Thomas Goetz: It's time to redesign medical data

מתרגם: Ariel Kirson מבקר: Ido Dekkers

I'm going to be talking to you

אני עומד לדבר איתכם

about how we can tap

על דרך שבה נוכל לנצל

a really underutilized resource in health care,

משאב מאד לא מנוצל בתחום שירותי הבריאות,

which is the patient,

וזהו המטופל,

or, as I like to use the scientific term,

או - כמו שזה נקרא במונחים מדעיים -

people.

אנשים.

Because we are all patients, we are all people.

בגלל שכולנו מטופלים, כולנו אנשים.

Even doctors are patients at some point.

אפילו רופאים הם מטופלים לפעמים.

So I want to talk about that

אז אני רוצה לדבר על כך

as an opportunity

כהזדמנות

that we really have failed to engage with very well in this country

שבמדינה זו לא נרתמנו אליה בצורה טובה במיוחד,

and, in fact, worldwide.

ולמעשה, בשאר העולם המצב דומה.

If you want to get at the big part --

אם תרצו לגשת ללב העניין -

I mean from a public health level, where my training is --

כלומר מבחינת בריאות הציבור, שזהו תחום ההתמחות שלי -

you're looking at behavioral issues.

תראו מאפיינים התנהגותיים,

You're looking at things where people are actually given information,

תראו מצבים בהם אנשים ממש מקבלים מידע,

and they're not following through with it.

ואינם עושים איתו דבר.

It's a problem that manifests itself in diabetes,

זוהי בעיה שמתבטאת בסכרת,

obesity, many forms of heart disease,

בהשמנת יתר, במחלות לב מסוגים שונים,

even some forms of cancer -- when you think of smoking.

אפילו בסוגי סרטן מסויימים - כשמדובר בעישון.

Those are all behaviors where people know what they're supposed to do.

אלה כולן התנהגויות שבהן אנשים יודעים מה הם צריכים לעשות.

They know what they're supposed to be doing,

הם יודעים מה הם צריכים לעשות,

but they're not doing it.

אבל הם לא עושים את זה.

Now behavior change is something

עכשיו, שינוי התנהגותי הוא משהו

that is a long-standing problem in medicine.

שמנסים לפתור כבר הרבה זמן בתחום הרפואה.

It goes all the way back to Aristotle.

מאז ימי אריסטו.

And doctors hate it, right?

ורופאים שונאים את זה, נכון.

I mean, they complain about it all the time.

כלומר, הם מתלוננים על זה כל הזמן.

We talk about it in terms of engagement, or non-compliance.

אנחנו מדברים על זה במושגים של חוסר הירתמות, או של אי-ציות,

When people don't take their pills,

כשאנשים אינם נוטלים את הכדורים שלהם,

when people don't follow doctors' orders --

או כשהם אינם עושים כמצוות רופאיהם.

these are behavior problems.

אלה בעיות התנהגותיות.

But for as much as clinical medicine

אבל למרות שהעוסקים ברפואה קלינית

agonizes over behavior change,

מתייסרים משינויים התנהגותיים,

there's not a lot of work done

לא נעשה מאמץ רב

in terms of trying to fix that problem.

לנסות לתקן את הבעיה הזו.

So the crux of it

אז במהות העניין נמצא

comes down to this notion of decision-making --

הרעיון הזה של של קבלת החלטות -

giving information to people in a form

לתת לאנשים מידע בצורה

that doesn't just educate them

שלא רק מחכימה אותם

or inform them,

או מיידעת אותם,

but actually leads them to make better decisions,

אלא שמאפשרת להם לקבל החלטות טובות יותר,

better choices in their lives.

החלטות טובות יותר לגבי חייהם.

One part of medicine, though,

ישנו תחום אחד ברפואה

has faced the problem of behavior change pretty well,

בו מתמודדים לא רע עם בעית השינוי ההתנהגותי,

and that's dentistry.

וזהו תחום רפואת השיניים.

Dentistry might seem -- and I think it is --

רפואת השיניים נחשבת - ואני חושב שהיא -

many dentists would have to acknowledge

הרבה רופאי שיניים יאלצו להסכים

it's somewhat of a mundane backwater of medicine.

שרפואת השיניים היא קצת בחלק הצדדי והשגרתי של הרפואה.

Not a lot of cool, sexy stuff happening in dentistry.

לא קורים הרבה דברים מגניבים וסקסיים בתחום רפואת השיניים.

But they have really taken this problem of behavior change

אבל הם התמקדו בבעיה הזאת של שינוי התנהגותי

and solved it.

ופתרו אותה.

It's the one great preventive health success

זוהי ההצלחה היחידה בתחום הרפואה המונעת

we have in our health care system.

