How to shift your mindset and choose your future | Tom Rivett-Carnac

Transcriber: Joseph Geni Reviewer: Camille Martínez

תרגום: Yael Ring עריכה: Tal Hemu

I never thought that I would be giving my TED Talk somewhere like this.

מעולם לא חשבתי שאתן את הרצאת ה-TED שלי במקום כזה.

But, like half of humanity,

אבל, כמו מחצית מהאנושות,

I've spent the last four weeks under lockdown

ביליתי את ארבעת השבועות האחרונים בבידוד

due to the global pandemic created by COVID-19.

בשל המגפה הגלובלית שנוצרה בעקבות נגיף הקורונה.

I am extremely fortunate that during this time

אני מודה על מזלי שבתקופה זו

I've been able to come here to these woods near my home in southern England.

אני יכול לבוא לכאן, ליער הזה סמוך לביתי בדרום אנגליה.

These woods have always inspired me,

היער הזה תמיד היווה לי מקור השראה,

and as humanity now tries to think about how we can find the inspiration

ובזמן שהאנושות מנסה לחשוב על איך נוכל למצוא את ההשראה

to retake control of our actions

להשיב את השליטה על מעשינו

so that terrible things don't come down the road

כך שאסונות לא יבואו לפתחנו

without us taking action to avert them,

מבלי שננקוט מעשים למנוע אותם,

I thought this is a good place for us to talk.

חשבתי שזהו מקום טוב עבורנו לשוחח.

And I'd like to begin that story six years ago,

ואני רוצה להתחיל את הסיפור שלי לפני שש שנים,

when I had first joined the United Nations.

כשהצטרפתי לשורות האו"ם.

Now, I firmly believe that the UN is of unparalleled importance

אני מאמין בהחלט שלאו"ם יש חשיבות עצומה

in the world right now

בעולם כיום

to promote collaboration and cooperation.

לקדם שיתוף פעולה ועבודה משותפת.

But what they don't tell you when you join

אבל מה שהם לא מספרים לך כשאתה מצטרף

is that this essential work is delivered

הוא שהעבודה החיונית הזו מועברת

mainly in the form of extremely boring meetings --

בעיקר בצורה של פגישות ממש משעממות --

extremely long, boring meetings.

פגישות ממש ארוכות ומשעממות.

Now, you may feel that you have attended some long, boring meetings in your life,

אתם אולי חושבים שהשתתפתם אתם בפגישות ממש ארוכות ומשעממות בחייכם,

and I'm sure you have.

אני בטוח שאכן עשיתם זאת.

But these UN meetings are next-level,

אבל פגישות האו"ם האלה הן ממש ברמה אחרת,

and everyone who works there approaches them with a level of calm

וכל מי שעובד שם ניגש אליהן במידה של רוגע

normally only achieved by Zen masters.

שבדרך כלל מושגת רק אצל מאסטרים של זן.

But myself, I wasn't ready for that.

אבל אני לא הייתי מוכן לכך.

I joined expecting drama and tension and breakthrough.

אני הצטרפתי בציפיה לדרמה ומתח ופריצות דרך.

What I wasn't ready for

מה שלא הייתי מוכן לו

was a process that seemed to move at the speed of a glacier,

היה תהליך שנדמה שזז בקצב של קרחון,

at the speed that a glacier used to move at.

בקצב שקרחונים נהגו לנוע בו.

Now, in the middle of one of these long meetings,

באמצע אחת הפגישות הארוכות האלה,

I was handed a note.

קיבלתי פתק.

And it was handed to me by my friend and colleague and coauthor,

והוא ניתן לי על ידי החברה, הקולגה והשותפה לכתיבה שלי,

Christiana Figueres.

כריסטיאנה פיגארס.

Christiana was the Executive Secretary

כריסטיאנה היתה המזכירה הראשית

of the UN Framework Convention on Climate Change,

של ועידת האו"ם לשינויי האקלים,

and as such, had overall responsibility

וככזו, היתה אחראית

for the UN reaching what would become the Paris Agreement.

