Parag Khanna maps the future of countries

מתרגם: Yubal Masalker מבקר: Sigal Tifferet

Do we live in a borderless world?

האם אנו חיים בעולם ללא גבולות?

Before you answer that, have a look at this map.

לפני שמשיבים על כך יש להסתכל על מפה זו.

Contemporary political map shows

מפה פוליטית עכשווית מראה

that we have over 200 countries in the world today.

שיש היום מעל 200 מדינות בעולם.

That's probably more than at any time in centuries.

קרוב לוודאי שזה יותר מאשר בכל זמן אחר מזה מאות שנים.

Now, many of you will object.

רבים מכם יחלקו על לזה.

For you this would be a more appropriate map.

בשבילכם אולי זו המפה היותר נכונה.

You could call it TEDistan.

תוכלו לכנותה TEDistan.

In TEDistan, there are no borders,

ב-TEDistan אין גבולות,

just connected spaces and unconnected spaces.

רק מרחבים מקושרים ומרחבים שאינם מקושרים.

Most of you probably reside in one of the 40 dots

רבים מכם אולי חיים באחת מ-40 הנקודות הללו

on this screen, of the many more

שעל המסך

that represent 90 percent of the world economy.

המייצגות 90 אחוז מכלכלת העולם.

But let's talk about the 90 percent of the world population

אבל בואו נדבר על 90 אחוז מאוכלוסיית העולם

that will never leave the place in which they were born.

שלעולם לא יעזבו את המקום בו הם נולדו.

For them, nations, countries, boundaries, borders still matter a great deal,

בשבילם, אומות, מדינות, גבולות עדיין חשובים מאוד,

and often violently.

ולעיתים קרובות בצורה אלימה.

Now here at TED, we're solving some of the great

כאן ב-TED אנחנו פותרים כמה חידות

riddles of science and mysteries of the universe.

גדולות של המדע ותעלומות של היקום.

Well here is a fundamental problem we have not solved:

אבל הנה בעיה יסודית שאנו לא פתרנו:

our basic political geography.

הגיאוגרפיה הפוליטית הבסיסית שלנו.

How do we distribute ourselves around the world?

כיצד אנו מתפזרים בעולם?

Now this is important, because border conflicts

זה חשוב מפני שסכסוכי גבולות מצדיקים את קיומם

justify so much of the world's military-industrial complex.

של חלק גדול מהמערכים הצבאיים-תעשייתים שבעולם.

Border conflicts can derail

סכסוכי גבולות עלולים לחבל

so much of the progress that we hope to achieve here.

בהרבה מההתקדמות הגדולה שאנו מקווים להשיג כאן.

So I think we need a deeper understanding

לכן אני סבור שאנו זקוקים להבנה יותר עמוקה

of how people, money, power,

של כיצד אנשים, כסף, עוצמה,

religion, culture, technology

דת, תרבות, טכנולוגיה פועלים הדדית

interact to change the map of the world.

ומשנים את מפת העולם.

And we can try to anticipate those changes,

ואנו יכולים לנסות ולחזות שינויים אלה,

and shape them in a more constructive direction.

ולעצבם בכיוון יותר חיובי.

So we're going to look at some maps of the past,

אנו עומדים עכשיו להסתכל בכמה מפות מן העבר,

the present and some maps you haven't seen

ההווה וכמה כאלה שלא ראיתם

in order to get a sense of where things are going.

כדי לקבל מושג לאן הדברים נעים.

Let's start with the world of 1945.

הבה נתחיל עם העולם של 1945.

1945 there were just 100 countries in the world.

ב-1945 היו רק 100 מדינות בעולם.

After World War II, Europe was devastated,

לאחר מלחמת העולם השניה אירופה היתה הרוסה,

but still held large overseas colonies:

אבל עדיין החזיקה מושבות גדולות מעבר לים:

French West Africa, British East Africa, South Asia, and so forth.

מערב אפריקה צרפתית, מזרח אפריקה בריטית, אסיה דרומית וכך הלאה.

Then over the late '40s,

ואז משנות ה-40 המאוחרות,

'50s, '60s, '70s and '80s,

ה-50, ה-60, ה-70 וה-80,

waves of decolonization took place.

הגיעו גלים של פירוק המושבות.

Over 50 new countries were born.

נולדו יותר מ-50 מדינות חדשות.

You can see that Africa has been fragmented.

ניתן לראות שאפריקה נשברה לרסיסים.

India, Pakistan, Bangladesh, South East Asian nations created.

נוצרו הודו, פקיסטן, בנגלדש ומדינות בדרום-מזרח אסיה.

Then came the end of the Cold War.

לאחר-מכן הגיע הסיום של המלחמה הקרה.

The end of the Cold War and the disintegration of the Soviet Union.

סיום המלחמה הקרה והתפרקות ברית-המועצות.

You had the creation of new states in Eastern Europe,

נוצרו מדינות חדשות במזרח אירופה,

the former Yugoslav republics and the Balkans,

שפעם היו חלק מיוגוסלביה והבלקן,

and the 'stans of central Asia.

ומדינות במרכז אסיה המסתיימות ב-סטאן.

Today we have 200 countries in the world.