שיש בכל מערכת הבריאות שלנו.

People brush and floss their teeth.

אנשים מצחצחים שיניים ומשתמשים בחוט דנטאלי.

They don't do it as much as they should, but they do it.

הם לא עושים את זה מספיק, אבל הם עושים את זה.

So I'm going to talk about one experiment

אז אני אדבר על ניסוי אחד

that a few dentists in Connecticut

שמספר רופאי שיניים בקונטיקט

cooked up about 30 years ago.

יזמו לפני כ-30 שנה.

So this is an old experiment, but it's a really good one,

אז זהו ניסוי ישן, אבל הוא מצויין,

because it was very simple,

כי הוא היה מאד פשוט,

so it's an easy story to tell.

אז קל מאד לספר עליו.

So these Connecticut dentists decided

אז רופאי השיניים האלה מקונטיקט החליטו

that they wanted to get people to brush their teeth and floss their teeth more often,

שהם רצו שאנשים יצחצחו שיניים וישתמשו בחוט דנטאלי יותר.

and they were going to use one variable:

והם החליטו להשתמש במשתנה אחד:

they wanted to scare them.

הם רצו להפחיד אנשים.

They wanted to tell them how bad it would be

הם רצו לספר להם כמה זה יהיה רע

if they didn't brush and floss their teeth.

אם הם לא יצחצחו שיניים וישתמשו בחוט דנטאלי.

They had a big patient population.

הייתה להם אוכלוסיית חולים גדולה.

They divided them up into two groups.

הם חילקו אותם לשתי קבוצות.

They had a low-fear population,

הייתה אוכלוסיה אחת שהפחידו מעט,

where they basically gave them a 13-minute presentation,

שלמעשה הם הראו להם מצגת של 13 דקות,

all based in science,

שכולה מבוססת על עובדות מדעיות,

but told them that, if you didn't brush and floss your teeth,

אבל המסר שלה היה, שאם לא תצחצחו שיניים ותשתמשו בחוט דנטאלי,

you could get gum disease. If you get gum disease, you will lose your teeth,

אתם עלולים לחלות במחלות חניכיים. ושאם זה יקרה, תאבדו את השיניים.

but you'll get dentures, and it won't be that bad.

אבל תקבלו תותבות, וזה לא יהיה נורא כל-כך.

So that was the low-fear group.

אז זו הייתה הקבוצה שהפחידו אותה מעט.

The high-fear group, they laid it on really thick.

לקבוצה שהפחידו מאד, הם ממש הגזימו.

They showed bloody gums.

הם הראו חניכיים מדממים,

They showed puss oozing out from between their teeth.

הם הראו מוגלה נשפכת מבין השיניים שלהם,

They told them that their teeth were going to fall out.

הם אמרו להם שהשיניים שלהם עומדות לנשור,

They said that they could have infections

הם אמרו שעלול להיות להם זיהום

that would spread from their jaws to other parts of their bodies,

שיתפשט מהלסתות שלהם לחלקי גוף אחרים,

and ultimately, yes, they would lose their teeth.

ושבסוף, כן, השיניים שלהם תנשורנה.

They would get dentures, and if you got dentures,

הם יקבלו תותבות, ואם הם יקבלו תותבות,

you weren't going to be able to eat corn-on-the-cob,

הם לא יוכלו לאכול קלחי תירס,

you weren't going to be able to eat apples,

הם לא יוכלו לאכול תפוחים,

you weren't going to be able to eat steak.

הם לא יוכלו לאכול סטייקים;

You'll eat mush for the rest of your life.

והם ייאלצו לאכול עיסה עד סוף ימיהם.

So go brush and floss your teeth.

אז תצחצחו שיניים.

That was the message. That was the experiment.

זה היה המסר; זה היה הניסוי.

Now they measured one other variable.

אחרי זה הם מדדו עוד משתנה אחד.

They wanted to capture one other variable,

הם רצו לבחון משתנה נוסף,

which was the patients' sense of efficacy.

והוא תחושת החולים לגבי יכולתם.

This was the notion of whether the patients felt

הכוונה לשאלה אם החולים הרגישו

that they actually would go ahead and brush and floss their teeth.

שהם אכן ירתמו למשימת הצחצוח והשימוש בחוט דנטאלי.

So they asked them at the beginning,

אז הם שאלו אותם בהתחלה,

"Do you think you'll actually be able to stick with this program?"

"האם אתם חושבים שבאמת תצליחו לדבוק בתכנית הזאת?"

