Islamophobia killed my brother. Let's end the hate | Suzanne Barakat

מתרגם: Doreena Halapides מבקר: Ido Dekkers

בשנה שעברה

Last year,

three of my family members were gruesomely murdered

שלושה מחברי המשפחה שלי נרצחו בצורה מבעיתה

in a hate crime.

בפשע שנאה.

מובן מאליו שבאמת קשה לי

It goes without saying that it's really difficult

for me to be here today,

להיות פה היום,

but my brother Deah,

אבל אחי דיא,

his wife Yusor,

אשתו יוסור,

and her sister Razan

ואחותה רזאן

don't give me much of a choice.

לא מותירים לי ברירה.

I'm hopeful that by the end of this talk you will make a choice,

כולי תקווה שעד סיום ההרצאה תעשו בחירה

and join me in standing up against hate.

ותצטרפו אליי בלעמוד נגד שנאה.

It's December 27, 2014:

27 בדצמבר, 2014

the morning of my brother's wedding day.

הבוקר של יום הנישואין של אחי.

הוא ביקש ממני ללכת לסרק לו השיער

He asks me to come over and comb his hair

בהכנה לצילום תמונות נישואין.

in preparation for his wedding photo shoot.

A 23-year-old, six-foot-three basketball, particularly Steph Curry, fanatic --

בגיל 23, 190 ס"מ קנאי כדורסל במיוחד סטף קרי

(Laughter)

(צחוק)

An American kid in dental school ready to take on the world.

ילד אמריקאי סטודנט רפואת שניים מוכן להשתלט על החיים.

When Deah and Yusor have their first dance,

כשדיא ויוסור נכנסו לריקוד הראשון

I see the love in his eyes,

ראיתי את האהבה בעיניו

her reciprocated joy,

האושר ההדדי שלה

and my emotions begin to overwhelm me.

והרגשות שלי התחילו להציף אותי.

הלכתי לאחורי האולם ופרצתי בבכי.

I move to the back of the hall and burst into tears.

And the second the song finishes playing,

ומיד אחרי שהסתיים השיר

he beelines towards me,

הוא הלך ישירות אלי,

buries me into his arms

עטף אותי בזרועותיו

ונדנד אותי קדימה ואחורה.

and rocks me back and forth.

Even in that moment,

גם ברגע הזה

כשהכל היה מסיח דעת,

when everything was so distracting,

הוא היה מכונן אליי.

he was attuned to me.

He cups my face and says,

הוא שם ידיו על פני ואמר,

"Suzanne,

"סוזאן,

I am who I am because of you.

אני מי שאני בגללך

"תודה על הכל

Thank you for everything.

I love you."

אני אוהב אותך."

About a month later, I'm back home in North Carolina for a short visit,

אחרי כמעט חודש חזרתי לצפון קרוליינה לביקור בית קצר

and on the last evening, I run upstairs to Deah's room,

ובערב האחרון רצתי למעלה לחדרו של דיא

eager to find out how he's feeling being a newly married man.

נלהבת לדעת איך הוא מרגיש בהיותו גבר נשוי חדש.

With a big boyish smile he says,

בחיוך נערי גדול הוא אמר לי

"אני מאושר מאוד. אני אוהב אותה. היא בחורה מקסימה."

"I'm so happy. I love her. She's an amazing girl."

And she is.

והיא באמת כך.

At just 21, she'd recently been accepted to join Deah

רק בגיל 21, התקבלה להצטרף לדיא

at UNC dental school.

בפקולטת רפואת שיניים באוניברסיטת צפון קרוליינה.

She shared his love for basketball, and at her urging,

היא שתפה אהבתו לכדורסל.

they started their honeymoon off attending their favorite team of the NBA,

ולפי הדחף שלה התחילו את ירח הדבש שלהם במשחק כדורסל של הנבחרת האהובה עליהם

the LA Lakers.

באן-בי-איי, האל איי לייקרס.

I mean, check out that form.

כאילו באמת, תסתכלו עליה.