היום יש לנו 200 מדינות בעולם.

The entire planet is covered

הכוכב כולו מכוסה

by sovereign, independent nation-states.

במדינות לאום ריבוניות, עצמאיות.

Does that mean that someone's gain has to be someone else's loss?

האם זה אומר שרווח של אחד חייב לצאת בהפסדו של אחר?

Let's zoom in on one of the most strategic areas of the world,

בואו נתמקד באחד האזורים הכי אסטרטגיים בעולם,

Eastern Eurasia.

אירו-אסיה מזרחית.

As you can see on this map,

כפי שניתן לראות במפה זו,

Russia is still the largest country in the world.

רוסיה היא עדיין המדינה הכי גדולה בעולם.

And as you know, China is the most populous.

וכפי שאתם יודעים, סין היא המאוכלסת ביותר.

And they share a lengthy land border.

והן חולקות גבול יבשתי ארוך.

What you don't see on this map

אבל מה שלא רואים במפה זו

is that most of Russia's 150 million people

הוא שרוב מ-150 מיליון תושבי רוסיה

are concentrated in its western provinces

מתרכזים באזורים המערביים

and areas that are close to Europe.

ובאזורים הקרובים לאירופה.

And only 30 million people are in its eastern areas.

ורק 30 מיליון אנשים נמצאים באזורים המזרחיים.

In fact, the World Bank predicts

למעשה, הבנק העולמי צופה

that Russia's population is declining

שאוכלוסיית רוסיה תרד

towards about 120 million people

לכ-120 מיליון בני-אדם.

And there is another thing that you don't see on this map.

ויש דבר נוסף שלא רואים במפה זו.

Stalin, Khrushchev and other Soviet leaders

סטאלין, כרושצ'ב ומנהיגים סובייטים אחרים

forced Russians out to the far east

אילצו תושבים לעבור לאזורים מרוחקים במזרח

to be in gulags, labor camps,

כדי לחיות בגולאגים, מחנות עבודה,

nuclear cities, whatever the case was.

ערים של כורים גרעיניים, מה שלא יהיה.

But as oil prices rose,

אבל ככל שמחירי נפט עלו,

Russian governments have invested in infrastructure

ממשלות רוסיה השקיעו בתשתית

to unite the country, east and west.

כדי לאחד את המדינה, מזרח ומערב.

But nothing has more perversely impacted

אבל שום דבר לא השפיע בצורה כה מעוותת

Russia's demographic distribution,

על הפיזור הדמוגרפי של רוסיה.

because the people in the east, who never wanted to be there anyway,

מכיוון שהאנשים במזרח, שמעולם לא רצו להיות שם,

have gotten on those trains and roads

עלו על רכבות וכבישים,

and gone back to the west.

וחזרו למערב.

As a result, in the Russian far east today,

כתוצאה מזה, באזור המזרחי המרוחק של רוסיה,

which is twice the size of India,

שהוא כפליים גודלה של הודו,

you have exactly six million Russians.

חיים היום שישה מיליון רוסים.

So let's get a sense of what is happening in this part of the world.

בואו נקבל מושג לגבי מה שקורה בחלק זה של העולם.

We can start with Mongolia, or as some call it, Mine-golia.

נתחיל עם מונגוליה, או כפי שכמה מכנים אותה, מיין (מיכרה באנגלית)-גוליה.

Why do they call it that?

מדוע מכנים אותה כך?

Because in Mine-golia, Chinese firms operate

מפני שבמיין-גוליה פועלות חברות סיניות

and own most of the mines -- copper, zinc, gold --

שהן בעלות רוב המיכרות -- נחושת, אבץ, זהב --

and they truck the resources south and east into mainland China.

והן מעבירות את המשאבים דרומה ומזרחה אל תוך סין.

China isn't conquering Mongolia.

סין לא כובשת את מונגוליה.

It's buying it.

היא קונה אותה.

Colonies were once conquered. Today countries are bought.

פעם כבשו מדינות ויצרו מושבות. בימינו קונים מדינות.

So let's apply this principle to Siberia.

הבה ניישם עיקרון זה על סיביר.

Siberia most of you probably think of

קרוב לוודאי שאתם חושבים על סיביר

as a cold, desolate, unlivable place.

בתור מקום קר, מבודד שלא ניתן לחיות בו.

But in fact, with global warming and rising temperatures,

אבל למעשה, עם ההתחממות הגלובלית ועליית הטמפרטורות,

all of a sudden you have vast wheat fields

פתאום יש שם שדות חיטה ענקיים

and agribusiness, and grain being produced in Siberia.

ועסקי חקלאות, וגידול זרעים.

But who is it going to feed?

אבל את מי זה הולך להאכיל?

Well, just on the other side of the Amo River,

ובכן, בצידו השני של נהר האמו,

in the Heilongjiang and Harbin provinces of China,

בפרובינציות של סין - היילונג'ייאנג והארבין,

you have over 100 million people.

חיים מעל 100 מיליון אנשים.

That's larger than the entire population of Russia.

זה יותר מכל אוכלוסיית רוסיה.

