Tim Brown: Tales of creativity and play

מתרגם: Asaf Dajczman מבקר: Avigail Burstein

This is a guy named Bob McKim.

לבחור הזה קוראים בוב מק'קים.

He was a creativity researcher in the '60s and '70s,

הוא חקר את נושא היצירתיות בשנות השישים והשבעים,

and also led the Stanford Design Program.

ועמד בראש התוכנית ללימודי עיצוב בסטנפורד.

And in fact, my friend and IDEO founder, David Kelley,

וחברי, מייסד IDEO, דייויד קלי,

who’s out there somewhere, studied under him at Stanford.

שנמצא כאן היכן שהוא, למד אצלו בסטנפורד.

And he liked to do an exercise with his students

הוא אהב לבצע תרגיל עם הסטודנטים שלו

where he got them to take a piece of paper

בתרגיל הם לקחו פיסת נייר

and draw the person who sat next to them, their neighbor,

וציירו את האדם היושב לצידם, שכנם,

very quickly, just as quickly as they could.

במהירות, הכי מהר שהם יכלו.

And in fact, we’re going to do that exercise right now.

למעשה, אנחנו נעשה את התרגיל הזה כעת.

You all have a piece of cardboard and a piece of paper.

לכולם יש חתיכת קרטון ופיסת נייר.

It’s actually got a bunch of circles on it.

על הנייר ישנם מספר עיגולים.

I need you to turn that piece of paper over;

אני מבקש שתהפכו את פיסת הנייר,

you should find that it’s blank on the other side.

ותראו שהנייר חלק מצידו השני. בסדר?

And there should be a pencil.

אמור להיות לכם גם עיפרון.

And I want you to pick somebody that’s seated next to you,

אני מבקש שתבחרו מישהו שיושב לידכם,

and when I say, go, you’ve got 30 seconds to draw your neighbor, OK?

וכשאתן סימן יהיו לכם 30 שניות לצייר את שכנכם, או קיי?

So, everybody ready? OK. Off you go.

אז כולם מוכנים? או קיי, התחילו.

You’ve got 30 seconds, you’d better be fast.

יש לכם 30 שניות, אז עדיף שתזדרזו.

Come on: those masterpieces ...

קדימה, יצירות מופת.

OK? Stop. All right, now.

או קיי? עיצרו. בסדר.

(Laughter)

[ צחוק בקהל ]

Yes, lot’s of laughter. Yeah, exactly.

כן, הרבה צחוק. כן, בדיוק.

Lots of laughter, quite a bit of embarrassment.

הרבה צחוק, לא מעט מבוכה.

(Laughter)

[ צחוק בקהל ]

Am I hearing a few "sorry’s"? I think I’m hearing a few sorry’s.

האם אני שומע גם כמה התנצלויות? נדמה לי שאני שומע גם כמה התנצלויות.

Yup, yup, I think I probably am.

כן, כן. אני חושב שאני שומע.

And that’s exactly what happens every time,

זה בדיוק מה שקורה בכל פעם,

every time you do this with adults.

בכל פעם שעושים את התרגיל הזה עם מבוגרים.

McKim found this every time he did it with his students.

מק'קים גילה זאת בכל פעם שהוא ביצע את התרגיל עם הסטודנטים שלו.

He got exactly the same response: lots and lots of sorry’s.

הוא קיבל את אותה התוצאה בדיוק: המון המון "סליחה".

(Laughter)

[ צחוק בקהל ]

And he would point this out as evidence

הוא השתמש בזה כהוכחה

that we fear the judgment of our peers,

שאנו חוששים מביקורת של העמיתים שלנו,

and that we’re embarrassed about showing our ideas

ושאנחנו מרגישים נבוכים, פחות או יותר, להראות את הרעיונות שלנו

to people we think of as our peers, to those around us.

למי שנחשב בעניינו לעמית, לסובבים אותנו.

And this fear is what causes us

והפחד הזה הוא הגורם לנו

to be conservative in our thinking.

להיות שמרניים בצורת המחשבה שלנו.

So we might have a wild idea,

יתכן שיש לנו רעיון פרוע,

but we’re afraid to share it with anybody else.

אך אנחנו חוששים לספר אותו למשהו אחר.

OK, so if you try the same exercise with kids,

אם תנסו את אותו התרגיל עם ילדים,

they have no embarrassment at all.

הם אינם חשים שום מבוכה.

They just quite happily show their masterpiece

הם פשוט שמחים להראות את היצירות שלהם

to whoever wants to look at it.

לכל המעוניין.

But as they learn to become adults,

אבל ככל שהם מתבגרים,

they become much more sensitive to the opinions of others,

הם נהיים הרבה יותר רגישים לדעות של אחרים,

and they lose that freedom and they do start to become embarrassed.

והם מאבדים את החופש הזה ומתחילים לחוש מבוכה.

And in studies of kids playing, it’s been shown

במחקרים שנעשו על ילדים משחקים, הראו

time after time that kids who feel secure,

שוב ושוב, שילדים אשר חשים ביטחון,

who are in a kind of trusted environment --

שנמצאים בסביבה שמשרה ביטחון,

they’re the ones that feel most free to play.

הם הילדים שמרגישים הכי נוח לשחק.

And if you’re starting a design firm, let’s say,

אם אתם מקימים חברת עיצוב, נניח,

then you probably also want to create

אז בוודאי תרצו ליצור, אתם יודעים,

a place where people have the same kind of security.

מקום אשר יקנה לאנשים את אותה תחושת ביטחון.

Where they have the same kind of security to take risks.

מקום בו הם יחושו בטוחים לקחת סיכונים.

Maybe have the same kind of security to play.

אולי את אותה התחושה שנותן ביטחון לשחק.

Before founding IDEO, David said that what he wanted to do

לפני שהקים את אידאו, דייויד אמר שמה שהוא רוצה לעשות

was to form a company where all the employees are my best friends.

זה להקים חברה שבה כל העובדים הם החברים הכי טובים שלו.

Now, that wasn’t just self-indulgence.

זה לא נעשה רק למען סיפוק מאווים אישיים.

He knew that friendship is a short cut to play.

הוא ידע שחברות היא קיצור דרך למשחק.

And he knew that it gives us a sense of trust,

הוא ידע שזה ייתן לנו תחושת ביטחון,

and it allows us then to take the kind of creative risks

ויאפשר לנו לקחת את סוג הסיכונים היצירתיים

that we need to take as designers.

שאנחנו צריכים לקחת כמעצבים.

And so, that decision to work with his friends --

וההחלטה הזו לעבוד עם חברים -

now he has 550 of them -- was what got IDEO started.

כעת יש לו 550 כאלו - היתה מה שנתן לאידאו את הדחיפה הראשונה.

And our studios, like, I think, many creative workplaces today,

הסטודיו שלנו, כמו לדעתי בחברות עיצוב אחרות כיום,

are designed to help people feel relaxed:

מעוצב כך שיגרום לאנשים לחוש רגועים,

familiar with their surroundings,

לחוש בנוח עם הסביבה,

comfortable with the people that they’re working with.

