Jeff Speck: The walkable city

מתרגם: Avihu Turzion מבקר: benyamin zinshtein

So I'm a city planner, an urban designer,

אז אני מתכנן ערים, מעצב עירוני,

former arts advocate,

סנגור לשעבר של האומנויות,

trained in architecture and art history,

עברתי הכשרה בארכיטקטורה והיסטוריה של האומנות,

and I want to talk to you today not about design

ואני לא רוצה לדבר איתכם היום על עיצוב

but about America

אלא על אמריקה

and how America can be more economically resilient,

ועל איך שאמריקה יכולה להיות יותר עמידה כלכלית,

how America can be healthier,

איך אמריקה יכולה להיות בריאה יותר,

and how America can be

ואיך אמריקה יכולה להיות

more environmentally sustainable.

יותר ברת-קיימא סביבתית.

And I realize this is a global forum,

ואני מבין שזהו פורום גלובאלי,

but I think I need to talk about America

אבל אני חושב שאני צריך לדבר על אמריקה

because there is a history,

מכיוון שיש היסטוריה,

in some places, not all,

במקומות מסוימים, לא בכולם,

of American ideas being appropriated,

של יישום רעיונות אמריקאים,

being emulated, for better or for worse,

חיקויים שלהם, לטוב ולרע,

around the world.

ברחבי העולם.

And the worst idea we've ever had

והרעיון הגרוע ביותר שהיה לנו

is suburban sprawl.

הוא התפשטות הפרוורים.

It's being emulated in many places as we speak.

מקומות רבים מחכים אותו ברגעים אלה ממש.

By suburban sprawl, I refer to the reorganization

אבל בהתפשטות פרוורית, אני מדבר על האירגון מחדש

of the landscape and the creation of the landscape

של הנוף ויצירת הנוף

around the requirement of automobile use,

סביב הצורך בשימוש במכונית,

and that the automobile that was once an instrument of freedom

ושהמכונית שפעם הייתה מכשיר לחירות

has become a gas-belching,

הפכה למכשיר מגהק דלק,

time-wasting and life-threatening

מבזבז זמן וחיים,

prosthetic device

וסוג של פרוטזה

that many of us need just to,

שרבים מאיתנו,

most Americans, in fact, need,

בעיקר אמריקאים, למען האמת, צריכים

just to live their daily lives.

רק כדי לחיות את חייהם.

And there's an alternative.

ויש תחליף.

You know, we say, half the world is living in cities.

אתם יודעים, אומרים, חצי מהעולם חי בערים.

Well, in America, that living in cities,

ובכן, באמריקה, החיים האלה בעיר,

for many of them, they're living in cities still

עבור רבים, הם חיים עדיין בערים

where they're dependent on that automobile.

איפה שהם תלויים במכונית.

And what I work for, and to do,

ומה שאני עובד עבורו, ולעשות,

is to make our cities more walkable.

זה להפוך את הערים ליותר ברות הליכה.

But I can't give design arguments for that

אבל אני לא יכול לתת טיעוני עיצוב עבור זה

that will have as much impact

שיהיו להם את ההשפעה

as the arguments that I've learned

כמו הטיעונים שלמדתי

from the economists, the epidemiologists

מכלכלנים, אפידימיולוגים

and the environmentalists.

ואנשי איכות הסביבה.

So these are the three arguments that I'm going

אז אלה שלושת הטיעונים שאני הולך

to give you quickly today.

לתת לכם היום בקצרה.

When I was growing up in the '70s,

כאשר גדלתי בשנות ה-70,

the typical American spent one tenth of their income,

האמריקאי הממוצע הוציא עשירית מההכנסה שלו,

American family, on transportation.

משפחה אמריקאית, על תחבורה.

Since then, we've doubled the number of roads

מאז הכפלנו את כמות הכבישים

in America, and we now spend one fifth

באמריקה, ואנחנו מוציאים חמישית

of our income on transportation.

מההכנסה שלנו על תחבורה.

Working families, which are defined as

משפחות עובדות, שמרוויחות

earning between 20,000 and 50,000 dollars

בין 20 ל-50 אלף דולר

a year in America

בשנה באמריקה

are spending more now on transportation

מוציאות היום יותר על תחבורה

than on housing, slightly more,

מאשר על דיור, קצת יותר,

because of this phenomenon called "drive till you qualify,"

בגלל התופעה הזו שנקראת ״סע עד למקום מוצלח,״

finding homes further and further and further

ומוצאות היום בתים רחוקים יותר ויותר ויותר

from the city centers and from their jobs,

ממרכזי הערים והעבודות שלהם,

so that they're locked in this, two, three hours,

כך שהן נעולות לשעתיים-שלוש

four hours a day of commuting.