Every single year, for at least a decade or more,

בכל שנה, למשך עשור או יותר,

[60,000] of them have been voting with their feet,

60,000 מהם מצביעים ברגליהם,

crossing, moving north and inhabiting this desolate terrain.

חוצים את גבול, נודדים צפונה ומיישבים את השטח הנטוש.

They set up their own bazaars and medical clinics.

הם מקימים את השווקים והמרפאות משלהם.

They've taken over the timber industry

הם השתלטו על תעשיית העץ לבניה

and been shipping the lumber east, back into China.

ומשגרים את הקורות על ספינות מזרחה, בחזרה לסין.

Again, like Mongolia,

שוב, כמו מונגוליה,

China isn't conquering Russia. It's just leasing it.

סין אינה כובשת את רוסיה. היא רק חוכרת אותה.

That's what I call globalization Chinese style.

לזה אני קורא גלובליזציה בשיטה הסינית.

Now maybe this is what the map of the region

אולי כך תיראה המפה של האזור

might look like in 10 to 20 years.

בעוד 10 עד 20 שנה.

But hold on. This map is 700 years old.

אבל רק רגע. מפה זו היא בת 700 שנה.

This is the map of the Yuan Dynasty,

זוהי המפה של שושלת יואן,

led by Kublai Khan, the grandson of Genghis Khan.

בהנהגתו של קובלא חאן, הנכד של ג'נגיס חאן.

So history doesn't necessarily repeat itself,

אז ההסטוריה לא בהכרח חוזרת על עצמה,

but it does rhyme.

אבל היא כן מתחרזת.

This is just to give you a taste of what's happening in this part of the world.

זה רק כדי לתת מושג מה קורה בחלק זה של העולם.

Again, globalization Chinese style.

שוב, גלובליזציה בשיטה הסינית.

Because globalization opens up all kinds of ways for us to

זה כי גלובליזציה פותחת בפנינו כל מיני דרכים

undermine and change the way we think about political geography.

הסותרות ומשנות את דרך חשיבתנו על גיאוגרפיה מדינית.

So, the history of East Asia in fact,

לכן, ההסטוריה של מזרח אסיה למעשה,

people don't think about nations and borders.

אנשים אינם חושבים על מדינות וגבולות.

They think more in terms of empires and hierarchies,

הם חושבים יותר במושגים של אימפריות והיררכיות,

usually Chinese or Japanese.

בדרך-כלל סיניות או יפניות.

Well it's China's turn again.

כעת זה שוב תורה של סין.

So let's look at how China is re-establishing

אז הבה נראה כיצד סין מבססת

that hierarchy in the far East.

בחזרה את ההיררכיה במזרח הרחוק.

It starts with the global hubs.

זה מתחיל עם טבורים גלובליים.

Remember the 40 dots on the nighttime map

ניזכר ב-40 הנקודות ממפת הלילה המציינות

that show the hubs of the global economy?

את הטבורים של הכלכלה העולמית.

East Asia today has more of those global hubs

במזרח אסיה יש היום יותר טבורים עולמיים כאלה

than any other region in the world.

מאשר כל אזור אחר בעולם.

Tokyo, Seoul, Beijing, Shanghai,

טוקיו, סיאול, בייג'ינג, שנחאי,

Hong Kong, Singapore and Sidney.

הונג-קונג, סינגפור וסידני.

These are the filters and funnels of global capital.

אלה הם המסננים והמשפכים של ההון העולמי.

Trillions of dollars a year are being brought into the region,

טריליוני דולרים מוזרמים לאזור בכל שנה.

so much of it being invested into China.

הרבה מהם מושקעים בסין.

Then there is trade.

יש גם את המסחר.

These vectors and arrows represent ever stronger

הוקטורים והחיצים האלה מייצגים

trade relationships that China has

יחסי מסחר חזקים מאי-פעם

with every country in the region.

שהיו לסין עם כל מדינה בעולם.

Specifically, it targets Japan

במיוחד היא מכוונת ליפן

and Korea and Australia,

וקוריאה ואוסטרליה,

countries that are strong allies of the United States.

מדינות שהן בעלות-ברית קרובות של ארה"ב.

Australia, for example, is heavily dependent

אוסטרליה לדוגמא, תלויה מאוד

on exporting iron ore and natural gas to China.

ביצוא עופרת ברזל וגז טבעי לסין.

For poorer countries, China reduces tariffs

למדינות יותר עניות, סין מפחיתה מכסים

so that Laos and Cambodia can sell their goods more cheaply

כך שלאוס וקמבודיה יכולות למכור את מוצריהן יותר בזול

and become dependent on exporting to China as well.

וכך להפוך גם כן לתלויות ביצוא לסין.

And now many of you have been reading in the news

ועכשיו רבים מכם קראתם בחדשות

how people are looking to China

כיצד אנשים מסתכלים על סין

to lead the rebound, the economic rebound, not just in Asia, but potentially for the world.

בתור כזו שתוביל את ההתאוששות הכלכלית, לא רק באסיה, אלא בכל העולם.

The Asian free trade zone, almost free trade zone, that's emerging

אזור הסחר החופשי באסיה, הכמעט אזור סחר חופשי, המתהווה

now has a greater trade volume than trade across the Pacific.