ועם האנשים שאיתם הם עובדים.

It takes more than decor, but I think we’ve all seen that

לשם כך נדרש לא רק עיצוב פנים, אבל כולנו ראינו,

creative companies do often have symbols in the workplace

שבחברות עיצוב יש לעיתים קרובות סמלים בסביבת העבודה

that remind people to be playful,

שמזכירים לאנשים לרצות לשחק,

and that it’s a permissive environment.

ושהסביבה היא סביבה מתירנית.

So, whether it’s this microbus meeting room

אז לא משנה אם זה חדר ישיבות בצורת מיניבוס

that we have in one our buildings at IDEO;

שיש לנו באחד המבנים באידאו,

or at Pixar, where the animators work in wooden huts and decorated caves;

או בקתות עץ ומערות מסוגננות בהם עובדים אנימטורים בפיקסאר

or at the Googleplex, where

או בקמפוס של גוגל שבו,

it’s famous for its [beach] volleyball courts,

ישנם מגרשי הכדורעף המפורסמים,

and even this massive dinosaur skeleton with pink flamingos on it.

ואפילו שלד דינוזאור מסיבי עם פלמינגו בצבע ורוד עליו.

Don’t know the reason for the pink flamingos,

אינני יודע מה הסיבה להמצאות הפלמינגו הורודים,

but anyway, they’re there in the garden.

אבל בכל מקרה, הם שם בגינה.

Or even in the Swiss office of Google,

או במשרדי גוגל בשוויץ,

which perhaps has the most wacky ideas of all.

שם ישנם הרעיונות המשוגעים מכולם.

And my theory is, that’s so the Swiss can prove

התאוריה שלי היא שזה נועד כדי שהשוויצרים יוכלו להוכיח

to their Californian colleagues that they’re not boring.

לעמיתיהם מקליפורניה שהם אינם משעממים.

So they have the slide, and they even have a fireman’s pole.

לכן יש להם מגלשה, ואפילו מוט גלישה של כבאים.

Don’t know what they do with that, but they have one.

אינני יודע מה הם עושים איתו, אבל יש להם אותו.

So all of these places have these symbols.

כך שלכל המקומות הללו, יש את הסמלים האלה.

Now, our big symbol at IDEO is actually

הסמל הגדול שלנו באידיאו איננו המקום למעשה

not so much the place, it’s a thing.

אלא דבר מה.

And it’s actually something that we invented a few years ago,

זה משהו שהמצאנו לפני מספר שנים,

or created a few years ago.

או יצרנו לפני מספר שנים.

It’s a toy; it’s called a "finger blaster."

זה צעצוע. ושמו "טיל אצבע"

And I forgot to bring one up with me.

שכחתי להביא אחד לכאן.

So if somebody can reach under the chair that’s next to them,

אז אם מישהו יכול להושיט יד אל מתחת לכסא שלידו,

you’ll find something taped underneath it.

הוא ימצא שיש שם משהו מודבק תחתיו.

That’s great. If you could pass it up. Thanks, David, I appreciate it.

יופי. אם אפשר להעביר אותו אלי. תודה דייויד, אני מעריך את זה.

So this is a finger blaster, and you will find that every one of you

אז זהו טיל האצבע, וכל אחד מכם יימצא

has got one taped under your chair.

אחד כזה מודבק מתחת לכסא שלו.

And I’m going to run a little experiment. Another little experiment.

ועכשיו נבצע ניסוי קטן. עוד ניסוי קטן.

But before we start, I need just to put these on.

אבל לפני שנתחיל, עלי להרכיב את המשקפיים האלה.

Thank you. All right.

תודה רבה. בסדר.

Now, what I’m going to do is, I’m going to see how --

מה שאעשה כעת, זה לראות כמה -

I can’t see out of these, OK.

קשה לי לראות מבעד למשקפיים, בסדר.

I’m going to see how many of you at the back of the room

אני רוצה לראות כמה מכם בקצה האולם

can actually get those things onto the stage.

יכולים להעיף את הטילים האלה עד לבמה.

So the way they work is, you know,

כדי להעיף אותם, אתם יודעים,

you just put your finger in the thing,

כל מה שצריך זה לשם את הטיל על האצבע,

pull them back, and off you go.

למשוך אותו אחורנית, ולהעיף.

So, don’t look backwards. That’s my only recommendation here.

רק אל תסתכלו אחורה. זו ההמלצה היחידה שלי כעת.

I want to see how many of you can get these things on the stage.

אז ברצוני לראות כמה מכם יכולים להעיף את הטילים עד לבמה.

So come on! There we go, there we go. Thank you. Thank you. Oh.

אז קדימה! יופי. תודה רבה. תודה רבה.

I have another idea. I wanted to -- there we go.

יש לי עוד רעיון. רציתי -- הנה.

(Laughter)

[ צחוק בקהל ]

There we go.

הנה.

(Laughter)

[ צחוק בקהל ]

Thank you, thank you, thank you.

תודה, תודה, תודה.

Not bad, not bad. No serious injuries so far.

לא רע, לא רע. אין פציעות קשות עד כה.

(Laughter)

[ צחוק בקהל ]

Well, they’re still coming in from the back there;

טוב, הם עדיין מגיעים מקצה האולם;

they’re still coming in.

הם עדיין מגיעים.

Some of you haven’t fired them yet.

חלקכם לא יריתם אותם עדיין.

Can you not figure out how to do it, or something?

לא הבנתם איך להעיף אותם, או משהו כזה?

It’s not that hard. Most of your kids figure out how to do this

זה לא כל כך קשה. רוב הילדים שלכם יבינו איך להעיף זה

in the first 10 seconds, when they pick it up.

תוך עשר שניות, מהרגע שהם יקבלו את זה.

All right. This is pretty good; this is pretty good.

יופי. זה די טוב; זה די טוב.

Okay, all right. Let’s -- I suppose we'd better...

יופי, בסדר. בואו -- אולי כדאי ש...

I'd better clear these up out of the way;

כדאי שאני אפנה אותם

otherwise, I’m going to trip over them.

אחרת אני עלול למעוד על אחד מהם.

All right. So the rest of you can save them

בסדר. השאר יכולים לשמור את הטילים

for when I say something particularly boring,

לרגע שבו אומר משהו משעמם במיוחד,

and then you can fire at me.

ואז להעיף אותם עלי.

(Laughter)

[ צחוק בקהל ]

All right. I think I’m going to take these off now,

בסדר. אני אוריד עכשיו את המשקפיים,

because I can’t see a damn thing when I’ve -- all right, OK.

מכיוון שאני בקושי רואה איתם. בסדר.

So, ah, that was fun.

זה היה כיף.

(Laughter)

[ צחוק בקהל ]

All right, good.

בסדר, יופי.

(Applause)

[ מחיאות כפיים ]

So, OK, so why?