או ארבע שעות של נסיעה ביום.

And these are the neighborhoods, for example,

ואלה שכונות, לדוגמא,

in the Central Valley of California

בסנטרל וואלי בקליפורניה

that weren't hurt when the housing bubble burst

שלא נפגעו כשבועת הנדל״ן התפוצצה

and when the price of gas went up;

ומחיר הדלק עלה;

they were decimated.

הן נחרבו.

And in fact, these are many

ולמען האמת, אלו הרבה

of the half-vacant communities that you see today.

מהשכונות החצי ריקות שאתם רואים היום.

Imagine putting everything you have into your mortgage,

דמיינו שאתם שמים את כל מה שיש לכם במשכנתא,

it goes underwater, and you have to pay

היא מתרסקת, ואתם צריכים לשלם

twice as much for all the driving that you're doing.

פי שניים עבור כל הנהיגה שאתם עושים.

So we know what it's done to our society

אז אנחנו יודעים מה זה עשה לחברה שלנו,

and all the extra work we have to do

וכל העבודה הנוספת שאנחנו נאלצים לעשות

to support our cars.

כדי לתמוך במכוניות שלנו.

What happens when a city decides

מה קורה כשעיר מחליטה

it's going to set other priorities?

שהיא מציבה יעדים אחרים?

And probably the best example we have here

וכנראה שהדוגמא הטובה ביותר שיש לנו כאן

in America is Portland, Oregon.

באמריקה היא פורטלנד שבאורגון.

Portland made a bunch of decisions in the 1970s

פורטלנד עשתה מספר החלטות בשנות ה-70

that began to distinguish it

שהחלו להבדיל אותה

from almost every other American city.

כמעט מכל עיר אמריקאית אחרת.

While most other cities were growing

בעוד שרוב הערים האחרות גידלו

an undifferentiated spare tire of sprawl,

גלגל חלופי חסר אבחנה של התפשטות פרוורית,

they instituted an urban growth boundary.

הם תיקננו חסם גדילה עירוני.

While most cities were reaming out their roads,

בעוד שערים אחרות הרחיבו את כבישיהן,

removing parallel parking and trees

הורידו את החניות הכפולות והעצים

in order to flow more traffic,

כדי להזרים יותר תעבורה,

they instituted a skinny streets program.

הם תקננו תוכנית של רחובות צרים.

And while most cities were investing in more roads

ובעוד שרוב הערים השקיעו ביותר כבישים

and more highways, they actually invested

ויותר אוטוסטרדות, הם פשוט השקיעו

in bicycling and in walking.

באופניים והליכה ברגל.

And they spent 60 million dollars on bike facilities,

והם הוציאו 60 מיליון דולר על מתקנים לאופניים,

which seems like a lot of money,

מה שנשמע כמו הרבה כסף,

but it was spent over about 30 years,

אבל הם הוציאו את זה על פני 30 שנה,

so two million dollars a year -- not that much --

כך ששני מיליון דולר בשנה - לא כל כך הרבה -

and half the price of the one cloverleaf

חצי המחיר של שכונת קלוברליף

that they decided to rebuild in that city.

שהם החליטו לבנות מחדש בעיר.

These changes and others like them changed

שינויים אלה ואחרים כמוהם שינו

the way that Portlanders live,

את שתושבי פורטלנד חיים,

and their vehicle-miles traveled per day,

ואת המרחק שהם נוהגים ביום,

the amount that each person drives,

הכמות שכל איש נוהג,

actually peaked in 1996,

למען האמת הגיעה לשיא ב-1996,

has been dropping ever since,

והחלה לרדת מאז,

and they now drive 20 percent less

והם כיום נוהגים 20 אחוזים פחות

than the rest of the country.

מאשר בשאר הארץ.

The typical Portland citizen drives

האזרח הממוצע מפורטלנד נוהג

four miles less, and 11 minutes less per day

4 מייל פחות, ו-11 דקות פחות ביום

than they did before.

מאשר הם נהגו בעבר.