עכשיו עם נפח סחר יותר גדול מאשר הסחר דרך האוקיינוס הפסיפי.

So China is becoming the anchor of the economy in the region.

כך שסין הופכת לעוגן של הכלכלה באזור.

Another pillar of this strategy is diplomacy.

זרוע נוספת של אסטרטגיה זו היא דיפלומטיה.

China has signed military agreements with many countries in the region.

סין חתמה על הסכמים צבאיים עם הרבה מדינות באזור.

It has become the hub of diplomatic institutions

היא הפכה למרכז של ארגונים דיפלומטיים

such as the East Asian Community.

כגון הקהילה המזרח אסייתית.

Some of these organizations don't even have

בחלק מהארגונים אפילו

the United States as a member.

אין את ארה"ב כחברה.

There is a treaty of nonaggression between countries,

יש ברית אי-תוקפנות בין מדינות,

such that if there were a conflict between China and the United States,

כך שאם יהיה סכסוך בין סין לארה"ב,

most countries vow to just sit it out,

רוב המדינות נשבעו לא להתערב,

including American allies like Korea and Australia.

כולל בעלות-ברית של ארה"ב כמו קוריאה ואוסטרליה.

Another pillar of the strategy,

זרוע נוספת של האסטרטגיה,

like Russia, is demographic.

כגון עם רוסיה, היא דמוגרפיה.

China exports business people, nannies, students,

סין מייצאת אנשי עסקים, מטפלות, סטודנטים,

teachers to teach Chinese around the region,

מורים להוראת השפה הסינית לכל האזור,

to intermarry and to occupy ever greater

לשם נישואי תערובת כדי להגיע לרמות יותר גבוהות

commanding heights of the economies.

של קבלת החלטות בכלכלה.

Already ethnic Chinese people

כבר עכשיו, אנשים ממוצא סיני

in Malaysia, Thailand and Indonesia

במלזיה, תאילנד ואינדונזיה

are the real key factors and drivers

הם גורמי המפתח והמובילים

in the economies there.

בכלכלות שלהן.

Chinese pride is resurgent in the region

הגאוה הסינית גואה באזור

as a result.

כתוצאה מזה.

Singapore, for example, used to ban Chinese language education.

סינגפור לדוגמא, נהגה להחרים את הוראת השפה הסינית.

Now it encourages it.

כיום היא מעודדת אותה.

If you add it all up what do you get?

אם מצרפים את הכל ביחד מה מקבלים?

Well, if you remember before World War II,

אם ניזכר שלפני מלחמת העולם השניה,

Japan had a vision

ליפן היה חזון

for a greater Japanese co-prosperity sphere.

של מרחב יפני גדול לשגשוג משותף.

What's emerging today is what you might call

מה שעולה היום זה מה שניתן לכנות

a greater Chinese co-prosperity sphere.

מרחב סיני גדול לשגשוג משותף.

So no matter what the lines on the map tell you

אז לא משנה מה אומרים הקוים במפה

in terms of nations and borders,

במונחים של מדינות וגבולות,

what you really have emerging in the far east

מה שבאמת מתהווה במזרח הרחוק

are national cultures,

הן תרבויות לאומיות,

but in a much more fluid, imperial zone.

אבל במרחב הרבה יותר גמיש.

All of this is happening without firing a shot.

כל זה קורה מבלי לירות יריה אחת.

That's most certainly not the case in the Middle East

לבטח זה לא המקרה במזרח-התיכון

where countries are still very uncomfortable

בו מדינות עדיין לא מרגישות בנוח

in the borders left behind by European colonialists.

בגבולות שהושארו מאחור על-ידי כובשים ארופאיים.

So what can we do to think about borders differently in this part of the world?

אז איך ניתן לחשוב אחרת על גבולות בחלק זה של העולם?

What lines on the map should we focus on?

באלו קוים במפה עלינו להתמקד?

What I want to present to you is what I call

מה שאני רוצה להציג לכם זה מה שאני מכנה

state building, day by day.

בניית מדינה, יום אחר יום.

Let's start with Iraq.

נתחיל עם עירק.

Six years after the U.S. invasion of Iraq,

שש שנים לאחר פלישת ארה"ב לעירק,

the country still exists more on a map than it does in reality.

המדינה מתקיימת יותר במפה מאשר במציאות.

Oil used to be one of the forces holding Iraq together;

נפט היה אחד הכוחות שאיחד את עירק.

now it is the most significant cause of the country's disintegration.

כיום הוא אחד הגורמים המרכזיים להתפרקות המדינה.

The reason is Kurdistan.

הסיבה היא כורדיסטאן.

The Kurds for 3,000 years

הכורדים במשך 3,000 שנה

have been waging a struggle for independence,

מנהלים מאבק לעצמאותם.

and now is their chance to finally have it.

וכעת זו ההזדמנות שלהם לזכות בה.

These are pipeline routes, which emerge from Kurdistan,

אלה הם נתיבי הצינורות אשר יוצאים מכורדיסטאן,

which is an oil-rich region.

שהוא אזור עשיר בנפט.

And today, if you go to Kurdistan,

והיום, אם הולכים לכורדיסטאן,

you'll see that Kurdish Peshmerga guerillas

רואים שאנשי גרילה הכורדים, הפשמרגה,

are squaring off against the Sunni Iraqi army.

