המדינות המארחות לא פותחות את הכלכלה לפליטים

in the same way.

באותה הדרך.

But there are still pragmatic alternative options that we can use.

אבל עדיין יש אופציות אלטרנטיביות פרגמטיות שניתן לבצע.

Last April, I traveled to Jordan with my colleague,

באפריל האחרון, טיילתי לירדן עם הקולגה שלי,

the development economist Paul Collier,

פאול קוליאר כלכלן הפיתוח,

and we brainstormed an idea while we were there

וביצענו סיעור מוחות על רעיון כשהיינו שם

with the international community and the government,

עם הקהילה הבינלאומית והממשלה,

an idea to bring jobs to Syrians

רעיון להביא עבודות לסורים

while supporting Jordan's national development strategy.

תוך תמיכה באסטרטגית הפיתוח הלאומית של ירדן.

The idea is for an economic zone,

הרעיון הוא לאזור כלכלי,

one in which we could potentially integrate the employment of refugees

אחד שבו ניתן לשלב תעסוקה עבור פליטים

alongside the employment of Jordanian host nationals.

לצד התעסוקה של ירדנים מקומיים.

And just 15 minutes away from the Zaatari refugee camp,

ורק 15 דקות ממחנה הפליטים זאטארי,

home to 83,000 refugees,

ביתם של 83,000 פליטים,

is an existing economic zone

קיים אזור כלכלי

called the King Hussein Bin Talal Development Area.

שנקרא אזור הפיתוח על שם המלך חוסיין בן טלל.

The government has spent over a hundred million dollars

הממשלה הוציאה מעל מאה מיליון דולרים

connecting it to the electricity grid, connecting it to the road network,

לחבר אותו לרשת החשמל, לחבר אותו לרשת הכבישים,

but it lacked two things:

אבל חסרים לו שני דברים:

access to labor and inward investment.

גישה לעבודה והשקעה פנימית.

So what if refugees were able to work there

אז מה אם פליטים יכלו לעבוד שם

rather than being stuck in camps,

במקום להיות תקועים במחנות,

able to support their families and develop skills through vocational training

להיות מסוגלים לתמוך במשפחותיהם ולפתח כישורים דרך הכשרה מקצועית

before they go back to Syria?

לפני שהם חוזרים לסוריה?

We recognized that that could benefit Jordan,

אנחנו מזהים שזה יכול להיטיב עם ירדן,

whose development strategy requires it to make the leap

שאסטרטגית הפיתוח שלה דורשת קפיצה

as a middle income country to manufacturing.

ממדינה עם הכנסה ממוצעת לייצור.

It could benefit refugees, but it could also contribute

היא יכולה לסייע לפליטים, אבל היא גם יכולה לתרום

to the postconflict reconstruction of Syria

לבנייה של סוריה בסיום הקונפליקט

by recognizing that we need to incubate refugees

בהבנה שאנחנו צריכים לסייע לפליטים

as the best source of eventually rebuilding Syria.

כמקורות הטובים ביותר כדי לבנות מחדש את סוריה.

We published the idea in the journal Foreign Affairs.

פרסמנו את הרעיון בכתב העת "יחסי חוץ".

King Abdullah has picked up on the idea.

המלך עבדאללה אימץ את הרעיון.

It was announced at the London Syria Conference two weeks ago,

הוכרז בוועידת לונדון סוריה לפני שבועיים,

and a pilot will begin in the summer.

ופיילוט יחל בקיץ הזה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

The third idea that I want to put to you

הרעיון השלישי שאני רוצה להציג לכם

is preference matching between states and refugees

הוא התאמה מועדפת בין מדינות לפליטים

to lead to the kinds of happy outcomes you see here in the selfie

להוביל את סוגי התוצאה המאושרת שרואים בסלפי הזה

featuring Angela Merkel and a Syrian refugee.

שמציג את אנגלה מרקל ופליט סורי.

What we rarely do is ask refugees what they want, where they want to go,

מה שאנחנו עושים לעיתים רחוקות זה לשאול פליטים מה הם רוצים, לאן הם רוצים להגיע,

but I'd argue we can do that

אבל אני אטען שאנחנו כן יכולים לעשות זאת

and still make everyone better off.

ועדיין יכולים לוודא שמצב כולם יטיב.

The economist Alvin Roth has developed the idea of matching markets,

הכלכלן אלוין רות' פיתח את הרעיון של כלכלות תואמות,

ways in which the preference ranking of the parties shapes an eventual match.

דרך שבה דרוג העדפות של הקבוצות מעצבת התאמה סופית.