And the people who said, "Yeah, yeah. I'm pretty good about that,"

ואנשים שאמרו, "כן, כן. אני די מתמיד בדברים כאלו,"

they were characterized as high efficacy,

אופיינו כבעלי יכולת גבוהה,

and the people who said,

ואנשים שאמרו,

"Eh, I never get around to brushing and flossing as much as I should,"

"אה, אני אף פעם לא מצחצח ומשתמש בחוט דנטאלי כמו שאני אמור,"

they were characterized as low efficacy.

אופיינו כבעלי יכולת נמוכה.

So the upshot was this.

אז המסקנה הייתה כדלהלן.

The upshot of this experiment

המסקנה מהניסוי הייתה

was that fear was not really a primary driver

שהפחד לא היה ממש מניע מרכזי

of the behavior at all.

להתנהגות בכלל.

The people who brushed and flossed their teeth

האנשים שצחצחו שיניים והשתמשו בחוט דנטאלי

were not necessarily the people

לא היו בהכרח האנשים

who were really scared about what would happen --

שמאד פחדו ממה שיקרה -

it's the people who simply felt that they had the capacity

אלא האנשים שפשוט הרגישו שיש ביכולתם

to change their behavior.

לשנות את התנהגותם.

So fear showed up as not really the driver.

אז הפחד לא יצא המניע האמיתי;

It was the sense of efficacy.

אלא תחושת היכולת.

So I want to isolate this,

אז אני רוצה לבודד את זה,

because it was a great observation --

כי זו הייתה תצפית מעולה -

30 years ago, right, 30 years ago --

לפני 30 שנה, נכון, לפני 30 שנה -

and it's one that's laid fallow in research.

והיא מושמטת ממחקרים.

It was a notion that really came out

זו הייתה תובנה שנחשפה במיוחד

of Albert Bandura's work,

בעבודתו של אלברט בנדורה,

who studied whether

שחקר האם

people could get a sense of empowerment.

אנשים יכולים לרכוש תחושת העצמה.

The notion of efficacy basically boils down to one -- that

רעיון היכולת הוא בבסיסו הרעיון

if somebody believes that they have the capacity to change their behavior.

שמישהו מאמין שיש לו את היכולת לשנות את התנהגותו.

In health care terms, you could characterize this

במושגי שירות רפואי, אפשר לתאר זאת במונחים של

as whether or not somebody feels

האם מישהו מרגיש

that they see a path towards better health,

שישנה דרך לשפר את בריאותו,

that they can actually see their way towards getting better health,

שהוא ממש יכול לראות את הדרך לבריאות טובה יותר.

and that's a very important notion.

וזהו רעיון מאד חשוב.

It's an amazing notion.

זהו רעיון מדהים.

We don't really know how to manipulate it, though, that well.

אבל אנחנו לא ממש יודעים איך לנצל אותו כל-כך טוב.

Except, maybe we do.

אלא שאולי כן.

So fear doesn't work, right? Fear doesn't work.

אז הפחדה לא עובדת, נכון, הפחדה לא עובדת.

And this is a great example

והנה דוגמה מצויינת

of how we haven't learned that lesson at all.

לכך שלא למדנו את הלקח הזה בכלל.

This is a campaign from the American Diabetes Association.

זהו מסע פרסום מאיגוד הסוכרת האמריקאי.

This is still the way we're communicating messages about health.

זוהי עדיין הדרך שבה אנו מתקשרים בנושאי בריאות.

I mean, I showed my three-year-old this slide last night,

כלומר, אני הראיתי את השקף הזה לבן שלי בן השלוש אתמול בלילה,

and he's like, "Papa, why is an ambulance in these people's homes?"

והוא אמר, "אבא, למה יש אמבולנס בבתים של האנשים האלה?"

And I had to explain, "They're trying to scare people."

ונאלצתי להסביר, "הם מנסים להפחיד אנשים."

And I don't know if it works.

ואני לא יודע אם זה עובד.

Now here's what does work:

עכשיו הנה משהו שכן עובד,

personalized information works.

מידע מותאם אישית עובד.

Again, Bandura recognized this

שוב, בנדורה זיהה את זה

years ago, decades ago.

לפני שנים, לפני עשורים.

When you give people specific information

כשמספקים לאנשים מידע ספציפי

about their health, where they stand,

לגבי בריאותם, מה מצבם הנוכחי,

and where they want to get to, where they might get to,

ולאן הם רוצים להגיע, לאן אולי הם יגיעו,

that path, that notion of a path --

הדרך הזו, הרעיון שישנה דרך,

that tends to work for behavior change.

זה נוטה להביא לשינוי התנהגותי.

So let me just spool it out a little bit.

אז תנו לי לפרט את זה קצת.

So you start with personalized data, personalized information

מתחילים עם נתונים מותאמים אישית, מידע מותאם אישית,

that comes from an individual,

שמקורם באדם מסוים,

and then you need to connect it to their lives.

