Scott McCloud: Understanding comics

מתרגם: Eyal Ronel מבקר: Sigal Tifferet

מבין חמשת החושים,

Of the five senses, vision is the one that I appreciate the most,

אני מעריך ביותר את חוש הראייה

and it's the one that I can least take for granted.

ואני לא מקבל אותו כמובן מאליו

I think this is partially due to my father, who was blind.

בין היתר משום שאבי היה עיוור.

It was a fact that he didn't make much of a fuss about, usually.

הוא לא עשה מזה עניין גדול בדרך כלל.

פעם אחת בנובה סקוטיה

One time in Nova Scotia, when we went to see a total eclipse of the sun --

הלכנו לראות ליקוי חמה מלא

(Laughter)

ההוא מהשיר של קרלי סיימון,

Yeah, same one as in the Carly Simon song,

שאולי מתייחס אל

which may or may not refer to James Taylor, Warren Beatty

ג'יימס טיילור, וורן ביטי או מיק ג'אגר; לא בטוח.

or Mick Jagger; we're not really sure.

חילקו שם משקפי פלסטיק מושחרים

They handed out these dark plastic viewers

שבעזרתם אפשר להביט ישירות לשמש

that allowed us to look directly at the sun

מבלי לפגוע בעיניים.

without damaging our eyes.

But Dad got really scared; he didn't want us doing that.

אבל אבא ממש נבהל

ולא הסכים שנעשה את זה.

He wanted us instead to use these cheap cardboard viewers,

הוא רצה שנשתמש במקום במשקפי קרטון זולים

so that there was no chance at all that our eyes would be damaged.

שימנעו כל סיכוי שנפגע בעיניים שלנו.

I thought this was a little strange at the time.

אז חשבתי שזה קצת מוזר.

What I didn't know at the time

לא ידעתי אז

was that my father had actually been born with perfect eyesight.

שאבי נולד עם ראייה מושלמת.

When he and his sister Martha were just very little,

כשהוא ואחותו מרתה היו קטנים מאוד,

אמא שלהם לקחה אותם לראות ליקוי מלא,

their mom took them out to see a total eclipse --

or actually, a solar eclipse --

ליקוי חמה,

וקצת אחר כך

and not long after that, both of them started losing their eyesight.

שניהם התחילו לאבד את הראייה.

Decades later, it turned out that the source of their blindness

עשרות שנים אחר כך

הסתבר שהמקור לעיוורון

היה כנראה זיהום חיידקי כלשהו.

was most likely some sort of bacterial infection.

למיטב ידיעתנו

As near as we can tell, it had nothing whatsoever to do

לא היה לזה קשר עם ליקוי החמה,

with that solar eclipse,

but by then my grandmother had already gone to her grave

אבל אז סבתי כבר הלכה לעולמה

במחשבה שזו אשמתה.

thinking it was her fault.

So, Dad graduated Harvard in 1946,

אבא סיים את הרווארד ב-1946,

married my mom,

התחתן עם אמא,

וקנה בית בלקסינגטון שבמסצ'וסטס

and bought a house in Lexington, Massachusetts,

where the first shots were fired against the British in 1775,

שבה נורו היריות הראשונות של מלחמת העצמאות ב-1775

although we didn't actually hit any of them until Concord.

אם כי לא פגענו באף אחד עד הקרב בקונקורד.

He got a job working for Raytheon designing guidance systems,

הוא השיג עבודה ברייתיון

בעיצוב מערכות ניווט

which was part of the Route 128 high-tech axis in those days --

שהיה חלק מאזור התעשייה שלאורך כביש 128,

so, the equivalent of Silicon Valley in the '70s.

המקבילה של עמק הסיליקון בשנות השבעים.

Dad wasn't a real militaristic kind of guy;

אבא לא היה טיפוס לוחמני במיוחד,

he just felt bad that he wasn't able to fight in World War II

אבל הוא הצטער שלא הרשו לו להשתתף במלחמת העולם השנייה

on account of his handicap,

בגלל נכותו

אם כי הם העבירו אותו

although they did let him get through

the several-hour-long army physical exam

את הבדיקות הגופניות במשך שעות ארוכות

before they got to the very last test, which was for vision.

