The healing power of reading | Michelle Kuo

תרגום: Yael Ring עריכה: Allon Sasson

I want to talk today about how reading can change our lives

אני רוצה לדבר היום על איך קריאה יכולה לשנות את חיינו

and about the limits of that change.

ואיך הגבולות שלה משתנים.

I want to talk to you about how reading can give us a shareable world

אני רוצה לדבר אתכם איך קריאה מאפשרת לנו עולם שניתן לשתף

of powerful human connection.

של קשר אנושי עוצמתי.

But also about how that connection is always partial.

אבל גם על איך הקשר הזה הוא תמיד חלקי.

How reading is ultimately a lonely, idiosyncratic undertaking.

איך קריאה היא בסופו של דבר משימה בודדת, אידיוסינקרטית.

The writer who changed my life

הסופר ששינה את חיי

was the great African American novelist James Baldwin.

היה הסופר האפרו-אמריקאי הדגול ג'יימס בולדווין.

When I was growing up in Western Michigan in the 1980s,

כשהייתי צעירה במערב מישיגן בשנות ה-80,

there weren't many Asian American writers interested in social change.

לא היו הרבה סופרים ממוצא אמריקאי אסיאתי שהתעניינו בשינוי חברתי.

And so I think I turned to James Baldwin

כך שאני חושבת שפניתי לג'יימס בולדווין

as a way to fill this void, as a way to feel racially conscious.

כדרך למלא את החלל הזה, כדרך להרגיש מודעות גזעית.

But perhaps because I knew I wasn't myself African American,

אבל אולי בגלל שידעתי שאני עצמי אינני אפרו-אמריקאית,

I also felt challenged and indicted by his words.

הרגשתי גם שמילותיו מציבות בפניי אתגר ותביעה לצדק.

Especially these words:

במיוחד המילים האלו:

"There are liberals who have all the proper attitudes,

"ישנם ליברלים בעלי כל הגישות הנכונות,

but no real convictions.

אך ללא שום אמונות של ממש.

When the chips are down and you somehow expect them to deliver,

כשהקלפים נחשפים ואיכשהו אתה מצפה מהם לעמוד במילתם,

they are somehow not there."

הם איכשהו לא שם".

They are somehow not there.

הם איכשהו לא שם.

I took those words very literally.

לקחתי את המילים האלה ממש מילולית.

Where should I put myself?

היכן עליי להתמקם?

I went to the Mississippi Delta,

הלכתי לדלתא במיסיסיפי,

one of the poorest regions in the United States.

אחד המחוזות העניים ביותר בארה"ב.

This is a place shaped by a powerful history.

זהו מקום שעוצב על ידי היסטוריה עוצמתית.

In the 1960s, African Americans risked their lives to fight for education,

בשנות ה-60, אפרו-אמריקאים סיכנו את חייהם במאבק למען חינוך,

to fight for the right to vote.

במאבק למען זכות ההצבעה.

I wanted to be a part of that change,

אני רציתי להיות חלק מהשינוי הזה,

to help young teenagers graduate and go to college.

לעזור לצעירים לסיים תיכון וללכת ללמוד בקולג'.

When I got to the Mississippi Delta,

כשהגעתי לדלתא במיסיסיפי,

it was a place that was still poor,

היה זה מקום שעדיין סבל מעוני,

still segregated,

עדיין היה מופרד,

still dramatically in need of change.

ועדיין היה זקוק באופן דרמטי לשינוי.

My school, where I was placed,

בבית הספר שלי, בו הוצבתי,

had no library, no guidance counselor,

לא היתה ספריה, לא היה יועץ השמה,

but it did have a police officer.

אבל כן היה שם קצין משטרה.

Half the teachers were substitutes

חצי מהמורים היו מורים מחליפים

and when students got into fights,

וכשהתלמידים התחילו לריב ביניהם,

the school would send them to the local county jail.

בית הספר היה שולח אותם לבית הכלא המקומי.

This is the school where I met Patrick.

זהו בית הספר בו פגשתי את פטריק.

He was 15 and held back twice, he was in the eighth grade.

