Sebastian Junger: Why veterans miss war

מתרגם: Oren Szekatch מבקר: Ido Dekkers

I'm going to ask and try to answer,

אני הולך לשאול, ולנסות לענות

in some ways, kind of an uncomfortable question.

שאלה שהיא בצורה מסויימת, קצת לא נוחה.

Both civilians, obviously, and soldiers

אזרחים, כמובן, וחיילים כאחד

suffer in war;

סובלים במלחמה;

I don't think any civilian has ever missed

אני לא חושב שיש אף אזרח שאי פעם התגעגע

the war that they were subjected to.

למלחמה שהוא היה נתון תחתיה.

I've been covering wars for almost 20 years,

אני סוקר מלחמות כבר קרוב לעשרים שנה,

and one of the remarkable things for me

ואחד הדברים שמדהימים אותי

is how many soldiers find themselves missing it.

הוא כמות החיילים שמוצאים את עצמם מתגעגעים למלחמה.

How is it someone can go through

איך ייתכן שמישהו יכול לחוות

the worst experience imaginable,

את החוויה הנוראית ביותר שניתן לתאר,

and come home, back to their home,

ולחזור הביתה, לביתם,

and their family, their country, and miss the war?

למשפחתם, למדינתם, ולהתגעגע למלחמה?

How does that work? What does it mean?

איך זה עובד? מה זה אומר?

We have to answer that question,

אנחנו חייבים לענות על השאלה הזו,

because if we don't, it'll be impossible

מכיוון שאם לא נענה עליה, יהיה זה בלתי אפשרי

to bring soldiers back

להחזיר חיילים

to a place in society where they belong,

למקום בחברה בו הם שייכים,

and I think it'll also be impossible to stop war,

ואני חושב שזה גם יהיה בלתי אפשרי להפסיק מלחמה,

if we don't understand how that mechanism works.

אם אנחנו לא מבינים איך המנגנון הזה עובד.

The problem is that war

הבעיה היא שלמלחמה

does not have a simple, neat truth,

אין אמת פשוטה וברורה,

one simple, neat truth.

אמת פשוטה וברורה אחת.

Any sane person hates war,

כל אדם שפוי שונא מלחמה,

hates the idea of war,

שונא את הרעיון של מלחמה,

wouldn't want to have anything to do with it,

לא היה רוצה להיות קשור אליה בשום צורה,

doesn't want to be near it, doesn't want to know about it.

לא רוצה להיות על ידה, לא רוצה לדעת עליה.

That's a sane response to war.

זו תגובה שפויה למלחמה.

But if I asked all of you in this room,

אבל אם הייתי שואל את כולכם בחדר הזה

who here has paid money

מי שילם כסף

to go to a cinema

כדי ללכת לקולנוע

and be entertained by a Hollywood war movie,

ולהתבדר מסרט מלחמה הוליוודי,

most of you would probably raise your hands.

סביר להניח שרובכם היו מצביעים.

That's what's so complicated about war.

זה מה שכל כך מסובך במלחמה.

And trust me, if a room full of peace-loving people

ותאמינו לי, אם חדר מלא באנשים אוהבי-שלום

finds something compelling about war,

מוצא במלחמה משהו מרתק,

so do 20-year-old soldiers

כך גם חייליים בני עשרים

who have been trained in it, I promise you.

שאומנו במלחמה, אני מבטיח לכם.

That's the thing that has to be understood.

זה מה שצריך להבין.

I've covered war for about 20 years, as I said,

סקרתי מלחמות במשך כעשרים שנה, כמו שאמרתי,

but my most intense experiences in combat

אבל החוויה הכי אינטנסיבית שלי במלחמה

were with American soldiers in Afghanistan.

הייתה עם חיילים אמריקאים באפגניסטן.

I've been in Africa, the Middle East,

הייתי באפריקה, במזרח התיכון,

Afghanistan in the '90s,

אפגניסטן בשנות התשעים,

but it was with American soldiers in 2007, 2008,

אבל היה זה עם חיילים אמריקאים בשנים 2007-2008

that I was confronted with

שהוצבתי בפני

very intense combat.