על הסכם האו"ם שהפך להסכם פריז.

I was running political strategy for her.

אני ביצעתי את האסטרטגיה הפוליטית עבורה.

So when she handed me this note,

אז כשהיא נתנה לי את הפתק הזה,

I assumed that it would contain detailed political instructions

הנחתי שהוא מכיל הוראות פוליטיות מפורטות

about how we were going to get out of this nightmare quagmire

לגבי איך נוכל לצאת מהביצה הסיוטית

that we seemed to be trapped in.

שנראה שהיינו כלואים בתוכה.

I took the note and looked at it.

לקחתי את הפתק וקראתי אותו.

It said, "Painful.

בפתק היתה כתובה המילה "כואב.

But let's approach with love!"

אבל הבא ניגש לזה באהבה!"

Now, I love this note for lots of reasons.

אני אוהב את הפתק הזה מהרבה סיבות.

I love the way the little tendrils are coming out from the word "painful."

אני אוהב את הסלסולים הקטנים שיוצאים מהמילה "כואב".

It was a really good visual depiction of how I felt at that moment.

זה היה ביטוי ויזואלי ממש טוב לאיך שהרגשתי באותו רגע.

But I particularly love it because as I looked at it,

אבל במיוחד אהבתי אותו כי כשקראתי אותו,

I realized that it was a political instruction,

הבנתי שזאת היתה הנחיה פוליטית,

and that if we were going to be successful,

ושאם אנחנו רוצים להצליח,

this was how we were going to do it.

כך נוכל לעשות זאת.

So let me explain that.

אז תנו לי להסביר את זה.

What I'd been feeling in those meetings was actually about control.

מה שהרגשתי באותן פגישות סבב למעשה סביב שליטה.

I had moved my life from Brooklyn in New York to Bonn in Germany

העברתי את חיי מברוקלין בניו יורק לבון בגרמניה

with the extremely reluctant support of my wife.

בתמיכתה המסויגת מאוד של אשתי.

My children were now in a school where they couldn't speak the language,

הילדים שלי הלכו לבית-ספר בו הם לא דיברו את השפה,

and I thought the deal for all this disruption to my world

ואני חשבתי שהתמורה בעד כל השינויים הקיצוניים האלה בעולמי

was that I would have some degree of control over what was going to happen.

היתה יכולתי לשלוט במידה מסוימת במה שהולך לקרות.

I felt for years that the climate crisis is the defining challenge

במשך שנים הרגשתי שמשבר האקלים הוא האתגר המעצב

of our generation,

של הדור שלנו.

and here I was, ready to play my part and do something for humanity.

והנה אני, מוכן למלא את תפקידי ולעשות משהו עבור האנושות.

But I put my hands on the levers of control that I'd been given

אבל שמתי את ידי על הגאי השליטה שניתנו לי

and pulled them,

ומשכתי בהם,

and nothing happened.

ושום דבר לא קרה.

I realized the things I could control were menial day-to-day things.

הבנתי שהדברים שבשליטתי הם דברים פשוטים של יומיום.

"Do I ride my bike to work?" and "Where do I have lunch?",

"האם לרכב על אופניים לעבודה?" ו"איפה לאכול צהריים?",

whereas the things that were going to determine

בעוד שהדברים שיקבעו

whether we were going to be successful

האם נצליח

were issues like, "Will Russia wreck the negotiations?"

היו נושאים כמו, "האם רוסיה תחריב את המשא ומתן?"

"Will China take responsibility for their emissions?"

"האם סין תיקח אחריות על פליטות הגז שלה?"

"Will the US help poorer countries deal with their burden of climate change?"

"האם ארה"ב תסייע למדינות עניות יותר להתמודד עם המחויבות שלהן לשינויי האקלים?"

The differential felt so huge,

ההבדל הרגיש כל כך גדול,

I could see no way I could bridge the two.

לא יכולתי לראות שום דרך בה אוכל לגשר בין השניים.

It felt futile.

זה הרגיש חסר תועלת.

