Roz Savage: Why I'm rowing across the Pacific

מתרגם: ben sinai מבקר: eviatar edlerman

Hi, my name is Roz Savage

שלום, שמי רוז סאווג'

and I row across oceans.

ואני חוצה אוקיינוסים בחתירה.

Four years ago, I rowed solo across the Atlantic,

לפני ארבע שנים, חציתי לבדי בחתירה את האוקיינוס האטלנטי,

and since then, I've done two out of three stages

ומאז, סיימתי שניים מתוך שלושה חלקים

across the Pacific,

של חציית האוקיינוס הפאסיפי,

from San Francisco to Hawaii

מסן פרנסיסקו להוואי

and from Hawaii to Kiribati.

ומהוואי לקיריבאטי.

And tomorrow, I'll be leaving this boat

ומחר, אני אעזוב את הסירה

to fly back to Kiribati

ואטוס חזרה לקיריבאטי

to continue with the third and final stage

כדי להמשיך את המקטע השלישי והאחרון

of my row across the Pacific.

שלי בחציית האוקיינוס הפאסיפי.

Cumulatively, I will have rowed

במצטבר, אני אחתור

over 8,000 miles,

יותר מ- 8,000 מייל (12,000 ק"מ),

taken over three million oar strokes

אבצע יותר מ-3 מליון תנועות חתירה

and spent more than 312 days alone

ואשהה יותר מ-312 ימים לבד

on the ocean on a 23 foot rowboat.

באוקיינוס, על סירת משוטים באורך של 23 רגל (7 מטר).

This has given me a very

זה העניק לי

special relationship with the ocean.

מערכת יחסים מאד מיוחדת עם הים.

We have a bit of a love/hate thing going on.

יש לנו יחסי שנאה אהבה.

I feel a bit about it like I did about

אני מרגישה קצת כמו שהרגשתי כלפי

a very strict math teacher that I once had at school.

מורה קשוחה למתמטיקה שהיתה לי בבית הספר.

I didn't always like her, but I did respect her,

לא תמיד אהבתי אותה, אבל תמיד כיבדתי אותה.

and she taught me a heck of a lot.

והיא לימדה אותי המון.

So today I'd like to share with you

אז היום אני אשמח לחלוק עמכם

some of my ocean adventures

כמה מההרפתקאות שלי בים

and tell you a little bit about what they've taught me,

ולספר לכם קצת על מה שהם לימדו אותי,

and how I think we can maybe take some of those lessons

ואיך אני חושבת שאנחנו אולי יכולים לקחת כמה מהלקחים הללו

and apply them to this environmental challenge

ולהפעילם הלכה למעשה על האתגר הסביבתי

that we face right now.

שעומד בפנינו כעת.

Now, some of you might be thinking,

חלקכם אולי חושבים,

"Hold on a minute. She doesn't look very much like an ocean rower.

"חכו רגע. היא לא נראית ממש כמו חותרת אוקיינוסים.

Isn't she meant to be about this tall

היא לא אמורה להיות כמו גבוהה

and about this wide

וכזו רחבה,

and maybe look a bit more like these guys?"

ואולי להראות קצת כמו הגברים הללו?"

You'll notice, they've all got something that I don't.

אתם תבחינו, שיש להם משהו משותף שלי אין.

Well, I don't know what you're thinking, but I'm talking about the beards. (Laughter)

ובכן, אני לא יודעת מה אתם חשבתם, אבל אני דיברתי על הזקנים.

And no matter how long I've spent on the ocean,

ולא משנה כמה זמן שהיתי בים,

I haven't yet managed to muster a decent beard,

עדיין לא הצלחתי לגדל זקן.

and I hope that it remains that way.

ואני מקווה שזה ישאר כך.

For a long time, I didn't believe that I could have a big adventure.

לאורך זמן רב, לא האמנתי שתיפול בחלקי הרפתקאה גדולה.

The story that I told myself was

התירוץ שלי היה

that adventurers looked like this.

שהרפתקנים נראים כך.

I didn't look the part.

אני לא נראית כך.

I thought there were them and there were us,

חשבתי שיש אותם ויש אותנו,

and I was not one of them.

ואני לא הייתי אחת מהם.

So for 11 years, I conformed.

אז במשך 11 שנה, השתלבתי.

I did what people from my kind of background were supposed to do.

עשיתי מה שאנשים עם הרקע שלי היו אמורים לעשות.

I was working in an office in London

עבדתי במשרד בלונדון

as a management consultant.