אז בסדר, אז למה?

So we have the finger blasters. Other people have dinosaurs, you know.

לנו יש את טילי האצבע, לאחרים יש דינוזאורים, אתם יודעים.

Why do we have them? Well, as I said,

למה יש לנו אותם? ובכן, כפי שכבר אמרתי,

we have them because we think maybe playfulness is important.

יש לנו אותם משום שאנו חושבים שיתכן שמשחקיות היא חשובה.

But why is it important?

אבל למה היא חשובה?

We use it in a pretty pragmatic way, to be honest.

למען האמת אנחנו משתמשים בה באופן די מעשי.

We think playfulness helps us get to better creative solutions.

אנו חושבים שמשחקיות מסייעת לנו להגיע לפתרונות יצירתיים טובים יותר.

Helps us do our jobs better,

עוזרת לנו לעשות את עבודותינו בצורה טובה יותר,

and helps us feel better when we do them.

ומסייעת לנו להרגיש טוב יותר בזמן שאנו עובדים.

Now, an adult encountering a new situation --

כאשר מבוגר נתקל בסיטואציה חדשה --

when we encounter a new situation we have a tendency

כאשר אנחנו נתקלים בסיטואציה חדשה אנחנו נוטים

to want to categorize it just as quickly as we can, you know.

לרצות לסווג אותה מהר ככל האפשר.

And there’s a reason for that: we want to settle on an answer.

ויש לכך סיבה. אנחנו רוצים למצוא תשובה.

Life’s complicated; we want to figure out

החיים מורכבים. אנו רוצים להבין

what’s going on around us very quickly.

מה מתרחש סביבנו מהר מאוד.

I suspect, actually, that the evolutionary biologists

להערכתי, למעשה, לחוקרים מתחום הביולוגיה האבולוציונית

probably have lots of reasons [for] why we want

יש סיבות רבות שבגללן אנו שואפים

to categorize new things very, very quickly.

לסווג דברים חדשים מאוד, מאוד מהר.

One of them might be, you know,

אחת מהן יכולה להיות, אתם יודעים,

when we see this funny stripy thing:

כשאנחנו רואים את הדבר המצחיק המפוספס הזה,

is that a tiger just about to jump out and kill us?

האם זה נמר שעוד רגע מתכוון לתקוף אותנו ולהרוג אותנו?

Or is it just some weird shadows on the tree?

או אולי זהו פשוט צל שנופל על עץ?

We need to figure that out pretty fast.

אנחנו צריכים להבין את זה די מהר.

Well, at least, we did once.

ובכן, לפחות, היינו צריכים להבין זאת מהר פעם.

Most of us don’t need to anymore, I suppose.

מרביתנו, אני מניח, כבר לא זקוקים ליכולת הזאת יותר.

This is some aluminum foil, right? You use it in the kitchen.

זהו רדיד אליומיניום, נכון? משתמשים בו במטבח.

That’s what it is, isn’t it? Of course it is, of course it is.

זה מה שזה, לא? כמובן, כמובן.

Well, not necessarily.

ובכן, לא בהכרח.

(Laughter)

[ צחוק בקהל ]

Kids are more engaged with open possibilities.

לילדים יש גישה טובה יותר לאפשרויות פתוחות

Now, they’ll certainly -- when they come across something new,

הם בוודאי -- כשהם נתקלים במשהו חדש,

they’ll certainly ask, "What is it?"

הם בוודאי ישאלו, מה זה?

Of course they will. But they’ll also ask, "What can I do with it?"

כמובן שהם ישאלו. אבל בנוסף הם ישאלו, מה ניתן לעשות עם זה?

And you know, the more creative of them

והיצירתיים מבינהם

might get to a really interesting example.

יכולים להגיע לדוגמאות ממש מעניינות.

And this openness is the beginning of exploratory play.

והפתיחות הזו היא ההתחלה למשחק בעל אופן של גילוי.

Any parents of young kids in the audience? There must be some.

יש בקהל הורים לילדים קטנים? בטוח שיש.

Yeah, thought so. So we’ve all seen it, haven’t we?

כן, כך חשבתי. כולנו ראינו את זה, נכון?

We’ve all told stories about how, on Christmas morning,

כולנו סיפרנו איך בבוקר חג המולד,

our kids end up playing with the boxes

ילדינו משחקים עם קופסאות הצעצועים יותר

far more than they play with the toys that are inside them.

מאשר עם הצעצועים עצמם.

And you know, from an exploration perspective,

ואתם יודעים שמנקודת מבט של מחקר,

this behavior makes complete sense.

ההתנהגות הזו היא הגיונית לגמרי.

Because you can do a lot more with boxes than you can do with a toy.

מכיוון שניתן לעשות הרבה יותר עם קופסאות מאשר עם צעצוע.

Even one like, say, Tickle Me Elmo --

אפילו כשמדובר, נניח, על בובת אלמו,

which, despite its ingenuity, really only does one thing,

אשר, למרות הפיקחות שלה, עושה למעשה רק דבר אחד,

whereas boxes offer an infinite number of choices.

בעוד שקופסה מציעה מגוון אפשרויות אינסופי.

So again, this is another one of those playful activities

שוב, זוהי עוד פעילות משעשעת,

that, as we get older, we tend to forget and we have to relearn.

שככל שאנו מתבגרים, אנחנו נוטים לשכוח וצריכים ללמוד מחדש.

So another one of Bob McKim’s favorite exercises

עוד אחד מהתרגילים האהובים על בוב מק'קים

is called the "30 Circles Test."

נקרא "מבחן 30 העיגולים".

So we’re back to work. You guys are going to get back to work again.

אנחנו חוזרים לעבודה. אתם הולכים לחזור לעבודה.

Turn that piece of paper that you did the sketch on

היפכו את פיסת הנייר שציירתם עליה לפני כן,

back over, and you’ll find those 30 circles printed on the piece of paper.

לצד השני, ושם ישנם 30 עיגולים מודפסים.

So it should look like this. You should be looking at something like this.

זה אמור להראות כך. אתם צריכים לראות משהו כזה.

So what I’m going to do is, I’m going to give you minute,

מה שאני אעשה זה, אני אתן לכם דקה,

and I want you to adapt as many of those circles as you can

ואני רוצה שתהפכו כמה שיותר עיגולים

into objects of some form.

לאובייקט כל שהוא.

So for example, you could turn one into a football,

לדוגמא, אתם יכולים להפוך אחד מהם לכדורגל,

or another one into a sun. All I’m interested in is quantity.

ועוד אחד לשמש. אני מעוניין בכמות.

I want you to do as many of them as you can,

אני רוצה שתעשו כמה שיותר מהם

in the minute that I’m just about to give you.

בדקה שתקבלו.

So, everybody ready? OK? Off you go.

כולם מוכנים? או קיי? התחילו.

Okay. Put down your pencils, as they say.

או קיי. הניחו את העפרונות, כמו שאומרים.

