Let's end ageism | Ashton Applewhite

מתרגם: Zeeva Livshitz מבקר: Ido Dekkers

What's one thing that every person in this room is going to become?

מה הדבר האחד שכל אדם בחדר הזה עומד להיות?

Older.

זקן יותר.

And most of us are scared stiff at the prospect.

ורובנו פוחדים פחד מוות מהתחזית הזו.

How does that word make you feel?

איך המילה הזו גורמת לכם להרגיש?

I used to feel the same way.

גם אני נהגתי להרגיש כך.

What was I most worried about?

ממה הכי פחדתי?

Ending up drooling in some grim institutional hallway.

מזה שאסיים כשאני מזילה ריר במסדרון של בית אבות עגום.

And then I learned that only four percent of older Americans

ואז למדתי שרק 4% מהאמריקאים הזקנים

are living in nursing homes,

חיים בבתי אבות.

and the percentage is dropping.

והאחוז הזה הולך ויורד.

What else was I worried about?

ממה עוד חששתי?

Dementia.

דמנציה.

Turns out that most of us can think just fine to the end.

מתברר שרובנו דווקא מסוגלים לחשוב בסדר גמור עד הסוף.

Dementia rates are dropping, too.

שיעורי הדמנציה יורדים גם הם.

The real epidemic is anxiety over memory loss.

המגיפה האמיתית היא החרדה מאובדן זיכרון.

(Laughter)

(צחוק)

I also figured that old people were depressed

גם חשבתי שאנשים זקנים סובלים מדיכאון

because they were old and they were going to die soon.

כי הם זקנים והם עומדים למות בקרוב.

(Laughter)

(צחוק)

It turns out that the longer people live,

מתברר שככל שאנשים חיים יותר,

the less they fear dying,

הם פחות מפחדים מהמוות,

and that people are happiest at the beginnings and the end of their lives.

ושאנשים הכי שמחים בתחילת חייהם ובסופם.

It's called the U-curve of happiness,

זה נקרא עקומת האושר,

and it's been borne out by dozens of studies around the world.

והיא כבר אושרה בעשרות מחקרים מסביב לעולם.

You don't have to be a Buddhist or a billionaire.

אנחנו לא צריכים להיות בודהיסטים או מיליארדרים.

The curve is a function of the way aging itself affects the brain.

העקומה הזו היא פונקציה של האופן בו ההזדקנות משפיעה לנו על המוח.

So I started feeling a lot better about getting older,

אז התחלתי להרגיש הרבה יותר טוב בקשר לעובדה שאני מזדקנת,

and I started obsessing about why so few people know these things.

ונהייתי אובססיבית בשאלה למה כל כך מעט אנשים יודעים את הדברים האלו.

The reason is ageism:

הסיבה היא גילנות,

discrimination and stereotyping on the basis of age.

שהיא אפלייה וסטראוטיפיזציה על בסיס של גיל.

We experience it anytime someone assumes we're too old for something,

אנו חווים זאת בכל פעם שמישהו מניח שאנחנו זקנים מכדי לעשות משהו,

instead of finding out who we are and what we're capable of,

במקום לגלות מי אנחנו ולמה אנחנו מסוגלים,

or too young.

או צעירים מדי.

Ageism cuts both ways.

גילנות פועלת בשני הכיוונים.

All -isms are socially constructed ideas -- racism, sexism, homophobia --

כל ה -isms הם רעיונות בנויים חברתית -- גזענות סקסיזם הומופוביה

and that means we make them up,

וזה אומר שאנחנו ממציאים אותם,

and they can change over time.

ושהם יכולים להשתנות עם הזמן.

All these prejudices pit us against each other

כל הדעות הקדומות האלו מסיתות אותנו אחד כנגד השני

to maintain the status quo,

כדי לתחזק את הסטטוס קוו,

like auto workers in the US competing against auto workers in Mexico

כמו עובדי תעשית רכב בארה"ב המתחרים נגד עובדי תעשית רכב במקסיקו

instead of organizing for better wages.

במקום להתאגד למען משכורות טובות יותר.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

We know it's not OK to allocate resources by race or by sex.