ומחברים אותם לחיים של אותו אדם.

You need to connect it to their lives,

צריך לחבר את המידע לחייו של אדם,

hopefully not in a fear-based way, but one that they understand.

רצוי שיהיה בדרך שאינה מבוססת פחד, אבל שהיא מובנת.

Okay, I know where I sit. I know where I'm situated.

טוב, אני יודע איפה אני עומד. אני יודע מה מצבי.

And that doesn't just work for me in terms of abstract numbers --

וזה עובד לא רק במושגים של מספרים מופשטים,

this overload of health information

העומס הזה של מידע רפואי

that we're inundated with.

שאנחנו מוצפים בו,

But it actually hits home.

אבל הוא באמת מגיע ליעדו.

It's not just hitting us in our heads; it's hitting us in our hearts.

הוא אינו מגיע רק לראשינו, הוא מגיע גם לליבנו.

There's an emotional connection to information

ישנו חיבור רגשי למידע

because it's from us.

מפני שמקורו ממנו.

That information then needs to be connected to choices,

אחר-כך המידע הזה צריך להיות מקושר לבחירות,

needs to be connected to a range of options,

הוא צריך להיות מקושר לקשת אפשרויות,

directions that we might go to --

כיוונים אליהם אנחנו עשויים ללכת -

trade-offs, benefits.

יתרונות וחסרונות.

Finally, we need to be presented with a clear point of action.

ולבסוף, צריכים להציג לנו כוון פעולה ברור.

We need to connect the information

אנחנו צריכים להתחבר למידע.

always with the action,

תמיד עם פעולה,

and then that action feeds back

ואז הפעולה הזאת מובילה

into different information,

למידע אחר,

and it creates, of course, a feedback loop.

והיא יוצרת, כמובן, לולאת היזון חוזר.

Now this is a very well-observed and well-established notion

זהו רעיון מאד מוכר ומאד מבוסס

for behavior change.

לשינוי התנהגותי.

But the problem is that things -- in the upper-right corner there --

אבל הבעיה היא שהדברים שם בפינה הימנית העליונה,

personalized data, it's been pretty hard to come by.

מידע מותאם אישית, קשה מאד למצוא.

It's a difficult and expensive commodity,

זהו מצרך יקר וקשה להשגה,

until now.

עד עכשיו.

So I'm going to give you an example, a very simple example of how this works.

אז אני אתן לכם דוגמה, דוגמה מאד פשוטה לצורה שזה עובד.

So we've all seen these. These are the "your speed limit" signs.

אז כולנו ראינו כאלו. אלו הם שלטי "המהירות המותרת שלך".

You've seen them all around,

ראיתם אותם בכל מקום,

especially these days as radars are cheaper.

במיוחד כיום כשמחירי המכמונות הם זולים.

And here's how they work in the feedback loop.

וכך הם עובדים בלולאת ההיזון החוזר.

So you start with the personalized data

אז מתחילים במידע מותאם אישית

where the speed limit on the road that you are at that point

כאשר המהירות המותרת בכביש עליו אתה נוסע

is 25,

היא 25,

and, of course, you're going faster than that.

ואתה, כמובן, נוסע יותר מהר מזה.

We always are. We're always going above the speed limit.

ככה זה תמיד. אנחנו נוסעים מעל המהירות המותרת.

The choice in this case is pretty simple.

הבחירה במקרה זה היא פשוטה למדי.

We either keep going fast, or we slow down.

או שאנחנו ממשיכים ליסוע מהר, או שאנחנו מאטים.

We should probably slow down,

עדיף כנראה שנאט,

and that point of action is probably now.

וכנראה שעכשיו הוא הרגע להחליט כיצד לפעול.

We should take our foot off the pedal right now,

אנחנו צריכים להוריד את הרגל מהדוושה מיד.

and generally we do. These things are shown to be pretty effective

ובדרך כלל זה מה שאנחנו עושים; הוכח שהדברים האלו די יעילים

in terms of getting people to slow down.

במושגים של האטת מהירות הנסיעה.

They reduce speeds by about five to 10 percent.

הם מורידים מהירויות בכחמישה עד עשרה אחוזים.

They last for about five miles,

הם משפיעים למשך כחמישה מיילים,

in which case we put our foot back on the pedal.

ואז אנחנו מחזירים את הרגל לדוושה.

But it works, and it even has some health repercussions.

אבל זה עובד, ויש לזה אפילו השלכות בריאותיות,

Your blood pressure might drop a little bit.

לחץ הדם שלך עשוי לרדת קצת.

Maybe there's fewer accidents, so there's public health benefits.

אולי יש פחות תאונות דרכים, אז ישנה גם תועלת מבחינת בריאות הציבור.

