Philippe Petit: The journey across the high wire

Translator: Timothy Covell Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Orr Schlesinger מבקר: Ido Dekkers

This sound,

הצליל הזה,

this smell,

הריח הזה,

this sight

המראה הזה

all remind me of the campfires of my childhood,

כל אלה מזכירים לי את הישיבה מסביב למדורה בילדותי,

when anyone could become a storyteller in front of the dancing flames.

כשכל אחד היה יכול להפוך למספר סיפורים אל מול האש המרקדת.

There was this wondrous ending

היה סיום מופלא

when people and fire fell asleep almost in unison.

כאשר הלהבות והאנשים נרדמו כמעט באותו רגע.

It was dreaming time.

זה היה זמן חלום.

Now my story has a lot to do with dreaming,

הסיפור שלי קשור מאוד לחלומות,

although I'm known to make my dreams come true.

למרות שאני דווקא ידוע בכך שאני גורם לחלומות שלי להתגשם.

Last year, I created a one-man show.

שנה שעברה, יצרתי מופע של איש אחד.

For an hour and a half I shared with the audience

למשך שעה וחצי שיתפתי עם הקהל

a lifetime of creativity,

תקופת חיים של יצירתיות,

how I pursue perfection, how I cheat the impossible.

איך שאני רודף אחר השלמות, איך שאני מרמה את הבלתי אפשרי.

And then TED challenged me:

ואז TED הציבו לי אתגר:

"Philippe, can you shrink this lifetime to 18 minutes?"

"פיליפ, האם תוכל לכווץ את תקופת החיים הזו ל-18 דקות?"

(Laughter)

(צחוק)

Eighteen minutes, clearly impossible.

18 דקות, ללא ספק בלתי אפשרי.

But here I am.

אבל הנה אני כאן.

One solution was to rehearse a machine gun delivery

אחד הפתרונות היה להתאמן על דיבור בקצב של מכונת ירייה

in which every syllable, every second will have its importance

שבה כל הברה, כל שניה היא בעלת חשיבות,

and hope to God the audience will be able to follow me.

ולהתפלל לאלוהים שהקהל יצליח לעמוד בקצב.

No, no, no.

לא,לא,לא.

No, the best way for me to start

לא, הדרך הטובה ביותר בשבילי להתחיל

is to pay my respects to the gods of creativity.

היא לתת את הכבוד לאלוהי היצירתיות.

So please join me for a minute of silence.

אז בבקשה הצטרפו אלי לדקת דומיה.

Okay, I cheated, it was a mere 20 seconds.

אוקיי, רימיתי, אלה היו בסך הכל עשרים שניות.

But hey, we're on TED time.

אבל היי, אנחנו על זמן TED.

When I was six years old,

כשהייתי בן 6,

I fell in love with magic.

התאהבתי בקסמים.

For Christmas I got a magic box

לחג המולד קבלתי ערכת קסמים

and a very old book on card manipulation.

וספר ישן מאוד על מניפולציות בקלפים.

Somehow I was more interested in pure manipulation

איכשהוא התעניינתי יותר במניפולציות

than in all the silly little tricks in the box.

יותר מאשר כל הטריקים הטפשיים הקטנים שבקופסה.

So I looked in the book for the most difficult move,

אז חיפשתי בספר את הטריק הכי קשה,

and it was this.

וזה היה זה.

Now I'm not supposed to share that with you,

עכשיו אני לא אמור לחלוק את זה עמכם,

but I have to show you the card is hidden in the back of the hand.

אבל אני חייב להראות לכם את הקלף שמוחבא מאחורי היד שלי.

Now that manipulation

עכשיו, הטריק הזה

was broken down into seven moves

חולק לשבעה מהלכים

described over seven pages.

שתוארו על פני שבעה עמודים.

One, two, three,

אחת, שתיים, שלוש,

four, five, six and seven.

ארבע, חמש, שש, שבע.

And let me show you something else.

תנו לי להראות לכם משהו אחר.

The cards were bigger than my hands.

הקלפים היו גדולים מכפות הידיים שלי.

Two months later, six years old,

חודשיים מאוחר יותר, אני בן שש,

I'm able to do one, two, three, four, five, six, seven.

אני מסוגל לעשות אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע.

And I go to see a famous magician

ואני הולך לראות קוסם מפורסם

and proudly ask him, "Well what do you think?"