כיועצת אירגונית.

And I think I knew from day one that it wasn't the right job for me.

ואני חושבת שידעתי מהיום הראשון שזו לא העבודה הנכונה בשבילי.

But that kind of conditioning

אבל בדיוק תנאים כאלו

just kept me there for so many years,

השאירו אותי בעבודה כל כך הרבה שנים,

until I reached my mid-30s and I thought,

עד שהגעתי לאמצע שנות השלושים וחשבתי,

"You know, I'm not getting any younger.

"את יודעת, אני לא נעשית צעירה יותר.

I feel like I've got a purpose in this life, and I don't know what it is,

אני מרגישה שיש לי ייעוד בחיים, ואני לא יודעת מהו,

but I'm pretty certain that management consultancy is not it.

ואני די בטוחה שזה לא ייעוץ אירגוני."

So, fast forward a few years.

אז, נרוץ קדימה כמה שנים.

I'd gone through some changes.

עברתי כמה שינויים.

To try and answer that question of,

כדי לנסות ולענות על השאלה

"What am I supposed to be doing with my life?"

מה אני אמורה לעשות עם חיי?

I sat down one day

ישבתי יום אחד

and wrote two versions of my own obituary,

וכתבתי שתי גרסאות של הספדים עצמיים,

the one that I wanted, a life of adventure,

אחד שרציתי, חיי הרפתקאות,

and the one that I was actually heading for

ואחד שהייתי בדרך להגשים

which was a nice, normal, pleasant life,

שהיה נחמד, נורמלי, חיים שקטים,

but it wasn't where I wanted to be by the end of my life.

אבל זה לא איפה שרציתי להיות בסוף חיי.

I wanted to live a life that I could be proud of.

רציתי לחיות חיים שיכולתי להיות גאה בהם.

And I remember looking at these two versions of my obituary

ואני זוכרת שהסתכלתי על שתי הגרסאות של ההספדים שלי

and thinking, "Oh boy,

וחשבתי לעצמי, "אוי ווי,

I'm on totally the wrong track here.

אני לגמרי במסלול הלא נכון.

If I carry on living as I am now,

אם אמשיך לחיות כמו שאני כרגע,

I'm just not going to end up where I want to be

אני פשוט לא אהיה איפה שאני רוצה להיות

in five years, or 10 years,

בעוד 5 שנים, 10 שנים,

or at the end of my life."

או בסוף חיי."

I made a few changes,

עשיתי כמה שינויים,

let go of some loose trappings of my old life,

השתחררתי מכמה מהפחדים בחיי הישנים,

and through a bit of a leap of logic,

ובעזרת קישור הגיוני,

decided to row across the Atlantic Ocean.

החלטתי לחצות את האוקיינוס האטלנטי בחתירה.

(Laughter)

(צחוק)

The Atlantic Rowing Race runs from the Canaries to Antigua,

מירוץ החתירה של האוקיינוס האטלנטי הולך מהאיים הקנאריים לאנטיגואה.

it's about 3,000 miles,

זה בערך 3,000 מייל (4600 ק"מ).

and it turned out to be

וזה נהיה

the hardest thing I had ever done.

הדבר הכי קשה שעשיתי אי פעם.

Sure, I had wanted to get outside of my comfort zone,

נכון, רציתי לצאת מאזור הנוחות שלי,

but what I'd sort of failed to notice was that

אבל מה שנכשלתי לשים אליו לב היה

getting out of your comfort zone is, by definition,

שיציאה מאזור הנוחות שלך הוא בהגדרה

extremely uncomfortable.

לא נוח באופן קיצוני.

And my timing was not great either:

וגם התזמון שלי לא היה מעולה.

2005, when I did the Atlantic,

שנת 2005, כשחציתי את האוקיינוס האטלנטי,

was the year of Hurricane Katrina.

היתה השנה של הוריקן קטרינה.

There were more tropical storms in the North Atlantic

היו יותר סופות טרופיות בצפון האטלנטי

than ever before, since records began.

מאז התחילו לשמור את הנתונים.

And pretty early on,

ויחסית מההתחלה

those storms started making their presence known.

התחילו להרגיש בנוכחות הסופות הללו.

All four of my oars broke

כל ארבעת המשוטים שלי נשברו

before I reached halfway across.

לפני שעברתי חצי דרך.

Oars are not supposed to look like this.

משוטים לא אמורים להראות כך.

But what can you do? You're in the middle of the ocean.

אבל מה את יכולה לעשות? את באמצע האוקיינוס.