קרבות אינטנסיביים מאוד.

I was in a small valley called the Korengal Valley

הייתי בעמק קטן מאוד, שנקרא עמק קורנגל

in eastern Afghanistan.

במזרח אפגניסטן.

It was six miles long.

העמק היה באורך של כ- 9.5 ק"מ.

There were 150 men of Battle Company in that valley,

הייתה שם פלוגה של 150 איש בעמק ההוא,

and for a while, while I was there,

ולמשך זמן, בזמן שהייתי שם,

almost 20 percent of all the combat

כמעט עשרים אחוזים מכל הקרבות

in all of Afghanistan was happening

בכל אפגניסטן התנהלו

in those six miles.

ב- 9.5 הק"מ הללו.

A hundred and fifty men were absorbing

150 איש ספגו

almost a fifth of the combat for all of NATO forces

כמעט כחמישית מכלל הלחימה של כל כוחות נאט"ו

in the country, for a couple months.

במדינה, במשך כמה חודשים.

It was very intense.

זה היה אינטנסיבי מאוד.

I spent most of my time at a small outpost

ביליתי את רוב זמני במוצב חוץ קטן

called Restrepo.

הנקרא רסטרפו.

It was named after the platoon medic

המוצב נקרא על שם חובש המחלקה

that had been killed about two months into the deployment.

אשר נהרג שם חודשיים לאחר שנשלח.

It was a few plywood B-huts

היו שם כמה ביקתות מעץ

clinging to a side of a ridge,

אשר נצמדו לצלע הרכס,

and sandbags, bunkers, gun positions,

ושקי חול, בונקרים, עמדות ירייה,

and there were 20 men up there

והיו שם עשרים גברים

of Second Platoon, Battle Company.

מהמחלקה השנייה, של הפלוגה.

I spent most of my time up there.

אני ביליתי את רוב זמני שם.

There was no running water.

לא היו מים זורמים.

There was no way to bathe.

לא הייתה דרך להתקלח.

The guys were up there for a month at a time.

החברה היו שם לחודש כל פעם.

They never even got out of their clothes.

הם אף פעם לא החליפו בגדים אפילו.

They fought. The worked.

הם לחמו. הם עבדו.

They slept in the same clothes.

הם ישנו באותם בגדים.

They never took them off, and at the end of the month,

הם אף פעם לא הורידו אותם, ובסוף החודש

they went back down to the company headquarters,

הם ירדו למפקדה,

and by then, their clothes were unwearable.

ועד אז הבגדים שלהם כבר היו בלתי ניתנים ללבישה.

They burned them and got a new set.

הם שרפו אותם וקיבלו סט חדש.

There was no Internet. There was no phone.

לא היה אינטרנט. לא היה טלפון.

There was no communication with the outside world up there.

לא הייתה תקשורת עם עולם החוץ שם למעלה.

There was no cooked food.

לא היה אוכל מבושל.

There was nothing up there

לא היה שם שום דבר

that young men typically like:

שגברים צעירים בדרך כלל אוהבים:

no cars, no girls, no television, nothing

לא מכוניות, לא בחורות, לא טלוויזיה, כלום.

except combat.

חוץ מקרב.

Combat they did learn to like.

קרב הם כן למדו לאהוב.

I remember one day, it was a very hot day

אני זוכר יום אחד, היה זה יום חם מאוד

in the spring,

באביב,

and we hadn't been in a fight

ולא היינו בקרב

in a couple of weeks, maybe.

במשך כמה שבועות אולי.

Usually, the outpost was attacked,

בדרך כלל מוצב החוץ הותקף,

and we hadn't seen any combat in a couple of weeks,

ואנחנו לא ראינו שום קרב כבר כמה שבועות,

and everyone was just stunned

וכולם היו פשוט המומים

with boredom and heat.

משעמום ומהחום.

And I remember the lieutenant walking past me

ואני זוכר את הסגן עובר על ידי

sort of stripped to the waist.