הוא היה בן 15, נשאר כיתה פעמיים, הוא היה בכיתה ח'.

He was quiet, introspective,

הוא היה שקט, מופנם,

like he was always in deep thought.

כאילו הוא תמיד היה שקוע במחשבות עמוקות.

And he hated seeing other people fight.

והוא שנא לראות אנשים אחרים רבים,

I saw him once jump between two girls when they got into a fight

ראיתי אותו פעם נכנס בין שתי בנות שהתחילו לריב זו עם זו

and he got himself knocked to the ground.

והוא חטף ונפל על הקרקע.

Patrick had just one problem.

לפטריק היתה בעיה אחת בלבד.

He wouldn't come to school.

הוא לא היה מוכן ללכת לבית הספר.

He said that sometimes school was just too depressing

הוא אמר שלפעמים בית הספר היה פשוט מדכא מדי

because people were always fighting and teachers were quitting.

כי אנשים כל הזמן רבו זה עם זה ומורים כל הזמן התפטרו.

And also, his mother worked two jobs and was just too tired to make him come.

בנוסף, אמו עבדה בשתי עבודות והיתה פשוט עייפה מכדי להכריח אותו ללכת.

So I made it my job to get him to come to school.

אז לקחתי על עצמי את המשימה לגרום לו להגיע לבית הספר.

And because I was crazy and 22 and zealously optimistic,

ובגלל שהייתי משוגעת ובת 22 ואופטימית בקיצוניות,

my strategy was just to show up at his house

התכנון שלי היה רק להופיע בבית שלו

and say, "Hey, why don't you come to school?"

ולומר, "היי, למה שלא תבוא לבית הספר?"

And this strategy actually worked,

והתכנית הזאת הצליחה,

he started to come to school every day.

הוא התחיל להגיע לבית הספר בכל יום.

And he started to flourish in my class.

והוא התחיל לפרוח בכיתה שלי.

He was writing poetry, he was reading books.

הוא כתב שירה, הוא קרא ספרים.

He was coming to school every day.

הוא הגיע לבית הספר כל יום.

Around the same time

בסביבות אותו הזמן

that I had figured out how to connect to Patrick,

שהצלחתי לפענח איך להתחבר לפטריק,

I got into law school at Harvard.

התקבלתי ללימודי משפטים בהרווארד.

I once again faced this question, where should I put myself,

שוב עמדתי מול השאלה איפה עליי לשים את עצמי?

where do I put my body?

איפה עליי להיות?

And I thought to myself

וחשבתי לעצמי

that the Mississippi Delta was a place where people with money,

שהדלתא במיסיסיפי היה מקום בו אנשים בעלי ממון,

people with opportunity,

אנשים עם הזדמנויות,

those people leave.

אותם אנשים עוזבים.

And the people who stay behind

והאנשים שנשארים מאחור

are the people who don't have the chance to leave.

הם האנשים שאין להם את האפשרות לעזוב.

I didn't want to be a person who left.

לא רציתי להיות בן אדם שעוזב.

I wanted to be a person who stayed.

רציתי להיות אדם שנשאר.

On the other hand, I was lonely and tired.

מצד שני, הייתי בודדה ועייפה.

And so I convinced myself that I could do more change

וכך שכנעתי את עצמי שאוכל להביא ליותר שינוי

on a larger scale if I had a prestigious law degree.

בהיקף רחב יותר אם יהיה לי תואר יוקרתי במשפטים.

So I left.

אז עזבתי.

Three years later,

שלוש שנים לאחר מכן,

when I was about to graduate from law school,

כשעמדתי לסיים את התואר במשפטים,

my friend called me

חבר שלי התקשר אלי

and told me that Patrick had got into a fight and killed someone.

וסיפר לי שפטריק נכנס לתגרה והרג מישהו.

I was devastated.

הייתי שבורה.

Part of me didn't believe it,

חלק ממני לא האמין לזה,

but part of me also knew that it was true.

אבל חלק ממני גם ידע שזאת האמת.

I flew down to see Patrick.

טסתי דרומה לראות את פטריק.

I visited him in jail.

ביקרתי אותו בבית הכלא.