But by and large, this is a feedback loop

אבל בסה"כ יש כאן לולאת היזון חוזר

that's so nifty and too rare.

זה מגניב מאד ונדיר מדי.

Because in health care, most health care,

מפני שבשירותי בריאות, רוב שירותי הבריאות,

the data is very removed from the action.

המידע מרוחק מאד מהפעולה.

It's very difficult to line things up so neatly.

קשה מאד לסדר דברים בצורה כל-כך יפה.

But we have an opportunity.

אבל יש לנו הזדמנות.

So I want to talk about, I want to shift now to think about

אז אני רוצה לדבר על, אני רוצה לשנות כיוון ולחשוב על

how we deliver health information in this country,

הדרך שבה אנחנו מעבירים מידע רפואי במדינה הזו,

how we actually get information.

איך בעצם אנחנו מקבלים מידע.

This is a pharmaceutical ad.

זוהי פרסומת לתרופה.

Actually, it's a spoof. It's not a real pharmaceutical ad.

למעשה, זו אינה פרסומת אמיתית.

Nobody's had the brilliant idea

לאף אחד לא היה עדיין את הרעיון המבריק

of calling their drug Havidol quite yet.

לקרוא לתרופה שלהם Havidol ("יש בו הכל").

But it looks completely right.

אבל היא נראית לגמרי בסדר.

So it's exactly the way we get

וזוהי בדיוק הדרך שבא אנחנו מקבלים

health information and pharmaceutical information,

מידע רפואי ומידע תרופתי,

and it just sounds perfect.

וזה נשמע פשוט מושלם.

And then we turn the page of the magazine,

ואז אנחנו מעבירים דף בירחון,

and we see this --

ואנחנו רואים את זה, נכון, את זה.

now this is the page the FDA requires pharmaceutical companies

זהו הדף שמנהל המזון והתרופות דורש מחברות התרופות

to put into their ads, or to follow their ads,

לצרף לפרסומות שלהן, או לפרסם מיד אחריהן.

and to me, this is one of the most cynical exercises in medicine.

ולטעמי, זהו אחד התרגילים הציניים ביותר בעולם הרפואה.

Because we know.

כי אנחנו יודעים

Who among us would actually say that people read this?

מי מאיתנו יאמר שאנשים באמת קוראים את זה?

And who among us would actually say

ומי מאיתנו באמת יאמר

that people who do try to read this

שאנשים שאכן קוראים את זה

actually get anything out of it?

באמת יקבלו מזה משהו?

This is a bankrupt effort

זהו ניסיון כושל

at communicating health information.

לתקשר מידע רפואי.

There is no good faith in this.

אין בזה כוונה טובה בכלל.

So this is a different approach.

אז לפניכם גישה אחרת.

This is an approach that has been developed

זוהי גישה שפותחה על ידי

by a couple researchers at Dartmouth Medical School,

שני חוקרים מבית הספר לרפואה בדרטמוט.

Lisa Schwartz and Steven Woloshin.

ליסה שוורץ וסטיבן וולושין.

And they created this thing called the "drug facts box."

הם יצרו משהו שקוראים לו תיבת העובדות לגבי תרופה.

They took inspiration from, of all things,

ומכל הדברים, הם קיבלו השראה

Cap'n Crunch.

מדגני הבוקר Cap'n Crunch.

They went to the nutritional information box

הם צפו בתיבת המידע התזונתי

and saw that what works for cereal, works for our food,

וראו שמה שעובד עבור דגני בוקר, עבור המזון שלנו,

actually helps people understand what's in their food.

באמת עוזר לאנשים להבין מה יש באוכל שלהם.

God forbid we should use that same standard

למה שלא ניקח, חס וחלילה, את אותו הסטנדרט

that we make Cap'n Crunch live by

שאנחנו דורשים מ-Cap'n Crunch

and bring it to drug companies.

ונביא אותו לחברות התרופות.

So let me just walk through this quickly.

אז תרשו לי להציג לכם את הרעיון בקצרה.

It says very clearly what the drug is for, specifically who it is good for,

רשום בצורה ברורה מאד מה מטרת התרופה, ובפרט למי היא מיועדת

so you can start to personalize your understanding

אז אפשר להתחיל להבין באופן אישי

of whether the information is relevant to you

אם המידע רלוונטי לך

or whether the drug is relevant to you.

ואם התרופה רלוונטית לך.

You can understand exactly what the benefits are.

אפשר להבין בדיוק מה התועלת.

It isn't this kind of vague promise that it's going to work no matter what,

זו אינה הבטחה סתמית שהתרופה תעזור בכל מקרה,

but you get the statistics for how effective it is.

אלא מקבלים את הסטטיסטיקה לגבי יעילותה.

And finally, you understand what those choices are.