כשהוא עירום עד המותניים,

It was incredibly hot.

היה חם נורא.

Stripped to the waist, walked past me muttering,

עירום עד המותניים, הוא עבר לידיי ומלמל

"Oh God, please someone attack us today."

"אלוהים, בבקשה שמישהו יתקיף אותנו היום."

That's how bored they were.

זו הייתה רמת השעמום שלהם.

That's war too, is a lieutenant saying,

זו גם כן מלחמה, סגן שאומר

"Please make something happen

"בבקשה שמשהו יקרה

because we're going crazy."

בגלל שאנחנו משתגעים."

To understand that,

כדי להבין את זה,

you have to, for a moment,

צריך לרגע

think about combat not morally --

לחשוב על קרב לא באופן מוסרי --

that's an important job to do —

זו משימה שחשוב לעשות --

but for a moment, don't think about it morally,

אבל לרגע אל תחשבו על זה באופן מוסרי,

think about it neurologically.

תחשבו על זה באופן נוירולוגי.

Let's think about what happens in your brain

בואו נחשוב מה קורה במוח שלך

when you're in combat.

כשאתה בקרב.

First of all, the experience

קודם כל, החוויה

is very bizarre, it's a very bizarre one.

היא מאוד מוזרה, חוויה מאוד מוזרה.

It's not what I had expected.

זה לא מה שציפיתי.

Usually, you're not scared.

בדרך כלל, אתה לא מפחד.

I've been very scared in combat,

קרה לי שהייתי מפוחד מאוד בקרב,

but most of the time when I was out there,

אבל רוב הזמן כשהייתי שם,

I wasn't scared.

לא הייתי מפוחד.

I was very scared beforehand

הייתי מפוחד מאוד לפני כן

and incredibly scared afterwards,

ומפוחד להפליא אחרי כן,

and that fear that comes afterwards can last years.

והפחד הזה שבא אחר כך יכול להישאר שנים.

I haven't been shot at in six years,

לא ירו בי כבר 6 שנים,

and I was woken up very abruptly this morning

ושנתי נקטעה בחדות הבוקר

by a nightmare that I was being strafed by aircraft,

על ידי סיוט, בו מטוס הפגיז אותי,

six years later.

6 שנים לאחר מכן.

I've never even been strafed by aircraft,

מטוס אף פעם לא הפגיז אותי אפילו,

and I was having nightmares about it.

והיו לי סיוטים על כך.

Time slows down.

הזמן מאט.

You get this weird tunnel vision.

מקבלים ראיית מנהרה מוזרה כזו,

You notice some details very, very, very accurately

שמים לב לפרטים מסויימים מאוד מאוד במדוייק,

and other things drop out.

ודברים אחרים נעלמים.

It's almost a slightly altered state of mind.

צורת חשיבה ששונתה במעט.

What's happening in your brain

מה שקורה במוח שלך

is you're getting an enormous amount of adrenaline

הוא שאתה מקבל כמות עצומה של אדרנלין

pumped through your system.

שמועברת במערכת.

Young men will go to great lengths

גברים צעירים יעשו מעל ומעבר

to have that experience.

כדי לחוות את החוויה הזו.

It's wired into us.

זה בנוי בתוכנו.

It's hormonally supported.

הדבר נתמך על ידי ההורמונים שלנו.

The mortality rate for young men in society

שיעור התמותה של גברים צעירים בחברה

is six times what it is for young women

הוא פי שש מזה של נשים צעירות

from violence and from accidents,

מאלימות ומתאונות דרכים,

just the stupid stuff that young men do:

הדברים המטומטמים שגברים צעירים עושים:

jumping off of things they shouldn't jump off of,

קופצים מדברים שלא כדאי שיקפצו מהם,

lighting things on fire they shouldn't light on fire,

מדליקים באש דברים שלא כדאי שידליקו,

I mean, you know what I'm talking about.

אתם יודעים על מה אני מדבר.

They die at six times the rate

הם מתים פי שש

that young women do.