(Laughter)

(צחוק)

I'll never forget that moment sitting there with him --

לעולם לא אשכח את הרגע הזה כשישבתי עמו

כמה שהיה משוחרר בתוך האושר שלו.

how free he was in his happiness.

My littler brother, a basketball-obsessed kid,

אחי הקטן, ילד אובססיבי לכדורסל,

הפך להיות איש צעיר מוצלח.

had become and transformed into an accomplished young man.

He was at the top of his dental school class,

היה הראשון במחזורו בפקולטת רפואת שיניים,

and alongside Yusor and Razan,

ולצד יוסור ורזאן,

was involved in local and international community service projects

היה חלק בפרויקטיי שירות ציבוריים מקומיים ובינלאומיים

dedicated to the homeless and refugees,

שמוקדשים לחסרי בית ופליטים,

including a dental relief trip they were planning

כולל מסע טיפול בשיניים שתכננו

לפליטים סוריים בטורקיה.

for Syrian refugees in Turkey.

Razan, at just 19,

רק בגיל 19, רזאן,

used her creativity as an architectural engineering student

ניצלה את היצירתיות שלה כסטודנטית להנדסת ארכיטיקטורה

to serve those around her,

לשרת הסובבים אותה,

making care packages for the local homeless,

לעשות חבילות טיפוליות לחסרי בית המקומיים,

among other projects.

בין פרויקטים אחרים.

That is who they were.

ככה הם היו.

Standing there that night,

עמדתי שם בלילה ההוא,

I take a deep breath and look at Deah and tell him,

לקחתי נשימה עמוקה והסתכלתי על דיא ואמרתי לו,

"I have never been more proud of you than I am in this moment."

"אף פעם לא הייתי כל כך גאה בך כמו שאני ברגע הזה."

He pulls me into his tall frame,

הוא משך אותי למבנה הגבוה שלו,

hugs me goodnight,

חיבק אותי ללילה טוב,

and I leave the next morning without waking him

ועזבתי בבוקר בלי להעיר אותו

to go back to San Francisco.

כדי לחזור לסן פרנסיסקו.

That is the last time I ever hug him.

זאת הייתה הפעם האחרונה שחיבקתי אותו.

Ten days later, I'm on call at San Francisco General Hospital

אחרי עשרה ימים, הייתי במשמרת בבית חולים כללי בסן פרנסיסקו

when I receive a barrage of vague text messages expressing condolences.

כשקיבלתי מטח של הודעות מעורפלות המביעות תנחומים.

Confused, I call my father, who calmly intones,

מבולבלת, התקשרתי לאבא, והוא דקלם ברוגע,

"There's been a shooting in Deah's neighborhood in Chapel Hill.

"היה ירי בשכונה של דיא בצ'אפל היל.

It's on lock-down. That's all we know."

"הכל בנעילה זה כל מה שאנחנו יודעים."

I hang up and quickly Google, "shooting in Chapel Hill."

אני סוגרת ומהר מגגלת "ירי בצ'אפל היל".

One hit comes up.

תוצאה אחת מופיעה

Quote:

ציטוט:

"Three people were shot in the back of the head

"שלושה אנשים נורו בראשם מאחור

and confirmed dead on the scene."

והוכרזוומתים בזירה."

Something in me just knows.

משהו בתוכי ידע.

I fling out of my chair and faint onto the gritty hospital floor,

עפתי מהכסא והתעלפתי על רצפת בית החולים המחוספסת,

wailing.

ויבבתי.

I take the first red-eye out of San Francisco,

לקחתי את טיסת הלילה הראשונה מסן פרנסיסקו,

numb and disoriented.

רדומה ומבולבלת.

I walk into my childhood home and faint into my parents' arms,

נכנסתי לבית ילדותי והתעלפתי בידי הוריי

sobbing.

בהתייפחות.

אחר כך רצתי לחדרו של דיא כמו שעשיתי הרבה פעמים

I then run up to Deah's room as I did so many times before,

רק לחפש אותו.

just looking for him,

only to find a void that will never be filled.