So, who got more than five circles figured out?

מי הצליח להפוך יותר מחמישה עיגולים?

Hopefully everybody? More than 10?

אני מקווה שכולם. מי הצליח יותר מעשרה?

Keep your hands up if you did 10.

השאירו את הידיים למעלה אם הצלחתם. 10.

15? 20? Anybody get all 30?

15? 20? משהו הצליח את כל השלושים?

No? Oh! Somebody did. Fantastic.

לא? אה! משהו הצליח. יופי.

Did anybody to a variation on a theme? Like a smiley face?

האם משהו עשה וריאציות על נושא מסוים? נאמר סמיילי?

Happy face? Sad face? Sleepy face? Anybody do that?

פרצוף שמח? פרצוף עצוב? פרצוף עייף? משהו עשה זאת?

Anybody use my examples? The sun and the football?

משהו השתמש בדוגמאות שלי? השמש והכדורגל?

Great. Cool. So I was really interested in quantity.

יופי. נהדר. אני הייתי מעוניין בכמות.

I wasn’t actually very interested in whether they were all different.

למעשה לא היה אכפת לי אם הם כולם שונים או לא.

I just wanted you to fill in as many circles as possible.

רק ביקשתי להפוך כמה שיותר עיגולים לאובייקטים.

And one of the things we tend to do as adults, again, is we edit things.

דבר נוסף שאנו נוטים לעשות בתור מבוגרים זה, שוב, אנו נוטים לערוך דברים.

We stop ourselves from doing things.

אני עוצרים את עצמינו מלעשות דברים.

We self-edit as we’re having ideas.

אנחנו עורכים את עצמינו בזמן שיש לנו רעיונות.

And in some cases, our desire to be original is actually a form of editing.

ובמקרים מסוימיים, הרצון שלנו להיות מקוריים הוא למעשה צורה של עריכה.

And that actually isn’t necessarily really playful.

וזה לא בהכרח משחקי.

So that ability just to go for it and explore lots of things,

היכולת הזאת, לצאת ולחקור דברים רבים,

even if they don’t seem that different from each other,

גם אם הם אינם נראים כל כך שונים זה מזה,

is actually something that kids do well, and it is a form of play.

הוא למעשה משהו שילדים עושים היטב, וזהו סוג של משחק.

So now, Bob McKim did another

בוב מק'קים עשה עוד --

version of this test

עוד גרסא של הניסוי הזה,

in a rather famous experiment that was done in the 1960s.

במבחן די מפורסם שנעשה בשנות השישים.

Anybody know what this is? It’s the peyote cactus.

משהו יודע מה זה? זהו קקטוס מסוג פיוט.

It’s the plant from which you can create mescaline,

זהו צמח אשר ממנו ניתן לייצר מסקלין - סם הזיות

one of the psychedelic drugs.

סם פסיכודלי.

For those of you around in the '60s, you probably know it well.

למי מכם שהיה כאן בשנות השישים, זה בטח נשמע מוכר.

McKim published a paper in 1966, describing an experiment

מק'קים פרסם מאמר בשנת 1966 המתאר ניסוי

that he and his colleagues conducted

שהוא ועמיתיו ערכו,

to test the effects of psychedelic drugs on creativity.

לבחינת השפעת סמים פסיכדלים על יצירתיות.

So he picked 27 professionals -- they were

הוא בחר 27 מומחים. הם היו,

engineers, physicists, mathematicians, architects,

מהנדסים, פיזיקאים, מתמטיקאים, ארכיטקטים,

furniture designers even, artists --

אפילו מעצבי רהיטים, אומנים.

and he asked them to come along one evening,

הוא ביקש מהם לבוא ערב אחד

and to bring a problem with them that they were working on.

ולהביא עימם בעיה שהם עובדים עליה.

He gave each of them some mescaline,

הוא נתן לכל אחד מהם מסקלין,

and had them listen to some nice, relaxing music for a while.

והשמיע להם מוזיקה מרגיעה לזמן מה.

And then he did what’s called the Purdue Creativity Test.

ואז הוא עשה את מה שנקרא "מבחן היצירתיות של פרוד".

You might know it as, "How many uses can you find for a paper clip?"

יתכן שאתם מכירים אותו בתור "כמה שימושים שונים יש למהדק"?

It’s basically the same thing as the 30 circles thing that I just had you do.

עקרונית זה כמו הניסוי של 30 העיגולים שעשיתם לפני כן.

Now, actually, he gave the test before the drugs

למעשה, הוא ערך את המבחן לפני ואחרי שהם נטלו את הסם,

and after the drugs, to see

כדי לראות כיצד --

what the difference was in people’s

את ההבדל במהירות ובקלות שבה המשתתפים

facility and speed with coming up with ideas.

העלו רעיונות.

And then he asked them to go away

ואז הוא ביקש מהם

and work on those problems that they’d brought.

לעבוד על הבעיות שהם הביאו עימם.

And they’d come up with a bunch of

והם העלו מספר רעיונות מעניינים,

interesting solutions -- and actually, quite

ואפילו מספר של פתרונות ברי תוקף,

valid solutions -- to the things that they’d been working on.

פחות או יותר, לבעיות שעליהן הם עבדו.

And so, some of the things that they figured out,

כמה מהדברים שהם העלו,

some of these individuals figured out;

חלק מהם העלו.

in one case, a new commercial building and designs for houses

דוגמא אחת היא למבנה מסחרי חדש ועיצוב חדש לבתים

that were accepted by clients;

שאושר על ידי הלקוחות.

a design of a solar space probe experiment;

תוכנית לניסוי של גשש סולארי בחלל.

a redesign of the linear electron accelerator;

תכנון מחדש של מאיץ חלקיקים לינארי,

an engineering improvement to a magnetic tape recorder --

שיפור הנדסי לטייפ רקורדר.

you can tell this is a while ago;

אתם יכולים לראות שזה מלפני זמן מה.

the completion of a line of furniture;

סיום סדרה של ריהוט,

and even a new conceptual model of the photon.

ואפילו מודל רעיוני חדש לפוטון.

So it was a pretty successful evening.

כלומר זה היה ערב די מוצלח.

In fact, maybe this experiment was the reason that Silicon Valley

למעשה, יתכן וניסוי זה הוא הסיבה שלעמק הסיליקון

got off to its great start with innovation.

הייתה התחלה כל כך מוצלחת מנקודת מבט של חידושים.

We don’t know, but it may be.

אנחנו לא יודעים, אבל זה יתכן.

We need to ask some of the CEOs

אנחנו צריכים לשאול כמה מהמנכ"לים

whether they were involved in this mescaline experiment.

אם הם היו מעורבים בניסוי של המסקלין.

But really, it wasn’t the drugs that were important;

אבל למעשה, לא הסמים הם החשובים,

it was this idea that what the drugs did

אלא הרעיון שמה שהסמים עשו

would help shock people out of their normal way of thinking,

יגרום לאנשים לסור מדרך המחשבה הרגילה שלהם.

and getting them to forget the adult behaviors

ויגרום להם, במידה מסוימת, לשכוח את ההתנהגות הבוגרת שלהם

that were getting in the way of their ideas.