אנחנו יודעים שזה לא בסדר להקצות משאבים לפי גזע או מין.

Why should it be OK to weigh the needs of the young against the old?

אז למה שיהיה בסדר לשקול את הצרכים של הצעירים לעומת הזקנים?

All prejudice relies on "othering" -- seeing a group of people

כל דעה קדומה מתבססת על "תפיסת האחר"-- בכך שאנו רואים קבוצת אנשים

as other than ourselves:

כשונים מאיתנו.

other race, other religion, other nationality.

גזע אחר, דת אחרת, לאום אחר.

The strange thing about ageism:

הדבר המוזר בגילנות:

that other is us.

ש"האחר" הוא אנחנו.

Ageism feeds on denial -- our reluctance to acknowledge

גילנות ניזונה מהכחשה -- מהסירוב שלנו להכיר בעובדה

that we are going to become that older person.

שאנחנו הולכים להיות אותו אדם קשיש.

It's denial when we try to pass for younger

זו הכחשה כשאנחנו מנסים להיתפס כצעירים יותר

or when we believe in anti-aging products,

או אפילו כשאנחנו מאמינים במוצרי אנטי-אייג'ינג,

or when we feel like our bodies are betraying us,

או כשאנחנו מרגישים שהגוף שלנו בוגד בנו,

simply because they are changing.

פשוט בגלל שהוא משתנה.

Why on earth do we stop celebrating the ability to adapt and grow

למה לכל הרוחות הפסקנו לחגוג את היכולת להסתגל ולגדול

as we move through life?

ככל שאנו מתקדמים בחיים?

Why should aging well mean struggling to look and move

למה להזדקן נכון משמעו מאבק כדי לראות ולהתנועע

like younger versions of ourselves?

כפי שיכולנו כשהיינו צעירים?

It's embarrassing to be called out as older

זה מביך להיקרא קשיש

until we quit being embarrassed about it,

עד שנפסיק להתבייש בזה,

and it's not healthy to go through life dreading our futures.

וזה לא בריא לעבור את החיים בפחד מהעתיד שלנו.

The sooner we get off this hamster wheel of age denial,

ככל שנמהר לרדת מהגלגל המסתחרר הזה שנקרא הכחשת הגיל,

the better off we are.

כך יהיה לנו טוב יותר.

Stereotypes are always a mistake, of course,

סטריאוטיפים הם תמיד טעות, כמובן,

but especially when it comes to age,

אבל במיוחד בהתייחסות לגיל,

because the longer we live,

כי ככל שאנו חיים יותר זמן,

the more different from one another we become.

אנו הופכים לשונים יותר זה מזה.

Right? Think about it.

נכון? חישבו על זה.

And yet, we tend to think of everyone in a retirement home

ועדיין, אנחנו נוטים לחשוב על כולם בבית אבות.

as the same age: old --

כעל בני אותו גיל: זקנים --

(Laughter)

(צחוק)

when they can span four decades.

כשטטוח הגילאים יכול לתהפרש על ארבעה עשורים.

Can you imagine thinking that way about a group of people

אתם יכולים לדמיין חשיבה כזו על קבוצה של אנשים

between the ages of 20 and 60?

בגילאים של 20 עד 60?

When you get to a party, do you head for people your own age?

כשאתם מגיעים למסיבה, האם אתם ניגשים לאנשים בגילכם?

Have you ever grumbled about entitled millennials?

האם אי פעם קיטרתם על בני דור ה Y שחושבים שהכל מגיע להם?

Have you ever rejected a haircut or a relationship or an outing

האם אי פעם דחיתם תספורת או מערכת יחסים, או יציאה משותפת

because it's not age-appropriate?

כי זה לא התאים לגיל?

For adults, there's no such thing.

אצל מבוגרים, אין כזה דבר.

All these behaviors are ageist.

כל ההתנהגויות האלה הן גילויים של גילנות.

We all do them,

כולנו מתנהגים ככה,

and we can't challenge bias unless we're aware of it.