רק כדי למצוא ריק שלעולם לא יתמלא.

Investigation and autopsy reports eventually revealed

חקירה ודווחי נתיחה בסופו של דבר חשפו

את רצף האירועים.

the sequence of events.

דיא ירד מהאוטובוס אחרי לימודים,

Deah had just gotten off the bus from class,

Razan was visiting for dinner,

רזאן ביקרה אותם לארוחת ערב,

already at home with Yusor.

כבר בבית עם יוסור.

As they began to eat, they heard a knock on the door.

כשהתחילו לאכול, שמעו דפיקה על הדלת.

When Deah opened it,

כשדיא פתח אותה,

their neighbor proceeded to fire multiple shots at him.

השכן שלהם התחיל לירות כמה יריות עליו.

According to 911 calls,

לפי השיחה למשטרה,

the girls were heard screaming.

הבנות נשמעו צועקות.

The man turned towards the kitchen and fired a single shot into Yusor's hip,

האיש הלך למטבח וירה פעם אחת בירכה של יוסור

immobilizing her.

והשבית אותה.

He then approached her from behind,

אחרי כך הוא ניגש אליה מאחור,

לחץ על הקנה של האקדח נגד ראשה,

pressed the barrel of his gun against her head,

and with a single bullet, lacerated her midbrain.

וביריה אחת, שסע את המוח התיכון.

He then turned towards Razan, who was screaming for her life,

אחרי כך הלך לרזאן שצעקה למען חייה,

and, execution-style, with a single bullet

ובסגנון הוצאה להורג, ביריה אחת,

to the back of the head,

לאחורי ראשה,

killed her.

הרג אותה.

On his way out,

בדרכו החוצה,

he shot Deah one last time -- a bullet in the mouth --

ירה על דיא פעם אחרונה -- קליע בפה --

for a total of eight bullets:

סך הכל שמונה קליעים:

שניים פגעו בראש,

two lodged in the head,

two in his chest

שניים בחזה

and the rest in his extremities.

והשאר בגפיים שלו.

Deah, Yusor and Razan were executed

דיא, יוסור ורזאן הוצאו להורג

in a place that was meant to be safe: their home.

במקום שצריך להיות מוגן: הבית שלהם.

For months, this man had been harassing them:

במשך חודשים האיש הזה הטריד אותם:

knocking on their door,

דפק על דלתם,

brandishing his gun on a couple of occasions.

נופף באקדח שלו בכמה הזדמנויות.

His Facebook was cluttered with anti-religion posts.

הפייסבוק שלו היה מלא בפוסטים אנטי-דתיים.

Yusor felt particularly threatened by him.

יוסור הרגישה מאויימת במיוחד ממנו.

As she was moving in,

כשעברה לבית,

he told Yusor and her mom that he didn't like the way they looked.

אמר ליוסור ולאמה שלא אהב איך הם נראים.

In response, Yusor's mom told her to be kind to her neighbor,

בתגובה, אמה אמרה לה להיות נחמדה לשכנה,

that as he got to know them,

שכשיכיר אותם

he'd see them for who they were.

יבין מי הם באמת.

I guess we've all become so numb to the hatred

אני חושבת שכולנו הפכנו לחסרי רגש לשנאה

that we couldn't have ever imagined it turning into fatal violence.

שלעולם לא דמיינו אותה הופכת לאלימות קטלנית.

The man who murdered my brother turned himself in to the police

האיש שרצח את אחי הסגיר את עצמו למשטרה

shortly after the murders,

מעט אחרי הרציחות,

saying he killed three kids,

אמר שהרג שלושה ילדים,

execution-style,

בסגנון הוצאה להורג,

over a parking dispute.

בגלל ויכוח חניה.

The police issued a premature public statement that morning,

המשטרה הוציאה הצהרה ציבורית מוקדמת בבוקר ההוא,

echoing his claims without bothering to question it

שחוזרת על הטענות שלו בלי לטרוח להטיל ספק בהן

or further investigate.