שעומדת כמכשול ביניהם ובין רעיונותיהם.

But it’s hard to break our habits, our adult habits.

אך קשה לשנות את ההרגלים שלנו, ההרגלים שלנו כבוגרים.

At IDEO we have brainstorming rules written on the walls.

באידאו יש לנו כללים לסיעור מוחות שכתובים על הקירות.

Edicts like, "Defer judgment," or "Go for quantity."

כללים כמו "אל תמהר לשפוט" או "לך על כמות".

And somehow that seems wrong.

איכשהו זה לא מרגיש נכון.

I mean, can you have rules about creativity?

כלומר, האם יכולים להיות כללים לשיפור היצירתיות?

Well, it sort of turns out that we need rules

ובכן, מסתבר שאנחנו צריכים כללים

to help us break the old rules and norms

שיעזרו לנו לשבור את הנורמות והכללים

that otherwise we might bring to the creative process.

שאחרת עלולים להגיע איתנו לתהליך היצירתי.

And we’ve certainly learnt that over time,

וללא ספק למדנו במשך הזמן,

you get much better brainstorming,

שניתן לשפר את סיעורי המוחות

much more creative outcomes when everybody does play by the rules.

ולקבל תוצאות הרבה יותר יצירתיות אם כולם מצייתים לכללים.

Now, of course, many designers, many individual designers,

כמובן, שמעצבים רבים, מעצבים פרטיים רבים,

achieve this is in a much more organic way.

משיגים זאת בדרך הרבה יותר בסיסית.

I think the Eameses are wonderful examples of experimentation.

אני חושב שאימס הם דוגמא נפלאה לעריכת ניסויים.

And they experimented with plywood for many years

הם ערכו ניסויים עם דיקט במשך שנים רבות

without necessarily having one single goal in mind.

מבלי שהיה להם יעד מוגדר מראש.

They were exploring following what was interesting to them.

הם ערכו ניסויים בהתאם למה שעיניין אותם.

They went from designing splints for wounded soldiers

הם התחילו עם עיצוב של סדים לקיבוע איברים עבור חיילים פצועים

coming out of World War II and the Korean War, I think,

ממלחמת העולם השניה ומלחמת קוריאה, כמדומני.

and from this experiment they moved on to chairs.

ומהניסוי הזה הם המשיכו לעיצוב של כסאות.

Through constant experimentation with materials,

ובאמצעות ניסוי מתמשך בחומרים,

they developed a wide range of iconic solutions

הם פיתחו מגוון רחב של פתרונות

that we know today, eventually resulting in,

שאנחנו מכירים כיום, ובסופו של דבר

of course, the legendary lounge chair.

הם עיצבו כמובן את כיסא הטלויזיה.

Now, if the Eameses had stopped with that first great solution,

אילו הזוג אימס היה מפסיק אחרי הרעיון המצויין הראשון,

then we wouldn’t be the beneficiaries of so many

לא היו נהנים היום מכל כך הרבה,

wonderful designs today.

רעיונות עיצוב נהדרים.

And of course, they used experimentation in all aspects of their work,

וכמובן שהם עשו ניסויים בכל היבט של העבודה שלהם.

from films to buildings, from games to graphics.

מסרטים על מבנים, ממשחקים ועד גרפיקה.

So, they’re great examples, I think, of exploration

אז לדעתי הם דוגמא נפלאה למחקר

and experimentation in design.

וניסוי בתחום העיצוב.

Now, while the Eameses were exploring those possibilities,

בעוד שהזוג אימס בדק את האפשרויות הללו,

they were also exploring physical objects.

הם גם בדקו אובייקטים מוחשיים.

And they were doing that through building prototypes.

ואת זאת הם עשו על ידי בניית אבי-טיפוס.

And building is the next of the behaviors that I thought I’d talk about.

ובנייה היא ההתנהגות הבאה שאני רוצה לעסוק בה.

So the average Western first-grader

ילד מערבי ממוצע בכיתה א'

spends as much as 50 percent of their play time

מבלה עד כ 50% מזמן המשחק שלו

taking part in what’s called "construction play."

במה שנקרא "משחקי בנייה".

Construction play -- it’s playful, obviously,

משחקי בנייה -- כמובן שזה משחק,

but also a powerful way to learn.

אבל זו גם דרך נהדרת ללמוד.

When play is about building a tower out of blocks,

כשהמשחק הוא לבנות מגדל מקוביות,

the kid begins to learn a lot about towers.

הילד לומד המון על מגדלים.

And as they repeatedly knock it down and start again,

וכשהוא נופל שוב ושוב ובונים אותו מחדש,

learning is happening as a sort of by-product of play.

הלימוד קורה כסוג של תופעת לוואי של המשחק.

It’s classically learning by doing.

זהו לימוד קלאסי על ידי עשייה.

Now, David Kelley calls this behavior,

דייויד קלי קורה להתנהגות הזו,

when it’s carried out by designers, "thinking with your hands."

כשהיא נעשית על ידי מעצבים, "לחשוב עם הידיים".

And it typically involves making multiple,

ובדרך כלל נדרשת בניית אבי טיפוס רבים,

low-resolution prototypes very quickly,

ברזולוציה נמוכה ובמהירות.

often by bringing lots of found elements together

לא פעם על ידי חיבור מרכיבים רבים

in order to get to a solution.

הנמצאים בהישג יד לצורך מציאת פתרון.

On one of his earliest projects, the team was kind of stuck,

באחד הפרוייקטים הראשונים שלו, הצוות היה תקוע,

and they came up with a mechanism by hacking together

והפתרון עלה כאשר הם הרכיבו אב טיפוס של מנגנון

a prototype made from a roll-on deodorant.

מדאודורנט רול-און.

Now, that became the first commercial computer mouse

וזה בסופו של דבר הפך להיות העכבר הראשון למחשבי

for the Apple Lisa and the Macintosh.

האפל ליסה והמקינטוש.

So, they learned their way to that by building prototypes.

אז הם בעצם למדו תוך כדי בניית אבי טיפוס.

Another example is a group of designers

דוגמא נוספת היא קבוצת מעצבים

who were working on a surgical instrument with some surgeons.

שעבדה עם כמה מנתחים על מכשיר לניתוח.

They were meeting with them; they were talking to the surgeons

הם נפגשו עימם, הם שוחחו עם המנתחים

about what it was they needed with this device.

על הצרכים שלהם מהמכשיר.

And one of the designers ran out of the room

ואז אחד המעצבים יצא בריצה מהחדר

and grabbed a white board marker and a film canister --

ומצא טוש מחיק, מיכל של פילם --

which is now becoming a very precious prototyping medium --

שכעת הפך להיות יקר ערך ביצירת אבי טיפוס --

and a clothespin. He taped them all together,

וסיכת ביטחון. הוא הדביק אותם יחדיו,

ran back into the room and said, "You mean, something like this?"