The economist Joe Cortright did the math

הכלכלן ג׳ון קורטרייט עשה את החשבון

and he found out that those four miles

והוא מצא שארבעת המיילים האלה

plus those 11 minutes

יחד עם אותם 11 דקות

adds up to fully three and a half percent

משתכללים לשלושה וחצי אחוזים

of all income earned in the region.

מכלל ההכנסה באיזור.

So if they're not spending that money on driving --

אז אם הם לא מוציאים את הכסף הזה על נהיגה -

and by the way, 85 percent of the money

ודרך אגב, 85 אחוז מהכסף

we spend on driving leaves the local economy --

שאנו מוציאים על נהיגה עוזב את הכלכלה המקומית -

if they're not spending that money on driving,

אם הם לא מוציאים את הכסף על נהיגה,

what are they spending it on?

על מה הם מוציאים אותו?

Well, Portland is reputed to have

ובכן, לפורטלנד יש מוניטין

the most roof racks per capita,

של הכי הרבה גגונים לנפש,

the most independent bookstores per capita,

הכי הרבה חנויות ספרים פרטיות לנפש,

the most strip clubs per capita.

והכי הרבה מועדוני חשפנות לנפש.

These are all exaggerations, slight exaggerations

כל אלה הגזמות, הגזמות קלות

of a fundamental truth, which is Portlanders

של אמת בסיסית, והיא שאנשי פורטלנד

spend a lot more on recreation of all kinds

מוציאים הרבה יותר כסף על בילוי מסוגים שונים

than the rest of America.

מאשר שאר אמריקה.

Actually, Oregonians spend more on alcohol

למען האמת, תושבי אורגון מוציאים יותר על אלכוהול

than most other states,

מאשר בכל מדינה אחרת,

which may be a good thing or a bad thing,

דבר שיכול להתפרש כטוב או רע,

but it makes you glad they're driving less.

אבל זה משמח לחשוב שעם זאת הם נוהגים פחות.

(Laughter)

(צחוק)

But actually, they're spending most of it in their homes,

אך למען האמת, הם מוציאים את רוב הכסף על בתיהם,

and home investment is about as local

והשקעה בבית היא מסוג ההשקעות המקומיות

an investment as you can get.

הנפוצות ביותר.

But there's a whole other Portland story,

אבל בפורטלנד יש סיפור אחר לגמרי,

which isn't part of this calculus,

שאינו חלק מהחשבון הזה,

which is that young, educated people

והוא שאנשים צעירים עם חינוך

have been moving to Portland in droves,

נהרו לפורטלנד בהמוניהם,

so that between the last two censuses,

כך שבין שני המפקדים האחרונים,

they had a 50-percent increase

הם ראו גדילה של 50 אחוז

in college-educated millennials,

של אנשים שסיימו את השכלתם בתום המילניום,

which is five times what you saw anywhere else

שזה פי חמישה משנראה בכל מקום אחר

in the country, or, I should say, of the national average.

בארץ, או, שמא עליי לומר, מהממוצע הארצי.

So on the one hand, a city saves money for its residents

כך שמצד אחד, העיר חוסכת כסף על תושביה

by being more walkable and more bikeable,

בכך שהיא יותר נגישה בהליכה ובאופניים,

but on the other hand, it also is the cool kind of city

ומן הצד השני, היא גם מסוג הערים המגניבות

that people want to be in these days.

שאנשים רוצים להיות בהן בימים אלו.

So the best economic strategy

כך שהאסטרטגיה הכלכלית הטובה ביותר

you can have as a city

שיכולה להיות לך בתור עיר

is not the old way of trying to attract corporations

היא לא הדרך הישנה של משיכת תאגידים

and trying to have a biotech cluster

ולנסות שיהיה לך מתחם ביוטק

or a medical cluster,

או מתחם רפואי,

or an aerospace cluster,

או מתחם תעופה-חלל,

but to become a place where people want to be.

אלא להפוך למקום שאנשים רוצים להיות בו.

And millennials, certainly, these engines of entrepreneurship,

ואנשים צעירים, בהחלט, מנועים אלה של הצמיחה

64 percent of whom decide first

64 אחוזים מהם מחליטים קודם

where they want to live,

איפה הם רוצים לחיות,

then they move there, then they look for a job,

ואז הם עוברים לשם, ואז הם מחפשים עבודה,

they will come to your city.

הם יבואו לעיר שלך.

The health argument is a scary one,

הטיעון לבריאות הוא מפחיד,

and you've probably heard part of this argument before.