או להמשיך לחקור.

It turns out there was no parking dispute.

מסתבר שלא היה ויכוח חניה.

There was no argument.

לא היה ויכוח.

No violation.

לא הפרה.

But the damage was already done.

אבל הנזק כבר נעשה.

In a 24-hour media cycle,

במחזור 24-שעות במדיה,

the words "parking dispute" had already become the go-to sound bite.

המילים "ויכוח חניה" כבר הפכו למבזק המספק.

I sit on my brother's bed and remember his words,

ישבתי על מיטתו של אחי וזכרתי את המילים שלו,

the words he gave me so freely and with so much love,

המילים שאמר לי כל כך בחופשיות ועם המון אהבה,

"אני מי שאני בגללך."

"I am who I am because of you."

That's what it takes for me to climb through my crippling grief

זה מה שגרם לי לטפס מצערי המשתק

and speak out.

ולהתבטא.

אני לא אתן למוות של המשפחה שלי להיות מופחת לסגמנט

I cannot let my family's deaths be diminished to a segment

that is barely discussed on local news.

שבקושי מדברים עליו בחדשות מקומיות.

They were murdered by their neighbor because of their faith,

הם נרצחו על ידי השכן שלהם בגלל אמונתם,

because of a piece of cloth they chose to don on their heads,

בגלל חתיכת בד שבחרו ללבוש על ראשם,

because they were visibly Muslim.

כי היו מוסלמים בעליל.

Some of the rage I felt at the time

חלק מהזעם שהרגשתי בזמנו

was that if roles were reversed,

היה שאם התפקידים היו הפוכים,

and an Arab, Muslim or Muslim-appearing person

וערבי, מוסלמי או אדם הנראה מוסלמי

had killed three white American college students execution-style,

היה הורג שלושה סטודנטים אמריקאיים לבנים בסגנון הוצאה להורג,

בביתם,

in their home,

what would we have called it?

איך היינו קוראים לזה?

התקפה טרוריסטית.

A terrorist attack.

When white men commit acts of violence in the US,

כשגברים לבנים מבצעים פעולות של אלימות בארה"ב,

they're lone wolves,

הם זאבים בודדים,

mentally ill

מופרעים מנטלית

or driven by a parking dispute.

או שעשו את זה בגלל ויכוח חניה.

I know that I have to give my family voice,

אני יודעת שאני צריכה לתת קול למשפחה שלי,

and I do the only thing I know how:

ואני עושה את הדבר היחיד שאני יודעת:

אני שולחת הודעת פייסבוק לכל מי שאני מכירה במדיה.

I send a Facebook message to everyone I know in media.

A couple of hours later,

אחרי כמה שעות,

in the midst of a chaotic house overflowing with friends and family,

באמצע בית כאוטי מלא חברים וקרובי משפחה,

our neighbor Neal comes over, sits down next to my parents

שכננו ניל בא, ישב ליד ההורים שלי

and asks, "What can I do?"

ושאל, "מה אני יכול לעשות?"

Neal had over two decades of experience in journalism,

לניל היה שני עשורים של ניסיון בעיתונאות,

but he makes it clear that he's not there in his capacity as journalist,

אבל הוא מבהיר שהוא לא אצלנו בגלל תפקידו כעיתונאי,

but as a neighbor who wants to help.

אך כשכן שרוצה לעזור.

I ask him what he thinks we should do,

אני שואלת אותו מה אנחנו צריכים לעשות,

given the bombardment of local media interview requests.

בגלל הפצצת בקשות לראיונות מהמדיה המקומית.

He offers to set up a press conference at a local community center.

הוא מציע שנארגן מסיבת עיתונאים במרכז קהילתי מקומי.

Even now I don't have the words to thank him.

עד היום אין לי מילים להודות לו.

"Just tell me when, and I'll have all the news channels present," he said.