ואיננו יכולים לאתגר דעה קדומה אלא אם נהיה מודעים לה.

Nobody's born ageist,

אף אחד לא נולד אייג'איסט.

but it starts at early childhood,

אבל זה מתחיל בילדות המוקדמת,

around the same time attitudes towards race and gender start to form,

בערך באותה תקופה שמתחילות להיווצר גישות כלפי גזע ומין,

because negative messages about late life bombard us

בגלל שמסרים שליליים לגבי הזקנה מפציצים אותנו

from the media and popular culture at every turn.

מהתקשורת ומהתרבות הפופולרית בכל פינה.

Right? Wrinkles are ugly.

נכון? קמטים הם מכוערים.

Old people are pathetic.

אנשים זקנים הם פתטים.

It's sad to be old.

עצוב להיות זקן.

Look at Hollywood.

תראו את הוליווד.

A survey of recent Best Picture nominations

סקר שנערך לאחרונה על מועמדים לסרט הטוב ביותר

found that only 12 percent of speaking or named characters

מצא שרק 12 אחוז מהדמויות שמדברות או ששמן מוזכר

were age 60 and up,

היו בני 60 ומעלה,

and many of them were portrayed as impaired.

ורבות מביניהן תוארו כמוגבלות.

Older people can be the most ageist of all,

אנשים מבוגרים יותר יכולים להיות הכי גילניים מכולם.

because we've had a lifetime to internalize these messages

כי היו לנו חיים שלמים להפנים את המסרים האלו

and we've never thought to challenge them.

ואף פעם לא חשבנו להתמודד איתם.

I had to acknowledge it

הייתי חייבת להכיר בזה

and stop colluding.

ולהפסיק להיות חלק מזה.

"Senior moment" quips, for example:

הערות שנונות על "פאשלה של זקנים" למשל:

I stopped making them when it dawned on me

הפסקתי לומר אותן כשזה נפל עלי

that when I lost the car keys in high school,

שכשאיבדתי את מפתחות הרכב בתיכון,

I didn't call it a "junior moment."

לא קראתי לזה "פאשלה של צעירים".

(Laughter)

(צחוק)

I stopped blaming my sore knee on being 64.

הפסקתי להאשים את גיל 64 בגלל הברך הכואבת שלי.

My other knee doesn't hurt,

הברך השנייה שלי לא כואבת,

and it's just as old.

והיא בדיוק באותו הגיל.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

We are all worried about some aspect of getting older,

כולנו דואגים בגלל היבט כזה או אחר של הזקנה,

whether running out of money,

מה אם יגמר לנו הכסף,

getting sick, ending up alone,

אם נחלה, נהיה בסוף לבד,

and those fears are legitimate and real.

והפחדים האלה לגיטימיים ואמיתיים.

But what never dawns on most of us

אבל מה שלא עולה בראשנו, כולנו

is that the experience of reaching old age

זה שחוויית ההגעה לגיל מבוגר

can be better or worse depending on the culture

יכולה להיות טובה יותר או גרועה יותר בהתאם לתרבות

in which it takes place.

שבתוכה היא מתרחשת.

It is not having a vagina that makes life harder for women.

זה לא הואגינה שהופכת את חייהן של נשים לקשים יותר

It's sexism.

זה הסקסיזם

(Applause)

(מחיאות כפיים)

It's not loving a man that makes life harder for gay guys.

זו לא האהבה לגבר שהופכת חיים של הומואים לקשים יותר

It's homophobia.

זו ההומופוביה.

And it is not the passage of time that makes getting older

וזה לא הזמן שעובר שהופך את ההזדקנות

so much harder than it has to be.

להרבה יותר קשה משהיא צריכה להיות.

It is ageism.

זוהי הגילנות.

When labels are hard to read

כשקשה לנו לקרוא את התוויות

or there's no handrail

או שאין מעקה ביטחון

or we can't open the damn jar,

או כשלא מצליחים לפתוח את הצנצנת הארורה,

we blame ourselves,

אנו מאשימים את עצמנו,

our failure to age successfully,

את הכישלון שלנו להזדקן בהצלחה,

instead of the ageism that makes those natural transitions shameful

במקום את הגילנות שהופכת את כל המעברים הטבעיים האלו למביכים

and the discrimination that makes those barriers acceptable.