ולוודאי שמעתם חלק מהטיעון הזה בעבר.

Again, back in the '70s, a lot's changed since then,

שוב, בשנות ה-70, הרבה השתנה מאז,

back in the '70s, one in 10 Americans was obese.

בשנות ה-70, אחד מעשרה אמריקאים היה שמן.

Now one out of three Americans is obese,

כיום אחד משלושה אמריקאים שמן,

and a second third of the population is overweight.

ושליש נוסף מהאוכלוסיה סובל מעודף משקל.

Twenty-five percent of young men

25 אחוזים מגברים צעירים

and 40 percent of young women are too heavy

ו-40 אחוזים מנשים צעירות כבדים מדיי

to enlist in our own military forces.

כדי להתגייס לצבא שלנו.

According to the Center for Disease Control,

לפי המרכז לבקרה על מחלות,

fully one third of all children born after 2000

כשליש מכלל הילדים שנולדו לאחר שנת 2000

will get diabetes.

יחלו בסכרת.

We have the first generation of children in America

יש לנו את הדור הראשון של ילדים באמריקה

who are predicted to live shorter lives than their parents.

שצפויים לתוכלת חיים קצרה יותר מהוריהם.

I believe that this American healthcare crisis

אני מאמין שמשבר הבריאות האמריקאי הזה

that we've all heard about

שכולנו שמענו עליו

is an urban design crisis,

הוא משבר של תכנון עירוני,

and that the design of our cities lies at the cure.

ושבתכנון הערים שלנו מצויה התרופה.

Because we've talked a long time about diet,

מכיוון שדיברנו ארוכות על דיאטה,

and we know that diet impacts weight,

ואנו יודעים שדיאטה משפיעה על משקל,

and weight of course impacts health.

ומשקל כמובן משפיע על הבריאות.

But we've only started talking about inactivity,

אבל רק התחלנו לדבר על חוסר פעילות,

and how inactivity born of our landscape,

ואיך שחוסר פעילות היא תולדה של הנוף שלנו,

inactivity that comes from the fact that we live

חוסר פעילות שנובעת מהעובדה שאנו חיים

in a place where there is no longer any such thing

במקום שאין בו יותר דבר כמו

as a useful walk, is driving our weight up.

הליכה שימושית, היא שמעלה לנו את המשקל.

And we finally have the studies,

וסוף כל סוף יש לנו את המחקרים,

one in Britain called "Gluttony versus sloth"

אחד מבריטניה שנקרא ״גרגרנות כנגד עצלנות״

that tracked weight against diet

שעקב אחר משקל כנגד דיאטה

and tracked weight against inactivity,

ועקב אחרי משקל כנגד חוסר פעילות,

and found a much higher, stronger correlation

ומצא קשר גבוה וחזק יותר

between the latter two.

בין השניים האחרונים.

Dr. James Levine at, in this case,

דוקטור ג׳יימס לווין, במקרה זה,

the aptly-named Mayo Clinic

מהמכון עם השם המתאים מיו קליניק

put his test subjects in electronic underwear,

שם את נסייניו בתחתונים חשמליות,

held their diet steady,

הקפיד על הדיאטה שלהם,

and then started pumping the calories in.

ואז התחיל להזרים פנימה קלוריות.

Some people gained weight,

חלק העלו משקל,

some people didn't gain weight.

חלק לא העלו משקל.

Expecting some metabolic or DNA factor at work,

הציפייה הייתה לגורם גנטי או של חילוף חומרים,

they were shocked to learn that the only difference

אך הם נדהמו לגלות שההבדל היחיד

between the subjects that they could figure out

בין הנסיינים שהם יכלו לשים עליו את האצבע

was the amount they were moving,

היה כמה שהם היו פעילים,

and that in fact those who gained weight

ושבפועל אלה שהעלו משקל

were sitting, on average, two hours more per day

ישבו בממוצע שעתיים יותר ביום

than those who didn't.

מאלו שלא.

So we have these studies that tie

אז יש לנו את המחקרים שקושרים

weight to inactivity, but even more,

בין משקל וחוסר פעילות, אך יתרה מזו,

we now have studies that tie weight to where you live.

יש לנו מחקרים שקושרים בין משקל ומקום מגורינו.

Do you live in a more walkable city

האם אתם גרים בעיר יותר ברת בהליכה

or do you live in a less walkable city,

או שאתם גרים בעיר פחות ברת בהליכה,

or where in your city do you live?