Oars are your only means of propulsion.

משוטים הן אמצעי הדחף היחידי שלך.

So I just had to look around the boat

אז הייתי חייבת להסתכל מסביב בסירה

and figure out what I was going to use

ולמצוא מה אני יכולה להשתמש

to fix up these oars so that I could carry on.

כדי לתקן את המשוטים הללו ולהמשיך.

So I found a boat hook and my trusty duct tape

אז מצאיתי וו ואיזולירבנד חבלה

and splintered the boat hook

והחדרתי את הוו

to the oars to reinforce it.

למשוטים כדי לחזק אותם.

Then, when that gave out,

ואז, כשזה לא עזר,

I sawed the wheel axles off my spare rowing seat

ניסרתי את הסרנים של מושב החתירה הנוסף שלי

and used those.

והשתמשתי בהם.

And then when those gave out, I cannibalized one of the broken oars.

ואז, כשזה נשבר, תיקנתי את אחד המשוטים שנשברו.

I'd never been very good at fixing stuff

אף פעם לא הייתי ממש טובה בלתקן דברים

when I was living my old life,

כשחייתי את חיי הקודמים,

but it's amazing how resourceful you can become

אבל זה מדהים כמה בעלת תושיה את יכולה להיות

when you're in the middle of the ocean

כשאת באמצע האוקיינוס

and there's only one way to get to the other side.

ויש רק דרך אחת להגיע לצד השני.

And the oars kind of became a symbol

והמשוטים נהפכים להיות סמל

of just in how many ways

לכך שבכל כך הרבה מובנים

I went beyond what I thought were my limits.

הלכתי מעבר למה שחשבתי שהיו הגבולות שלי.

I suffered from tendinitis on my shoulders

סבלתי מדלקת בגידי הכתפיים

and saltwater sores on my bottom.

ופצעי מי מלח על הבטן.

I really struggled psychologically,

ממש נאבקתי פיזית,

totally overwhelmed by the scale of the challenge,

לגמרי המומה מעוצמת האתגר,

realizing that, if I carried on moving at two miles an hour,

מבינה שאם אמשיך לנוע ב-2 מייל לשעה

3,000 miles was going to

3,000 מיל הולך לקחת לי

take me a very, very long time.

הרבה, הרבה מאד זמן.

There were so many times

היו כל כך הרבה פעמים

when I thought I'd hit that limit,

שחשבתי שהגעתי לגבול היכולת,

but had no choice but to just carry on

אבל לא היתה לי ברירה אלא להמשיך הלאה

and try and figure out how I was going to get to the other side

ולנסות ולהבין איך אני מגיעה לצד השני

without driving myself crazy.

מבלי להשתגע.

And eventually after

ולבסוף אחרי

103 days at sea,

103 ימים בים,

I arrived in Antigua.

הגעתי לאנטיגואה.

I don't think I've ever felt so happy

אני לא חושבת שאי פעם הרגשתי כל כך שמחה

in my entire life.

בכל חיי.

It was a bit like finishing a marathon

זה היה קצת כמו לסיים מרתון

and getting out of solitary confinement

ולצאת מבידוד

and winning an Oscar all rolled into one.

ולקבל את פרס האוסקר ביחד.

I was euphoric.

הייתי באופוריה.

And to see all the people coming out to greet me

ולראות את כל האנשים שבאו לברך אותי

and standing along the cliff tops and clapping and cheering,

ועומדים לאורך המזח מוחאים כפיים ומריעים,

I just felt like a movie star.

הרגשתי בדיוק כמו כוכב קולנוע.

It was absolutely wonderful.

היה נפלא.

And I really learned then that, the bigger the challenge,

ובאמת למדתי אז, שככל שהאתגר גדול יותר

the bigger the sense of achievement

כך גודל ההישג

when you get to the end of it.

כשאת מגיעה לסוף.

So this might be a good moment to take a quick time-out

אז זה יכול להיות רגע טוב לקחת פסק זמן

to answer a few FAQs about ocean rowing

כדי לענות על כמה שאלות נפוצות לגבי חתירה באוקיינוס

that might be going through your mind.

שיכול להיות שעוברות לכם בראש.

Number one that I get asked: What do you eat?

השאלה הראשונה שאני נשאלה היא: מה את אוכלת?

A few freeze-dried meals, but mostly I try and eat

כמה ארוחות מיובשות ומוקפאות, אבל בעיקר אני מנסה לאכול

much more unprocessed foods.

הרבה יותר מזון לא מעובד.