And he told me that it was true.

והיא סיפר לי שזה היה נכון.

That he had killed someone.

שהוא הרג מישהו.

And he didn't want to talk more about it.

והוא לא רצה לדבר על זה יותר.

I asked him what had happened with school

שאלתי אותו מה קרה עם בית הספר

and he said that he had dropped out the year after I left.

והוא אמר שהוא נשר שנה אחרי שהלכתי.

And then he wanted to tell me something else.

ואז הוא רצה לספר לי משהו אחר.

He looked down and he said that he had had a baby daughter

הוא השפיל מבט ואמר שיש לו בת

who was just born.

תינוקת טריה.

And he felt like he had let her down.

והוא הרגיש שהוא אכזב אותה.

That was it, our conversation was rushed and awkward.

זה היה הכל, השיחה שלנו היתה קצרה וקטועה.

When I stepped outside the jail, a voice inside me said,

כשיצאתי מהכלא, קול בתוכי אמר,

"Come back.

"תחזרי.

If you don't come back now, you'll never come back."

אם לא תחזרי עכשיו, את לעולם לא תחזרי".

So I graduated from law school and I went back.

אז סיימתי את התואר במשפטים וחזרתי.

I went back to see Patrick,

חזרתי לראות את פטריק,

I went back to see if I could help him with his legal case.

חזרתי לראות אם אוכל לעזור לו בפן המשפטי.

And this time, when I saw him a second time,

והפעם, כשראיתי אותו, בפעם השניה,

I thought I had this great idea, I said,

חשבתי שהיה לי רעיון אדיר, אמרתי,

"Hey, Patrick, why don't you write a letter to your daughter,

"הי, פטריק, למה שלא תכתוב מכתב לבת שלך,

so that you can keep her on your mind?"

כך שתוכל להמשיך ולחשוב עליה?"

And I handed him a pen and a piece of paper,

ונתתי לו עט וחתיכת נייר,

and he started to write.

והוא התחיל לכתוב.

But when I saw the paper that he handed back to me,

אבל כשראיתי את הנייר שהוא החזיר לי

I was shocked.

הייתי בהלם.

I didn't recognize his handwriting,

לא זיהיתי את כתב היד שלו,

he had made simple spelling mistakes.

הוא עשה טעויות כתיב פשוטות.

And I thought to myself that as a teacher,

וחשבתי לעצמי שכמורה,

I knew that a student could dramatically improve

ידעתי שתלמיד יכול להשתפר באופן דרמטי

in a very quick amount of time,

בפרק זמן מאוד מהיר,

but I never thought that a student could dramatically regress.

אבל אף פעם לא חשבתי שתלמיד יוכל להתדרדר באופן כל כך דרמטי.

What even pained me more,

מה שכאב לי עוד יותר,

was seeing what he had written to his daughter.

היה לראות מה שהוא כתב לבת שלו.

He had written,

הוא כתב,

"I'm sorry for my mistakes, I'm sorry for not being there for you."

"אני מצטער על הטעויות שלי, אני מצטער שלא הייתי שם בשבילך".

And this was all he felt he had to say to her.

וזה היה כל מה שהוא הרגיש שהוא צריך לומר לה.

And I asked myself how can I convince him that he has more to say,

ושאלתי את עצמי איך אוכל לשכנע אותו שיש לו עוד מה לומר,

parts of himself that he doesn't need to apologize for.

חלקים ממנו שהוא לא צריך להתנצל עבורם.

I wanted him to feel

רציתי שהוא ירגיש

that he had something worthwhile to share with his daughter.

שיש לו משהו שווה ערך לחלוק עם הבת שלו.

For every day the next seven months,

בכל יום בשבעת החודשים שלאחר מכן,

I visited him and brought books.

ביקרתי אותו והבאתי לו ספרים.

My tote bag became a little library.

תיק הספרים שלי הפך לספריה קטנה.

I brought James Baldwin,

הבאתי לו ספרים של ג'יימס בולדווין,

I brought Walt Whitman, C.S. Lewis.