או איפה בעירכם אתם גרים?

In San Diego, they used Walk Score --

בסאן דייגו, השתמשו בציון הליכה -

Walk Score rates every address in America

ציוני הליכה מדגרים כל כתובת באמריקה

and soon the world

ובקרוב בעולם

in terms of how walkable it is --

במונחים של כמו הוא בר הליכה -

they used Walk Score to designate more walkable neighborhoods

הם השתמשו בציון הליכה כדי לציין שכונות ברות הליכה

and less walkable neighborhoods.

ושכונות פחות ברות הליכה.

Well guess what? If you lived in a more walkable neighborhood,

ונחשו מה? אם אתם גרים בשכונה יותר ברת הליכה,

you were 35 percent likely to be overweight.

היה סיכוי של 35 אחוזים שאתם בעודף משקל.

If you lived in a less walkable neighborhood,

אם אתם חיים בשכונה שלא ברת הליכה,

you were 60 percent likely to be overweight.

היה סיכוי של 60 אחוזים שאתם בעודף משקל.

So we have study after study now

אז יש לנו כיום מחקר אחרי מחקר

that's tying where you live

שקושר את מקום מגורינו

to your health, particularly as in America,

לבריאותינו, במיוחד כאשר באמריקה,

the biggest health crisis we have is this one

משבר הבריאות הגדול ביותר הוא

that's stemming from environmental-induced inactivity.

זה שנובע מחוסר פעילות כתוצאה מהסביבה.

And I learned a new word last week.

ולמדתי מילה חדשה לפני שבוע.

They call these neighborhoods "obesageneric."

שכונות אלו נקראות ״שמנריות״ (שמנות-גנריות).

I may have that wrong, but you get the idea.

אולי לא הבנתי אותה נכון, אבל אתם מבינים את הרעיון.

Now that's one thing, of course.

עכשיו זה דבר אחד כמובן.

Briefly mentioning, we have an asthma epidemic

נזכיר בקצרה שיש לנו את מגיפת האסתמה

in this country.

בארץ.

You probably haven't thought that much about it.

בוודאי לא נתתם לזה יותר מדיי מחשבה.

Fourteen Americans die each day from asthma,

ארבע עשר אמריקאים מתים מדי שנה מאסתמה,

three times what it was in the '90s,

פי שלושה מבשנות ה-90,

and it's almost all coming from car exhaust.

וכמעט הכל מגיע ממפלטי המכוניות.

American pollution does not come

זיהום אמריקאי לא מגיע יותר

from factories anymore, it comes from tailpipes,

מבתי חרושת, הוא מגיע מצינוריות המפלט,

and the amount that people are driving in your city,

והכמות שאנשים נוהגים בעיר,

your urban VMT, is a good prediction

מדד הנהיגה במכוניות העירוני שלכם הוא אמצעי חיזוי טוב

of the asthma problems in your city.

לכמות מקרי האסתמה בעיר שלכם.

And then finally, in terms of driving,

ולבסוף במונחים של נהיגה,

there's the issue of the single-largest killer

יש את הנושא של הרוצח הגדול ביותר

of healthy adults, and one of the largest killers

של בוגרים בריאים, והרוצח הגדול ביותר

of all people, is car crashes.

של כל האנשים, והוא תאונות.

And we take car crashes for granted.

ואנחנו לוקחים תאונות כמובן מאיליו.

We figure it's a natural risk

אנחנו מניחים שזה סיכון טבעי

of being on the road.

של להיות על הכביש.

But in fact, here in America, 12 people

אך למען האמת, פה באמריקה, 12 אנשים

out of every 100,000

מתוך 100,000

die every year from car crashes.

מתים כל שנה מתאונות.

We're pretty safe here.

אנחנו די בטוחים כאן.

Well, guess what? In England, it's seven per 100,000.

אז נחשו מה? באנגליה זה 7 מתוך 100,000.

It's Japan, it's four per 100,000.

ביפן זה 4 מתוך 100,000.

Do you know where it's three per 100,000?

אתם יודעים איפה זה 3 מתוך 100,000?

New York City.

בניו יורק.

San Francisco, the same thing. Portland, the same thing.

בסן פרנסיסקו אותו הדבר, וגם בפורטלנד.

Oh, so cities make us safer

אז ערים בטוחות יותר

because we're driving less?

מכיוון שאנחנו נוהגים פחות?

Tulsa: 14 per 100,000.