ואני שואל אותו בגאווה: "נו, מה אתה חושב?"

Six years old.

בן שש.

The magician looked at me and said, "This is a disaster.

והקוסם הסתכל אלי ואמר: "זה קטסטרופה,

You cannot do that in two seconds

אתה לא יכול לעשות את זה בשתי שניות

and have a minuscule part of the card showing.

ושרואים חלק זעיר מהקלף.

For the move to be professional, it has to be less than one second

בשביל שהטריק יהיה מקצועי, צריך לעשות אותו תוך פחות משניה אחת

and it has to be perfect."

וזה חייב להיות מושלם".

Two years later, one -- zoop.

שנתיים מאוחר יותר, אחת -- והופ!

And I'm not cheating. It's in the back. It's perfect.

ואני לא מרמה, הקלף נמצא מאחור. זה מושלם.

Passion is the motto

תשוקה זה המוטו

of all my actions.

לכל הדברים שאני עושה.

As I'm studying magic,

כשאני לומד לעשות קסמים,

juggling is mentioned repeatedly

מעשי לוליינות מוזכרים לעתים קרובות

as a great way to acquire dexterity and coordination.

כדרך מצויינת להשיג דיוק וקואורדינציה.

Now I had long admired how fast and fluidly

באותו זמן כבר הערצתי את המהירות והגמישות

jugglers make objects fly.

שבה גורמים לוליינים לדברים לעוף.

So that's it. I'm 14; I'm becoming a juggler.

אז זהו זה. אני בן 14. אני הולך להיות להטוטן.

I befriend a young juggler in a juggling troupe,

התחברתי ללהטוטן צעיר שהיה חלק מלהקה.

and he agrees to sell me three clubs.

והוא הסכים למכור לי שלוש אלות.

But in America you have to explain. What are clubs?

אבל באמריקה צריך להסביר. מהן אותן אלות?

Nothing to do with golf.

שום קשר לגולף.

They are those beautiful oblong objects,

הם החפצים המאורכים היפהפיים הללו,

but quite difficult to make.

שדיי קשה להכין.

They have to be precisely lathed.

הן צריכות להיות מסותתות בדיוק רב.

Oh, when I was buying the clubs,

אממ.. כאשר קניתי את האלות,

somehow the young juggler was hiding from the others.

הלהטוטן הצעיר התחבא משאר חברי הלהקה.

Well I didn't think much of it at the time.

האמת שלא הקדשתי לכך הרבה מחשבה בזמנו.

Anyway, here I was progressing with my new clubs.

בקיצור, הנה אני, מתאמן עם האלות החדשות שלי.

But I could not understand.

אבל לא הצלחתי להבין.

I was pretty fast, but I was not fluid at all.

הייתי דיי מהיר, אבל אבל התנועות שלי לא היו חלקות וזורמות כלל.

The clubs were escaping me at each throw.

האלות היו בורחות ממני בכל זריקה.

And I was trying constantly to bring them back to me.

ואני הייתי מנסה להחזיר אותן בחזרה.

Until one day I practiced in front of Francis Brunn,

עד שיום אחד התאמנתי בפני פרנסיס ברון,

the world's greatest juggler.

הלהטוטן הכי גדול בעולם.

And he was frowning.

והוא קימט את מצחו

And he finally asked, "Can I see those?"

ובסוף שאל אותי: "אני יכול לראות אותם?"

So I proudly showed him my clubs.

ואני בגאווה הראיתי לו את האלות שלי.

He said, "Philippe, you have been had.

והוא אמר: "פיליפ, עבדו עליך...

These are rejects. They are completely out of alignment.

אלו אלות פסולות, הן לגמרי לא מאוזנות.

They are impossible to juggle."

בלתי אפשרי ללהטט איתן."

Tenacity is how I kept at it

עקשנות היא הסיבה שהמשכתי

against all odds.

כנגד כל הסיכויים.

So I went to the circus to see more magicians, more jugglers,

אז הלכתי לקרקס לראות עוד קוסמים, עוד להטוטנים,

and I saw -- oh no, no, no, I didn't see.

וראיתי... לא, לא, לא... לא ראיתי.

It was more interesting; I heard.

זה היה יותר מעניין... אני שמעתי.

I heard about those amazing men and women

שמעתי על הגברים והנשים המדהימים

who walk on thin air --

שהולכים באוויר...

the high-wire walkers.