So I grow my own beansprouts.

אז אני מגדלת נבטים.

I eat fruits and nut bars,

אני אוכלת פירות וחטיפי בוטנים,

a lot of nuts.

הרבה בוטנים,

And generally arrive about 30 pounds lighter

ובגדול מגיעה 30 ליברות (14 קילו) פחות

at the other end.

בצד השני.

Question number two: How do you sleep?

שאלה מספר שתיים: איך את ישנה?

With my eyes shut. Ha-ha.

עם העיניים עצומות. חה חה.

I suppose what you mean is:

אני מניחה שמה שאתם מתכוונים הוא:

What happens to the boat while I'm sleeping?

מה קורה לסירה כשאני ישנה?

Well, I plan my route so that I'm drifting

ובכן, אני מתכננת את המסלול כך שאני נסחפת

with the winds and the currents while I'm sleeping.

עם הרוחות והזרמים כשאני ישנה.

On a good night, I think my best ever was 11 miles

בלילה טוב, הכי טוב שלי היה 11 מייל

in the right direction.

בכיוון הנכון.

Worst ever, 13 miles in the wrong direction.

הכי גרוע, 13 מייל בכיוון ההפוך.

That's a bad day at the office.

זה יום רע במשרד.

What do I wear?

מה אני לובשת?

Mostly, a baseball cap,

כובע בייסבול,

rowing gloves and a smile -- or a frown,

כפפות חתירה וחיוך, או פרצוף עצוב,

depending on whether I went backwards overnight --

תלוי אם נסחפתי אחורה בלילה.

and lots of sun lotion.

והרבה קרם הגנה מהשמש.

Do I have a chase boat?

האם יש לי סירה מלווה?

No I don't. I'm totally self-supporting out there.

לא אין לי. אני לגמרי לבדי שם.

I don't see anybody for the whole time

אני לא רואה אף אחד במשך כל הזמן

that I'm at sea, generally.

שאני בים, באופן כללי.

And finally: Am I crazy?

ולבסוף: האם אני משוגעת?

Well, I leave that one up to you to judge.

ובכן, אני אתן לכם לשפוט.

So, how do you top rowing across the Atlantic?

אז איך את מתעלה על חציית האוקיינוס האטלנטי בחתירה?

Well, naturally, you decide to row across the Pacific.

ובכן, בטבעיות את מחליטה לחצות את האוקיינוס הפאסיפי בחתירה.

Well, I thought the Atlantic was big,

חשבתי שהאוקיינוס האטלנטי היה גדול,

but the Pacific is really, really big.

אבל האוקיינוס הפאסיפי הוא ממש, ממש גדול.

I think we tend to do it a little bit of a disservice in our usual maps.

אני חושבת שאנחנו נוטים לעשות לו שירות רע במפות הרגילות שלו.

I don't know for sure that the Brits

אני לא יודעת בוודאות שהבריטים

invented this particular view of the world, but I suspect we might have done so:

המציאו את דרך ההסתכלות הזו על העולם, אבל אני חושדת שבכך

we are right in the middle,

שכן הנה אנחנו, בדיוק באמצע.

and we've cut the Pacific in half

וחתכנו את האוקיינוס הפאסיפי לשניים

and flung it to the far corners of the world.

והעפנו אותו לקצוות העולם

Whereas if you look in Google Earth,

בעוד שאם תסתכלו ב- Google Earth,

this is how the Pacific looks.

כך נראה האוקיינוס הפאסיפי.

It pretty much covers half the planet.

הוא מכסה חצי מכדור הארץ.

You can just see a little bit of North America up here

אפשר לראות רק קצת מצפון אמריקה פה

and a sliver of Australia down there.

טיפה מאוסטרליה למטה.

It is really big --

הוא ממש גדול.

65 million square miles --

65 מיליון מייל מרובע.

and to row in a straight line across it

ולחתור בקו ישר,

would be about 8,000 miles.

יהיה בערך 8,000 מייל.

Unfortunately, ocean rowboats

לצערי, סירות משוטים

very rarely go in a straight line.

לעיתים נדירות שטות בקו ישר.

By the time I get to Australia,

עד שאגיע לאוסטרליה,

if I get to Australia,

אם אגיע לאוסטרליה,

I will have rowed probably nine or 10,000 miles in all.

אחתור בערך 9 או 10 מליון מייל בסה"כ.