מתכוננים למאבק כנגד הצבא העירקי הסוני.

But what are they guarding?

אבל על מה הם מגינים?

Is it really a border on the map?

האם באמת על הגבול לפי המפה?

No. It's the pipelines.

לא. אלא על קוי הצינורות.

If the Kurds can control their pipelines, they can set the terms

אם הכורדים יוכלו לשלוט על הצינורות שלהם, הם יוכלו

of their own statehood.

לקבוע את התנאים להקמת מדינה משלהם.

Now should we be upset about this, about the potential disintegration of Iraq?

האם עלינו להיות מוטרדים בגלל התפרקותה האפשרית של עירק?

I don't believe we should.

איני סבור שכן.

Iraq will still be the second largest oil producer in the world,

עירק עדיין תישאר מפיקת הנפט השנייה בגודלה בעולם,

behind Saudi Arabia.

אחרי ערב-הסעודית.

And we'll have a chance to solve a 3,000 year old dispute.

ולנו תהיה ההזדמנות לפתור מחלוקת בת 3,000 שנה.

Now remember Kurdistan is landlocked.

כעת שימו לב שכורדיסטאן מוקפת יבשתית.

It has no choice but to behave.

אין לה ברירה אלא להיות "ילדה טובה".

In order to profit from its oil

כדי להפיק תועלת מהנפט שלה,

it has to export it through Turkey or Syria,

עליה לייצא אותו דרך טורקיה וסוריה,

and other countries, and Iraq itself.

ומדינות אחרות ועירק עצמה.

And therefore it has to have amicable relations with them.

ולכן עליה לשמור על יחסים תקינים איתן.

Now lets look at a perennial conflict in the region.

עכשיו הבה נעיף מבט על סכסוך ארוך שנים באזור.

That is, of course, in Palestine.

זהו כמובן בפלשתינה.

Palestine is something of a cartographic anomaly

פלשתינה זה משהו יוצא דופן במפה

because it's two parts Palestinian, one part Israel.

מכיוון שזה שני חלקים פלשתיניים, חלק אחד ישראלי.

30 years of rose garden diplomacy

30 שנה של דיפלומטיית כפפות-משי

have not delivered us peace in this conflict.

לא הביאה שלום באזור זה.

What might? I believe that what might

מה כן יכול להביא? אני מאמין

solve the problem is infrastructure.

שמה שעשוי לפתור את הבעיה זה תשתית.

Today donors are spending billions of dollars on this.

כיום התורמים מוציאים מיליארדי דולרים על זה.

These two arrows are an arc,

שני החיצים הללו הם קשת,

an arc of commuter railroads and other infrastructure

קשת של פסי רכבות נוסעים ותשתית אחרת

that link the West Bank and Gaza.

המקשרת בין הגדה המערבית לעזה.

If Gaza can have a functioning port

אם לעזה יהיה נמל שמתפקד

and be linked to the West Bank, you can have a viable Palestinian state,

והוא יקושר לגדה המערבית, נקבל מדינה פלשתינית ברת-קיימא,

Palestinian economy.

כלכלה פלשתינית.

That, I believe, is going to bring peace to this particular conflict.

זה, אני מקוה, יביא לשלום בסכסוך המסויים הזה.

The lesson from Kurdistan and from Palestine

הלקח מכורדיסטאן ופלשתינה,

is that independence alone, without infrastructure,

הוא שעצמאות לבדה, ללא תשתית,

is futile.

היא חסרת ערך.

Now what might this entire region look like

כעת, כיצד עשוי האזור כולו להיראות

if in fact we focus on other lines on the map besides borders,

אם נתמקד על קוים אחרים במפה מלבד הגבולות,

when the insecurities might abate?

מתי חוסר הוודאות עשוי לפוג?

The last time that was the case was actually

הפעם האחרונה שזה קרה היה

a century ago, during the Ottoman Empire.

לפני מאה שנה, בזמן האימפריה העותומנית.

This is the Hejaz Railway.

זוהי רכבת היג'אז.

The Hejaz Railway ran from Istanbul to Medina via Damascus.

רכבת היג'אז נסעה מאיסטנבול למדינא דרך דמשק.

It even had an offshoot running to Haifa

היה לה אפילו מסעף שהגיע לחיפה

in what is today Israel, on the Mediterranean Sea.

שזה בישראל של היום, על חוף ים-התיכון.

But today the Hejaz Railway lies in tatters, ruins.

אבל היום רכבת היג'אס מרופטת, נחה לה בחורבות.

If we were to focus on reconstructing these curvy lines on the map,

אם היינו מתמקדים בבניה מחודשת של הקוים המעוקלים הללו במפה,

infrastructure, that cross the straight lines, the borders,

תשתיות, החוצות את הקוים הישרים, את הגבולות,

I believe the Middle East would be a far more peaceful region.

אני מאמין שמזרח-התיכון היה יכול להיות מקום הרבה יותר שקט.

Now let's look at another part of the world,

עכשיו נעבור לחלק אחר של העולם,

the former Soviet Republics of Central Asia, the 'stans.