I began to feel that I'd made a mistake.

התחלתי להרגיש שעשיתי טעות.

I began to get depressed.

התחלתי להכנס לדיכאון.

But even in that moment,

אבל אפילו באותו הזמן,

I realized that what I was feeling had a lot of similarities

הבנתי שלרגשות שלי יש הרבה קווי דימיון

to what I'd felt when I first found out about the climate crisis years before.

למה שהרגשתי כשלמדתי לראשונה על משבר האקלים לפני שנים.

I'd spent many of my most formative years as a Buddhist monk

ביליתי את רוב שנותיי המעצבות כנזיר בודהיסטי

in my early 20s,

בתחילת שנות ה-20 שלי,

but I left the monastic life, because even then, 20 years ago,

אבל עזבתי את חיי הנזירות, כי אפילו אז, לפני 20 שנה,

I felt that the climate crisis was already a quickly unfolding emergency

חשתי שמשבר האקלים כבר מדרדר במהירות למצב חירום

and I wanted to do my part.

ורציתי לתרום את חלקי.

But once I'd left and I rejoined the world,

אבל ברגע שעזבתי ושבתי לעולם,

I looked at what I could control.

התמקדתי במה שאוכל לשלוט בו.

It was the few tons of my own emissions and that of my immediate family,

זה היה הטונות המעטים של פליטות הגז שלי ושל משפחתי הקרובה,

which political party I voted for every few years,

עבור איזו מפלגה פוליטית אצביע כל כמה שנים,

whether I went on a march or two.

בין אם אשתתף בצעדה כזו או אחרת.

And then I looked at the issues that would determine the outcome,

ואז הסתכלתי על הנושאים שיקבעו את התוצאה,

and they were big geopolitical negotiations,

והם היו דיונים גיאופוליטיים גדולים,

massive infrastructure spending plans,

תכנון תקציביי תשתיות עצומים,

what everybody else did.

מה שכולם עשו.

The differential again felt so huge

ההבדל שוב הרגיש כל כך גדול

that I couldn't see any way that I could bridge it.

שלא יכולתי לראות שום דרך בה אוכל לגשר עליו.

I kept trying to take action,

המשכתי לנסות לנקוט בפעולה,

but it didn't really stick.

אבל זה לא ממש הצליח.

It felt futile.

זה הרגיש חסר תועלת.

Now, we know that this can be a common experience for many people,

עכשיו, אנחנו יודעים שזאת חוויה נפוצה אצל הרבה אנשים,

and maybe you have had this experience.

ואולי אתם עצמכם חוויתם את החוויה הזו.

When faced with an enormous challenge

בהתמודדות מול אתגר עצום

that we don't feel we have any agency or control over,

שאנחנו לא מרגישים שיש לנו איזשהי יכולת או שליטה עליו,

our mind can do a little trick to protect us.

המוח שלנו יכול לעשות טריק קטן להגן עלינו.

We don't like to feel like we're out of control

אנחנו לא אוהבים להרגיש שאנחנו לא בשליטה

facing big forces,

בהתמודדות מול כוחות גדולים,

so our mind will tell us, "Maybe it's not that important.

אז המוח שלנו יאמר לנו "אולי זה לא כזה חשוב.

Maybe it's not happening in the way that people say, anyway."

אולי זה לא קורה בדרך שבה אנשים אומרים שזה קורה, בכל מקרה".

Or, it plays down our own role.

או, הוא ממעיט בערך תפקידנו.

"There's nothing that you individually can do, so why try?"

"אין שום דבר שאתה יכול לעשות באופן אישי, אז למה לנסות?"

But there's something odd going on here.

אבל משהו מוזר מתרחש כאן.

Is it really true that humans will only take sustained and dedicated action

האם זה נכון שבני אדם רק יפעלו באופן בר קיימא ומחויב

on an issue of paramount importance

בנושא בעל חשיבות מכרעת

when they feel they have a high degree of control?

כשהם מרגישים שיש להם מידה רבה של שליטה?

Look at these pictures.

התבוננו בתמונות האלה.