My colleagues Will Jones and Alex Teytelboym

הקולגות שלי וויל ג'ונס ואלכס טייטלבאום

have explored ways in which that idea could be applied to refugees,

חקרו את הדרכים שבם אפשר ליישם את הרעיון הזה פליטים.

to ask refugees to rank their preferred destinations,

לבקש מפליטים לדרג את ההעדפות שלהם לגבי יעדים,

but also allow states to rank the types of refugees they want

אבל גם להרשות למדינות לדרג את סוג הפליטים שהן רוצות

on skills criteria or language criteria

על פי קריטריוני כישורים או שפה

and allow those to match.

ולאפשר התאמה בין אלו.

Now, of course you'd need to build in quotas

עכשיו, כמובן שצריך לבנות מכסות

on things like diversity and vulnerability,

על דברים כמו גיוון ופגיעות,

but it's a way of increasing the possibilities of matching.

אבל זו דרך להגביר את האפשרות להתאמה.

The matching idea has been successfully used

רעיון ההתאמה היה בשימוש מוצלח

to match, for instance, students with university places,

להתאים, לדוגמא, תלמידים עם מקומות אוניברסיטאיים,

to match kidney donors with patients,

להתאים תורמי כליות עם חולים,

and it underlies the kind of algorithms that exist on dating websites.

והוא מדגים את סוג האלגוריתם שקיים באתרי היכרויות.

So why not apply that to give refugees greater choice?

אז למה לא ליישם את זה להעניק לפליטים בחירה גדולה יותר?

It could also be used at the national level,

זה יכול לשמש גם ברמה הלאומית,

where one of the great challenges we face

שם אחד האתגרים הגדולים שעומדים בפנינו

is to persuade local communities to accept refugees.

היא לשכנע קהילות מקומיות לקבל פליטים.

And at the moment, in my country, for instance,

וכרגע, במדינה שלי, לדוגמה,

we often send engineers to rural areas and farmers to the cities,

אנחנו לעתים שולחים מהנדסים לאזורים כפריים וחקלאים לערים,

which makes no sense at all.

מה שלא הגיוני בכלל.

So matching markets offer a potential way to bring those preferences together

אז התאמת שווקים מציעה דרך פוטנציאלית להביא את ההעדפות הללו יחד

and listen to the needs and demands of the populations that host

ולהקשיב לצרכים ולדרישות של האוכלוסיות שמארחות

and the refugees themselves.

ולפליטים עצמם.

The fourth idea I want to put to you is of humanitarian visas.

הרעיון הרביעי שאני רוצה להביא הוא ויזות הומניטריות.

Much of the tragedy and chaos we've seen in Europe

הרבה מהטרגדיה והכאוס שאנחנו רואים באירופה

was entirely avoidable.

יכל להימנע.

It stems from a fundamental contradiction in Europe's asylum policy,

זה נראה כסתירה בסיסית במדיניות הפליטים האירופאית.

which is the following:

שהיא כדלקמן:

that in order to seek asylum in Europe,

כדי לחפש מקלט באירופה,

you have to arrive spontaneously by embarking on those dangerous journeys

אתה צריך להגיע ספונטנית תוך מסע בדרכים מסוכנות

that I described.

שתיארתי.

But why should those journeys be necessary in an era of the budget airline

אבל למה הדרכים האלו נחוצות בעידן של תחבורה אווירית זולה

and modern consular capabilities?

ויכולות קונסולריות מודרניות?

They're completely unnecessary journeys,

מסעות אלו לחלוטין אינן נדרשים.

and last year, they led to the deaths of over 3,000 people

ובשנה שעברה, הם הובילו למותם של מעל 3,000 אנשים

on Europe's borders and within European territory.

בגבולות אירופה ובתוך הטריטוריה האירופאית.

If refugees were simply allowed

אם פשוט היו מאפשרים לפליטים

to travel directly and seek asylum in Europe,

לנוע ישירות ולחפש מקלט באירופה,

we would avoid that,

היינו נמנעים מזה,

and there's a way of doing that

ויש דרך לעשות זאת

through something called a humanitarian visa,

דרך משהו שנקרא ויזה הומניטרית,

that allows people to collect a visa at an embassy

שמאפשרת לאנשים לקבל ויזה בשגרירות

or a consulate in a neighboring country

או קונסולה במדינה שכנה

and then simply pay their own way

ואז פשוט לשלם את הדרך שלהם

through a ferry or a flight to Europe.

דרך מעבורת או טיסה לאירופה.

It costs around a thousand euros

זה עולה בערך אלף יורו

to take a smuggler from Turkey to the Greek islands.

לקחת מבריח מטורקיה לאיי יוון.

It costs 200 euros to take a budget airline from Bodrum to Frankfurt.