ואת האפלייה שהופכת את המגבלות האלו למקובלות.

You can't make money off satisfaction,

אי אפשר להרוויח כסף משביעות רצון,

but shame and fear create markets,

אבל בושה ופחד מייצרים שווקים,

and capitalism always needs new markets.

וקפיטליזם תמיד צריך שווקים חדשים.

Who says wrinkles are ugly?

מי אומר שקמטים הם מכוערים?

The multi-billion-dollar skin care industry.

תעשיות הטיפול בעור, עתירות הממון.

Who says perimenopause and low T and mild cognitive impairment

מי אומר שהמנופאוזה או טסטוסטרון נמוך, או הפרעה קוגנטיבית קלה

are medical conditions?

הן בעיות רפואיות?

The trillion-dollar pharmaceutical industry.

תעשיית המיליארדים של התרופות.

(Cheers)

(תשואות)

The more clearly we see these forces at work,

ככל שתראו יותר בבירור את הכוחות הפועלים,

the easier it is to come up with alternative, more positive

כך יהיה לכם קל יותר למצוא חלופות חיוביות יותר

and more accurate narratives.

ומדויקות יותר.

Aging is not a problem to be fixed or a disease to be cured.

הזדקנות אינה בעיה שצריך לתקן או מחלה שצריך לרפא.

It is a natural, powerful, lifelong process that unites us all.

זה תהליך חיים ממושך, טבעי, וחזק, שמאחד את כולנו.

Changing the culture is a tall order, I know that, but culture is fluid.

לשנות את התרבות זו בקשה גדולה, אני יודעת את זה, אבל התרבות היא נזילה.

Look at how much the position of women has changed in my lifetime

ראו כיצד השתפר מקומן של הנשים במהלך שנות חיי

or the incredible strides that the gay rights movement

או הצעדים המדהימים שעשתה התנועה לזכויות הלהט"בים

has made in just a few decades, right?

בעשורים ספורים בלבד, נכון?

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Look at gender.

הסתכלו על המגדר המיני.

We used to think of it as a binary, male or female,

בעבר היינו חושבים עליו כעל בינארי, זכר או נקבה,

and now we understand it's a spectrum.

היום אנו מבינים שמגדר מיני הוא ספקטרום.

It is high time to ditch the old-young binary, too.

הגיע הזמן שניפטר גם מהבינאריות של זקן-צעיר.

There is no line in the sand between old and young,

אין קו גבול שמפריד בין זקן לצעיר,

after which it's all downhill.

שאחריו הכל מתדרדר מטה.

And the longer we wait to challenge that idea,

וככל שנמתין יותר כדי לאתגר את הרעיון הזה,

the more damage it does to ourselves and our place in the world,

נגרום יותר נזק לעצמנו ולמקום שלנו בעולם,

like in the workforce, where age discrimination is rampant.

כמו למשל בשוק העבודה, שבו אפליית גיל עושה שמות.

In Silicon Valley, engineers are getting Botoxed and hair-plugged

בעמק הסיליקון, מהנדסים עוברים טיפולי בוטוקס והשתלת שיער

before key interviews --

לפני ראיונות מאוד חשובים --

and these are skilled white men in their 30s,

ואלה הם גברים מיומנים בעשור ה 3 לחייהם,

so imagine the effects further down the food chain.

אז דמיינו לעצמכם את ההשפעות בהמשך שרשרת המזון.

(Laughter)

(צחוק)

The personal and economic consequences are devastating.

התוצאות האישיות והכלכליות הן הרסניות.

Not one stereotype about older workers holds up under scrutiny.

אין סטראוטיפ על עובדים מזדקנים שיחזיק מעמד תחת ביקורת.

Companies aren't adaptable and creative because their employees are young;

חברות אינן סתגלניות או יצירתיות בגלל שהעובדים שלהן צעירים.

they're adaptable and creative despite it.

הן סתגלניות ויצירתיות למרות זאת.