These people are caregivers and nurses

האנשים האלה הם מטפלים ואחיות

who have been helping humanity face the coronavirus COVID-19

המסייעים לאנושות להתמודד מול נגיף הקורונה

as it has swept around the world as a pandemic in the last few months.

בהתפשטותו ברחבי העולם כמגפה בחודשים האחרונים.

Are these people able to prevent the spread of the disease?

האם האנשים האלה יכולים למנוע את התפשטות המחלה?

No.

לא.

Are they able to prevent their patients from dying?

האם הם יכולים למנוע את מותם של מטופליהם?

Some, they will have been able to prevent,

חלק הם יוכלו למנוע,

but others, it will have been beyond their control.

אבל אחרים יהיו מעבר לשליטתם.

Does that make their contribution futile and meaningless?

האם זה אומר שהתרומה שלהם היא חסרת תועלת ומשמעות?

Actually, it's offensive even to suggest that.

זה פוגע אפילו להציע דבר שכזה.

What they are doing is caring for their fellow human beings

מה שהם עושים הוא לדאוג לאחיהם

at their moment of greatest vulnerability.

ברגעי החולשה הכי גדולים שלהם.

And that work has huge meaning,

ולעבודה הזו יש משמעות עצומה,

to the point where I only have to show you those pictures

עד כדי כך שאני רק צריך להראות לכם את התמונות האלה

for it to become evident

כדי שזה יהיה ברור מאליו

that the courage and humanity those people are demonstrating

שהאומץ והאנושיות שאותם אנשים מפגינים

makes their work some of the most meaningful things

הופכים את עבודתם לאחד מהדברים המשמעותיים ביותר

that can be done as human beings,

שאנחנו יכולים לעשות כבני אדם,

even though they can't control the outcome.

אפילו אם הם לא יכולים לשלוט בתוצאה.

Now, that's interesting,

זה מעניין,

because it shows us that humans are capable

כי זה מראה לנו שבני אדם מסוגלים

of taking dedicated and sustained action,

לנקוט בפעולה מחוייבת וברת קיימא

even when they can't control the outcome.

למרות שהם לא יכולים לשלוט בתוצאה שלה.

But it leaves us with another challenge.

אבל זה משאיר אותנו עם אתגר נוסף.

With the climate crisis,

במשבר האקלים

the action that we take is separated from the impact of it,

הפעולה שאנחנו נוקטים היא מופרדת מההשפעה שלה,

whereas what is happening with these images

בעוד שמה שקורה בתמונות האלה

is these nurses are being sustained not by the lofty goal of changing the world

הוא שהאחיות האלה מחוזקות לא על-ידי המטרה הנעלה של שינוי העולם

but by the day-to-day satisfaction of caring for another human being

אלא על-ידי הסיפוק היומיומי מדאגה לאדם אחר

through their moments of weakness.

במהלך רגעי החולשה שלו.

With the climate crisis, we have this huge separation.

במשבר האקלים, ישנו פער עצום.

It used to be that we were separated by time.

פעם הפער היה פער בזמן.

The impacts of the climate crisis were supposed to be way off in the future.

ההשלכות של משבר האקלים היו אמורות להיות אי שם בעתיד.

But right now, the future has come to meet us.

אבל כיום, העתיד בא לפגוש אותנו.

Continents are on fire.

יבשות עולות באש.

Cities are going underwater.

ערים טובעות במים.

Countries are going underwater.

מדינות טובעות במים.

Hundreds of thousands of people are on the move as a result of climate change.

מאות אלפי אנשים נודדים כתוצאה משינויי האקלים.

But even if those impacts are no longer separated from us by time,

אבל אפילו אם אותן השלכות כבר לא מופרדות מאתנו בזמן,

they're still separated from us in a way that makes it difficult to feel

הן עדיין מופרדות מאתנו בדרך שמקשה עלינו לחוש

that direct connection.

בקשר הישיר הזה.

They happen somewhere else to somebody else

הן מתרחשות במקום אחר למישהו אחר

or to us in a different way than we're used to experiencing it.