הבאתי ספרים של וולט וויטמן, ס.ס. לואיס,

I brought guidebooks to trees, to birds,

הבאתי ספרי הדרכה לעצים, לציפורים,

and what would become his favorite book, the dictionary.

ומה שיהפוך לספר האהוב עליו, מילון.

On some days,

היו ימים בהם

we would sit for hours in silence, both of us reading.

ישבנו במשך שעות בשקט, שנינו קוראים.

And on other days,

ובימים אחרים,

we would read together, we would read poetry.

קראנו יחד, קראנו שירה.

We started by reading haikus, hundreds of haikus,

התחלנו בקריאה של שירי הייקו, מאות שירי הייקו,

a deceptively simple masterpiece.

יצירות מופת פשוטות באופן מטעה.

And I would ask him, "Share with me your favorite haikus."

והייתי מבקשת ממנו, "ספר לי על ההייקו האהוב עליך".

And some of them are quite funny.

וחלקם הם די מצחיקים.

So there's this by Issa:

אז הנה אחד של איסה:

"Don't worry, spiders, I keep house casually."

"אל תדאגו, עכבישים, משק הבית שלי הוא רגיל".

And this: "Napped half the day, no one punished me!"

וזה: "נמנמתי במשך חצי יום, אף אחד לא העניש אותי!"

And this gorgeous one, which is about the first day of snow falling,

וזה המקסים, שהוא על היום הראשון של שלג,

"Deer licking first frost from each other's coats."

"צבאים מלקקים כפור ראשון זה מפרוותו של זה".

There's something mysterious and gorgeous

יש משהו מסתורי ומקסים

just about the way a poem looks.

פשוט באיך שהשיר נראה.

The empty space is as important as the words themselves.

המרווח הריק חשוב לא פחות מהמילים עצמם.

We read this poem by W.S. Merwin,

קראתי את השיר הזה ע"י ו.ס. מרווין,

which he wrote after he saw his wife working in the garden

אותו הוא כתב כשהוא ראה את אשתו עובדת בגינה

and realized that they would spend the rest of their lives together.

והבין שהם עומדים לבלות את שארית חייהם יחד.

"Let me imagine that we will come again

"הרשי לי לדמיין שנשוב

when we want to and it will be spring

כשנרצה ויהיה זה אביב

We will be no older than we ever were

לא נהיה יותר זקנים מאי פעם

The worn griefs will have eased like the early cloud

אבלה של התולעת יכלה כמו הענן הקל

through which morning slowly comes to itself"

דרכו הבוקר זורח לאיטו".

I asked Patrick what his favorite line was, and he said,

שאלתי את פטריק מה השורה האהובה עליו והוא אמר,

"We will be no older than we ever were."

"לא נהיה יותר זקנים מאי פעם".

He said it reminded him of a place where time just stops,

הוא אמר שזה הזכיר לו מקום בו הזמן פשוט עוצר מלכת,

where time doesn't matter anymore.

בו לזמן כבר אין משמעות.

And I asked him if he had a place like that,

ושאלתי אותו אם יש לו מקום כזה,

where time lasts forever.

בו הזמן נשאר לנצח.

And he said, "My mother."

והוא אמר, "אמא שלי".

When you read a poem alongside someone else,

כשאתם קוראים שיר יחד עם מישהו אחר,

the poem changes in meaning.

השיר משנה את משמעותו.

Because it becomes personal to that person, becomes personal to you.

כיוון שהוא הופך לאישי עבור אותו אדם ואישי עבורכם.

We then read books, we read so many books,

קראנו אז ספרים, קראו כל כך הרבה ספרים,

we read the memoir of Frederick Douglass,

קראנו את זכרונותיו של פרדריק דגלאס,

an American slave who taught himself to read and write

עבד אמריקאי שלימד את עצמו קרוא וכתוב

and who escaped to freedom because of his literacy.

וברח לחירות באמצעות יכולת זו.

I had grown up thinking of Frederick Douglass as a hero

אני גדלתי עם פרדריק דגלאס כגיבור

and I thought of this story as one of uplift and hope.

וראיתי בסיפור הזה סיפור של תקווה ואופטימיות.