ולבסוף, אתם מבינים מה הן האפשרויות העומדות בפניכם.

You can start to unpack the choices involved

אפשר להתחיל לפתוח את האפשרויות

because of the side effects.

בגלל תופעות הלוואי.

Every time you take a drug, you're walking into a possible side effect.

בכל פעם שלוקחים תרופה, יש אפשרות שתהיה תופעת לוואי.

So it spells those out in very clean terms,

אז זה רשום במושגים מאד ברורים.

and that works.

וזה עובד.

So I love this. I love that drug facts box.

אז אני מת על זה. אני מת על תיבת המידע התרופתי.

And so I was thinking about,

אז חשבתי,

what's an opportunity that I could have

איפה ישנה עוד הזדמנות

to help people understand information?

לעזור לאנשים להבין מידע?

What's another latent body of information that's out there

היכן ישנו עוד מאגר ידע חבוי

that people are really not putting to use?

שאף אחד לא משתמש בו.

And so I came up with this: lab test results.

אז עלה לי הרעיון הבא: תוצאות מעבדה.

Blood test results are this great source of information.

בדיקות דם הן מקור מידע מעולה.

They're packed with information.

הן מפוצצות במידע.

They're just not for us. They're not for people. They're not for patients.

הן פשוט לא עבורנו; הן לא עבור אנשים; הן לא עבור חולים.

They go right to doctors.

הן מגיעות ישר לרופאים.

And God forbid -- I think many doctors, if you really asked them,

והס מלהזכיר - אני חושב שהרבה רופאים, אם תשאלו אותם,

they don't really understand all this stuff either.

לא ממש מבינים את הדברים האלה.

This is the worst presented information.

זהו המידע שמוגש בצורה הגרועה ביותר.

You ask Tufte, and he would say,

אם הייתם שואלים את טאפטי (Tufte) הוא היה אומר,

"Yes, this is the absolute worst presentation of information possible."

"כן, זוהי הצורה הגרועה ביותר להציג מידע."

What we did at Wired

מה שעשינו ב-Wired

was we went, and I got our graphic design department

זה שפנינו למחלקת העיצוב הגרפי שלנו

to re-imagine these lab reports.

כדי שידמיינו מחדש את תוצאות המעבדה האלו.

So that's what I want to walk you through.

וזה מה שאני רוצה להציג לכם.

So this is the general blood work before,

אז הנה תוצאות בדיקות דם כלליות לפני,

and this is the after, this is what we came up with.

והנה מה שאנחנו עיצבנו.

The after takes what was four pages --

העיצוב שלנו לוקח את מה שהיה ארבעה עמודים -

that previous slide was actually

השקף הקודם היה למעשה

the first of four pages of data

העמוד הראשון מבין ארבעה עמודי מידע

that's just the general blood work.

ואלו הן רק התוצאות הכלליות.

It goes on and on and on, all these values, all these numbers you don't know.

זה ממשיך עוד ועוד, כל הערכים האלו, כל המספרים האלו שאתם לא מכירים.

This is our one-page summary.

והנה דף הסיכום שלנו.

We use the notion of color.

אנחנו משתמשים בצבע.

It's an amazing notion that color could be used.

זה רעיון מדהים שאפשר להשתמש בצבע.

So on the top-level you have your overall results,

אז בחלק העליון יש את התוצאות הכלליות שלכם,

the things that might jump out at you from the fine print.

הדברים שעשויים לעניין אתכם מתוך האותיות הקטנות.

Then you can drill down

ואז אפשר להכנס לפרטים

and understand how actually we put your level in context,

ולהבין את ההקשר של התוצאה המספרית,

and we use color to illustrate

ואנחנו משתמשים בצבע כדי להסביר

exactly where your value falls.

בדיוק איפה התוצאה שלכם נמצאת.

In this case, this patient is slightly at risk of diabetes

במקרה הזה, החולה בסיכון קל לסוכרת

because of their glucose level.

בשל רמת הגלוקוזה שלו.

Likewise, you can go over your lipids

באופן דומה, אפשר לעבור על הליפידים שלכם

and, again, understand what your overall cholesterol level is

ושוב, להבין את רמת הכולסטרול הכללית שלכם

and then break down into the HDL and the LDL if you so choose.

ואז לפרק אותה ל-HDL ול-LDL אם תבחרו לעשות כן.

But again, always using color

אבל שוב, תמיד תוך שימוש בצבע

and personalized proximity

וקירבה אישית

to that information.

למידע הזה.

All those other values,

כל הערכים האחרים האלה,

all those pages and pages of values that are full of nothing,

כל הדפים על גבי דפים של ערכים חסרי ערך,

we summarize.

אנחנו מסכמים.