עד למבחן האחרון

של בדיקת ראייה.

(צחוק)

(Laughter)

So Dad started racking up all of these patents

אבא התחיל לרקוח פטנטים

and gaining a reputation as a blind genius, rocket scientist, inventor.

וקיבל מוניטין של עיוור גאון, מדען טילים, ממציא.

לנו הוא היה אבא

But to us he was just Dad, and our home life was pretty normal.

והחיים אתו בבית היו רגילים למדי.

As a kid, I watched a lot of television

כילד צפיתי הרבה בטלוויזיה

and had lots of nerdy hobbies like mineralogy and microbiology

והיו לי הרבה תחביבים חנוניים

כמו מינרלוגיה ומיקרוביולוגיה ותוכנית החלל

and the space program and a little bit of politics.

וקצת פוליטיקה.

I played a lot of chess.

שיחקתי הרבה שחמט.

But at the age of 14, a friend got me interested in comic books,

אבל בגיל 14

התעניינתי בקומיקס

והחלטתי שזה מה שאני רוצה לעסוק בו למחייתי.

and I decided that was what I wanted to do for a living.

So, here's my dad:

אז, הנה אבא שלי:

מדען, מהנדס ועובד עבור הצבא.

he's a scientist, he's an engineer and he's a military contractor.

ויש לו ארבעה ילדים, כן?

So, he has four kids, right?

One grows up to become a computer scientist,

אחד גדל ולמד מדעי המחשב,

אחת הצטרפה לחיל הים,

one grows up to join the Navy,

one grows up to become an engineer ...

אחד גדל להיות מהנדס,

And then there's me: the comic book artist.

והנה אני.

מצייר חוברות קומיקס.

(Laughter)

(צחוק)

Which, incidentally, makes me the opposite of Dean Kamen,

ההפך מדין קאמן:

אני מצייר קומיקס, בן של ממציא

because I'm a comic book artist, son of an inventor,

והוא ממציא, בן של צייר קומיקס.

and he's an inventor, son of a comic book artist.

(צחוק)

(Laughter)

כן, זה נכון.

Right? It's true.

(מחיאות כפיים)

(Applause)

The funny thing is, Dad had a lot of faith in me.

המצחיק הוא, שאבא האמין בי.

הוא האמין ביכולות שלי כקומיקסאי,

He had faith in my abilities as a cartoonist,

even though he had no direct evidence that I was any good whatsoever;

אף שלא הייתה לו שום דרך להעריך את העבודה שלי.

everything he saw was just a blur.

הוא ראה רק כתם מטושטש.

Now, this gives a real meaning to the term "blind faith,"

זה נותן משמעות אמתית למושג "אמונה עיוורת".

עבורי אין לו המשמעות השלילית שבדרך כלל נוטים לייחס לו.

which doesn't have the same negative connotation for me

that it does for other people.

Now, faith in things which cannot be seen, which cannot be proved,

אמונה בדברים שאי אפשר לראות, שאין דרך להוכיח,

is not the sort of faith that I've ever really related to all that much.

אני לא מתחבר אליה כל כך בדרך כלל.

I tend to like science,

אני מעדיף מדע

where what we see and can ascertain are the foundation of what we know.

שבו מה שרואים

או שאפשר לאשש הוא הבסיס של מה שאנחנו יודעים.

But there's a middle ground, too --

אבל יש גם תחום אפור באמצע.

a middle ground tread by people like poor old Charles Babbage

אותו תחום שצ'ארלס בבג' המסכן עבר בו

and his steam-driven computers that were never built.

עם המחשבים מונעי הקיטור שמעולם לא בנה.

Nobody really understood what it was that he had in mind

אף אחד לא ממש הבין מה עבר בראשו,

מלבד עדה לאבלייס,

except for Ada Lovelace,

and he went to his grave trying to pursue that dream.

והוא הלך לעולמו מבלי שהגשים את חלומו.

Vannevar Bush with his memex --

ונוואר בוש ומחשב ה"ממקס",

this idea of all of human knowledge at your fingertips --

הרעיון של כל הידע האנושי בקצות אצבעותיך,

he had this vision.

היה לו חזון.