"רק תגידי מתי, ואדאג שכל ערוצי החדשות יהיו נוכחים" הוא אמר.

He did for us what we could not do for ourselves

הוא עשה לנו מה שלא הצלחנו לעשות לעצמנו

ברגע של חורבן.

in a moment of devastation.

I delivered the press statement,

העברתי הצהרת עיתונות,

still wearing scrubs from the previous night.

כשהייתי עדיין בחלוק שלי מהלילה הקודם.

And in under 24 hours from the murders,

ובפחות מ-24 שעות מהרציחות,

I'm on CNN being interviewed by Anderson Cooper.

הייתי בסי-אן-אן בראיון עם אנדרסון קופר.

ביום שאחרי, עיתונים מרכזיים

The following day, major newspapers --

including the New York Times, Chicago Tribune --

כולל ניו יורק טיימס, שיקגו טריביון

published stories about Deah, Yusor and Razan,

פירסמו סיפורים על דיא, יוסור ורזאן,

allowing us to reclaim the narrative

ואפשרו לנו לתבוע בחזרה את העלילה

and call attention the mainstreaming of anti-Muslim hatred.

ולמשוך תשומת לב לזרם המרכזי שמתנגד לשנאת מוסלמים.

These days,

בימים האלה,

it feels like Islamophobia is a socially acceptable form of bigotry.

יש הרגשה שאסלאמופוביה היא צורת קנאות מקובלת חברתית.

We just have to put up with it and smile.

רק צריכים לסבול אותה ולחייך.

The nasty stares,

המבטים המגעילים,

the palpable fear when boarding a plane,

הפחד הממשי כשעולים על מטוס,

the random pat downs at airports that happen 99 percent of the time.

החיפוש הגופני האקראי בשדות תעופה שמתרחש 99% מהזמן.

וזה לא נגמר פה.

It doesn't stop there.

יש פוליטיקאים שקוצרים רווחים פוליטיים ופיננסים מגבינו.

We have politicians reaping political and financial gains off our backs.

Here in the US,

פה בארה"ב,

we have presidential candidates like Donald Trump,

יש מועמדים נשיאותיים כמו דונאלד טראמפ,

casually calling to register American Muslims,

שקוראים לרשום אמריקאים מוסלמים כלאחר יד,

and ban Muslim immigrants and refugees from entering this country.

ולמנוע ממהגרים מוסלמים ופליטים מלכנס למדינה זו.

It is no coincidence that hate crimes rise

לא במקרה פשעי שנאה עולים

במקביל לתקופות הבחירות.

in parallel with election cycles.

Just a couple months ago, Khalid Jabara,

רק לפני כמה חודשים, ח'אלד ג'בארה,

נוצרי אמריקאי-לבנוני,

a Lebanese-American Christian,

was murdered in Oklahoma by his neighbor --

נרצח באוקלהומה ע"י שכנו

a man who called him a "filthy Arab."

איש שקרה לו "ערבי מלוכלך."

This man was previously jailed for a mere 8 months,

האיש הזה נאסר שמונה חודשים בלבד לפני כן,

after attempting run over Khalid's mother with his car.

בגלל ניסיונו לדרוס את אמו של ח'אלד ברכב.

Chances are you haven't heard Khalid's story,

רוב הסיכויים שלא שמעתם את סיפורו של ח'אלד,

because it didn't make it to national news.

כי הוא אפילו לא שודר בחדשות ארציות.

The least we can do is call it what it is:

המינימום שאפשר לעשות זה לקרוא לו מה שהוא באמת:

פשע שנאה.

a hate crime.

The least we can do is talk about it,

המינימום שאפשר לעשות זה לדבר עליו,

because violence and hatred doesn't just happen in a vacuum.

כי מאחורי אלימות ושנאה יש סיבה.