או לנו בדרך אחרת ממה שאנחנו רגילים לחוות אותה.

So even though that story of the nurse demonstrates something to us

אז למרות שהסיפור הזה של האחות ממחיש לנו משהו

about human nature,

על האופי האנושי,

we're going to have find a different way

אנחנו נצטרך למצוא דרך אחרת

of dealing with the climate crisis in a sustained manner.

להתמודד עם משבר האקלים באופן בר קיימא.

There is a way that we can do this,

ישנה דרך בה נוכל לעשות זאת,

a powerful combination of a deep and supporting attitude

שילוב עוצמתי של גישה מעמיקה ותומכת

that when combined with consistent action

כאשר היא משולבת עם פעולה עקבית

can enable whole societies to take dedicated action in a sustained way

תוכל לאפשר לקהילות שלמות לפעול באופן מחויב ובר קיימא

towards a shared goal.

להשגת מטרה משותפת.

It's been used to great effect throughout history.

הדבר נעשה בהיקף רחב לאורך ההיסטוריה.

So let me give you a historical story to explain it.

הרשו לי לספר לכם סיפור היסטורי המסביר זאת.

Right now, I am standing in the woods near my home in southern England.

כרגע, אני עומד ביער סמוך לביתי בדרום אנגליה.

And these particular woods are not far from London.

והיער הזה אינו רחוק מלונדון.

Eighty years ago, that city was under attack.

לפני שמונים שנה העיר הזו היתה תחת מתקפה.

In the late 1930s,

בסוף שנות ה-30,

the people of Britain would do anything to avoid facing the reality

אנשי בריטניה היו עושים הכל כדי להימנע מלהתמודד עם המציאות

that Hitler would stop at nothing to conquer Europe.

שהיטלר לא ירתע מלכבוש את אירופה.

Fresh with memories from the First World War,

כשזכרון מלחמת העולם הראשונה עדיין טרי במוחם,

they were terrified of Nazi aggression

הם היו מפוחדים מפני האלימות הנאצית

and would do anything to avoid facing that reality.

והיו מוכנים לעשות הכל כדי להימנע מהתמודדות עם המציאות הזו.

In the end, the reality broke through.

בסופו של דבר, המציאות חלחלה פנימה.

Churchill is remembered for many things, and not all of them positive,

צ'רצ'יל זכור בזכות דברים רבים, ולא כולם חיוביים,

but what he did in those early days of the war

אבל מה שהוא עשה באותם ימים מוקדמים למלחמה

was he changed the story the people of Britain told themselves

היה שהוא שינה את הסיפור שאנשי בריטניה סיפרו לעצמם

about what they were doing and what was to come.

לגבי מה הם עושים ומה עתיד לקרות.

Where previously there had been trepidation and nervousness and fear,

בעוד שלפני-כן חרדה ועצבנות ופחד שררו,

there came a calm resolve,

פתאום נחתה נחישות רגועה,

an island alone,

אי בודד,

a greatest hour,

שעתם הגדולה ביותר,

a greatest generation,

הדור הטוב ביותר,

a country that would fight them on the beaches and in the hills

מדינה שתילחם בהם בחופים ובהרים

and in the streets,

וברחובות,

a country that would never surrender.

מדינה שלעולם לא תיכנע.

That change from fear and trepidation

השינוי הזה מפחד וחרדה

to facing the reality, whatever it was and however dark it was,

להתמודדות עם המציאות, מה שלא תהיה וכמה עגומה שתהיה,

had nothing to do with the likelihood of winning the war.

לא היה קשור כלל לסבירות לנצח במלחמה.

There was no news from the front that battles were going better

לא היו שום חדשות מהחזית שהקרבות הצליחו יותר

or even at that point that a powerful new ally had joined the fight

או אפילו שמעצמה חדשה הצטרפה ללחימה

and changed the odds in their favor.

ושינתה את הסיכויים לטובתם.

It was simply a choice.

זאת פשוט היתה בחירה.