Companies --

חברות --

(Laughter)

{צחוק}

(Applause)

(מחיאות כפיים)

We know that diverse companies aren't just better places to work;

אנו יודעים שחברות מגוונות אינן רק מקום טוב יותר לעבוד בו;

they work better.

הן עובדות טוב יותר.

And just like race and sex, age is a criterion for diversity.

ובדיוק כמו גזע ומין, גיל הוא קריטריון לגיוון

A growing body of fascinating research

גוף גדל והולך של מחקר מרתק

shows that attitudes towards aging

מראה שהעמדות שלנו כלפי ההזדקנות

affect how our minds and bodies function at the cellular level.

משפיעות על האופן בו המיינד והגוף שלנו מתפקדים ברמה התאית.

When we talk to older people like this (Speaks more loudly)

כשאנחנו מדברים עם אנשים קשישים ככה! (מדברת בקול רם יותר)

or call them "sweetie" or "young lady" --

או קוראים להן "מאמלה" או "גברתי הצעירה" --

it's called elderspeak --

זה נקרא שפה שפונה לזקנים --

they appear to instantly age,

נראה שהם מזדקנים בין רגע,

walking and talking less competently.

הולכים ומדברים במיומנות פחותה.

People with more positive feelings towards aging

אנשים שיש להם גישה חיובית יותר לזיקנה,

walk faster,

הולכים מהר יותר,

they do better on memory tests,

מצליחים יותר במבחני זכרון,

they heal quicker, and they live longer.

הם נרפאים מהר יותר, והם חיים יותר.

Even with brains full of plaques and tangles,

אפילו עם מוחות מלאים ברבדים וסבכים,

some people stayed sharp to the end.

אנשים אחדים נשארו חדים עד הסוף.

What did they have in common?

מה היה להם במשותף?

A sense of purpose.

תחושת תכלית.

And what's the biggest obstacle to having a sense of purpose in late life?

ומהו המכשול הגדול ביותר להשגת תחושת מטרה מאוחר בחיים?

A culture that tells us that getting older means shuffling offstage.

תרבות שאומרת לנו שלהזדקן משמעו לדשדש מאחורי הקלעים.

That's why the World Health Organization is developing

לכן ארגון הבריאות העולמי מפתח

a global anti-ageism initiative

יוזמה גלובלית נגד גילנות

to extend not just life span but health span.

כדי להאריך לא רק את תוחלת החיים אבל גם את איכות הבריאות

Women experience the double whammy

נשים חוות את הרעה הכפולה

of ageism and sexism,

של גילנות ושל סקסיזם,

so we experience aging differently.

אז אנו חווים הזדקנות באופן שונה.

There's a double standard at work here -- shocker --

יש סטנדרט כפול בעבודה כאן - מזעזע -

(Laughter)

{צחוק)

the notion that aging enhances men and devalues women.

הרעיון שההזדקנות משפרת גברים ומפחיתה מערכן של הנשים.

Women reinforce this double standard when we compete to stay young,

נשים מחזקות את הסטנדרט הכפול הזה כאשר אנו מתחרות להישאר צעירות,

another punishing and losing proposition.

עוד ענישה והצעה להפסד.

Does any woman in this room really believe

האם אשה כלשהי בחדר זה באמת מאמינה

that she is a lesser version --

שהיא גירסה נחותה יותר --

less interesting, less fun in bed, less valuable --

פחות מעניינת, פחות כיפית במיטה, פחות שווה --

than the woman she once was?

מהאישה שהיא היתה פעם?

This discrimination affects our health,

אפליה זו משפיעה על בריאותנו,

our well-being and our income,

and the effects add up over time.

וההשפעות הולכות וגדלות עם הזמן.

They are further compounded by race and by class,

הן מתעצמות עוד יותר על פי גזע ומעמד,

which is why, everywhere in the world,

ולכן, בכל מקום בעולם,

the poorest of the poor are old women of color.

העניות מכולם הן זקנות צבעוניות:

What's the takeaway from that map?

מהי המסקנה מכל זה?