ממה שנשים צעירות מתות.

Statistically, you are safer as a teenage boy,

באופן סטטיסטי, אתה, כנער צעיר, בטוח יותר

you would be safer in the fire department

בשירותי הכבאות

or the police department in most American cities

או בתחנת משטרה ברוב הערים בארה"ב

than just walking around the streets of your hometown

מאשר כשאתה סתם מסתובב ברחובות עירך

looking for something to do,

מחפש משהו לעשות,

statistically.

באופן סטטיסטי.

You can imagine how that plays out in combat.

אתם יכולים לדמיין איך זה מתבטא בקרב.

At Restrepo, every guy up there was almost killed,

ברסטרפו, כמעט כל אחד שם כמעט נהרג,

including me,

כולל אני,

including my good friend Tim Hetherington,

כולל חברי הטוב טים הרד'ינגטון,

who was later killed in Libya.

שנהרג מאוחר יותר בלוב.

There were guys walking around

היו אנשים שהסתובבו

with bullet holes in their uniforms,

עם חורי יריות במדים שלהם,

rounds that had cut through the fabric

יריות שחתכו את בדי בגדיהם

and didn't touch their bodies.

ולא נגעו בגופם.

I was leaning against some sandbags one morning,

נשענתי על כמה שקי חול בוקר אחד,

not much going on, sort of spacing out,

לא הרבה קורה, קצת עופפתי,

and some sand was kicked into the side of,

וקצת חול עף על צד פני,

sort of hit the side of my face.

ככה היכה בצד פני.

Something hit the side of my face, and I didn't know what it was.

משהו פגע בצד פני, ואני לא ידעתי מה זה היה.

You have to understand about bullets

אתם צריכים להבין שכדורים

that they go a lot faster than sound,

טסים הרבה יותר מהר ממהירות הקול,

so if someone shoots at you

אז אם מישהו יורה בך

from a few hundred meters,

מכמה מאות מטרים,

the bullet goes by you, or hits you obviously,

הכדור עובר לידכם, או פוגע בכם כמובן,

half a second or so before the sound catches up to it.

כחצי שניה לפני שהקול מגיע.

So I had some sand sprayed in the side of my face.

אז קצת חול ניתז על צידי פני.

Half a second later, I heard dut-dut-dut-dut-duh.

חצי שניה אחר כך שמעתי דה-דה-דה-דה-דה.

It was machine gun fire.

היו אלה יריות מקלע.

It was the first round, the first burst

זה היה הסבב הראשון, היריות הראשונות

of an hour-long firefight.

של קרב יריות של שעה.

What had happened was the bullet hit,

מה שקרה הוא שהכדור פגע,

a bullet hit three or four inches from the side of my head.

כדור פגע כעשרה סנטימטרים ליד הצד של ראשי.

Imagine, just think about it, because I certainly did,

תדמיינו, רק תחשבו על זה, כי אני בוודאי חשבתי על זה,

think about the angle of deviation that saved my life.

תחשבו על זווית הסטייה שהצילה את חיי.

At 400 meters, it missed me by three inches.

בטווח של 400 מטר, הכדור פיספס אותי בכעשרה סנטימטרים.

Just think about the math on that.

רק תחשבו על המתמטיקה של זה.

Every guy up there

כל אחד שם למעלה

had some experience like that,

חווה חוויה דומה לזאת,

at least once, if not many times.

לפחות פעם אחת, אם לא פעמים רבות.

The boys are up there for a year.

החברה שם למעלה לשנה.

They got back.

הם חזרו.

Some of them got out of the Army

חלק מהם השתחררו מהצבא

and had tremendous psychological problems when they got home.

וחוו בעיות פסיכולוגיות עצומות כשהם חזרו הבייתה.

Some of them stayed in the Army

חלק נשארו בצבא

and were more or less okay, psychologically.

והם היו די בסדר, פסיכולוגית.

I was particularly close to a guy named Brendan O'Byrne.

הייתי קרוב במיוחד לאיש בשם ברנדן אוברן.