And I think a lot of people in his day

ואני חושב שאנשים רבים בזמנו

חשבו שהוא קצת מסובב.

probably thought he was a bit of a kook.

כן, אפשר להביט אחורה ולהגיד,

And, yeah, we can look back in retrospect and say,

נו באמת, זה הכל מיקרופילם. אבל זאת...

"Yeah, ha-ha, it's all microfilm --

(Laughter)

But that's not the point; he understood the shape of the future.

זאת לא הנקודה. הוא הבין את הצורה של העתיד.

So did J.C.R. Licklider and his notions for computer-human interaction.

כך גם ג'יי-סי-אר ליקליידר ורעיונותיו על ממשקי אדם–מחשב.

אותו דבר: הוא הבין את הצורה של העתיד,

Same thing: he understood the shape of the future,

למרות שזה משהו שיפותח באמת

even though it was something that would only be implemented

רק כעבור שנים רבות.

by people much later.

Or Paul Baran, and his vision for packet switching.

או פול בארון, והרעיון של ניתוב מנות נתונים.

Hardly anybody listened to him in his day.

אף אחד לא הקשיב לו בזמנו.

Or even the people who actually pulled it off,

גם האנשים שהצליחו,

the people at Bolt, Beranek and Newman in Boston,

בחברות בולט, בראנק וניומן בבוסטון,

who just would sketch out these structures

הם רק שרבטו בקווים כלליים

of what would eventually become a worldwide network,

את מה שיהפוך בסוף לרשת כלל עולמית,

and sketching things on the back of napkins and on note papers

ושרבוט דברים על מפיות ופתקים

and arguing over dinner at Howard Johnson's --

וויכוח בזמן ארוחת ערב אצל הווארד ג'ונסון –

on Route 128 in Lexington, Massachusetts,

ליד כביש 128, בלקסינגטון שבמסצ'וסטס,

just two miles from where I was studying the Queen's Gambit Deferred

שלושה ק"מ מהמקום שבו למדתי את גמביט המלכה

והאזנתי לגלדיס נייט ולהקת הפיפס

and listening to Gladys Knight & The Pips

שרים "רכבת לילה לג'ורג'יה" תוך –

singing "Midnight Train to Georgia" --

(צחוק)

(Laughter)

– ישיבה בכיסא הנדנדה של אבא, אתם יודעים?

in my dad's big easy chair, you know?

So, three types of vision, right?

אז, יש שלושה סוגים של ראייה.

Vision based on what one cannot see,

ראיית הנולד, של מה שעדיין לא גלוי –

the vision of that unseen and unknowable.

ראיית הנסתר והלא ידוע.

The vision of that which has already been proven or can be ascertained.

ראייה של מה שכבר הוכח או ניתן לאישוש,

And this third kind, a vision of something which can be, which may be,

והסוג השלישי

של ראייה, של דברים

שאולי אפשר לראות

based on knowledge but is, as yet, unproven.

על סמך הידע, אבל עוד לא הוכחו.

Now, we've seen a lot of examples of people

ראינו הרבה דוגמאות לאנשים שרודפים אחרי סוג כזה של ראייה במדעים,

who are pursuing that sort of vision in science,

but I think it's also true in the arts, it's true in politics,

אבל אני חושב שזה נכון גם

באמנות, בפוליטיקה ואפילו בהישגים אישיים.

it's even true in personal endeavors.

What it comes down to, really, is four basic principles:

הכל מסתכם בעקרונות הבסיסיים:

ללמוד מכולם,

learn from everyone;

follow no one;

לא ללכת בעקבות אף אחד

watch for patterns;

לחפש דפוסים דומים

and work like hell.

ולעבוד כמו חמור.

I think these are the four principles that go into this.

אני חושב שאלה ארבעת העקרונות המנחים.

And it's that third one, especially,

ובעיקרון השלישי

where visions of the future begin to manifest themselves.

ראייה של העתיד

מתחילה לתת את אותותיה.

What's interesting is that this particular way of looking at the world,

צורת ההסתכלות הזאת

is, I think, only one of four different ways

היא אחת מארבע דרכים

that manifest themselves in different fields of endeavor.