הרפובליקות של ברה"מ לשעבר במרכז אסיה, ה-סטאנים.

These countries' borders originate from Stalin's decrees.

הגבולות של מדינות הללו הן תוצאה של גזירות סטלין.

He purposely did not want these countries to make sense.

הוא במכוון לא רצה שיהיה היגיון בחלוקת המדינות הללו.

He wanted ethnicities to mingle

הוא רצה שהקבוצות האתניות תתערבבנה

in ways that would allow him to divide and rule.

באופן כזה שיתאפשר לו להפריד ולמשול.

Fortunately for them, most of their oil and gas resources

למזלן, רוב הנפט והגז שלהן

were discovered after the Soviet Union collapsed.

התגלו לאחר התפרקות ברית-המועצות.

Now I know some of you may be thinking, "Oil, oil, oil.

עכשיו, אני יודע שחלק מכם אולי חושב. "נפט, נפט, נפט.

Why is it all he's talking about is oil?"

מדוע הוא כל הזמן מדבר רק על נפט?"

Well, there is a big difference in the way we used to talk about oil

ובכן, יש הבדל גדול בין הצורה בה נהגנו פעם לדבר על נפט

and the way we're talking about it now.

לבין הצורה בה אנו מדברים עליו כיום.

Before it was, how do we control their oil?

פעם זה היה, איך אנחנו נשלוט על הנפט שלהם?

Now it's their oil for their own purposes.

היום זה הנפט שלהם לטובתם.

And I assure you it's every bit as important to them

ואני מבטיח לכם שזה חשוב להם באותה מידה

as it might have been to colonizers and imperialists.

כפי שזה היה חשוב לקולוניאליסטים ואימפריאליסטים.

Here are just some of the pipeline projections

הנה כאן חלק מהתכנונים והאפשרויות

and possibilities and scenarios

והתרחישים והנתיבים

and routes that are being mapped out for the next several decades.

של הצינורות, המשורטטים כיום לקראת העשורים הבאים.

A great deal of them.

חלק גדול מהם.

For a number of countries in this part of the world,

עבור מספר מדינות בחלק זה של העולם,

having pipelines is the ticket to becoming part of the global economy

בעלות על קוי-צינורות היא כרטיס הכניסה לכלכלה גלובלית

and for having some meaning

ולזכיה בהכרה כלשהי,

besides the borders that they are not loyal to themselves.

מלבד הגבולות שאינם נאמנים לעצמם.

Just take Azerbaijan.

קחו לדוגמא את אזרביג'אן.

Azerbaijan was a forgotten corner of the Caucuses,

אזרביג'אן היתה פינה נידחת של חבר המדינות.

but now with the Baku-Tbilisi-Ceyhan pipeline into Turkey,

אבל כעת בגלל קו הצינור באקו-טביליסי-סייהאן לתוך טורקיה,

it has rebranded itself as the frontier of the west.

היא מיתגה את עצמה מחדש בתור החזית של המערב.

Then there is Turkmenistan, which most people think of

ואז יש את טורקמניסטאן שרבים סבורים

as a frozen basket case.

שהיא רק אדמה קפואה.

But now it's contributing gas across the Caspian Sea

אבל היום היא מספקת גז דרך הים-הכספי

to provide for Europe,

שמגיע לאירופה,

and even a potentially Turkmen-

ואולי אפילו עם אפשרות לספק

Afghan-Pakistan-India pipeline as well.

גם לקו טורקמני-אפגני-פקיסטאני-הודי.

Then there is Kazakhstan, which didn't even have a name before.

יש את קזאחסטאן, אשר לא היה לה אפילו שם.

It was more considered South Siberia during the Soviet Union.

תחת שלטון ברית-המועצות היא יותר נחשבה לדרום סיביר.

Today most people recognize Kazakhstan

היום רוב האנשים מזהים את קזאחסטאן

as an emerging geopolitical player. Why?

בתור שחקן גיאו-פוליטי עולה. מדוע?

Because it has shrewdly designed pipelines to flow across the Caspian,

מכיוון שהיא תכננה בערמומיות קוי צינורות שיעברו דרך הים-הכספי,

north through Russia, and even east to China.

צפונה דרך רוסיה, ואפילו מזרחה לסין.

More pipelines means more silk roads, instead of the Great Game.

יותר קוי צינורות פירושם יותר דרכי-משי, על חשבון המשחק הגדול.

The Great Game connotes dominance of one over the other.

המשחק הגדול מרמז על שליטה של האחד על השני.

Silk road connotes independence and mutual trust.

דרך-המשי מרמזת על עצמאות ואמון הדדי.

The more pipelines we have, the more silk roads we'll have,

ככל שיש יותר קוי צינורות, תהיינה יותר דרכי-משי,

and the less of a dominant Great Game competition

וכך תהיה פחות תחרות שהיא פועל יוצא של המשחק הגדול,

we'll have in the 21st century.

במאה ה-21.

Now let's look at the only part of the world that really has brought down its borders,

נסתכל עכשיו על האזור היחיד בעולם שבאמת מחק את הגבולות,

and how that has enhanced its strength.

וכיצד זה הגביר את כוחו.

And that is, of course, Europe.