חזר בריצה אל החדר ושאל "אתם מתכוונים למשהו כזה?"

And the surgeons grabbed hold of it and said,

ואז המנתחים אחזו בו ואמרו,

well, I want to hold it like this, or like that.

ובכן, אנחנו רוצים לאחוז אותו בצורה כזו, או בצורה כזו.

And all of a sudden a productive conversation

ולפתע, סביב אובייקט ממשי, נוצרה שיחה פורה

was happening about design around a tangible object.

על עיצוב.

And in the end it turned into a real device.

בסופו של דבר זה הפך למוצר קיים.

And so this behavior is all about quickly getting something

אז המטרה של ההתנהגות הזאת היא ליצור משהו מוחשי בזריזות

into the real world, and having your thinking advanced as a result.

שייקדם, כתוצאה מכך, את המחשבה.

At IDEO there’s a kind of a back-to-preschool feel

ב IDEO ישנה לפעמים באוויר תחושה של חזרה

sometimes about the environment.

לגן הילדים.

The prototyping carts, filled with colored paper

דגמים של אבי טיפוס מלאים בניירות צבעוניים,

and Play-Doh and glue sticks and stuff --

פלסטלינה, דבק ועוד.

I mean, they do have a bit of a kindergarten feel to them.

וזה נותן תחושה של גן ילדים.

But the important idea is that everything’s at hand, everything’s around.

אבל הדבר החשוב הוא שהכל בהישג יד. הכל בנמצא.

So when designers are working on ideas,

אז כשמעצבים עובדים על רעיונות

they can start building stuff whenever they want.

הם יכולים להתחיל לבנות דברים, פחות או יותר, מתי שמתחשק להם.

They don’t necessarily even have to go

הם אפילו לא צריכים ללכת

into some kind of formal workshop to do it.

לסדנה כדי לעשות זאת.

And we think that’s pretty important.

ולדעתנו זה חשוב.

And then the sad thing is, although preschools

ומה שעצוב זה, שלמרות שגן ילדים

are full of this kind of stuff, as kids go through the school system

מלא בדברים כאלה, הרי שבזמן שהילדים עוברים במערכת החינוך

it all gets taken away.

כל זה נלקח מהם.

They lose this stuff that facilitates

הם מאבדים את הדבר הזה שמאפשר משחקיות,

this sort of playful and building mode of thinking.

ובניית דרך מחשבה.

And of course, by the time you get to the average workplace,

וכמובן, שעד שתגיע למקום עבודה ממוצע

maybe the best construction tool we have

יתכן שכלי הבנייה הטוב ביותר שיהיה לך

might be the Post-it notes. It’s pretty barren.

הוא פתקיות דביקות. זה די שומם.

But by giving project teams and the clients

כשמאפשרים לצוותי עבודה וללקוחות שלהם

who they’re working with permission to think with their hands,

אפשרות לחשוב עם הידיים

quite complex ideas can spring into life

יכולים לצוץ רעיונות מורכבים למדי

and go right through to execution much more easily.

ולעבור מייד וביתר קלות לביצוע.

This is a nurse using a very simple -- as you can see -- plasticine prototype,

זו אחות שבצורה פשוטה מאוד -- עם אב טיפוס מפלסטלינה

explaining what she wants out of a portable information system

מסבירה מה היא רוצה ממחשב כף יד

to a team of technologists and designers

לצוות של מעצבים וטכנולוגים

that are working with her in a hospital.

שעובדים איתה בבית החולים.

And just having this very simple prototype

ודי באב הטיפוס הפשוט הזה

allows her to talk about what she wants in a much more powerful way.

כדי לדבר על מה שהיא צריכה באופן רב עוצמה.

And of course, by building quick prototypes,

וכמובן, שבאמצעות בניית אבי-טיפוס,

we can get out and test our ideas with consumers

ניתן לבחון את הרעיונות שלנו עם לקוחות

and users much more quickly

ועם משתמשים בצורה מהירה הרבה יותר

than if we’re trying to describe them through words.

בהשוואה לתיאור הרעיונות באמצעות מלים.

But what about designing something that isn’t physical?

אבל מה בדבר עיצוב משהו שהוא לא ממשי?

Something like a service or an experience?

משהו כמו שרות או התנסות?

Something that exists as a series of interactions over time?

משהו שהוא כמו סדרה של אינטראקציות לאורך זמן?

Instead of building play, this can be approached with role-play.

במקום משחקי בניה, ניתן לגשת לכך באמצעות משחק תפקידים.

So, if you’re designing an interaction between two people --

אז אם אתם מעצבים משהו שכולל אינטראקציה בין אנשים

such as, I don’t know -- ordering food at a fast food joint

כמו, נניח, הזמנת מזון במסעדת מזון מהיר

or something, you need to be able to imagine

או משהו, אתם צריכים לדמיין

how that experience might feel over a period of time.

את ההתנסות לאורך זמן.

And I think the best way to achieve that,

ואני חושב שהדרך הטובה ביותר להשיג זאת,

and get a feeling for any flaws in your design, is to act it out.

ולמצוא פגמים בעיצוב, היא באמצעות משחק תפקידים.

So we do quite a lot of work at IDEO

אז אנחנו באידאו עסוקים די הרבה

trying to convince our clients of this.

בניסיונות לשכנע את הלקוחות שלנו לעשות זאת.

They can be a little skeptical; I’ll come back to that.

לעיתים הם מעט ספקניים, אני עוד אחזור לזה.

But a place, I think, where the effort is really worthwhile

אבל המקום שבו המאמץ הזה ממש משתלם, לדעתי,

is where people are wrestling with quite serious problems --

הוא כאשר אנשים מתמודדים עם בעיות קשות.

things like education or security or finance or health.

במקומות כמו חינוך, ביטחון, כספים או בריאות.

And this is another example in a healthcare environment

הנה דוגמא נוספת מתחום הבריאות

of some doctors and some nurses and designers

של מספר רופאים, אחיות ומעצבים

acting out a service scenario around patient care.

שמנהלים משחק תפקידים סביב טיפול בחולה.

But you know, many adults

אבל אתם יודעים שמבוגרים רבים

are pretty reluctant to engage with role-play.

מסתייגים למדי ממשחקי תפקידים.

Some of it’s embarrassment and some of it is because

חלק מזה נובע ממבוכה וחלק נובע

they just don’t believe that what emerges is necessarily valid.

מחוסר אמונה שמה שהמשחק יוליד יהיה בהכרח בר תוקף.

They dismiss an interesting interaction by saying,

הם מבטלים משחק תפקידים באומרם,

you know, "That’s just happening because they’re acting it out."

אתם יודעים, שמה שמתרחש הוא בעצם תוצאה של המשחק.

Research into kids' behavior actually suggests

מחקר בנושא התנהגות ילדים מראה למעשה

that it’s worth taking role-playing seriously.