שמציגות ארבעה תחומי התייחסות.

בקומיקס אני יודע

In comics, I know that it results in sort of a formalist attitude

שזה יוצר גישה פורמלית

towards trying to understand how it works.

לניתוח של איך זה עובד.

Then there's another, more classical attitude

מצד שני יש גישה אחרת, קלאסית יותר

which embraces beauty and craft;

שמכילה גם יופי ואיכות ביצוע;

another one which believes in the pure transparency of content;

גישה נוספת מאמינה בשקיפות הטהורה של התוכן,

and then another, which emphasizes the authenticity of human experience

וגישה אחרת

מעצימה את האותנטיות של ההבעה האנושית,

and honesty and rawness.

את כנותה וגולמיותה.

These are four very different ways of looking at the world.

אלה הן ארבע דרכים שונות מאוד להסתכל על העולם. נתתי להן שמות.

I even gave them names:

הקלאסית, הרוחנית, הפורמלית והחתרנית.

the classicist, the animist, the formalist and iconoclast.

Interestingly, they seem to correspond more or less

הן מתאימות

לארבע הפונקציות של החשיבה לפי יונג

to Jung's four subdivisions of human thought.

And they reflect a dichotomy of art and delight

והן משקפות דו-ערכיות של אמנות והחיים

on left and the right;

משמאל ומימין,

tradition and revolution on the top and the bottom.

של מסורת ומהפכנות מלמעלה ומלמטה.

And if you go on the diagonal, you get content and form,

ואם מסתכלים באלכסון, מקבלים תוכן וצורה –

ומנגד יופי ואמת.

and then beauty and truth.

And it probably applies just as much to music and movies and fine art,

וזה כנראה מתאים גם

למוזיקה ולסרטים ולאמנות פלסטית

which has nothing whatsoever to do with vision at all,

ואין לזה קשר בכלל עם ראייה,

or, for that matter, nothing to do with our conference theme

או בעצם, שום קשר עם הנושא של הכנס:

of "Inspired by Nature,"

"השראה מהטבע"

except to the extent of the fable of the frog

חוץ מהמובן של המשל על הצפרדע

who gives a ride to the scorpion on his back to get across the river

שלקחה טרמפ את העקרב על הגב שלה כשחצו את הנהר

because the scorpion promises not to sting him,

כי העקרב הבטיח לא לעקוץ אותה,

אבל הוא עוקץ אותה בכל זאת ושניהם מתים,

but the scorpion stings him anyway and they both die,

לא לפני שהצפרדע שואלת אותו למה והוא עונה,

but not before the frog asks him why, and the scorpion says,

"זה הטבע שלי" –

"Because it's my nature."

באותו מובן, כן.

In that sense, yes.

(Laughter)

(צחוק)

אז,

So this was my nature.

אז זה היה הטבע שלי. העניין הוא שראיתי

The thing was, I saw that the route I took

שהמסלול שלקח לי כדי לגלות

to discovering this focus in my work

את המוקד בעבודה שלי

and who I was --

ואת הזהות שלי,

I saw it as just this road to discovery.

ראיתי זאת כדרך אל הגילוי.

Actually, it was just me embracing my nature,

בעצם פשוט פעלתי לפי הטבע שלי

which means that I didn't actually fall that far from the tree, after all.

שזה אומר

שלא נפלתי כל כך רחוק מהעץ אחרי הכל.

So what does a "scientific mind" do in the arts?

אז מה קשור "ראש מדעי"

באמנות?

I started making comics, but I also started trying to understand them,

התחלתי לצייר קומיקס

אבל מיד התחלתי לנסות להבין אותם.

almost immediately.

אחד הדברים החשובים בקומיקס, גיליתי,

One of the most important things about comics that I discovered

הוא שזהו מדיום חזותי,

was that comics are a visual medium,

אבל הוא מנסה לאגד את כל החושים בתוכו.

but they try to embrace all of the senses within it.

So, the different elements of comics, like pictures and words,

לכן המרכיבים השונים בקומיקס, כמו תמונות ומילים,

and the different symbols and everything in between

והסמלים השונים וכל מה שביניהם

that comics presents,

שקומיקס מציג

are all funneled through the single conduit, a vision.