טולסה: 14 מתוך 100,000.

Orlando: 20 per 100,000.

אורלנדו: 20 מתוך 100,000.

It's not whether you're in the city or not,

זה לא אם אתה בתוך העיר או לא,

it's how is your city designed?

זה איך שהעיר שלך תוכננה?

Was it designed around cars or around people?

האם היא תוכננה סביב מכוניות או אנשים?

Because if your city is designed around cars,

מכיוון שאם העיר שלך תוכננה סביב מכוניות,

it's really good at smashing them into each other.

היא ממש טובה בלרסק אותן אחת לתוך השניה.

That's part of a much larger health argument.

זה חלק מטיעון בריאות גדול בהרבה.

Finally, the environmental argument is fascinating,

ולבסוף הטיעון הסביבתי הוא מרתק,

because the environmentalists turned on a dime

מכיוון שאנשי איכות הסביבה ביצעו תמרון קצר

about 10 years ago.

לפני 10 שנים.

The environmental movement in America

התנועה לאיכות הסביבה באמריקה

has historically been an anti-city movement

היא אנטי-עירונית בהיסטוריה שלה

from Jefferson on.

מאז ימי ג׳פרסון.

"Cities are pestilential to the health,

״ערים הן נגע לבריאות,

to the liberties, to the morals of man.

לחירות, ולמוסר האדם.

If we continue to pile upon ourselves in cities,

אם נמשיך לערום את עצמינו בערים,

as they do in Europe, we shall become as corrupt

כשם שהם עושים באירופה, ניהפך למושחתים

as they are in Europe

כשם שהם באירופה

and take to eating one another as they do there."

ונפנה לאכול זה את זה כשם שהם עושים שם.״

He apparently had a sense of humor.

כנראה שהיה לו חוש הומור.

And then the American environmental movement

ואז התנועה האמריקאית לאיכות הסביבה

has been a classically Arcadian movement.

הייתה כפרית באופן קלאסי.

To become more environmental, we move into the country,

כדי להיות יותר מודעים לסביבתנו, אנחנו צריכים לעבור לכפר,

we commune with nature, we build suburbs.

אנחנו מתאחדים עם הטבע, אנחנו בונים פרוורים.

But, of course, we've seen what that does.

אך, כמובן, ראינו למה זה גורם.

The carbon mapping of America,

מיפוי הפחמן של אמריקה,

where is the CO2 being emitted,

איפה הפחמן הדו-חמצני הפלט,

for many years only

במשך שנים רבות

hammered this argument in more strongly.

רק חיזק את הטיעון הזה.

If you look at any carbon map, because we map it per square mile,

אם תסתכלו על כל מפת פחמן, מאחר ואנו ממפים דחיסות לפי קמ״ר,

any carbon map of the U.S.,

כל מפת פחמן של ארה״ב

it looks like a night sky satellite photo of the U.S.,

נראית כמו תמונת לילה של ארה״ב,

hottest in the cities, cooler in the suburbs,

חם בערים וקר בפרוורים,

dark, peaceful in the countryside.

חשוך ושליו בכפר.

Until some economists said, you know,

עד שכלכלן אחד אמר, אתם יודעים,

is that the right way to measure CO2?

האם זו הדרך הנכונה למדוד פליטת פחמן?

There are only so many people in this country at any given time,

יש כמות מוגבלת של אנשים בארץ הזו בכל זמן נתון,

and we can choose to live where perhaps

ואנחנו יכולים לבחור לגור איפה שאולי

we would have a lighter impact.

תהיה לנו השפעה נמוכה יותר.

And they said, let's measure CO2 per household,

אז אומרים, בואו נמדוד פליטת פחמן דו-חמצני לבית,

and when they did that, the maps just flipped,

וכשמדדו כך, המפה התהפכה,

coolest in the center city, warmer in the suburbs,

קר יותר בערים, חם בפרוורים,

and red hot in these exurban

ולוהט בפרוורים הרחוקים

"drive till you qualify" neighborhoods.

שכונות ״סע עד למקום מוצלח.״

So a fundamental shift, and now you have

אז שינוי דרמטי, וכיום יש לנו

environmentalists and economists like Ed Glaeser

אנשי איכות הסביבה וכלכלנים כמו אד גלזר

saying we are a destructive species.

שאומרים שאנחנו מין הרסני.