But this book put Patrick in a kind of panic.

אבל הספר הזה גרם לפטריק לפאניקה.

He fixated on a story Douglass told of how, over Christmas,

הוא נתפס לסיפור בו דגלאס מספר איך, במהלך חג המולד,

masters give slaves gin

האדונים נתנו לעבדים ג'ין

as a way to prove to them that they can't handle freedom.

כדרך להראות להם שהם לא יכולים להתמודד עם חירות.

Because slaves would be stumbling on the fields.

כיוון שהעבדים כשלו ונפלו בשדות.

Patrick said he related to this.

פטריק אמר שהוא התחבר לזה.

He said that there are people in jail who, like slaves,

הוא אמר שישנם אנשים בכלא שכמו העבדים,

don't want to think about their condition,

לא רוצים לחשוב על המציאות שלהם

because it's too painful.

כי היא כואבת מדי.

Too painful to think about the past,

כואב מדי לחשוב על העבר,

too painful to think about how far we have to go.

כואב מדי לחשוב על הדרך שלפנינו.

His favorite line was this line:

השורה האהובה עליו היתה:

"Anything, no matter what, to get rid of thinking!

"כל דבר, לא משנה מה, העיקר להיפטר מהמחשבה!

It was this everlasting thinking of my condition that tormented me."

היתה זו המחשבה הבלתי פוסקת על מצבי שייסרה אותי".

Patrick said that Douglass was brave to write, to keep thinking.

פטריק אמר שדגלאס היה אמיץ בכתיבתו, בחשיבה שלו.

But Patrick would never know how much he seemed like Douglass to me.

אבל פטריק לא לעולם לא ידע עד כמה הוא הזכיר לי את דגלאס.

How he kept reading, even though it put him in a panic.

איך הוא המשיך לקרוא למרות שזה גרם לו לפניקה.

He finished the book before I did,

הוא סיים את הספר לפניי,

reading it in a concrete stairway with no light.

הוא קרא אותו בגרם מדרגות מבטון ללא תאורה.

And then we went on to read one of my favorite books,

ואז הוא המשיך וקרא את אחד הספרים האהובים עליי,

Marilynne Robinson's "Gilead,"

"גלעד" של מרילין רובינסון,

which is an extended letter from a father to his son.

שהוא מכתב ארוך מאב לבנו.

He loved this line:

הוא אהב את השורה הזו:

"I'm writing this in part to tell you

"אני כותב את זה בחלקו כדי לספר לך

that if you ever wonder what you've done in your life ...

שאם אי פעם תתהה מה עשית בחייך...

you have been God's grace to me,

אתה היית מתנת האל עבורי,

a miracle, something more than a miracle."

נס, משהו יותר מנס".

Something about this language, its love, its longing, its voice,

משהו בשפה הזאת, באהבה שבה, הכמיהה, הקול שלה,

rekindled Patrick's desire to write.

עורר בפטריק שוב את הרצון לכתוב.

And he would fill notebooks upon notebooks

והוא התחיל למלא מחברות על מחברות

with letters to his daughter.

במכתבים לבת שלו.

In these beautiful, intricate letters,

במכתבים היפים, המפורטים האלה,

he would imagine him and his daughter going canoeing down the Mississippi river.

הוא דמיין איך הוא ובתו שטים בקנו במורד המיסיסיפי.

He would imagine them finding a mountain stream

הוא דמיין אותם מוצאים נחל הררי

with perfectly clear water.

עם מים צלולים.

As I watched Patrick write,

כשצפיתי בפטריק כותב,

I thought to myself,

חשבתי לעצמי,

and I now ask all of you,

ועכשיו אני שואלת גם את כולכם,

how many of you have written a letter to somebody you feel you have let down?

כמה מכם כתבתם מכתב למישהו שהרגשתם שאכזבתם?

It is just much easier to put those people out of your mind.

הרבה יותר קל פשוט למחוק את האנשים האלה.

But Patrick showed up every day, facing his daughter,

אבל פטריק הגיע בכל בוקר, עמד מול הבת שלו,

holding himself accountable to her,

והיכה על חטאיו בפניה,

word by word with intense concentration.