וזה עולה 200 יורו לקחת מטוס מבודרום לפרנקפורט.

If we allowed refugees to do that, it would have major advantages.

אם נאפשר לפליטים לעשות זאת, יהיו לכך יתרונות משמעותיים.

It would save lives,

זה יציל חיים,

it would undercut the entire market for smugglers,

זה יחתור תחת כל השוק של המבריחים,

and it would remove the chaos we see from Europe's front line

וזה יסיר את הכאוס שאנחנו רואים בחזית באירופה

in areas like the Greek islands.

באזורים כמו איי יוון.

It's politics that prevents us doing that rather than a rational solution.

הפוליטיקה מונעת מאיתנו לעשות זאת במקום פתרון רציונאלי.

And this is an idea that has been applied.

וזהו רעיון שיושם.

Brazil has adopted a pioneering approach

ברזיל אימצה גישה חלוצית

where over 2,000 Syrians have been able to get humanitarian visas,

כאשר יותר מ 2000 סורים קיבלו ויזות הומניטריות,

enter Brazil, and claim refugee status on arrival in Brazil.

נכנסו לברזיל, וקיבלו סטטוס של פליטים בהגיעם לברזיל.

And in that scheme, every Syrian who has gone through it

ובתכנית הזו, כל סורי שעבר זאת

has received refugee status and been recognized as a genuine refugee.

קיבל מעמד של פליט והוכר כפליט אמיתי.

There is a historical precedent for it as well.

יש תקדים היסטורי לכך גם כן.

Between 1922 and 1942,

בין 1922 ו-1942,

these Nansen passports were used as travel documents

דרכוני ננסן שימשו כמסמך מסע

to allow 450,000 Assyrians, Turks and Chechens

שאפשר ל-450,000 אשורים, תורכים וצ'צנים

to travel across Europe

לנוע לרוחב אירופה

and claim refugee status elsewhere in Europe.

ולטעון מעמד פליטים במקומות אחרים באירופה.

And the Nansen International Refugee Office

ומשרד הפליטים הבינלאומי של ננסן

received the Nobel Peace Prize

קיבל פרס נובל לשלום

in recognition of this being a viable strategy.

כהכרה לכך שזו אסטרטגיה ישימה.

So all four of these ideas that I've presented you

אז כל ארבעת הרעיונות הללו שהצגתי לכם

are ways in which we can expand Amira's choice set.

הן דרכים שאנו יכולים להרחיב את האפשרויות של אמירה.

They're ways in which we can have greater choice for refugees

ישנם דרכים בהם אנחנו יכולים לאפשר בחירה גדולה יותר לפליטים

beyond those basic, impossible three options

מעבר לשלוש האפשרויות הבלתי אפשריות הללו

I explained to you

שהסברתי לכם

and still leave others better off.

ועדיין להשאיר אחרים במצב טוב יותר.

In conclusion, we really need a new vision,

לסיכום, אנחנו באמת צריכים חזון חדש,

a vision that enlarges the choices of refugees

חזון שמגדיל את הבחירות לפליטים

but recognizes that they don't have to be a burden.

אבל מכיר בכך שאינם צריכים להיות נטל.

There's nothing inevitable about refugees being a cost.

אין דבר בלתי נמנע בכך שלפליטים יש עלות.

Yes, they are a humanitarian responsibility,

כן, הם אחריות הומניטרית,

but they're human beings with skills, talents, aspirations,

אבל הם בני אדם עם כישורים, כישרונות, שאיפות,

with the ability to make contributions -- if we let them.

עם אפשרות לתרום -- אם ניתן להם.

In the new world,

בעולם החדש,

migration is not going to go away.

הגירה לא הולכת להעלם.

What we've seen in Europe will be with us for many years.

מה שראינו באירופה יהיה איתנו עוד שנים רבות.

People will continue to travel,

אנשים ימשיכו לטייל,

they'll continue to be displaced,

הם ימשיכו להיעקר ממקומם,

and we need to find rational, realistic ways of managing this --

ואנחנו נצטרך למצוא דרכים רציונליות וראליסטיות לנהל זאת--

not based on the old logics of humanitarian assistance,

לא מבוססת על הלוגיקה הישנה של עזרה הומניטרית,

not based on logics of charity,

לא מבוססות על הלוגיקה של צדקה,

but building on the opportunities

אלא על בסיס האפשרויות

offered by globalization, markets and mobility.

שמוצעות על ידי גלובליזציה, שווקים וניידות.

I'd urge you all to wake up and urge our politicians

אני מפציר בכולכם להתעורר ולהפציר בפוליטיקאים שלנו

to wake up to this challenge.

להתעורר לאתגר הזה.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)