If you love nature, the best thing you can do

אם אתם אוהבים טבע, הדבר הטוב ביותר שאתם יכולים לעשות

is stay the heck away from it,

הוא להתרחק ממנו כמה שאתם יכולים,

move to a city, and the denser the better,

עברו לעיר, ודחוס יותר זה טוב יותר,

and the denser cities like Manhattan

וערים דחוסות יותר כמו מנהטן

are the cities that perform the best.

הן הערים שמתפקדות יותר טוב.

So the average Manhattanite is consuming gasoline

אז תושב מנהטן ממוצע צורך דלק

at the rate the rest of the nation hasn't seen since the '20s,

בקצב שלא נראה במדינה מאז שנות ה-20.

consuming half of the electricity of Dallas.

צורך חצי מהחשמל של דאלאס.

But of course, we can do better.

אך כמובן, אנחנו יכולים לעשות יותר טוב.

Canadian cities, they consume half the gasoline of American cities.

בערים קנדיות צורכים חצי מהדלק שנצרך בערים אמריקאיות.

European cities consume half as much again.

ערים אירופאיות צורכות אפילו חצי מזה.

So obviously, we can do better,

אז בבירור אנחנו יכולים לעשות יותר טוב,

and we want to do better, and we're all trying to be green.

ואנחנו רוצים לעשות יותר טוב, וכולנו מנסים להיות ירוקים.

My final argument in this topic is that

הטיעון האחרון שלי לנושא הזה הוא

I think we're trying to be green the wrong way,

שאני חושב שאנחנו מנסים להיות ירוקים בדרך הלא נכונה,

and I'm one of many people who believes that

ואני אחד מיני רבים שמאמינים

this focus on gadgets,

שההתמקדות בגאדג׳טים

on accessorizing --

או התאבזרות -

What can I add to my house,

מה אני יכול להוסיף לבית שלי,

what can I add to what I've already got

מה אני יכול להוסיף למה שכבר יש לי

to make my lifestyle more sustainable? --

כדי להפוך את אורח חיי ליותר בר-קיימא? -

has kind of dominated the discussion.

די שלט בדיון הזה.

So I'm not immune to this.

אז אני לא חסין בפני זה.

My wife and I built a new house

אשתי ואני בנינו בית חדש

on an abandoned lot in Washington, D.C.,

על מגרש נטוש בוושינגטון,

and we did our best to clear the shelves

ועשינו כל שביכולתנו לנקות את המדפים

of the sustainability store.

של החנות למוצרים ברי-קיימא.

We've got the solar photovoltaic system,

יש לנו מערכת תאים פוטו-וולטאים,

solar hot water heater, dual-flush toilets,

דוד שמש, שירותים עם הזרמה כפולה,

bamboo floors.

רצפת במבו.

A log burning in my German high-tech stove

בולי עץ בוערים בתנור גרמני משוכלל

apparently, supposedly, contributes less carbon

ככל הנראה תורמים פחות פחמן

to the atmosphere than were it left alone

לאטמוספירה מאשר אם היו משאירים אותם לבד

to decompose in the forest.

להירקב ביער.

Yet all of these innovations --

ועם זאת כל החידושים האלו -

That's what they said in the brochure.

זה מה שהם עמרו בעלון.

(Laughter)

(צחוק)

All of these innovations together

כל החידושים האלו ביחד

contribute a fraction of what we contribute

תורמים רק חלק קטן ממה שאנו תורמים

by living in a walkable neighborhood

אם אנחנו חיים בשכונות ברות הליכה

three blocks from a metro in the heart of a city.

שלוש רחובות ממטרו בלב העיר.

We've changed all our light bulbs to energy-savers,

החלפנו את כל הנורות שלנו לנורות חסכוניות,

and you should do the same thing,

ואתם צריכים להחליף גם,

but changing all your light bulbs to energy-savers

אבל להחליף את כל הנורות שלכם לחסכוניות

saves as much energy in a year

חוסך אותה כמות בשנה

as moving to a walkable city does in a week.

כמו שמעבר לעיר ברת הליכה חוסך בשבוע.

And we don't want to have this argument.

ואנחנו לא רוצים לנהל את הויכוח הזה.

Politicians and marketers are afraid

פוליטיקאים ומשווקים מפחדים

of marketing green as a "lifestyle choice."

מלשווק ירוק כאורח חיים.

You don't want to tell Americans, God forbid,

אתה לא רוצה לספר לאמריקאים, חלילה וחס,

that they have to change their lifestyle.

שליהם לשנות את אורח חייהם.