הלהטוטנים שמבצעים הליכה על חבל.

Now I have been playing with ropes and climbing all my childhood,

אני שיחקתי בחבלים ועסקתי בטיפוס כל תקופת הילדות שלי.

so that's it. I'm 16; I'm becoming a wire walker.

אז זהו זה... אני בן 16. אני אהפוך להיות להטוטן הליכה על חבל.

I found two trees --

מצאתי שני עצים,

but not any kind of trees,

אבל לא סתם עצים,

trees with character --

עצים עם אופי...

and then a very long rope.

וחבל ארוך מאוד.

And I put the rope around and around

אז כרכתי את החבל סביב סביב

and around and around and around till I had no more rope.

ועוד ועוד.... עד שנגמר לי החבל.

Now I have all of those ropes parallel like this.

עכשיו כל החבלים היו מקבילים אחד לשני.

I get a pair of pliers and some coat hangers,

השגתי פלאייר וכמה קולבים,

and I gather them together in some kind of ropey path.

ואספתי בעזרתם את החבלים לשביל מחבל.

So I just created the widest tightrope in the world.

יצרתי את החבל העבה ביותר בעולם.

What did I need? I needed the widest shoes in the world.

מה עוד הייתי צריך? הייתי צריך את הנעליים הכי רחבות בעולם.

So I found some enormous, ridiculous, giant ski boots

אז מצאתי מגפי סקי ענקיות ומגוחכות.

and then wobbly, wobbly I get on the ropes.

לאט לאט הצלחתי לטפס על החבלים.

Well within a few days I'm able to do one crossing.

תוך מספר ימים כבר הצלחתי לעשות מעבר אחד על החבל מצד לצד.

So I cut one rope off.

אז חתכתי את אחד החבלים.

And the next day one rope off.

וביום לאחד מכן חתכתי חבל נוסף.

And a few days later, I was practicing on a single tightrope.

ולאחד מספר ימים כבר התאמנתי בהליכה על חבל יחיד.

Now you can imagine at that time

עכשיו אתם כבר יכולים לתאר לעצמכם שבאותו זמן

I had to switch the ridiculous boots for some slippers.

הייתי צריך להחליף את המגפיים בנעלי בית.

So that is how -- in case there are people here in the audience who would like to try --

אז ככה זה... אם יש כאן מישהו מהקהל שרוצה לנסות...

this is how not to learn wire walking.

ככה לא לומדים איך ללכת על חבל...

(Laughter)

(צחוק)

Intuition is a tool essential in my life.

אינטואיציה היא כלי חשוב בחיים שלי.

In the meantime, I am being thrown out of five different schools

בנתיים, נזרקתי מחמישה בתי ספר שונים

because instead of listening to the teachers,

בגלל שבמקום להקשיב למורים,

I am my own teacher, progressing in my new art

אני המורה של עצמי, מתקדם באומנות שלי

and becoming a street juggler.

והופך להיות להטוטן רחוב.

On the high wire, within months,

על חבל גבוה, תוך חודשים,

I'm able to master all the tricks they do in the circus,

אני מצליח להשתלט על כל הטריקים שהם מבצעים בקרקס,

except I am not satisfied.

אבל אני עדיין לא מרוצה.

I was starting to invent my own moves and bring them to perfection.

התחלתי להמציא מהלכים משלי, ולהביא אותם לידי שלמות.

But nobody wanted to hire me.

אבל אף אחד לא רצה להעסיק אותי.

So I started putting a wire up in secret and performing without permission.

אז התחלתי לתלות את החבל בהיחבא ולהופיע ללא אישורים.

Notre Dame,

נוטרדאם,

the Sydney Harbor Bridge,

הגשר בנמל סידני,

the World Trade Center.

מרכז הסחר העולמי.

And I developed a certitude, a faith

התפתח אצלי בטחון, אמונה,

that convinced me that I will get safely to the other side.

ששכנעו אותי שאגיע בשלום לצד השני.

If not, I will never do that first step.

לולא אמונה זו, לא הייתי מבצע את הצעד הראשון.

Well nonetheless,

ובכן,

on the top of the World Trade Center

על ראש מרכז הסחר העולמי

my first step was terrifying.

הצעד הראשון שלי היה מבעית.

All of a sudden the density of the air is no longer the same.

לפתע הצפיפות של האוויר משתנה.