Not long after coming back to work,

זמן לא רב אחרי שחזרתי לעבודה,

I'm the senior on rounds in the hospital,

אני עושה ביקור רופאים בבית חולים,

when one of my patients looks over at my colleague,

כשאחת מהמטופלות מסתכלת על העמית שלי,

ומחוה בעיגול סביב פניה ואומרת, "סן ברנרדינו,"

gestures around her face and says, "San Bernardino,"

referencing a recent terrorist attack.

מתייחסת להתקפה טרוריסטית חדשה.

Here I am having just lost three family members to Islamophobia,

לאחרונה איבדתי שלושה מחברי משפחתי בגלל אסלאמופוביה,

having been a vocal advocate within my program

בהיותי גם דוברת בעלת קול בתוך התכנית שלי

on how to deal with such microaggressions,

שמדברת על אופן ההתעסקות עם מיקרו-אגרסיה כזאת,

and yet --

ועדיין,

silence.

שקט.

I was disheartened.

נרפו לי הידיים.

Humiliated.

מושפלת.

Days later rounding on the same patient,

אחרי כמה ימים, בביקור אצל אותה מטפלת,

she looks at me and says,

הסתכלה עליי ואמרה,

"Your people are killing people in Los Angeles."

"האנשים שלך הורגים אחרים בלוס אנג'לס."

I look around expectantly.

הסתכלתי סביבי בציפייה.

Again:

שוב:

silence.

שקט.

I realize that yet again,

הבנתי שגם הפעם,

I have to speak up for myself.

אני צריכה להתבטא בשביל עצמי.

I sit on her bed and gently ask her,

ישבתי על מיטתה ושאלתי אותה בעדינות,

"Have I ever done anything but treat you with respect and kindness?

"אי פעם התייחסתי אלייך בחוסר כבוד ונחמדות?

Have I done anything but give you compassionate care?"

"אי פעם לא טיפלתי בך ברחמנות?"

הסתכלה למטה והבינה שמה שאמרה היה טעות,

She looks down and realizes what she said was wrong,

and in front of the entire team,

ומול כל הצוות,

she apologizes and says,

התנצלה ואמרה,

"I should know better. I'm Mexican-American.

"הייתי צריכה להבין יותר. אני אמריקאית-מקסיקנית.

I receive this kind of treatment all the time."

"מתנהגים אליי כך כל הזמן."

Many of us experience microaggressions on a daily basis.

הרבה מאתנו חווים מיקרו-אגרסיה באופן יום-יומי.

רוב הסיכויים, שאת חוויתם אותה,

Odds are you may have experienced it,

whether for your race,

אם בגלל הגזע שלכם,

gender,

המגדר שלכם,

המיניות שלכם

sexuality

or religious beliefs.

או אמונות דתיות.

We've all been in situations where we've witnessed something wrong

כולנו היינו במצבים בהם היינו עדים לפגיעה

and didn't speak up.

ולא התבטאנו.

אולי לא היינו מצוידים בכלים להגיב באותו רגע.

Maybe we weren't equipped with the tools to respond in the moment.

Maybe we weren't even aware of our own implicit biases.

אולי לא היינו מודעים לדעות הקדומות המרומזים שלנו.

We can all agree that bigotry is unacceptable,

כולנו מסכימים שקנאות אינה מקובלת,

but when we see it,

אבל כשרואים אותה,

we're silent,

אנחנו שקטים.

כי זה לא נוח לנו.

because it makes us uncomfortable.

But stepping right into that discomfort

אבל הצעד שלנו לתוך אי-הנוחות הו

אומר שגם צועדים לתוך אזור בעלי הברית.

means you are also stepping into the ally zone.

There may be over three million Muslims in America.

בארה"ב יש יותר משלושה מיליון מוסלמים.

That's still just one percent of the total population.

וזה רק אחוז אחד מכל האוכלוסיה.

Martin Luther King once said,

מרטין לותר קינג פעם אמר,

"In the end,

"בסוף,

we will remember not the words of our enemies,

נזכור לא את המילים של אויבינו,

"אלא את השקט של חברינו."

but the silence of our friends."

So what made my neighbor Neal's allyship so profound?