But what if lifestyle was really about quality of life

אך מה אם אורח חיים עסק באמת באיכות חיים

and about perhaps something that we would all enjoy more,

ואולי במשהו שכולנו צריכים להינות ממנו יותר,

something that would be better than what we have right now?

משהו שיהיה יותר טוב ממה שיש לנו עכשיו?

Well, the gold standard of quality of life rankings,

ובכן הסטנדרט העליון של דירוג איכות חיים

it's called the Mercer Survey.

נקרא סקר מרסר.

You may have heard of it.

אולי שמעתם עליו.

They rank hundreds of nations worldwide

הם מדרגים מאות מדינות ברחבי העולם

according to 10 criteria that they believe add up

לפי 10 קריטריונים שהם מאמינים שמסכמים

to quality of life: health, economics, education,

איכות החיים: בריאות, כלכלה, חינוך,

housing, you name it.

דיור, הכל.

There's six more. Short talk.

יש עוד 6, אבל זו הרצאה קצרה.

(Laughter)

(צחוק)

And it's very interesting to see that

וזה מעניין מאוד לראות

the highest-ranking American city, Honolulu,

שאחרי העיר המדורגת גבוה ביותר באמריקה, הונולולו,

number 28, is followed by kind of the usual suspects

מספר 28, באות הערים הצפויות

of Seattle and Boston and all walkable cities.

סיאטל ובוסטון וכל הערים ברות ההליכה.

The driving cities in the Sun Belt,

ערי הנהיגה בחגורת השמש,

the Dallases and the Phoenixes and, sorry, Atlanta,

דאלאס, פיניקס, ומצטער, אטלנטה,

these cities are not appearing on the list.

ערים אלו בכלל לא מופיעות ברשימה.

But who's doing even better?

אך מי מצליח אפילו יותר?

The Canadian cities like Vancouver,

ערים קנדיות כמו וואנקובר,

where again, they're burning half the fuel.

איפה ששוב, הם שורפים חצי מכמות הדלק.

And then it's usually won by cities where they speak German,

ואז ערים שדוברים בהן בדרך כלל גרמנית,

like Dusseldorf or Vienna,

כמו דסלדורף או וינה,

where they're burning, again, half as much fuel.

איפה שהם שורפים שוב, חצי מכמות הדלק.

And you see this alignment, this strange alignment.

ואפשר לראות את ההתיישרות הזו, ההתיישרות המוזרה הזו.

Is being more sustainble

האם להיות יותר בר-קיימא

what gives you a higher quality of life?

הוא שנותן לך יותר איכות חיים?

I would argue the same thing

אני הייתי טוען שאותו הדבר

that makes you more sustainble

שעושה אותך יותר בר-קיימא

is what gives you a higher quality of life,

הוא שנותן לך איכות חיים גבוהה יותר,

and that's living in a walkable neighborhood.

ושזה לחיות בעיר ברת הליכה.

So sustainability, which includes our wealth

אז להיות בר-קיימא, מה שכולל את עושרנו

and our health

ובריאותנו

may not be a direct function of our sustainability.

אולי אינו תוצר ישיר של להיות בר-קיימא.

But particularly here in America,

אך במיוחד כאן באמריקה,

we are polluting so much

אנחנו מזהמים כל כך

because we're throwing away our time

מכיוון שאנחנו זורקים לריק את זמננו

and our money and our lives on the highway,

וכספנו וחיינו על הכביש,

then these two problems would seem to share

ואז שתי הבעיות נראות שחולקות

the same solution, which is to make our cities

את אותו הפתרון, ושהוא להפוך את ערינו

more walkable.

ליותר ברות הליכה.

Doing so isn't easy, but it can be done,

לעשות אינו עניין של מה בכך, אך ניתן לעשות זאת,

it has been done,

זה חייב להיעשות,

and it's being done now in more than a few cities,

וזה נעשה עכשיו ביותר מקומץ ערים,

around the globe and in our country.

ברחבי העולם ובארצנו.

I take some solace from Winston Churchill,

אני מוצא קצת נחמה בווינסטון צ׳רצ׳יל,

who put it this way:

שניסח זאת כך:

"The Americans can be counted on

ניתן לסמוך על האמריקאים

to do the right thing

שיעשו את הדבר הנכון

once they have exhausted the alternatives." (Laughter)

ברגע שהם מיצו את כל שאר החלופות.״ (צחוק)

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)