ששווה לקחת את משחק התפקידים ברצינות.

Because when children play a role,

משום שכאשר ילדים משחקים משחקי תפקידים

they actually follow social scripts quite closely

הם למעשה נוהגים לפי דפוסים חברתיים

that they’ve learnt from us as adults.

שהם למדו מאיתנו המבוגרים די בעקביות.

If one kid plays "store," and another one’s playing "house,"

אם אחד הילדים משחק בחנות, ואחר משחק בבית

then the whole kind of play falls down.

אז כל המשחק נהרס.

So they get used to quite quickly

אז הם די מהר מתרגלים

to understanding the rules for social interactions,

להבנה של חוקי אינטראקציה חברתית,

and are actually quite quick to point out when they’re broken.

ולמעשה הם די טובים בלציין מתי החוקים הללו מופרים.

So when, as adults, we role-play,

אז כאשר אנחנו, כמבוגרים, משחקים משחק תפקידים,

then we have a huge set of these scripts already internalized.

כבר יש לנו מערכת חוקים עצומה מופנמת.

We’ve gone through lots of experiences in life,

עברנו התנסויות רבות בחיינו.

and they provide a strong intuition

ההתנסויות הללו מספקות לנו אינטואציה חזקה

as to whether an interaction is going to work.

האם אינטראקציה מסוימת תעבוד או לא.

So we’re very good, when acting out a solution,

אז אנחנו טובים מאוד בלשחק פתרון,

at spotting whether something lacks authenticity.

וכן בלראות אם יש משהו שאיננו אותנטי.

So role-play is actually, I think,

משחק תפקידים, אני חושב,

quite valuable when it comes to thinking about experiences.

הוא בעל ערך רב כשחושבים על התנסויות.

Another way for us, as designers, to explore role-play

דרך נוספת עבורנו, המעצבים, לחוות משחק תפקידים

is to put ourselves through an experience which we’re designing for,

היא לשים את עצמנו במקום או בסביבה שעבורה אנו מעצבים

and project ourselves into an experience.

ועל ידי כך להכניס את עצמנו לחוויה.

So here are some designers who are trying to understand

כאן יש לנו כמה מעצבים שמנסים להבין

what it might feel like to sleep in a

איך תהיה ההרגשה לישון

confined space on an airplane.

באזור תחום וצר במטוס.

And so they grabbed some very simple materials, you can see,

הם משתמשים בחומרים מאוד פשוטים, כפי שאתם רואים.

and did this role-play, this kind of very crude role-play,

והם שיחקו במן משחק תפקידים, משחק תפקידים מאוד גס,

just to get a sense of what it would be like for passengers

על מנת לקבל את התחושה שתהיה לנוסעים

if they were stuck in quite small places on airplanes.

אשר יהיו תקועים בחלל די קטן בתוך מטוס.

This is one of our designers, Kristian Simsarian,

זהו אחד המעצבים שלנו, קריסטיאן סימסריאן,

and he’s putting himself through the experience of being an ER patient.

והוא מעביר את עצמו את החוויה שחווה חולה בחדר מיון.

Now, this is a real hospital, in a real emergency room.

זהו בית חולים אמיתי, וחדר מיון אמיתי.

One of the reasons he chose to take

אחת הסיבות שהוא בחר לקחת

this rather large video camera with him was

את מצלמת הוידאו היחסית גדולה הזאת היא

because he didn’t want the doctors and nurses thinking

שהוא לא רצה שהרופאים והאחיות יחשבו

he was actually sick, and sticking something into him

שהוא חולה אמיתי, ויתנו לו טיפול

that he was going to regret later.

שהוא יתחרט עליו מאחור יותר.

So anyhow, he went there with his video camera,

בכל מקרה, הוא הלך לשם עם מצלמת הוידאו שלו,

and it’s kind of interesting to see what he brought back.

ומעניין לראות את מה שהוא הביא איתו משם.

Because when we looked at the video when he got back,

כי כשהסתכלנו בוידאו שהוא הביא איתו,

we saw 20 minutes of this.

ראינו 20 דקות של זה.

(Laughter)

[ צחוק בקהל ]

And also, the amazing thing about this video --

ומה שעוד מעניין בוידאו הזה הוא

as soon as you see it you immediately

שברגע שאתה רואה אותו, זה מיד גורם לך

project yourself into that experience.

לחוש את החוויה הזאת.

And you know what it feels like: all of that uncertainty

וגם לחוש את כל החוסר וודאות הזה

while you’re left out in the hallway

כאשר אתה נותר לבד במסדרון

while the docs are dealing with some more urgent case

בזמן שהרופאים מטפלים במקרים יותר דחופים

in one of the emergency rooms, wondering what the heck’s going on.

באחד מהחדרים האחרים, ואתה תוהה מה קורה מסביב.

And so this notion of using role-play --

אז התחושה הזאת שנוצרת באמצעות משחק תפקידים,

or in this case, living through the experience

או ליתר דיוק במקרה הזה באמצעות לחוות את החוויה

as a way of creating empathy --

כדרך ליצירת הזדהות,

particularly when you use video, is really powerful.

במיוחד בשימוש בוידאו, היא מאוד חזקה.

Or another one of our designers, Altay Sendil:

או אחד המעצבים האחרים שלנו, אולטאי סנדל,

he’s here having his chest waxed, not because he’s very vain,

שעושה כאן שעווה בחזה, לא משום שהוא מאוד גאוותן,

although actually he is -- no, I’m kidding --

למרות שהוא בעצם כן. לא, סתם בצחוק.

but in order to empathize with the pain that chronic care patients

אלא משום שהוא רוצה להזדהות עם הכאב של חולים כרוניים

go through when they’re having dressings removed.

בעת הסרת תחבושות.

And so sometimes these analogous experiences,

כך שלפעמים ניסויים אנלוגיים כאלה,

analogous role-play, can also be quite valuable.

מאין משחק תפקידים מתוך אנלוגיה, יכול להיות בעל ערך רב.

So when a kid dresses up as a firefighter, you know,

כשילד מתחפש לכבאי,

he’s beginning to try on that identity.

הוא מנסה ללבוש את הזהות הזו.

He wants to know what it feels like to be a firefighter.

הוא מעוניין לראות איך זה מרגיש להיות כבאי.

We’re doing the same thing as designers.

אנו כמעצבים, עושים אותו דבר.

We’re trying on these experiences.

אנחנו מנסים לחוות את החוויות.

And so the idea of role-play is both as an empathy tool,

כך שהרעיון של משחק תפקידים משמש אותנו גם ככלי אמפתי,

as well as a tool for prototyping experiences.

וגם ככלי ליצירת אבי טיפוס.

And you know, we kind of admire people who do this at IDEO anyway.

באידאואנחנו די מעריצים אנשים שעושים זאת.