Manhattan no longer spreads its infinity.

מנהטן לא נמשכת לאינסוף.

The murmur of the city dissolves into a squall

המולת העיר הופכת לרוח סערה

whose chilling power I no longer feel.

שאת כוחה המקפיא אינני מרגיש עוד.

I lift the balancing pole. I approach the edge.

אני מרים את מוט שיווי המשקל. אני מתקרב לקצה.

I step over the beam.

אני צועד מעבר לקורה.

I put my left foot on the cable,

אני שם את רגל שמאל שלי על הכבל,

the weight of my body raised on my right leg

משקל גופי כולו נח על רגל ימין

anchored to the flank of the building.

שמעוגנת לקצה הבניין.

Shall I ever so slightly shift my weight to the left?

האם אני אצליח להעביר אפילו חלק קטן מהמשקל לרגל שמאל?

My right leg will be unburdened,

העומס ירד מרגלי הימנית,

my right foot will freely meet the wire.

וכף הרגל תפגוש את הכבל.

On one side, a mass of a mountain, a life I know.

מצד אחד, מסה אדירה, החיים שאני מכיר.

On the other, the universe of the clouds,

בשני, עולם של עננים,

so full of unknown we think it's empty.

כה מלא בלא נודע שאנו חושבים שהוא ריק.

At my feet, the path to the north tower -- 60 yards of wire rope.

מתחת לרגלי, הדרך למגדל הצפוני - חמישים וחמישה מטרים של כבל.

It's a straight line, which sags,

קו ישר, שצונח,

which sways, which vibrates,

מתנדנד, רועד,

which rolls on itself,

מתגלגל על עצמו,

which is ice,

שהוא קרח,

which is three tons tight, ready to explode,

שלושה טונות, מוכנים להתפוצץ,

ready to swallow me.

מוכנים לבלוע אותי.

An inner howl assails me,

צעקה פנימית תוקפת אותי,

the wild longing to flee.

קוראת לי לברוח.

But it is too late.

אבל זה מאוחר מדיי.

The wire is ready.

הכבל מוכן.

Decisively my other foot sets itself onto the cable.

בהחלטיות, רגלי השניה מניחה את עצמה על הכבל.

Faith is what replaces doubt

אמונה היא מה שמחליף את הספק

in my dictionary.

בלקסיקון שלי.

So after the walk

אחרי ההליכה על הכבל

people ask me, "How can you top that?"

אנשים שאלו אותי: "איך תוכל להתעלות על זה?"

Well I didn't have that problem.

ובכן, לא היתה לי בעיה כזאת.

I was not interested in collecting the gigantic,

לא התעניינתי בלמתוח את הגבולות,

in breaking records.

בשבירת שיאים.

In fact, I put my World Trade Center crossing

למעשה, אני מחשיב את ההליכה בין מגדלי מרכז הסחר העולמי

at the same artistic level as some of my smaller walks --

באותה רמה אומנותית כמו חלק מההליכות הקטנות יותר שלי

or some completely different type of performance.

או אפילו טריקים מסוגים אחרים שביצעתי.

Let's see, such as my street juggling, for example.

להטוטנות הרחוב שלי לדוגמה.

So each time

בכל פעם

I draw my circle of chalk on the pavement

שציירתי בגיר את המעגל שלי על המדרכה

and enter as the improvising comic silent character

ונכנסתי אליו בדמות הקומית השותקת

I created 45 years ago,

שיצרתי לפני 45 שנה,

I am as happy as when I am in the clouds.

הייתי שמח, כאילו הייתי בעננים.

But this here,

אבל כאן,

this is not the street.

זה לא הרחוב.

So I cannot street juggle here, you understand.

אינני יכול לבצע כאן להטוטי רחוב, אתם מבינים.

So you don't want me to street juggle here, right?

אז אתם לא רוצים שאני אעשה להטוטי רחוב כאן, נכון?

You know that, right?

אתם יודעים את זה, נכון?

You don't want me to juggle, right?

אתם לא רוצים להטוטים, נכון?

(Applause)

(מחיאות כפיים)

(Music)

(מוזיקה)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you. Thank you.

תודה רבה, תודה רבה.

Each time I street juggle

בכל פעם שאני מבצע להטוטי רחוב

I use improvisation.

אני מאלתר.

Now improvisation is empowering

אלתור נותן לך כח

because it welcomes the unknown.