כולם מתועלים למקום אחד של הראייה.

So we have things like resemblance,

אז יש לכם דמיון בין דברים,

where something which resembles the physical world can be abstracted

דברים שדומים לעולם האמתי מופשטים

בכמה כיוונים שונים:

in a couple of different directions:

abstracted from resemblance, but still retaining the complete meaning,

מופשטים מהדמיון שלהם,

אבל עדיין משמרים את המשמעות המלאה,

or abstracted away from both resemblance and meaning

או מופשטים מהדמיון וגם מהמשמעות לעבר מתאר תמונה.

towards the picture plane.

Put all these three together, and you have a nice little map

שימו הכל ביחד ותקבלו מפה

של כל גבולות הייצוג החזותי

of the entire boundary of visual iconography,

which comics can embrace.

שקומיקס יכול לבטא.

And if you move to the right you also get language,

ואם ממשיכים ימינה מקבלים שפה,

because that's abstracting even further from resemblance,

כי זאת הפשטה נוספת של הדמיון

but still maintaining meaning.

שעדיין משמרת משמעות.

Vision is called upon to represent sound

הראייה נדרשת גם לייצג צלילים

and to understand the common properties of those two

וכדי להבין את המאפיינים המשותפים של שניהם

כמו את המורשת המשותפת שלהם.

and their common heritage as well;

וגם לנסות לייצג את המרקם של הצליל

also, to try to represent the texture of sound

to capture its essential character through visuals.

לייצג את המאפיין המרכזי שלו באמצעים חזותיים.

There's also a balance between the visible and the invisible in comics.

יש גם שיווי משקל

בין הנראה והבלתי נראה בקומיקס.

Comics is a kind of call and response,

קומיקס הוא סוג של קריאה ותגובה

in which the artist gives you something to see within the panels,

שבו האמן נותן לך

משהו לראות בתוך המסגרת

ונותן לך משהו לדמיין בין המסגרות.

and then gives you something to imagine between the panels.

Also, another sense which comics' vision represents,

כמו כן, חוש נוסף

שרואים בקומיקס הוא זמן.

and that's time.

Sequence is a very important aspect of comics.

רצף הוא מאפיין חשוב בקומיקס.

Comics presents a kind of temporal map.

קומיקס מציג סוג של מפת זמנים.

And this temporal map was something that energizes modern comics,

ומפת הזמנים הזאת היא מה שמתניע את הקומיקס המודרני

but I was wondering if perhaps it also energizes

אבל תהיתי אם אולי זה מתניע גם

other sorts of forms,

צורות מסוגים אחרים,

and I found some in history.

ומצאתי כמה לאורך ההיסטוריה.

You can see this same principle operating

אותו עיקרון עובד גם

in these ancient versions of the same idea.

בגרסאות העתיקות של אותו רעיון.

What's happening is,

מה שקורה הוא שהצורה האמנותית מתנגשת

an art form is colliding with a given technology,

עם הטכנולוגיה הזמינה,

אם זה צבע על סלע, כמו בקבר המגילות במצרים הקדומה,

whether it's paint on stone,

like the Tomb of Menna the Scribe in ancient Egypt,

or a bas-relief sculpture rising up a stone column,

או תחריט מפוסל על עמוד אבן,

or a 200-foot-long embroidery,

או רקמה באורך 60 מטר,

or painted deerskin and tree bark

או עור צבאים וגזע עץ צבוע

running across 88 accordion-folded pages.

לאורך 88 עמודים בקיפול אקורדיון.

What's interesting is, once you hit "print" --

מעניין שמרגע המצאת הדפוס,

and this is from 1450, by the way --

וזה קרה ב-1450, דרך אגב,

all of the artifacts of modern comics start to present themselves:

כל האמצעים של הקומיקס המודרני מתחילים להופיע:

סידור משבצות מלבני קווי,

rectilinear panel arrangements,

simple line drawings without tone,

ציור בקווים פשוטים

and a left-to-right reading sequence.

וסדר קריאה משמאל לימין.

And within 100 years, you already start to see word balloons and captions,

תוך מאה שנים

מתחילים לראות את בלוני המילים והכותרות,

and it's really just a hop, skip and a jump from here to here.