A deep, determined, stubborn form of optimism emerged,

אופטימיות עמוקה, נחושה, עקשנית צצה,

not avoiding or denying the darkness that was pressing in

לא הימנעות או סירוב לקבל את האפלה שאפפה מסביב

but refusing to be cowed by it.

אלא סירוב להיכנע לה.

That stubborn optimism is powerful.

האופטימיות העקשנית הזו היא מלאה בכוח.

It is not dependent on assuming that the outcome is going to be good

היא לא תלויה בהנחה שהתוצאה הולכת להיות טובה

or having a form of wishful thinking about the future.

או בסוג שהוא של תקוות שווא לגבי העתיד.

However, what it does is it animates action

למרות זאת, מה שהיא עושה זה שהיא מניעה לפעולה

and infuses it with meaning.

ומטמיעה בה משמעות.

We know that from that time,

אנחנו יודעים מאותה תקופה,

despite the risk and despite the challenge,

למרות הסכנה ולמרות האתגר,

it was a meaningful time full of purpose,

זאת היתה תקופה מלאה בתכלית,

and multiple accounts have confirmed

ותיעודים רבים אישרו

that actions that ranged from pilots in the Battle of Britain

שפעולות שונות, החל מהטייסים בקרב על בריטניה

to the simple act of pulling potatoes from the soil

ועד לפעולה הפשוטה של איסוף תפוחי אדמה מהאדמה

became infused with meaning.

הפכו להיות מלאות במשמעות.

They were animated towards a shared purpose and a shared outcome.

הם התמלאו במטרה משותפת ותוצאה משותפת.

We have seen that throughout history.

וראינו זאת לאורך ההיסטוריה.

This coupling of a deep and determined stubborn optimism with action,

השילוב הזה של אופטימיות נחושה ועקשנית עם נקיטת פעולה,

when the optimism leads to a determined action,

כשהאופטימיות מובילה לפעולה נחושה,

then they can become self-sustaining:

אז הן יכולות להפוך לברות קיימא:

without the stubborn optimism, the action doesn't sustain itself;

ללא האופטימיות העקשנית הפעולה אינה יכולה לקיים את עצמה;

without the action, the stubborn optimism is just an attitude.

ללא הפעולה, האופטימיות העקשנית היא רק גישה.

The two together can transform an entire issue and change the world.

השתיים ביחד יכולות לשנות את הנושא כולו ולשנות את העולם.

We saw this at multiple other times.

ראינו זאת במספר רב של פעמים.

We saw it when Rosa Parks refused to get up from the bus.

ראינו את זה כשרוזה פארקס סירבה לרדת מהאוטובוס.

We saw it in Gandhi's long salt marches to the beach.

ראינו את זה בצעידות המלח הארוכות של גנדי על החוף.

We saw it when the suffragettes said that "Courage calls to courage everywhere."

ראינו את זה כשפעילות זכויות הנשים אמרו ש"אומץ קורא לאומץ בכל מקום".

And we saw it when Kennedy said that within 10 years,

וראינו את זה כשקנדי אמר שבתוך עשור,

he would put a man on the moon.

הוא יציב אדם על הירח.

That electrified a generation and focused them on a shared goal

זה מילא דור שלם בכוח ומיקד אותם סביב מטרה משותפת

against a dark and frightening adversary,

נגד אויב אפל ומפחיד,

even though they didn't know how they would achieve it.

למרות שהם לא ידעו איך ישיגו זאת.

In each of these cases,

בכל אחד מהמקרים האלה,

a realistic and gritty but determined, stubborn optimism

אופטימיות ריאליסטית, חורקת שיניים, נחושה ועקשנית

was not the result of success.

לא באה כתוצאה מהצלחה.

It was the cause of it.

היא היתה הסיבה לה.

That is also how the transformation happened

כך גם השינוי התרחש

on the road to the Paris Agreement.

בדרך להסכם פריז.