We tell you that you're okay, you're normal.

אנחנו אומרים לכם שאתם בסדר, אתם נורמאליים.

But you don't have to wade through it. You don't have to go through the junk.

אבל אתם לא צריכים לדשדש בזה. אתם לא צריכים לעבור על כל הזבל.

And then we do two other very important things

ואז אנחנו עושים עוד שני דברים מאד חשובים

that kind of help fill in this feedback loop:

שעוזרים להשלים את נושא לולאת המשוב.

we help people understand in a little more detail

אנחנו עוזרים לאנשים להבין קצת יותר

what these values are and what they might indicate.

מהם הערכים האלו ומה הם עשויים להביע.

And then we go a further step -- we tell them what they can do.

ואז אנחנו מתקדמים צעד נוסף: אנחנו אומרים להם מה הם יכולים לעשות.

We give them some insight

אנחנו מספקים להם מעט תובנה

into what choices they can make, what actions they can take.

לגבי הבחירות העומדות בפניהם, הפעולות שהם יכולים לבצע.

So that's our general blood work test.

אז אלו תוצאות בדיקות הדם הכלליות שלנו.

Then we went to CRP test.

אחרי זה עברנו לבדיקת CRP (חלבון בדם).

In this case, it's a sin of omission.

הפעם מדובר בהשמטת מידע.

They have this huge amount of space,

יש להם את המרווח הגדול הזה,

and they don't use it for anything, so we do.

והם לא משתמשים בו, אז אנחנו כן.

Now the CRP test is often done

בדיקת ה-CRP מבוצעת לעיתים קרובות

following a cholesterol test,

בעקבות בדיקת כולסטרול,

or in conjunction with a cholesterol test.

או בשילוב עם בדיקת כולסטרול.

So we take the bold step

אז עשינו מעשה נועז

of putting the cholesterol information on the same page,

ושמנו את המידע לגבי הכולסטרול באותו העמוד,

which is the way the doctor is going to evaluate it.

שזו הדרך שבה הרופא יבחן אותו.

So we thought the patient might actually want to know the context as well.

אז חשבנו שאולי החולה הזה גם ירצה לדעת את ההקשר.

It's a protein that shows up

זהו חלבון שמופיע

when your blood vessels might be inflamed,

כשכלי הדם עלולים להיות מודלקים,

which might be a risk for heart disease.

שעלול להוות סיכון למחלת לב.

What you're actually measuring

מה שאתם מודדים למעשה

is spelled out in clean language.

מוצג בשפה ברורה.

Then we use the information

ואז אנחנו משתמשים במידע

that's already in the lab report.

שכבר נמצא בתוצאות המעבדה.

We use the person's age and their gender

אנחנו לוקחים את גיל החולה ואת מינו

to start to fill in the personalized risks.

כדי להתחיל להשלים את הסיכונים האישיים שלו.

So we start to use the data we have

אז אנחנו מתחילים להשתמש בנתונים שבידינו

to run a very simple calculation

כדי לבצע חישוב פשוט מאד

that's on all sorts of online calculators

שנמצא בכל מיני מחשבונים ברשת

to get a sense of what the actual risk is.

כדי לקבל תחושה לגבי הסיכון האמיתי.

The last one I'll show you is a PSA test.

הבדיקה האחרונה שאראה לכם היא בדיקת PSA (אנטיגנים בבלוטת הערמונית).

Here's the before, and here's the after.

הנה התוצאות לפני, והנה אחרי.

Now a lot of our effort on this one --

הרבה מהמאמץ שלנו במקרה זה -

as many of you probably know,

וכפי שרבים מכם יודעים כנראה,

a PSA test is a very controversial test.

בדיקת ה-PSA היא מאד שנויה במחלוקת.

It's used to test for prostate cancer,

היא משמשת לבדיקת סרטן הערמונית,

but there are all sorts of reasons

אבל ישנן כל מיני סיבות לכך

why your prostate might be enlarged.

שבלוטת הערמונית שלכם תהיה מוגדלת.

And so we spent a good deal of our time

אז בילינו הרבה מזמננו

indicating that.

בלציין זאת.

We again personalized the risks.

שוב התאמנו אישית את הסיכונים.

So this patient is in their 50s,

אז החולה הזה הוא בשנות ה-50 שלו,

so we can actually give them a very precise estimate

ואנחנו יכולים לספק לו הערכה מאד מדויקת

of what their risk for prostate cancer is.

של הסיכון שלו לחלות בסרטן הערמונית.

In this case it's about 25 percent, based on that.

במקרה הזה הסבירות היא של 25%, בהסתמך על כך.

And then again, the follow-up actions.

ושוב, הפעולות לביצוע.

So our cost for this was less than 10,000 dollars, all right.