כי הוא מזמין את הלא נודע.

And since what's impossible is always unknown,

וכיוון שהבלתי אפשרי הוא גם לא ידוע,

it allows me to believe I can cheat the impossible.

האלתור מאפשר לי להאמין שאני יכול לרמות את הבלתי אפשרי.

Now I have done the impossible not once,

עד עכשיו עשיתי את מה שנחשב בלתי אפשרי לא פעם אחת,

but many times.

אלא הרבה פעמים.

So what should I share? Oh, I know. Israel.

אז במה אני עוד יכול לשתף? אני יודע. ישראל.

Some years ago I was invited to open the Israel Festival

לפני מספר שנים הוזמנתי לפתוח את פסטיבל ישראל

by a high-wire walk.

בהליכה על כבל.

And I chose to put my wire

בחרתי לשים את הכבל שלי

between the Arab quarters and the Jewish quarter of Jerusalem

בין הרובע הערבי לרובע היהודי בירושלים

over the Ben Hinnom Valley.

מעל גיא בן-הינום.

And I thought it would be incredible

חשבתי שזה יהיה מדהים

if in the middle of the wire

אם במרכז הכבל

I stopped and, like a magician,

אני אעצור, וכמו קוסם,

I produce a dove and send her in the sky

אני אצור יונה ואפריח אותה אל השמיים

as a living symbol of peace.

כסמל חי ונושם של שלום.

Well now I must say,

אני חייב להגיד,

it was a little bit hard to find a dove in Israel, but I got one.

שהיה דיי קשה להשיג יונה בישראל, אבל השגתי לי אחת בסופו של דבר.

And in my hotel room,

כשהייתי בחדר המלון שלי,

each time I practiced making it appear and throwing her in the air,

בכל פעם שהתאמנתי על לגרום ליונה להופיע ולזרוק אותה לאוויר,

she would graze the wall and end up on the bed.

היא פגעה בקיר ונחתה על המיטה.

So I said, now it's okay. The room is too small.

אז אמרתי לעצמי שזה בסדר, החדר קטן מדיי.

I mean, a bird needs space to fly.

אני מתכוון, ציפור צריכה מרחב בשביל לעוף.

It will go perfectly on the day of the walk.

זה ילך בצורה מושלמת ברגע האמת.

Now comes the day of the walk.

ואז הגיע היום הגדול.

Eighty thousand people spread over the entire valley.

שמוים אלף איש נפרשו בכל הואדי.

The mayor of Jerusalem, Teddy Kollek, comes to wish me the best.

ראש עריית ירושלים, טדי קולק, מגיע לאחל לי בהצלחה.

But he seemed nervous.

אבל הוא נראה מוטרד.

There was tension in my wire,

היה מתח בכבל שלי,

but I also could feel tension on the ground.

אבל יכולתי להרגיש אותו גם על האדמה.

Because all those people

בגלל כל הקהל הזה

were made up of people who, for the most part,

שהיה מורכב מאנשים

considered each other enemies.

שהחשיבו אחד את השני כאויבים.

So I start the walk. Everything is fine.

אז התחלתי את הצעידה על הכבל. הכל בסדר.

I stop in the middle.

אני עוצר במרכז הכבל.

I make the dove appear.

אני גורם ליונה להופיע.

People applaud in delight.

הקהל הריע בהנאה.

And then in the most magnificent gesture,

ואז, במחווה היפה ביותר,

I send the bird of peace into the azure.

אני שולח את יונת השלום אל שמי התכלת.

But the bird, instead of flying away,

אבל היונה, במקום לעוף למרחק,

goes flop, flop, flop and lands on my head.

מסתחררת ונוחתת לי על הראש.

(Laughter)

(צחוק)

And people scream.

אנשים צרחו.

So I grab the dove,

אז תפסתי את היונה,

and for the second time I send her in the air.

ובפעם השניה, העפתי אותה באוויר.

But the dove, who obviously didn't go to flying school,

אבל היונה, שברור שלא למדה לעוף כמו שצריך,

goes flop, flop, flop and ends up at the end of my balancing pole.

מסתחררת ונוחתת בקצה מוט שיווי המשקל שלי.

(Laughter)

(צחוק)

You laugh, you laugh. But hey.

תצחקו, תצחקו.

I sit down immediately. It's a reflex of wire walkers.