Not just because they lead to insights about the experience,

לא רק משום שהם מובילים לתובנות על החוויה,

but also because of their willingness to explore

אלא גם בגלל הנכונות שלהם לחקור

and their ability to unselfconsciously

והיכולת שלהם להתמסר בחוסר מודעות

surrender themselves to the experience.

לחוויה.

In short, we admire their willingness to play.

בקיצור, אנחנו מעריצים את הנכונות שלהם לשחק.

Playful exploration, playful building and role-play:

כלומר מחקר באמצעות משחק, בניה באמצעות משחק ומשחק תפקידים.

those are some of the ways that designers use play in their work.

אלו חלק מהדרכים בהם מעצבים משתמשים במשחק לצורך עבודתם.

And so far, I admit, this might feel

ועד כה, אני חייב להודות, זה מרגיש קצת כאילו

like it’s a message just to go out and play like a kid.

המסר הוא פשוט לצאת ולשחק כמו ילד.

And to certain extent it is, but I want to stress a couple of points.

ובמידה מסויימת זה אכן המסר, אבל ברצוני להדגיש שני דברים.

The first thing to remember is that play is not anarchy.

הדבר הראשון שצריך לזכור הוא שמשחק אינו הפקר.

Play has rules, especially when it’s group play.

למשחק יש כללים, במיוחד אם משחקים בקבוצה.

When kids play tea party, or they play cops and robbers,

כשילדים משחקים במסיבת תה, או בשוטרים וגנבים,

they’re following a script that they’ve agreed to.

הם פועלים על פי תסריט שעליו הם הסכימו.

And it’s this code negotiation that leads to productive play.

והמשא ומתן על עקרונות המשחק הוא זה שמוביל למשחק בעל תועלת.

So, remember the sketching task we did at the beginning?

אז אתם זוכרים את המשימה של הציור שעשינו בהתחלה?

The kind of little face, the portrait you did?

זה עם הדיוקן שציירתם?

Well, imagine if you did the same task with friends

דמיינו שהייתם עושים את אותה המשימה עם חברים

while you were drinking in a pub.

בזמן שאתם שותים בפאב.

But everybody agreed to play a game

אבל כולם מסכימים שהצייר הגרוע מכולם

where the worst sketch artist bought the next round of drinks.

קונה לכולם את סיבוב המשקאות הבא.

That framework of rules would have turned an embarrassing,

הגדרה כזו של כללים הייתה הופכת מצב מביך,

difficult situation into a fun game.

ומעט מורכב, למעין משחק משעשע.

As a result, we’d all feel perfectly secure and have a good time --

וכתוצאה מכך, אתם יודעים, כולנו נרגיש מאוד בטוחים ונהנה מאוד -

but because we all understood the rules and we agreed on them together.

אבל כל זאת משום שהבנו את הכללים והסכמנו עליהם יחדיו.

But there aren’t just rules about how to play;

אבל הכללים הם לא עוסקים רק באיך לשחק,

there are rules about when to play.

ישנם גם כללים העוסקים במתי לשחק.

Kids don’t play all the time, obviously.

ילדים לא משחקים כל הזמן, כמובן.

They transition in and out of it,

הם יוצאים ונכנסים לזה.

and good teachers spend a lot of time

ומורים, מורים טובים מקדישים זמן רב

thinking about how to move kids through these experiences.

במחשבה על איך להוביל ילדים בין החוויות האלה.

As designers, we need to be able to transition in and out of play also.

וכמעצבים, אנו נדרשים להכנס ולצאת ממצב של משחק.

And if we’re running design studios

ואם אנחנו מנהלים סטודיו לעיצוב

we need to be able to figure out, how can we transition

אנו צריכים להבין איך להעביר מעצבים

designers through these different experiences?

בין המצבים השונים הללו.

I think this is particularly true if we think about the sort of --

אני חושב שזה נכון במיוחד עבור...

I think what’s very different about design

אני חושב שמה ששונה מאוד בעיצוב

is that we go through these two very distinctive modes of operation.

הוא שאנו עוברים בין שני מצבי פעולה מאוד ברורים.

We go through a sort of generative mode,

אנו נמצאים במן סוג של מצב יצירה,

where we’re exploring many ideas;

כשאנחנו חושבים על מגוון רעיונות.

and then we come back together again,

ואז אנחנו חוזרים, במידה מסוימת,

and come back looking for that solution,

אנחנו חוזרים אל סוג מסוים של פתרון

and developing that solution.

ומפתחים את אותו פתרון.

I think they’re two quite different modes:

אני חושב שאלו הם שני מצבים די שונים.

divergence and convergence.

התבדרות והתכנסות.

And I think it’s probably in the divergent mode

ואני חושב שבזמן ההתבדרות

that we most need playfulness.

אנו הכי נזקקים למשחק.

Perhaps in convergent mode we need to be more serious.

יתכן ובמצב ההתכנסות אנו נדרשים ליותר רצינות.

And so being able to move between those modes

כך שהיכולת לעבור בין שני המצבים האלה

is really quite important. So, it’s where there’s a

היא חשובה.

more nuanced version view of play, I think, is required.

גישה יותר מדויקת למשחק נדרשת, לדעתי.

Because it’s very easy to fall into the trap that these states are absolute.

מכיוון שזה מאוד קל ליפול למלכודת שאומרת ששני המצבים מוחלטים.

You’re either playful or you’re serious, and you can’t be both.

או שאתה משחק, או שאתה רציני, אתה לא יכול להיות שניהם ביחד.

But that’s not really true: you can be a serious professional adult

אבל זה לא לגמרי נכון. אתה יכול להיות מקצוען רציני ובוגר,

and, at times, be playful.

וכן, לעיתים, לשחק.

It’s not an either/or; it’s an "and."

זה לא מצב של או זה או זה, זה מצב של גם.

You can be serious and play.

אתה יכול להיות רציני ולשחק.

So to sum it up, we need trust to play,

אז לסיכומו של עניין, אנו זקוקים לאמון כדי לשחק,

and we need trust to be creative. So, there’s a connection.

ואנו זקוקים לאמון על מנת להיות יצירתיים, אז הנה לכם הקשר.

And there are a series of behaviors that we’ve learnt as kids,

וישנה סדרה של התנהגויות שלמדנו כילדים,

and that turn out to be quite useful to us as designers.

ומתברר שהן יכולות לבוא לנו לעזר כמעצבים.

They include exploration, which is about going for quantity;

היא כוללת מחקר, שהולכת לכיוון של כמות.

building, and thinking with your hands;

בניה וחשיבה באמצעות הידיים.

and role-play, where acting it out helps us both

ומשחק תפקידים, אשר עוזר לנו גם

to have more empathy for the situations in which we’re designing,

ליצור אמפטיה גדולה יותר עם המצבים השונים עבורם אנו מעצבים,

and to create services and experiences

וגם על מנת ליצור שירותים וחוויות

that are seamless and authentic.

שעשויים מקשה אחת והם אותנטיים.

Thank you very much. (Applause)

תודה רבה לכם.