I'm still very good friends with him.

אני עדיין חבר מאוד טוב שלו.

He came back to the States. He got out of the Army.

הוא חזר לארצות הברית. הוא השתחרר מהצבא.

I had a dinner party one night.

הייתה לי מסיבה ערב אחד.

I invited him,

הזמנתי אותו,

and he started talking with a woman,

והוא התחיל לדבר עם אשה,

one of my friends,

אחת מחברותיי,

and she knew how bad it had been out there,

והיא ידעה עד כמה נורא זה היה שם,

and she said, "Brendan,

והיא אמרה "ברנדן,

is there anything at all that you miss about

האם יש משהו שאתה מתגעגע אליו

being out in Afghanistan, about the war?"

בלהיות באפגניסטן, במלחמה?"

And he thought about it quite a long time,

והוא חשב על זה די הרבה זמן,

and finally he said, "Ma'am, I miss almost all of it."

ולבסוף אמר "גברתי, אני מתגעגע כמעט להכל."

And he's one of the most traumatized people

והוא אחד מהאנשים הכי מוכי טראומה

I've seen from that war.

שראיתי מאותה מלחמה.

"Ma'am, I miss almost all of it."

"גברתי, אני מתגעגע כמעט להכל."

What is he talking about?

על מה הוא מדבר?

He's not a psychopath.

הוא לא פסיכופט.

He doesn't miss killing people.

הוא לא מתגעגע ללהרוג אנשים.

He's not crazy. He doesn't miss getting shot at

הוא לא משוגע. הוא לא מתגעגע שירו בו

and seeing his friends get killed.

ולראות את חבריו נרצחים.

What is it that he misses? We have to answer that.

למה הוא מתגעגע? אנחנו חייבים לענות על השאלה הזו.

If we're going to stop war, we have to answer that question.

אם אנחנו הולכים להפסיק מלחמה, אנחנו חייבים לענות על השאלה הזו.

I think what he missed is brotherhood.

אני חושב שמה שהוא התגעגע אליו זו אחוות אחים.

He missed, in some ways,

הוא התגעגע, בדרכים מסויימות,

the opposite of killing.

להפך של הרג.

What he missed was connection

מה שהוא התגעגע אליו הוא חיבור

to the other men he was with.

לגברים האחרים איתם הוא היה.

Now, brotherhood is different from friendship.

עכשיו, אחווה היא שונה מחברות.

Friendship happens in society, obviously.

חברות קורת בחברה, כמובן.

The more you like someone,

ככל שאתה יותר אוהב מישהו,

the more you'd be willing to do for them.

כך תעשה למענם יותר.

Brotherhood has nothing to do

אחווה אינה קשורה

with how you feel about the other person.

באיך אתה מרגיש כלפי האדם השני.

It's a mutual agreement in a group

זוהי הסכמה משותפת בקבוצה

that you will put the welfare of the group,

שאתה תשים את טובת הקבוצה,

you will put the safety of everyone in the group

אתה תשים את ביטחון כל אחד מחברי הקבוצה,

above your own.

לפני בטחונך האישי.

In effect, you're saying,

כתוצאה מכך אתה אומר:

"I love these other people more than I love myself."

"אני אוהב את האנשים האחרים האלה, יותר משאני אוהב את עצמי."

Brendan was a team leader

ברנדן היה מנהיג קבוצה

in command of three men,

בפיקוד על שלושה גברים,

and the worst day in Afghanistan —

והיום הנורא ביותר באפגניסטן --

He was almost killed so many times.

הוא כמעט נהרג כל כך הרבה פעמים.

It didn't bother him.

זה לא הפריע לו.

The worst thing that happened to him in Afghanistan

הדבר הנורא ביותר שקרה לו באפגניסטן

was one of his men was hit in the head with a bullet

היה שאחד מאנשיו נפגע בראשו מכדור

in the helmet, knocked him over.

בקסדה, הפיל אותו.

They thought he was dead.

הם חשבו שהוא נהרג.

It was in the middle of a huge firefight.