ומשם יש דילוג קל עד לימינו אנו.

So I wrote a book about this in '93, but as I was finishing the book,

כתבתי ספר על זה ב-1993

אבל לקראת הסיום שלו

I had to do a little bit of typesetting,

הייתי צריך לעמד כמה אותיות

ונמאס לי ללכת לבית הדפוס המקומי שיעשה את זה

and I was tired of going to my local copy shop to do it,

אז קניתי מחשב.

so I bought a computer.

And it was just a little thing --

הוא היה די פשוט, לא הרבה מעבר להכנסה של טקסט,

it wasn't good for much except text entry --

אבל אבי סיפר לי על חוק מור

but my father had told me about Moore's law back in the '70s,

אז בשנות השבעים, אז ידעתי מה הולך להגיע.

and I knew what was coming.

And so, I kept my eyes peeled

לכן שמרתי את עיניי פקוחות

to see if the sort of changes that happened

לראות אם השינויים שהתרחשו

when we went from pre-print comics to print comics

בין ימי טרום-הדפוס לימי הדפוס

would happen when we went beyond, to post-print comics.

יקרו כשנעבור הלאה, לימים שאחרי הדפוס.

So, one of the first things proposed

אחד הדברים שהוצעו היה

was that we could mix the visuals of comics

לערבב את מה שרואים בקומיקס

with the sound, motion and interactivity of the CD-ROMs

עם מה ששומעים, יחד עם תנועה ואינטראקטיביות

של הסי-די-רומים שיוצרו באותם ימים.

being made in those days.

This was even before the Web.

זה היה עוד לפני האינטרנט.

And one of the first things they did was,

אחד הדברים הראשונים שעשו היה

לקחת את עמוד הקומיקס כמו שהוא

they tried to take the comics page as is

ולהקרין אותו על המסך,

and transplant it to monitors,

שזאת טעות קלאסית של הבנת המדיה

which was a classic McLuhanesque mistake

of appropriating the shape of the previous technology

כשמתאימים את הצורה של הטכנולוגיה הקודמת

as the content of the new technology.

בתור התוכן של הטכנולוגיה החדשה.

And so, what they would do is have these comic pages

וכך, מה שהם עשו היה

להציג את עמודי הקומיקס שמזכירים עמודי קומיקס

that resemble print comics pages,

והוסיפו להם צלילים ותנועה.

and they would introduce all this sound and motion.

The problem was that if you go with this basic idea

הבעיה הייתה שאם הולכים על הרעיון הזה

הרעיון הבסיסי שבקומיקס מרווח שווה זמן

that space equals time in comics,

what happens is that when you introduce sound and motion,

מה שקורה הוא שכשמוסיפים צליל ותנועה

שהם תופעות שקשורות בזמן שאפשר לייצג רק בעזרת זמן

which are temporal phenomena that can only be represented through time,

they break with that continuity of presentation.

שוברים את ההמשכיות של ההצגה.

Interactivity was another thing.

גם אינטראקטיביות.

There were hypertext comics, but the thing about hypertext

קומיקס עם קישורים.

הבעיה עם קישורים

הוא שכל דבר הוא כאן, לא כאן או מקושר מכאן.

is that everything in hypertext is either here, not here,

הכל מאוד חסר-מיקום.

or connected to here;

it's profoundly nonspatial.

המרחק בין אברהם לינקולן למטבע פני עם דמותו של לינקולן

The distance from Abraham Lincoln to a Lincoln penny

לרקדנית פני מרשל לתוכנית מרשל

to Penny Marshall to the Marshall Plan to "Plan 9" to nine lives:

ללהקה "תוכנית 9" לתשע נשמות

הוא אותו דבר

it's all the same.

(Laughter)

(צחוק)

But in comics,

אבל בקומיקס

every aspect of the work, every element of the work,

לכל פן ואלמנט של היצירה

has a spatial relationship to every other element at all times.

יש יחסים מיקומיים עם כל אלמנט אחר.

So the question was:

אז השאלה הייתה

Was there any way to preserve that spatial relationship

האם יש דרך לשמר את יחסי המיקום

while still taking advantage of all of the things

ועדיין לנצל את כל הדברים

שהדיגיטציה נותנת לנו?

that digital had to offer us?