אז העלות עבור הפעילות שלנו הייתה פחות מ-$10,000, בסדר.

That's what Wired magazine spent on this.

זה מה שירחון Wired הוציא על זה.

Why is Wired magazine doing this?

למה ירחון Wired עושה את זה?

(Laughter)

(צחוק)

Quest Diagnostics and LabCorp,

חברת Quest Diagnostics וחברת LabCorp,

the two largest lab testing companies --

שני מכוני הבדיקה הגדולים ביותר:

last year, they made profits of over 700 million dollars

בשנה שעברה הרוויחו למעלה מ-700 מיליון דולרים

and over 500 million dollars respectively.

ו-500 מיליון דולרים בהתאמה.

Now this is not a problem of resources;

אז זו אינה בעית משאבים,

this is a problem of incentives.

זוהי בעית תמריצים.

We need to recognize that the target of this information

עלינו להבין שמטרת המידע הזה

should not be the doctor, should not be the insurance company.

לא אמורה להיות הרופא ולא חברת הביטוח;

It should be the patient.

היא אמורה להיות החולה.

It's the person who actually, in the end,

זהו הבן אדם שלמעשה, בסופו של יום,

is going to be having to change their lives

יצטרך לשנות את חייו

and then start adopting new behaviors.

ולהתחיל לאמץ התנהגויות חדשות.

This is information that is incredibly powerful.

זהו מידע רב עוצמה.

It's an incredibly powerful catalyst to change.

הוא מהווה זרז חזק לשינוי.

But we're not using it. It's just sitting there.

אבל איננו משתמשים בו; הוא פשוט יושב שם.

It's being lost.

הוא הולך לאיבוד.

So I want to just offer four questions

אז אני מציע ארבע שאלות

that every patient should ask,

שלדעתי כל חולה צריך לשאול,

because I don't actually expect people

בגלל שאיני מצפה שאנשים באמת

to start developing these lab test reports.

יתחילו לפתח את דוחות המעבדה האלו.

But you can create your own feedback loop.

אבל אתם יכולים לייצר לעצמכם לולאת משוב אישית.

Anybody can create their feedback loop by asking these simple questions:

כל אחד יכול לייצר משוב אישי אם ישאל את השאלות הפשוטות הבאות:

Can I have my results?

אפשר לקבל את התוצאות שלי?

And the only acceptable answer is --

והתשובה היחידה המקובלת תהיה -

(Audience: Yes.) -- yes.

(קהל: כן.) - כן.

What does this mean? Help me understand what the data is.

מה זה אומר? עיזרו לי להבין את הנתונים.

What are my options? What choices are now on the table?

מה האפשרויות שלי? אלו בחירות מונחות לפני?

And then, what's next?

ולבסוף, מה קורה עכשיו?

How do I integrate this information

איך אני משלב את המידע הזה

into the longer course of my life?

באורח חיי לאורך זמן?

So I want to wind up by just showing

אז אני רוצה לסיים בכך שאראה

that people have the capacity to understand this information.

שאנשים יכולים להבין את המידע הזה.

This is not beyond the grasp of ordinary people.

אנשים רגילים יכולים לקלוט אותו.

You do not need to have the education level of people in this room.

אינכם צריכים את רמת ההשכלה של האנשים בחדר הזה.

Ordinary people are capable of understanding this information,

אנשים רגילים יכולים להבין את המידע הזה,

if we only go to the effort of presenting it to them

אם רק נתאמץ להציג להם אותו

in a form that they can engage with.

בצורה שהם יכולים להתחבר אליה.

And engagement is essential here,

וההתחברות היא הכרחית,

because it's not just giving them information;

כי איננו נותנים להם רק מידע,

it's giving them an opportunity to act.

אלא גם הזדמנות לפעול.

That's what engagement is. It's different from compliance.

זוהי מהות ההתחברות; היא שונה מציות.

It works totally different from the way we talk about behavior

היא פועלת בצורה שונה לגמרי מהצורה שאנו מדברים על התנהגות

in medicine today.

בתחום הרפואה היום.

And this information is out there.

והמידע הזה זמין.

I've been talking today about latent information,

אני דיברתי היום על מידע חבוי,

all this information that exists in the system

כל המידע הזה שקיים במערכת

that we're not putting to use.

ושאיננו משתמשים בו.

But there are all sorts of other bodies of information

אבל ישנם מקורות מידע מגוונים

that are coming online,

שעולים לרשת.

and we need to recognize the capacity of this information

ועלינו לזהות את היכולת של מידע זה

to engage people, to help people

לגרום לאנשים להתחבר, לעזור לאנשים

and to change the course of their lives.

לשנות את מהלך חייהם.

Thank you very much.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)