זה היה באמצע קרב יריות עצום.

No one could deal with it, and a minute later,

אף אחד לא יכל להתעסק בזה, ודקה לאחר מכן,

Kyle Steiner sat back up

קייל סטיינר ישב בחזרה

from the dead, as it were,

כמתוך המתים,

because he'd come back to consciousness.

כי הוא חזר להכרה,

The bullet had just knocked him out.

הכדור רק גרם לו לאבד את הכרתו.

It glanced off the helmet.

הוא קיפץ מהקסדה.

He remembers people saying,

הוא זוכר אנשים אומרים,

as he was sort of half-conscious,

בזמן שהוא היה במעין חצי הכרה,

he remembers people saying,

הוא זוכר אנשים אומרים

"Steiner's been hit in the head. Steiner's dead."

"סטיינר נורה בראש. סטיינר מת."

And he was thinking, "I'm not dead."

והוא חשב "אני לא מת."

And he sat up.

והוא התיישב.

And Brendan realized after that

וברנדן הבין אחרי זה

that he could not protect his men,

שהוא לא יכל להגן על אנשיו,

and that was the only time he cried in Afghanistan,

וזה היה הזמן היחיד שהוא בכה באפגניסטן,

was realizing that.

בהבנה הזאת.

That's brotherhood.

זו אחוות אחים.

This wasn't invented recently.

זה לא הומצא לאחרונה.

Many of you have probably read "The Iliad."

רבים מכם בטח קראו את "איליאדה"

Achilles surely would have risked his life

בטח שאכילס היה מסכן את חייו

or given his life to save his friend Patroclus.

או נותן את חייו כדי להציל את חברו פטרוקולוס.

In World War II, there were many stories

במלחמת העולם השניה, היו סיפורים רבים

of soldiers who were wounded,

על חיילים שנפצעו

were brought to a rear base hospital,

והובאו לבית חולים צבאי

who went AWOL,

ונהיו עריקים,

crawled out of windows, slipped out doors,

זחלו מחלונות, יצאו מדלתות

went AWOL, wounded,

נהיו עריקים, פצועים,

to make their way back to the front lines

כדי לעשות את דרכם בחזרה לשורות המלחמה

to rejoin their brothers out there.

ולחזור לאחיהם שם.

So you think about Brendan,

אז חושבים על ברנדן,

you think about all these soldiers

חושבים על כל החיילים האלה

having an experience like that, a bond like that,

חווים חוויה כזו, קשר כזה,

in a small group,

בקבוצה קטנה,

where they loved 20 other people

בה הם אוהבים עשרים אנשים אחרים

in some ways more than they loved themselves,

בדרכים מסויימות יותר משהם אוהבים את עצמם,

you think about how good that would feel, imagine it,

חושבים על כמה טוב זה היה מרגיש, דמיינו את זה,

and they are blessed with that experience for a year,

והם מבורכים בחוויה הזו לשנה,

and then they come home,

ואז הם באים הביתה,

and they are just back in society

והם רק חוזרים חזרה לחברה

like the rest of us are,

כמו כולנו,

not knowing who they can count on,

בלי לדעת על מי הם יכולים לסמוך,

not knowing who loves them, who they can love,

בלי לדעת מי אוהב אותם, את מי הם יכולים לאהוב,

not knowing exactly what anyone they know

בלי לדעת בדיוק מה כל מי שהם מכירים

would do for them if it came down to it.

היה עושה בשבילם אם זה הגיע לזה.

That is terrifying.

זה מחריד.

Compared to that,

בהשוואה לזה,

war, psychologically, in some ways, is easy,

מלחמה, פסיכולוגית, בדרכים מסויימות היא קלה.

compared to that kind of alienation.

בהשוואה לניכור הזה.

That's why they miss it,

לכן הם מתגעגעים אליה.

and that's what we have to understand

וזה מה שאנחנו צריכים להבין

and in some ways fix in our society.

ובדרכים מסויימות לתקן בחברה שלנו.

Thank you very much.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)