By 2050, one out of five of us,

ב- 2050, אחד מכל חמישה מאיתנו,

almost two billion people,

כמעט שני מיליארד אנשים,

will be age 60 and up.

יהיה בן 60 ומעלה.

Longevity is a fundamental hallmark of human progress.

אריכות ימים היא סימן ההיכר הבסיסי של ההתקדמות האנושית.

All these older people represent a vast unprecedented and untapped market.

האנשים המזדקנים האלה מייצגים שוק עצום חסר תקדים ובלתי מנוצל.

And yet, capitalism and urbanization have propelled age bias

ובכל זאת, הקפיטליזם והעיור דחפו הטיה בשל גיל

into every corner of the globe,

לתוך כל פינה של כדור הארץ,

from Switzerland, where elders fare the best,

משווייץ שבה הזקנים זוכים לתעריפי נסיעה הכי טובים,

to Afghanistan, which sits at the bottom of the Global AgeWatch Index.

לאפגניסטן שנמצאת בתחתית המדד הגלובלי של הטיפול בזקנים.

Half of the world's countries aren't mentioned on that list

מחצית ממדינות העולם כלל לא נמצאות ברשימה זו

because we don't bother to collect data on millions of people

כי איננו טורחים לאסוף נתונים על מיליוני אנשים

because they're no longer young.

כי הם כבר לא צעירים.

Almost two-thirds of people over 60 around the world

כמעט 2/3 של אנשים מעל 60, ברחבי העולם

say they have trouble accessing healthcare.

אומרים שיש להם בעיות גישה לטיפול רפואי.

Almost three-quarters say their income doesn't cover basic services

כמעט 3/4 אומרים שהכנסתם לא מכסה שירותים בסיסיים

like food, water, electricity, and decent housing.

כמו מזון, מים, חשמל, ודיור נאות.

Is this the world we want our children, who may well live to be a hundred,

האם זה העולם שאנו רוצים שילדינו, שעשויים לחיות עד מאה

to inherit?

יירשו מאיתנו?

Everyone -- all ages, all genders, all nationalities --

כולם - בכל הגילאים, מכל המינים, ומכל הלאומים -

is old or future-old,

הם זקנים, או זקנים לעתיד,

and unless we put an end to it, ageism will oppress us all.

ואם לא נשים קץ לגילנות היא תייסר את כולנו.

And that makes it a perfect target for collective advocacy.

וזה הופך אותה ליעד מושלם לסנגור קולקטיבי.

Why add another -ism to the list when so many, racism in particular,

למה להוסיף עוד -ism לרשימה כשכל כך הרבה עוולות, גזענות בפרט,

call out for action?

קוראות לפעולה?

Here's the thing:

הנה העניין:

we don't have to choose.

אנחנו לא צריכים לבחור.

When we make the world a better place to grow old in,

כאשר אנו עושים את העולם מקום טוב יותר להזדקן בו,

we make it a better place in which to be from somewhere else,

אנחנו עושים אותו מקום טוב יותר שבו להיות ממקום אחר,

to have a disability,

להיות בעלי נכות,

to be queer, to be non-rich, to be non-white.

להיות גיי, לא להיות עשיר, לא להיות לבן,

And when we show up at all ages for whatever cause matters most to us --

וכשאנו מופיעים בכל הגילאים למען מטרות כלשהן

save the whales, save the democracy --

להציל את הלווייתנים, להציל את הדמוקרטיה -

we not only make that effort more effective,

אנחנו לא רק הופכים מאמץ זה ליעיל יותר,

we dismantle ageism in the process.

אנו מפרקים את הגילנות בתהליך.

Longevity is here to stay.

אריכות ימים היא כאן כדי להישאר.

A movement to end ageism is underway.

תנועה לסיים את הגילנות יוצאת לפעולה.

I'm in it, and I hope you will join me.

אני בתוכה, ואני מקווה שתצטרפו אלי.

(Applause and cheers)

{מחיאות כפיים)

Thank you. Let's do it! Let's do it!

תודה לכם. בואו ונעשה זאת!

(Applause)

(מחיאות כפיים)