אז מה גרם לעזרת שכננו ניל להיות משמעותית ?

A couple of things.

כמה דברים.

הוא עזר כשכן שדאג לנו,

He was there as a neighbor who cared,

but he was also bringing in his professional expertise and resources

וגם הביא מהמשאבים והמומחיות המקצועית

when the moment called for it.

כשהגיע הזמן לכך.

Others have done the same.

גם אחרים עשו כך.

לריסיה הוקינס ניצלה את הפלטפורמה שלה

Larycia Hawkins drew on her platform

as the first tenured African-American professor at Wheaton College

כפרופסורית אפריקאית-אמריקאית ראשונה במכללת ויטון

ללבוש חיג'אב בסולידריות

to wear a hijab in solidarity

with Muslim women who face discrimination every day.

עם נשים מוסלמיות שמתמודדות עם אפליה כל יום.

כתוצאה, פוטרה מעבודתה.

As a result, she lost her job.

Within a month,

בתוך חודש,

she joined the faculty at the University of Virginia,

הצטרפה לפקולטה באוניברסיטת וירג'יניה,

where she now works on pluralism, race, faith and culture.

שם היא עובדת על פלורליזם, גזע, אמונה ותרבות.

Reddit cofounder, Alexis Ohanian,

המייסד השותף של רדיט, אלכסיס אוהניאן,

demonstrated that not all active allyship needs to be so serious.

הראה שלא כל עזרה פעילה צריכה להיות רצינית.

הוא בא לתמוך במשימת מוסלמית בת 15 שנה

He stepped up to support a 15-year-old Muslim girl's mission

to introduce a hijab emoji.

להציג אימוג'י של חיג'אב.

(צחוק)

(Laughter)

מחווה קטנה,

It's a simple gesture,

but it has a significant subconscious impact

אבל יש לה השפעה תת-מודעת משמעותית

on normalizing and humanizing Muslims,

בנרמול והאנשת מוסלמים,

including the community as a part of an "us"

בהכלת הקהילה כחלק מ"איתנו"

במקום "אחר."

instead of an "other."

The editor in chief of Women's Running magazine

העורכת הראשית של כתב עת Women's Running

just put the first hijabi to ever be on the cover of a US fitness magazine.

שמה אישה עם חיג'אב לראשונה על דף השער של כתב עת אמריקאי שמוקדש לכושר.

אלה דוגמאות שונות

These are all very different examples

of people who drew upon their platforms and resources

של אנשים שניצלו את המשאבים והפלטפורמות שלהם

in academia, tech and media,

באקדמיה, טכנולוגיה ומדיה,

להביע תמיכתם בצורה פעילה.

to actively express their allyship.

What resources and expertise do you bring to the table?

איזה משאבים וממחיות אתם מביאים לשולחן?

Are you willing to step into your discomfort

האם אתם מוכנים לצעוד לתוך אי-הנוחות

and speak up when you witness hateful bigotry?

ולהתבטא כשאתם עדים לקנאות של שנאה?

Will you be Neal?

האם תהיו ניל?

Many neighbors appeared in this story.

הרבה שכנים הופיעו בסיפור הזה.

And you, in your respective communities, all have a Muslim neighbor,

ואתם, בקהילות שלכם, יש לכם שכן מוסלמי,

colleague

עמית

or friend your child plays with at school.

או חבר לילדכם שמשחק איתו בבית ספר.

Reach out to them.

הושיטו להם יד.

Let them know you stand with them in solidarity.

תנו להם לדעת שאתם בסולידריות עמם.

It may feel really small,

אולי זה מרגיש כמשהו קטן,

but I promise you it makes a difference.

אבל אני מבטיחה לכם שיעשה שינוי.

Nothing will ever bring back Deah, Yusor and Razan.

כלום לא יחזיר את דיא, יוסור ורזאן.

But when we raise our collective voices,

אבל כשאנו מרימים קולותינו הקולקטיביים,

אז אנחנו עוצרים את השנאה.

that is when we stop the hate.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)