מילה במילה בריכוז מלא.

I wanted in my own life

רציתי, בחיי שלי

to put myself at risk in that way.

לעמת את עצמי באופן כזה.

Because that risk reveals the strength of one's heart.

כי הסיכון הזה חושף את עוצמתו של הלב של האדם.

Let me take a step back and just ask an uncomfortable question.

הרשו לי לקחת צעד אחורה ולשאול שאלה לא קלה.

Who am I to tell this story, as in this Patrick story?

מי אני שאספר את הסיפור הזה, כלומר הסיפור של פטריק?

Patrick's the one who lived with this pain

פטריק הוא זה שחי עם הכאב הזה

and I have never been hungry a day in my life.

ואני מעולם לא חוויתי רעב יום אחד בחיי.

I thought about this question a lot,

חשבתי על השאלה הזאת רבות,

but what I want to say is that this story is not just about Patrick.

אבל מה שאני רוצה לומר הוא שהסיפור הזה הוא לא רק על פטריק.

It's about us,

הוא עלינו,

it's about the inequality between us.

הוא על חוסר השוויון שקיים בינינו.

The world of plenty

עולם השפע

that Patrick and his parents and his grandparents

שפטריק והוריו וסביו

have been shut out of.

הורחקו ממנו.

In this story, I represent that world of plenty.

בסיפור הזה, אני מייצגת את עולם השפע.

And in telling this story, I didn't want to hide myself.

ובאמצעות סיפור הסיפור הזה לא רציתי להסתיר את עצמי.

Hide the power that I do have.

להסתיר את הכוח שיש לי.

In telling this story, I wanted to expose that power

באמצעות סיפור הסיפור הזה, רציתי לחשוף את הכוח הזה

and then to ask,

ואז לשאול,

how do we diminish the distance between us?

איך אנחנו מקטינים את המרחק בינינו?

Reading is one way to close that distance.

קריאה היא דרך אחת לגשר על הפער,

It gives us a quiet universe that we can share together,

היא מעניקה לנו עולם שקט שנוכל לחלוק יחד,

that we can share in equally.

שנוכל לחלוק באופן שווה זה עם זה.

You're probably wondering now what happened to Patrick.

אתם בטח תוהים עכשיו מה קרה לפטריק.

Did reading save his life?

האם הקריאה הצילה את חייו?

It did and it didn't.

היא הצילה ולא הצילה.

When Patrick got out of prison,

כשפטריק השתחרר מהכלא,

his journey was excruciating.

המסע שלו היה מפרך.

Employers turned him away because of his record,

מעסיקים לא קיבלו אותו לעבודה בגלל העבר הפלילי שלו,

his best friend, his mother, died at age 43

החבר הכי טוב שלו, אמא שלו, מתה בגיל 43

from heart disease and diabetes.

ממחלת לב וסוכרת.

He's been homeless, he's been hungry.

הוא היה הומלס, הוא היה רעב.

So people say a lot of things about reading that feel exaggerated to me.

אז אנשים אומרים הרבה דברים על קריאה שעבורי הם מרגישים מוגזמים.

Being literate didn't stop him form being discriminated against.

היכולת לקרוא ולכתוב לא הגנה עליו מאפליה.

It didn't stop his mother from dying.

היא לא מנעה מאמא שלו למות.

So what can reading do?

אז מה הקריאה יכולה לעשות?

I have a few answers to end with today.

יש לי כמה תשובות לסיום היום.

Reading charged his inner life

הקריאה העשירה את חייו הפנימיים

with mystery, with imagination,

במסתורין, בדמיון,

with beauty.

ביופי.

Reading gave him images that gave him joy:

הקריאה העניקה לו תמונות שהסבו לו אושר;

mountain, ocean, deer, frost.

הר, ים, צבי, כפור.

Words that taste of a free, natural world.

מילים שנתנו לו טעם של עולם חופשי, טבעי.

Reading gave him a language for what he had lost.

הקריאה נתנה לו שפה למה שהוא איבד.

How precious are these lines from the poet Derek Walcott?