And I found my personal answer for this

התשובה שלי לכך היא

in those ancient comics that I was showing you.

באותם קומיקס עתיקים שהראיתי לכם.

Each of them has a single unbroken reading line,

לכולם היה סדר קריאה יחיד ורציף

whether it's going zigzag across the walls or spiraling up a column

בין אם זה זיגזג לאורך הקירות

או בספירלה לאורך עמוד

or just straight left to right,

או סתם משמאל לימין, או בזיגזג הפוך

or even going in a backwards zigzag across those 88 accordion-folded pages,

לאורך 88 עמודים בקיפול אקורדיון.

אותו דבר מתרחש, ואותו רעיון בסיסי

the same thing is happening;

that is, that the basic idea that as you move through space

של תנועה במרחב בתור תנועה בזמן

you move through time,

שמתבצעת כאן בלי שום פשרות,

is being carried out without any compromise,

אבל היו פשרות עם מהפכת הדפוס.

but there were compromises when print hit.

Adjacent spaces were no longer adjacent moments,

מרווחים צמודים כבר לא היו רגעים צמודים

so the basic idea of comics was being broken again and again

אז הרעיון הבסיסי של הקומיקס נשבר שוב ושוב

and again and again.

ושוב ושוב.

And I thought, OK, well, if that's true,

אז חשבתי, נו טוב,

אם זה ככה, האם יש דרך

is there any way, when we go beyond today's print,

כשיוצאים מעבר לדפוס

to somehow bring that back?

להחזיר את זה בחזרה?

Now, the monitor is just as limited as the page, technically, right?

עכשיו, טכנית צג המחשב

מוגבל בדיוק כמו הדף, נכון?

It's a different shape, but other than that,

הוא בצורה שונה, אבל חוץ מזה

it's the same basic limitation.

זו אותה מגבלה בסיסית.

But that's only if you look at the monitor as a page,

זה נכון רק אם חושבים על הצג בתור דף

but not if you look at the monitor as a window.

אבל לא אם חושבים עליו כעל חלון.

And that's what I propose,

וזה מה שהצעתי: שאולי נוכל ליצור קומיקס

that perhaps we could create these comics on an infinite canvas,

על משטח אינסופי:

along the X axis and the Y axis

לאורך ציר X וציר Y והמדרגות.

and staircases.

We could do circular narratives that were literally circular.

אפשר לעשות סיפורים מעגליים במעגל.

ליצור תפנית בעלילה שתפנה את הכיוון.

We could do a turn in a story that was literally a turn.

Parallel narratives could be literally parallel.

סיפורים מקבילים יצוירו במקביל.

X, Y and also Z.

ציר X, ציר Y וגם Z.

So I had all these notions.

היו לי כל המחשבות האלה בסוף שנות התשעים,

This was back in the late '90s,

ואנשים אחרים בעסק חשבו שאני משוגע,

and other people in my business thought I was pretty crazy,

but a lot of people then went on and actually did it.

אבל הרבה אנשים קמו וממש עשו את זה.

I'm going to show you a couple now.

אני אראה לכם כמה דוגמאות.

This was an early collage comic by a fellow named Jasen Lex.

זה היה קומיקס קולאז' מוקדם מאת ג'ייסון לקס.

And notice what's going on here.

שימו לב מה קורה כאן.

What I'm searching for is a durable mutation --

אני מחפש כאן מוטציה מאריכת ימים.

that's what all of us are searching for.

זה מה שכולנו מחפשים.

As media head into this new era,

כשהמדיום נכנס לעידן חדש,

אנחנו מחפשים מוטציות

we are looking for mutations that are durable,

שיאריכו ימים, שתהיה להן יציבות.

that have some sort of staying power.

Now, we're taking this basic idea of presenting comics in a visual medium,

ניקח את הרעיון הבסיסי של הצגת קומיקס כמדיום ויזואלי

and we're carrying it through all the way from beginning to end.

ונסחב אותו מההתחלה ועד הסוף.

זה כל הקומיקס שראיתם הרגע

That's that entire comic you just saw, up on the screen right now.