So, because nobody in their straight mind would row

בגלל שאף בן אדם הגיוני לא יחתור

straight past Hawaii without dropping in,

דרך הוואי מבלי לעצור בה,

I decided to cut this very big undertaking

החלטתי לחתוך את המשימה הגדולה הזו

into three segments.

לשלושה מקטעים.

The first attempt didn't go so well.

הנסיון הראשון לא הלך כל כך טוב.

In 2007, I did a rather involuntary capsize drill

ב-2007, התהפכתי באופן לא רצוני

three times in 24 hours.

שלוש פעמים ב-24 שעות.

A bit like being in a washing machine.

בערך כמו להיות במכונת כביסה.

Boat got a bit dinged up,

הסירה נחבטה מעט,

so did I.

וגם אני.

I blogged about it. Unfortunately, somebody

כתבתי על זה בבלוג. לצערי, מישהו

with a bit of a hero complex decided that

עם תסביך גבורה

this damsel was in distress and needed saving.

החליט שהעלמה הזו במצוקה וצריכה הצלה.

The first I knew about this was when the Coast Guard plane turned up overhead.

הפעם הראשונה שידעתי על כך היתה כאשר מטוס של משמר החופים הסתובב מעל ראשי.

I tried to tell them to go away.

ניסיתי להגיד להם ללכת.

We had a bit of a battle of wills.

היתה לנו התנגשות של רצונות.

I lost and got airlifted.

הפסדתי והועלתי למסוק.

Awful, really awful.

נורא, ממש נורא.

It was one of the worst feelings of my life,

זה היה אחד הרגשות הגרועים של חיי.

as I was lifted up on that winch line into the helicopter

כשהורמתי בכבל לתוך המסוק

and looked down at my trusty little boat

והסתכלתי למטה אל סירת המשוטים הנאמנה שלי

rolling around in the 20 foot waves

מסתובבת בגלים של 20 רגל (6 מטר)

and wondering if I would ever see her again.

ותוהה אם אראה אותה שוב.

So I had to launch a very expensive

היה עלי לשגר

salvage operation

מבצע חילוץ מאד יקר

and then wait another nine months

ואז לחכות עוד תשעה חודשים

before I could get back out onto the ocean again.

לפני שיכולתי לחזור לאוקיינוס.

But what do you do?

אבל מה אני עושה?

Fall down nine times, get up 10.

נופלת תשע פעמים, וקמה עשר פעמים.

So, the following year, I set out

אז, שנה אחר כך, יצאתי,

and, fortunately, this time made it safely across to Hawaii.

ולמזלי, הפעם הגעתי בשלום להוואי.

But it was not without misadventure.

אבל זה לא היה ללא ביש מזל.

My watermaker broke,

מתפיל המים שלי נשבר,

only the most important piece of kit that I have on the boat.

הערכה הכי חשובה שהיתה לי על הסירה.

Powered by my solar panels,

מופעלת על ידי פאנלים סולריים,

it sucks in saltwater

היא שואבת מים מלוחים

and turns it into freshwater.

והופכת אותם למים מתוקים.

But it doesn't react very well to being immersed in ocean,

אבל היא לא מגיבה טוב לטבילות באוקיינוס,

which is what happened to it.

שזה מה שקרה לה.

Fortunately, help was at hand.

למזלי, היתה עזרה נגישה.

There was another unusual boat out there

היתה עוד סירה לא רגילה שם

at the same time, doing as I was doing,

באותו זמן, שעשתה מה שאני עשיתי,

bringing awareness to the North Pacific Garbage Patch,

הביאה מודעות לחלקת הזבל בצפון הפאסיפי,

that area in the North Pacific about twice the size of Texas,

האזור בצפון הפאסיפי בערך פעמיים הגודל של טקסס,

with an estimated 3.5 million

עם כמות מוערכת של 3.5 מליון

tons of trash in it,

טונות של זבל,

circulating at the center of

שחגות במרכז

that North Pacific Gyre.

החישוק הצפון פאסיפי.

So, to make the point, these guys

כדי להבהיר את הנקודה, החברה האלה

had actually built their boat out of plastic trash,

בנו את הסירה שלהם מזבל פלסטי,

15,000 empty water bottles

15,000 בקבוקי מים ריקים

latched together into two pontoons.

מחוברים יחד לשני משטחי ציפה.

They were going very slowly.

הם שטו מאד לאט.

Partly, they'd had a bit of a delay.

היה להם עיכוב קטן.

They'd had to pull in at Catalina Island shortly after they left Long Beach

הם היו צריכים לעצור באיי קטלינה קצת אחרי שעזבו את לונג ביץ

because the lids of all the water bottles were coming undone,

בגלל שהמכסים של בקבוקי המים התחילו להפתח,

and they were starting to sink.