וזהו כמובן, אירופה.

The European Union began as just the coal and steel community of six countries,

האיחוד האירופי החל רק כקהילת פחם ופלדה של שש מדינות.

and their main purpose was really to keep the rehabilitation of Germany

והמטרה העיקרית שלו היתה לדאוג ששיקום גרמניה

to happen in a peaceful way.

יתנהל בדרך שקטה.

But then eventually it grew into 12 countries,

אבל אז הוא גדל ל-12 מדינות.

and those are the 12 stars on the European flag.

ואלה הם 12 הכוכבים בדגל האירופי.

The E.U. also became a currency block,

האיחוד האירופי גם הפך לגוש מטבע,

and is now the most powerful trade block in the entire world.

והוא כיום הגוש המסחרי החזק ביותר בכל העולם.

On average, the E.U. has grown by one country per year

בממוצע, האיחוד האירופי גדל במדינה אחת כל שנה

since the end of the Cold War.

מאז סיום המלחמה הקרה.

In fact most of that happened on just one day.

למעשה רוב התהליך הזה קרה ביום אחד.

In 2004, 15 new countries joined the E.U.

ב-2004, 15 מדינות חדשות הצטרפו לאיחוד האירופי

and now you have what most people consider

והיום יש לנו מה שרוב האנשים מחשיבים

a zone of peace spanning 27 countries

כאזור של שלום המשתרע

and 450 million people.

על-פני 27 מדינות והכולל 450 מיליון אנשים.

So what is next? What is the future of the European Union?

אז מה הלאה? מה העתיד של האיחוד האירופי?

Well in light blue, you see the zones

בתכלת אתם רואים את השטחים

or the regions that are at least two-thirds

או האזורים שמתוכם לפחות שני-שליש

or more dependent on the European Union

או יותר תלויים באיחוד האירופי

for trade and investment.

לשם מסחר והשקעות.

What does that tell us? Trade and investment tell us

אז מה זה אומר לנו? מסחר והשקעות אומרים לנו

that Europe is putting its money where its mouth is.

שאירופה עושה את מה שהיא אומרת.

Even if these regions aren't part of the E.U.,

אפילו אם אזורים הללו אינם חלק מהאיחוד,

they are becoming part of its sphere of influence.

הם הופכים לחלק ממרחב ההשפעה שלו.

Just take the Balkans. Croatia, Serbia

הסתכלו על בלקנים, קרואטיה, סרביה, בוסניה,

Bosnia, they're not members of the E.U. yet.

הן עדיין לא חברות באיחוד.

But you can get on a German ICE train

אבל ניתן לעלות על רכבת ICE גרמנית

and make it almost to Albania.

ולהגיע עד כמעט אלבניה.

In Bosnia you use the Euro currency already,

בבוסניה כבר משתמשים במטבע האירופי,

and that's the only currency they're probably ever going to have.

וזה המטבע היחיד שקרוב לוודאי יהיה להם.

So, looking at other parts of Europe's periphery, such as North Africa.

בהסתכלות על אזורים אחרים בסביבות אירופה, כגון צפון-אפריקה.

On average, every year or two,

בממוצע כל שנה או שנתיים,

a new oil or gas pipeline opens up under the Mediterranean,

נפתח קו צינור חדש במצולות ים-תיכון,

connecting North Africa to Europe.

המחבר את צפון-אפריקה לאירופה.

That not only helps Europe diminish its reliance

לא רק שזה עוזר לאירופה לצמצם

on Russia for energy,

את תלותה ברוסיה בשביל האנרגיה,

but if you travel to North Africa today, you'll hear more and more people saying

אבל אם נוסעים לצפון-אפריקה היום, שומעים יותר ויותר אנשים האומרים

that they don't really think of their region as the Middle East.

שאינם סבורים שהם שייכים למזרח-התיכון.

So in other words, I believe that President Sarkozy of France

במילים אחרות, אני מאמין שנשיא צרפת סרקוזי

is right when he talks about a Mediterranean union.

צודק כאשר הוא מדבר על איחוד מדינות הים-התיכון.

Now let's look at Turkey and the Caucasus.

נסתכל על טורקיה ועל הקווקז.

I mentioned Azerbaijan before.

הזכרתי קודם את אזרבאיג'ן.

That corridor of Turkey and the Caucasus

המסדרון הזה של טורקיה וקווקז

has become the conduit for 20 percent

הפך למוליך של 20 אחוז

of Europe's energy supply.

מאספקת האנרגיה של אירופה.

So does Turkey really have to be a member of the European Union?

אז האם באמת על טורקיה להיות חברה באיחוד האירופי?

I don't think it does. I think it's already part of

איני סבור שהיא צריכה.

a Euro-Turkish superpower.

אני חושב שהיא כבר חלק ממעצמה אירו-טורקית.

So what's next? Where are we going to see borders change

אז מה הלאה? היכן עוד נראה שינויי גבול

and new countries born?

והולדת של מדינות חדשות?

Well, South Central Asia, South West Asia

אסיה מרכז-דרומית, אסיה מערב-דרומית

is a very good place to start.

הוא מקום טוב להתחיל בו.