Those challenging, difficult, pessimistic meetings transformed

אותן ישיבות מאתגרות, קשות, פסימיות השתנו

as more and more people decided that this was our moment to dig in

ככל שיותר ויותר אנשים החליטו שזה הרגע שלנו לעבוד

and determine that we would not drop the ball on our watch,

ולקבוע שלא נכשל במשמרת שלנו,

and we would deliver the outcome that we knew was possible.

ואנחנו נשיג את התוצאה שידענו שהיא אפשרית.

More and more people transformed themselves to that perspective

יותר ויותר אנשים אימצו את הגישה הזו

and began to work,

והתחילו לעבוד,

and in the end, that worked its way up into a wave of momentum

ובסופו של דבר, זה חלחל והתעצם לגל של מומנטום

that crashed over us

שהתרסק עלינו

and delivered many of those challenging issues

וסיפק לרבות מאותם נושאים מאתגרים

with a better outcome than we could possibly have imagined.

תוצאה טובה עוד יותר ממה שיכולנו לדמיין.

And even now, years later and with a climate denier in the White House,

ואפילו היום, שנים לאחר מכן ועם מכחיש אקלים בבית הלבן,

much that was put in motion in those days is still unfolding,

הרבה ממה שהתחיל באותם ימים עדיין מתחולל,

and we have everything to play for in the coming months and years

ויש לנו את כל הדרוש כדי להמשיך ולפעול בחודשים ובשנים הקרובות

on dealing with the climate crisis.

בהתמודדות עם משבר האקלים.

So right now, we are coming through one of the most challenging periods

אז כרגע, אנחנו עוברים את אחת התקופות המאתגרות ביותר

in the lives of most of us.

בחיי רובנו.

The global pandemic has been frightening,

המגפה הגלובלית היא מפחידה,

whether personal tragedy has been involved or not.

בין אם היא מערבת בתוכה טרגדיה אישית או לא.

But it has also shaken our belief that we are powerless

אבל היא גם ערערה את האמונה שאנחנו חסרי-יכולת

in the face of great change.

אל מול שינוי עצום.

In the space of a few weeks,

בטווח של מספר שבועות,

we mobilized to the point where half of humanity took drastic action

הצלחנו לגרום לכך שמחצית מהאנושות נקטה בפעולה דרסטית

to protect the most vulnerable.

להגן על אלה הפגיעים ביותר.

If we're capable of that,

אם אנחנו מסוגלים לכך,

maybe we have not yet tested the limits of what humanity can do

אולי עוד לא הגענו למגבלות היכולת האנושית

when it rises to meet a shared challenge.

כשהיא עומדת בפני אתגר משותף.

We now need to move beyond this narrative of powerlessness,

כעת עלינו לנוע מעבר לנרטיב הזה של חוסר-יכולת,

because make no mistake --

כי אל תטעו --

the climate crisis will be orders of magnitude worse than the pandemic

משבר האקלים יהיה הרבה יותר גרוע מהמגפה

if we do not take the action that we can still take

אם לא נפעל כל עוד אנו יכולים

to avert the tragedy that we see coming towards us.

כדי להימנע מהטרגדיה שאנחנו רואים באה לקראתנו.

We can no longer afford the luxury of feeling powerless.

אנחנו כבר לא יכולים להרשות לעצמנו להרגיש חסרי אונים.

The truth is that future generations

האמת היא שהדורות הבאים

will look back at this precise moment with awe

יסתכלו אחורה בפליאה על הרגע הזה ממש

as we stand at the crossroads between a regenerative future

כשאנחנו עומדים בצומת בין עתיד מתחדש

and one where we have thrown it all away.

ועתיד בו זרקנו הכל לפח.

And the truth is that a lot is going pretty well for us in this transition.

והאמת היא שהדברים הולכים בקצב טוב במעבר הזה.

Costs for clean energy are coming down.

העלויות לאנרגיה נקייה יורדות,

Cities are transforming. Land is being regenerated.

ערים משתנות, האדמה מתחדשת.

People are on the streets calling for change

אנשים עומדים ברחובות וקוראים לשינוי

with a verve and tenacity

בקפדנות ועקשנות

we have not seen for a generation.