והם התחילו לשקוע.

So they'd had to pull in and do all the lids up.

אז הם היו צריכים לעצור ולסגור את כל הפקקים.

But, as I was approaching the end of my water reserves,

אבל כשאני עמדתי לסיים את רזרבות המים שלי,

luckily, our courses were converging.

למזלי, המסלולים שלנו התכנסו.

They were running out of food; I was running out of water.

להם אזל האוכל, לי אזלו המים.

So we liaised by satellite phone and arranged to meet up.

אז תקשרו באמצעות טלפון לוויני וקבעו להפגש.

And it took about a week

וזה לקח לנו בערך שבוע

for us to actually gradually converge.

כדי להתכנס באופן הדרגתי.

I was doing a pathetically slow speed

אני שטתי באטיות מעוררת רחמים

of about 1.3 knots,

בערך 1.3 קשר,

and they were doing only marginally less pathetic speed of about 1.4:

והם שטו קצת פחות באיטיות, בערך 1.4 קשר.

it was like two snails in a mating dance.

זה נראה כמו שני חלזונות בריקוד זיווג.

But, eventually, we did manage to meet up

אבל, לבסוף, הצלחנו להפגש

and Joel hopped overboard,

וג'ואל דילג לסיפון,

caught us a beautiful, big mahi-mahi,

תפס לנו דג-דולפין יפיפה,

which was the best food I'd had

שהיה האוכל הכי טוב שאכלתי מאז,

in, ooh, at least three months.

אווו, לפחות שלושה חודשים.

Fortunately, the one that he caught that day

למזלי, הדג שהוא תפס באותו יום

was better than this one they caught a few weeks earlier.

היה טוב יותר מזה שהם תפסו כמה שבועות קודם.

When they opened this one up,

כשהם פתחו אותו,

they found its stomach was full of plastic.

הם מצאו שהבטן שלו מלאה בחתיכות פלסטיק.

And this is really bad news because plastic

וזו בשורה רעה בגלל שפלסטיק

is not an inert substance.

הוא חומר שיש לו תגובות כימיקאליות.

It leaches out chemicals

הוא מפריש כימיקאלים

into the flesh of the poor critter that ate it,

לתוך הבשר של היצור המסכן שאכל את אותו,

and then we come along and eat that poor critter,

ואז אנחנו מגיעים ואוכלים את היצור המסכן,

and we get some of the toxins accumulating

וכמה מהרעלים מצטברים

in our bodies as well.

לנו בגוף.

So there are very real implications for human health.

אם כן יש השלכות מאד ברורות על בריאות האדם.

I eventually made it to Hawaii still alive.

בסופו של דבר הגעתי בחיים להוואי.

And, the following year, set out

ובשנה שלאחר מכן, יצאתי

on the second stage of the Pacific,

לשלב השני של חציית הפאסיפי,

from Hawaii down to Tarawa.

מהוואי לטראווה.

And you'll notice something about Tarawa;

ואתם תבחינו במשהו לגבי טראווה.

it is very low-lying.

היא מאד נמוכה ושטוחה.

It's that little green sliver on the horizon,

זוהי החתיכה הדקה הירוקה באופק,

which makes them very nervous

שהופכת אותם למתוחים

about rising oceans.

מפני גאות באוקיינוס.

This is big trouble for these guys.

זוהי צרה צרורה עבור האנשים הללו.

They've got no points of land more than about six feet above sea level.

אין להם נקודת אדמה גבוהה מששה רגל מעל גובה פני הים.

And also, as an increase in extreme

גם בעקבות עלייה

weather events due to climate change,

באירועי מזג אוויר קיצוני הנוצרים עקב שינויי אקלים,

they're expecting more waves

הם מצפים ליותר גלים

to come in over the fringing reef,

שיבואו מעל השוניות,

which will contaminate their fresh water supply.

ויזהמו את מלאי המים המתוקים שלהם.

I had a meeting with the president there,

היתה לי פגישה עם הנשיא,

who told me about his

שסיפר לי על

exit strategy for his country.

אסטרטגיית היציאה שלו.

He expects that within the next 50 years,

הוא מצפה שבמהלך החמישים שנה הקרובות,

the 100,000 people that live there

מאה אלף האנשים שחיים שם

will have to relocate to

יהיו חייבים לעבור

New Zealand or Australia.

לניו זילנד או אוסטרליה.