Eight years after the U.S. invaded Afghanistan

שמונה שנים לאחר פלישת ארה"ב לאפגניסטאן

there is still a tremendous amount of instability.

יש עדיין רמה גבוהה של חוסר יציבות.

Pakistan and Afghanistan are still so fragile

פקיסטאן ואפגניסטאן הן עדיין כה שבריריות

that neither of them have dealt constructively

שאף לא אחת מהן התמודדה

with the problem of Pashtun nationalism.

בצורה מועילה עם בעיית הלאומנות הפשטונית.

This is the flag that flies in the minds

זהו הדגל המתנפנף בנפשותיהם

of 20 million Pashtuns

של 20 מיליון פשטונים

who live on both sides of the Afghan and Pakistan border.

החיים משני צידי הגבול פקיסטאן-אפגניסטאן.

Let's not neglect the insurgency just to the south,

גם אין לשכוח את ההתקוממות בדרום.

Balochistan. Two weeks ago,

בלוצ'יסטאן, לפני שבועיים.

Balochi rebels attacked a Pakistani military garrison,

מורדים בלוצ'יים תקפו משמר צבאי פקיסטאני

and this was the flag that they raised over it.

וזה היה הדגל שהם הניפו שם.

The post-colonial entropy

אי-הסדר הפוסט-קולוניאלי

that is happening around the world is accelerating,

המתרחש בכל העולם תופס תאוצה.

and I expect more such changes to occur in the map

ואני צופה שינויים דומים נוספים שיתבטאו במפה

as the states fragment.

ככל שהמדינות מתפרקות.

Of course, we can't forget Africa.

כמובן שלא נוכל לשכוח את אפריקה.

53 countries, and by far the most number

53 מדינות, ונכון להיום

of suspiciously straight lines on the map.

המספר הגדול ביותר של קוים ישרים חשודים במפה.

If we were to look at all of Africa

אם באמת היינו מסתכלים על אפריקה,

we could most certainly acknowledge far more,

כמעט בוודאות היינו מזהים עוד הרבה

tribal divisions and so forth.

חלוקות שבטיות וכדומה.

But let's just look at Sudan, the second-largest country in Africa.

אבל הבה נסתכל רק על סודן, המדינה השניה בגודלה באפריקה.

It has three ongoing civil wars,

יש שם שלוש מלחמות המתקיימות היום,

the genocide in Darfur, which you all know about,

רצח-העם בדרפור, שאתם יודעים עליו,

the civil war in the east of the country,

מלחמת האזרחים במזרח המדינה,

and south Sudan.

ודרום סודן.

South Sudan is going to be having a referendum in 2011

בדרום סודן יתקיים משאל עם ב-2011

in which it is very likely to vote itself independence.

שבו סביר מאוד שיהיה רוב לעצמאות של האזור.

Now let's go up to the Arctic Circle.

כעת הבה נעלה לחוג הארקטי.

There is a great race on for energy resources

שם יש תחרות גדולה על מקורות אנרגיה

under the Arctic seabed.

שמתחת לקרקעית הים הארקטי.

Who will win? Canada? Russia? The United States?

מי ינצח? קנדה? רוסיה? ארה"ב?

Actually Greenland.

למעשה גרינלנד.

Several weeks ago Greenland's [60,000] people

לפני מספר שבועות, 60,000 התושבים של גרינלנד

voted themselves self-governance rights

הצביעו על קבלת זכויות לשלטון-עצמי

from Denmark.

מידי דנמרק.

So Denmark is about to get a whole lot smaller.

כך שדנמרק הולכת להפוך להרבה יותר קטנה.

What is the lesson from all of this?

מה הלקח מכל זה?

Geopolitics is a very unsentimental discipline.

גיאו-פוליטיקה זה תחום מאוד חסר סנטימנטים.

It's constantly morphing and changing the world,

הוא כל הזמן משנה צורה ומשנה את העולם,

like climate change.

בדומה לשינויי אקלים.

And like our relationship with the ecosystem

וכמו היחסים בינינו למערכת אקולוגית,

we're always searching for equilibrium

אנחנו כל הזמן מחפשים שיווי-משקל

in how we divide ourselves across the planet.

באיך שאנחנו מחלקים את עצמנו על כוכב-הלכת.

Now we fear changes on the map.

אנו חוששים משינויים במפה.

We fear civil wars, death tolls,

אנו חוששים ממלחמת אזרחים, מקציר דמים,

having to learn the names of new countries.

ושנצטרך ללמוד שמות של מדינות חדשות.

But I believe that the inertia of the existing borders that we have today

אבל אני מאמין שהמשך קיום הגבולות של היום

is far worse and far more violent.

הוא הרבה יותר גרוע והרבה יותר אלים.

The question is how do we change those borders,

השאלה היא כיצד אנו משנים גבולות אלה,

and what lines do we focus on?

ובאיזה קוים אנו מתמקדים?

I believe we focus on the lines that cross borders,

אני מאמין שאנו נתמקד בקוים החוצים גבולות,

the infrastructure lines.

קוי התשתית,

Then we'll wind up with the world we want, a borderless one.

ואז נמצא את עצמנו בעולם שאנו חפצים בו, עולם ללא גבולות.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)