שלא ראינו כבר מזה דור.

Genuine success is possible in this transition,

הצלחה מסחררת היא אפשרית במעבר הזה,

and genuine failure is possible, too,

וכישלון אמיתי אפשרי גם הוא.

which makes this the most exciting time to be alive.

מה שהופך את התקופה הזו לתקופה המלהיבה ביותר לחיות בה.

We can take a decision right now that we will approach this challenge

אנחנו יכולים לבצע החלטה כאן ועכשיו שניגש לאתגר הזה

with a stubborn form of gritty, realistic and determined optimism

באופטימיות נחרצת, ריאליסטית ועקשנית

and do everything within our power to ensure that we shape the path

ונעשה כל מה שבכוחנו לוודא שנעצב את הדרך

as we come out of this pandemic towards a regenerative future.

בזמן שאנו יוצאים מהמגפה הזו לעבר עתיד מתחדש.

We can all decide that we will be hopeful beacons for humanity

אנו כולנו יכולים להחליט להיות משואות של תקווה לאנושות

even if there are dark days ahead,

אפילו אם ישנם ימים אפלים בדרך,

and we can decide that we will be responsible,

ואנחנו יכולים להחליט שנהיה אחראיים,

we will reduce our own emissions by at least 50 percent

אנחנו נפחית את פליטות הגז שלנו בלפחות 50 אחוזים

in the next 10 years,

בעשר השנים הקרובות.

and we will take action to engage with governments and corporations

ואנחנו נפעל לערב ממשלות ואיגודים

to ensure they do what is necessary coming out of the pandemic

כדי לוודא שהם עושים את הדרוש כדי לצאת מהמגפה

to rebuild the world that we want them to.

ולבנות מחדש את העולם שאנחנו רוצים שיבנו.

Right now, all of these things are possible.

כרגע, כל הדברים האלה אפשריים.

So let's go back to that boring meeting room

אז הבא נחזור לאותו חדר ישיבות משעמם

where I'm looking at that note from Christiana.

בו אני קורא את הפתק מכריסטיאנה.

And looking at it took me back

והפתק הזה החזיר אותי אחורה

to some of the most transformative experiences of my life.

לכמה מהחוויות המעצבות ביותר בחיי.

One of the many things I learned as a monk

אחד מהדברים הרבים שלמדתי כנזיר

is that a bright mind and a joyful heart is both the path and the goal in life.

הוא שמוח חכם ולב מלא שמחה שניהם השביל והמטרה בחיים.

This stubborn optimism is a form of applied love.

האופטימיות העיקשת הזו היא סוג של אהבה.

It is both the world we want to create

היא הן העולם שאנחנו רוצים ליצור

and the way in which we can create that world.

והן הדרך ליצור אותו.

And it is a choice for all of us.

והיא בחירה עבור כולנו.

Choosing to face this moment with stubborn optimism

הבחירה להתמודד מול הרגע הזה באופטימיות עיקשת

can fill our lives with meaning and purpose,

יכולה למלא את חיינו במשמעות ותכלית,

and in doing so, we can put a hand on the arc of history

ובכך, נוכל לתרום למהלכה של ההיסטוריה

and bend it towards the future that we choose.

ולכוון אותה לעבר העתיד שאנחנו בוחרים.

Yes, living now feels out of control.

כן, החיים מרגישים מחוץ לשליטתנו כרגע.

It feels frightening and scary and new.

זה מרגיש מפחיד ומאיים וחדש.

But let's not falter at this most crucial of transitions

אבל אל לנו להסס במעבר המכריע ביותר הזה

that is coming at us right now.

שבא לעברנו כרגע.

Let's face it with stubborn and determined optimism.

הבא נתמודד אתו באופטימיות עיקשת ונחרצת.

Yes, seeing the changes in the world right now

כן, לראות את השינויים הללו בעולם כעת

can be painful.

עשוי לכאוב.

But let's approach it with love.

אבל הבא ניגש אליה באהבה.

Thank you.

תודה רבה.