And that made me think about how would I feel

וזה גרם לי לחשוב על איך אני ארגיש

if Britain was going to disappear under the waves;

אם בריטניה היתה הולכת להעלם מתחת לגלים.

if the places where I'd been born

אם המקום בו נולדתי

and gone to school

והלכתי לבית הספר

and got married,

והתחתנתי,

if all those places were just going to disappear forever.

אם כל המקומות הללו היו נעלמים לעד,

How, literally, ungrounded

איך, תרתי משמע, זה היה גורם לי

that would make me feel.

להרגיש שהקרקע נשמטת מתחת לרגלי.

Very shortly, I'll be setting out to try and get to Australia,

בעוד זמן קצר, אני אצא לנסות להגיע לאוסטרליה.

and if I'm successful, I'll be the first woman ever to row solo

ואם אצליח, אני אהיה האשה הראשונה לחתור לבד

all the way across the Pacific.

את כל הדרך החוצה את הפאסיפי.

And I try to use this to bring awareness to these environmental issues,

ואני מנסה להשתמש בכך כדי להביא למודעות את הבעיות הסביבתיות,

to bring a human face to the ocean.

לתת פנים אנושיות לאוקיינוס.

If the Atlantic was about my inner journey,

אם האטלנטי היה מסע אישי פנימי,

discovering my own capabilities,

לגלות את היכולות שלי,

maybe the Pacific has been about my outer journey,

אולי הפאסיפי היה מסע אחר,

figuring out how I can use

להבין את אני יכולה להשתמש

my interesting career choice

בבחירות הקרירה המענינות שלי

to be of service to the world,

לשירות האנושות,

and to take some of those things that I've learned out there

ולקחת חלק מהדברים שלמדתי שם

and apply them to the situation

וליישם אותם בסיטואציות

that humankind now finds itself in.

שהאנושות מוצאת את עצמה בהן.

I think there are probably three key points here.

אני חושבת שיש שלוש נקודות מפתח פה.

The first one is about

הראשונה היא

the stories that we tell ourselves.

הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו.

For so long, I told myself

במשך כל כך הרבה זמן, סיפרתי לעצמי

that I couldn't have an adventure

שלא יכול היתה להיות לי הרפתקאה

because I wasn't six foot tall

בגלל שלא הייתי גבוהה

and athletic and bearded.

אתלטית ובעלת זקן.

And then that story changed.

ואז הסיפור השתנה.

I found out that people had rowed across oceans.

גיליתי שאנשים כבר חצו את את האוקיינוסים בחתירה.

I even met one of them and she was just about my size.

אפילו פגשתי אחת מהם והיא היתה בערך בגודל שלי.

So even though I didn't grow any taller,

אז למרות שלא גבהתי,

I didn't sprout a beard,

לא גידלתי זקן,

something had changed: My interior dialogue had changed.

משהו השתנה, הדיאלוג הפנימי שלי השתנה.

At the moment, the story that we collectively tell ourselves

כרגע, הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו

is that we need all this stuff,

הוא שאנחנו צריכים את כל זה,

that we need oil.

צריכים נפט.

But what about if we just change that story?

אבל מה אם רק נשנה את הסיפור?

We do have alternatives,

יש לנו חלופות,

and we have the power of free will

ויש לנו רצון חופשי

to choose those alternatives, those sustainable ones,

לבחור בין החלופות, המזהמים פחות

to create a greener future.

כדי ליצור עתיד ירוק יותר.

The second point is about

הנקודה השניה היא

the accumulation of tiny actions.

לגבי הצטברות של מעשים קטנים.

We might think that anything that we do as an individual

אנחנו יכולים לחשוב שכל דבר שאנחנו עושים כבודדים

is just a drop in the ocean, that it can't really make a difference.

הוא רק טיפה בים, שהוא לא באמת יכול לעשות את ההבדל.

But it does. Generally, we haven't

אבל הוא כן. באופן כללי,

got ourselves into this mess through big disasters.

לא הכנסנו את עצמנו לתוך הבלאגן הזה דרך אסונות גדולים.

Yes, there have been the Exxon Valdezes

כן, היו את מיכלית הנפט של אקסון

and the Chernobyls,

ואת אסון צ'רנוביל,

but mostly it's been an accumulation

אבל בעיקר זה היה הצטברות

of bad decisions

של החלטות רעות

by billions of individuals,

שנלקחו על ידי מיליארדי בודדים

day after day and year after year.

יום אחרי יום ושנה אחרי שנה.