התיישבתי מייד. זה מן רפלקס של להטוטני הליכה על חבל.

Now in the meantime, the audience, they go crazy.

ובנתיים, הקהל יוצא מגדרו.

They must think this guy with this dove,

הם בטח חושבים: הבחור הזה, עם היונה שלו,

he must have spent years working with him.

הוא בטח התאמן על כך במשך שנים.

What a genius, what a professional.

איזה גאון, איזה מקצוען.

(Laughter)

(צחוק)

So I take a bow. I salute with my hand.

אז קדתי קידה, הצדעתי,

And at the end I bang my hand against the pole

ובסוף נתתי מכה עם היד על המוט

to dislodge the bird.

כדי להעיף את היונה.

Now the dove, who, now you know, obviously cannot fly,

עכשיו היונה, שאתם כבר מבינים, לא יודעת לעוף.

does for the third time a little flop, flop, flop

עושה שוב סיבוב קטן

and ends up on the wire behind me.

ונוחתת על הכבל מאחוריי.

And the entire valley goes crazy.

כל הקהל יוצא מגדרו.

Now but hold on, I'm not finished.

חכו רגע, לא סיימתי.

So now I'm like 50 yards from my arrival

אני עדיין נמצא 45 מטר מסוף הכבל

and I'm exhausted, so my steps are slow.

ואני מותש, אז הצעדים שלי איטיים.

And something happened.

ואז קרה משהו.

Somebody somewhere, a group of people,

מישהו במקום כלשהו, קבוצת אנשים,

starts clapping in rhythm with my steps.

החלו למחוא כפיים לפי קצב הצעדים שלי.

And within seconds the entire valley

ובתוך שניות כל הוואדי

is applauding in unison with each of my steps.

מוחא כפיים יחד לפי קצב צעדיי.

But not an applause of delight like before,

אבל לא מחיאות כפיים של הנאה,

an applause encouragement.

אלא מחיאות עידוד.

For a moment, the entire crowd had forgotten their differences.

לרגע, האנשים בקהל שכחו את ההבדלים ביניהם.

They had become one, pushing me to triumph.

כולם הפכו לאחד, דוחפים אותי לניצחון.

I want you just for a second

אני רומה שרק לשניה

to experience this amazing human symphony.

תרגישו את הסימפוניה האנושית.

So let's say I am here and the chair is my arrival.

אז בואו נגיד שאני כאן והכסא הוא קצה הכבל.

So I walk, you clap, everybody in unison.

אני הולך, אתם מוחאים כפיים, ביחד.

(Clapping)

(מחיאות כפיים לפי הקצב)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

So after the walk, Teddy and I become friends.

ובכן, אחרי ההליכה, טדי ואני הפכנו לחברים.

And he tells me, he has on his desk a picture of me

והוא סיפר לי, שעל השולחן שלו יש תמונה שלי

in the middle of the wire with a dove on my head.

כשאני במרכז הכבל עם יונה על הראש.

He didn't know the true story.

הוא לא ידע את הסיפור האמיתי.

And whenever he's daunted by an impossible situation

ובכל פעם שהוא מוצא את עצמו במצב בלתי אפשרי

to solve in this hard-to-manage city,

שצריך לפתור בעיר המאתגרת הזו,

instead of giving up, he looks at the picture and he says,

במקום לוותר, הוא מביט בתמונה ואומר,

"If Philippe can do that, I can do this,"

"אם פיליפ יכול, גם אני יכול."

and he goes back to work.

ואז הוא חוזר לעבודה.

Inspiration.

השראה.

By inspiring ourselves

על ידי נתינת השראה לעצמנו

we inspire others.

אנו נותנים השראה לאחרים.

I will never forget this music,

לעולם לא אשכח את המוזיקה הזו,

and I hope now neither will you.

ואני מקווה שגם אתם לא.

Please take this music with you home,

קחו עמכם את המוזיקה הזו לביתכם,

and start gluing feathers to your arms

על מנת שתוכלו להתחיל להדביק נוצות לזרועותייכם,

and take off and fly,

ולהמריא ולעוף,

and look at the world from a different perspective.

הסתכלו על העולם בפרספקטיבה מחודשת.

And when you see mountains,

וכשאתם רואים הרים,

remember mountains can be moved.

זכרו, אם רק רוצים, הרים ניתן להזיז.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you. Thank you.

תודה רבה. תודה רבה.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)