על המסך ברגע זה.

But even though we're only experiencing it one piece at a time,

אבל למרות שאתם חווים אותו חלק אחד בכל רגע,

that's just where the technology is right now.

כאן פשוט הטכנולוגיה נמצאת כרגע.

As the technology evolves,

ככל שהטכנולוגיה תתפתח,

as you get full immersive displays and whatnot,

עם תצוגות שיקיפו אתכם ומה לא,

this sort of thing will only grow; it will adapt.

העניין הזה רק יגדל.

יתאקלם.

It will adapt to its environment; it's a durable mutation.

הוא יתאקלם לסביבה החדשה:

זוהי מוטציה מאריכת ימים.

Here's another one.

אני אראה לכם עוד אחת, מאת דרו ויינג.

This is by Drew Weing; this is called

זה נקרא

"'Pup' Ponders the Heat Death of the Universe."

"פופ מהרהר במות היקום מחום".

See what's going on here

תראו מה קורה כאן.

as we draw these stories on an infinite canvas

כשמציירים את הסיפורים על משטח אינסופי

יוצרים ביטוי טהור יותר

is you're creating a more pure expression of what this medium is all about.

של משמעות המדיום הזה.

We'll go by this a little quickly. You get the idea.

נעבור על זה יותר מהר, הבנתם את הרעיון.

I just want to get to the last panel.

אני רוצה להגיע לתמונה האחרונה.

[Cat 1: Pup! Earth to Pup! Cat 2: Come play baseball with us!]

[כדור הארץ לפאפ. בוא לשחק אתנו בכדור]

(Laughter)

הגענו.

[Pup: Did either of you realize

that eventually the universe will be nothing but a thin, cold gas

[בסוף ישאר מהיקום רק גז קר בחלל הבודד.]

spread across infinite, lonely space?]

[Cat 1: Oh ... Cat 2: We'd better hurry, then!]

[אוי, אם כך מוטב שנזדרז!]

(Laughter)

Just one more.

רק עוד אחד.

אם מדברים על משטח אינסופי.

Talk about your infinite canvas.

It's by a guy named Daniel Merlin Goodbrey, in Britain.

זה מאת דניאל מרלין גודבריי מבריטניה.

Why is this important?

למה זה חשוב?

I think this is important because media --

אני חושב שזה משום שהמדיה,

all media --

כל מדיום שהוא

provide us a window back into our world.

מספק לנו חלון אל העולם שלנו.

Now, it could be that motion pictures and eventually, virtual reality,

יתכן שסרטים –

ובסוף מציאות מדומה או משהו בסגנון,

or something equivalent to it, some sort of immersive display,

תצוגה שתקיף אותנו –

is going to provide us with our most efficient escape

תעניק את ההיחלצות היעילה ביותר מהעולם שלנו.

from the world that we're in.

רוב האנשים פונים למספרי סיפורים כדי להיחלץ.

That's why most people turn to storytelling, to escape.

But media provides us with a window back into the world we live in.

אלה מדיומים שנותנים לנו חלון

בחזרה אל העולם שאנחנו חיים בו.

And when media evolve

וכשהם מתפתחים

so that the identity of the media becomes increasingly unique --

הזהות של המדיומים הופכת להיות ייחודית.

because what you're looking at is comics cubed,

כי אתם מסתכלים כאן על קומיקס בחזקת שלוש.

you're looking at comics that are more comics-like

אתם מסתכלים על קומיקס שהם יותר קומיקסיים משהיו אי פעם.

than they've ever been before --

when that happens, you provide people with multiple ways

כשזה קורה, אתם נותנים לאנשים כמה דרכים

of reentering the world through different windows.

להיכנס בחזרה לעולם דרך כמה חלונות

And when you do that, it allows them to triangulate the world they live in

וכשהם חוזרים, זה מאפשר להם לאכן את העולם

שהם חיים בו ולראות את צורתו.

and see its shape.

That's why I think this is important.

ולכן לדעתי זה חשוב.

One of many reasons, but I've got to go now.

סיבה אחת מני רבות, אבל זמני תם.

Thank you for having me.

תודה שהקשבתם לי.