And, by the same token, we can turn that tide.

ובאותו מטבע, אנחנו יכולים להפוך את התוצאה.

We can start making better,

אנחנו יכולים להתחיל לקחת

wiser, more sustainable decisions.

החלטות טובות יותר,חכמות יותר ,וברות קיימא.

And when we do that, we're not just one person.

וכשאנחנו עושים זאת, אנחנו לא רק בן אדם אחד.

Anything that we do spreads ripples.

וכל דבר שאנחנו עושים מפיץ גלים.

Other people will see if you're in the supermarket line

אנשים אחרים יראו, אם אתה בתור לסופרמרקט

and you pull out your

ואתה מוציא

reusable grocery bag.

את השקית הרב פעמית שלך.

Maybe if we all start doing this,

אולי אם כולנו נתחיל להתנהג כך

we can make it socially unacceptable

אנחנו יכולים להפוך את זה ללא מקובל חברתית

to say yes to plastic in the checkout line.

להגיד כן לשקיות פלסטיק בתור לקופה.

That's just one example.

זאת רק דוגמא אחת.

This is a world-wide community.

זוהי קהילה חובקת עולם.

The other point:

נקודה נוספת:

It's about taking responsibility.

היא לגבי לקיחת אחריות.

For so much of my life,

לכל רב חיי,

I wanted something else to make me happy.

רציתי משהו שיעשה אותי שמחה.

I thought if I had the right house or the right car

חשבתי שאם יהיה לי את הבית המתאים, את המכונית המתאימה,

or the right man in my life,

או את הגבר המתאים בחיי,

then I could be happy.

אז אוכל להיות מאושרת,

But when I wrote that obituary exercise,

אבל כשכתבתי את תרגיל ההספדים,

I actually grew up a little bit in that moment

התבגרתי קצת באותו רגע

and realized that I needed to create my own future.

והבנתי שאני צריכה ליצור את העתיד של עצמי.

I couldn't just wait passively

לא יכולתי פשוט לחכות באדישות

for happiness to come and find me.

לאושר שיגיע וימצא אותי.

And I suppose I'm a selfish environmentalist.

ואני מניחה שאני פעילה סביבתית אנוכית.

I plan on being around for a long time,

אני מתכננת להיות בסביבה הרבה זמן,

and when I'm 90 years old,

וכשאהיה בת 90,

I want to be happy and healthy.

אני רוצה להיות מאושרת ובריאה.

And it's very difficult to be happy

וזה מאד קשה להיות מאושרת

on a planet that's racked

על כדור שסובל

with famine and drought.

ממחסור ורעב.

It's very difficult to be healthy on a planet

זה קשה מאד להיות בריאה על כדור

where we've poisoned the earth

שהרעלנו בו את האדמה

and the sea and the air.

ואת הים ואת האוויר.

So, shortly, I'm going to be

אז בקרוב, אני הולכת

launching a new initiative

להשיק יוזמה חדשה

called Eco-Heroes.

שנקראת אקו-גיבורים.

And the idea here is that

והרעיון הוא

all our Eco-Heroes will log at least one green deed every day.

שכל האקו-גיבורים ירשמו לפחות מעשה אחד ירוק כל יום.

It's meant to be a bit of a game.

זה אמור להיות סוג של משחק.

We're going to make an iPhone app out of it.

אנחנו הולכים לעשות לזה אפליקציה לאייפון.

We just want to try and create that awareness

אנחנו רק רוצים לנסות וליצור מודעות

because, sure, changing a light bulb isn't going to change the world,

בגלל שבטח, להחליף נורה לא הולך לשנות את העולם,

but that attitude,

אבל הגישה הזו,

that awareness that leads you to change the light bulb

המודעות הזו שמובילה אותך להחליף את הנורה

or take your reusable coffee mug,

או לקחת את הכוס קפה הרב פעמית,

that is what could change the world.

זה מה שישנה את העולם.

I really believe that we stand

אני באמת מאמינה שאנחנו עומדים

at a very important point in history.

בפני רגע חשוב מאד בהיסטוריה.

We have a choice. We've been blessed,

יש לנו ברירה. בורכנו,

or cursed, with free will.

או קוללנו, בבחירה חופשית.

We can choose a greener future,

אנחנו יכולים לבחור עתיד ירוק יותר.

and we can get there

ואנחנו יכולים להגיע לשם

if we all pull together to take it one stroke at a time.

אם כולנו נפעל ביחד, תנועת חתירה אחת כל פעם.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)