כמה יפות שורות אלה של המשורר דרק וולקוט?

Patrick memorized this poem.

פטריק שינן את השיר הזה.

"Days that I have held,

"ימים שהחזקתי,

days that I have lost,

ימים שאיבדתי,

days that outgrow, like daughters,

ימים שגדלו, כמו בנות,

my harboring arms."

ועזבו את זרועותי המגנות".

Reading taught him his own courage.

הקריאה לימדה אותו על האומץ שלו.

Remember that he kept reading Frederick Douglass,

תזכרו שהוא המשיך לקרוא את פרדריק דגלאס,

even though it was painful.

למרות שזה כאב לו.

He kept being conscious, even though being conscious hurts.

הוא המשיך לשמור על מודעות, למרות שהמודעות כאבה.

Reading is a form of thinking,

הקריאה היא צורה של חשיבה,

that's why it's difficult to read because we have to think.

לכן קשה לקרוא בגלל שאנחנו מחויבים לחשוב.

And Patrick chose to think, rather than to not think.

ופטריק בחר לחשוב במקום לא לחשוב.

And last, reading gave him a language to speak to his daughter.

ולבסוף, הקריאה העניקה לו שפה לדבר עם הבת שלו.

Reading inspired him to want to write.

הקריאה נתנה לו השראה לרצות לכתוב.

The link between reading and writing is so powerful.

הקשר בין קריאה לכתיבה הוא כל כך חזק.

When we begin to read,

כשאנחנו מתחילים לקרוא,

we begin to find the words.

אנחנו מתחילים למצוא את המילים.

And he found the words to imagine the two of them together.

והוא מצא את המילים לדמיין את שניהם יחד.

He found the words

הוא מצא את המילים

to tell her how much he loved her.

לספר לה כמה הוא אוהב אותה.

Reading also changed our relationship with each other.

הקריאה גם שינתה את מערכת היחסים שלנו זה עם זו.

It gave us an occasion for intimacy,

הוא נתנה לנו מקום לאינטימיות,

to see beyond our points of view.

לראות מעבר לנקודת המבט האישית שלנו.

And reading took an unequal relationship

והקריאה לקחה מערכת יחסים לא שוויונית

and gave us a momentary equality.

ונתנה לנו נקודת שוויון ארעית.

When you meet somebody as a reader,

כשאתה פוגש מישהו כקורא,

you meet him for the first time,

אתה פוגש אותו לראשונה,

newly, freshly.

באופן חדש, טרי.

There is no way you can know what his favorite line will be.

אין לך שום דרך לנחש מה תהיה השורה האהובה עליו.

What memories and private griefs he has.

אילו זיכרונות ואבל אישי הוא מחזיק.

And you face the ultimate privacy of his inner life.

ואתה מתמודד עם הפרטיות האולטימטיבית של חייו הפנימיים.

And then you start to wonder, "Well, what is my inner life made of?

ואז אתה מתחיל לתהות, "ובכן, ממה מורכבים חיי הפנימיים?

What do I have that's worthwhile to share with another?"

מה יש לי שהוא בעל ערך לחלוק עם מישהו אחר?"

I want to close

אני רוצה לסיים

on some of my favorite lines from Patrick's letters to his daughter.

בכמה מהשורות האהובות עלי מהמכתבים של פטריק לבת שלו.

"The river is shadowy in some places

"הנהר מלא צללים בכמה מקומות

but the light shines through the cracks of trees ...

אבל האור מבהיק דרך חרכי העצים ...

On some branches hang plenty of mulberries.

על חלק מהענפים תלויים שפע של תותים.

You stretch your arm straight out to grab some."

אתה מושיט את ידך וקוטף כמה".

And this lovely letter, where he writes,

והמכתב היפה הזה, בו הוא כותב,

"Close your eyes and listen to the sounds of the words.

"עצמי את עינייך והקשיבי לצלילי המילים.

I know this poem by heart

אני מכיר את השיר הזה בעל פה

and I would like you to know it, too."

והייתי רוצה שתכירי אותו גם את".

Thank you so much everyone.

תודה רבה לכולכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)