My identity is a superpower -- not an obstacle | America Ferrera | TED

תרגום: Yael Ring עריכה: Ido Dekkers

On the red tiles in my family's den

על האריחים האדומים בסלון המשפחתי שלי

I would dance and sing to the made-for-TV movie "Gypsy,"

הייתי רוקדת ושרה לשירי הסרט "ג'יפסי",

starring Bette Midler.

בכיכובה של בט מידלר.

(Singing) "I had a dream.

(שרה) "היה לי חלום.

A wonderful dream, papa."

חלום נפלא, אבא".

I would sing it with the urgency and the burning desire of a nine-year-old

הייתי שרה את זה בדחיפות ובלהט הבוער של גיל 9

who did, in fact, have a dream.

שהיה לה, למעשה, חלום.

My dream was to be an actress.

החלום שלי היה להיות שחקנית.

And it's true that I never saw anyone who looked like me

וזה נכון שמעולם לא ראיתי מישהו שנראה כמוני

in television or in films,

בטלויזיה או בסרטים,

and sure, my family and friends and teachers all constantly warned me

ונכון, המשפחה והחברים והמורים שלי כולם כל הזמן הזהירו אותי

that people like me didn't make it in Hollywood.

שאנשים כמוני לא מצליחים בהוליווד.

But I was an American.

אבל אני הייתי אמריקאית.

I had been taught to believe that anyone could achieve anything,

ולימדו אותי להאמין שכל אחד יכול להשיג כל דבר,

regardless of the color of their skin,

בלי קשר לצבע עורו,

the fact that my parents immigrated from Honduras,

לעובדה שההורים שלי היגרו מהונדורס,

the fact that I had no money.

לעובדה שלא היה לי כסף,

I didn't need my dream to be easy,

לא הייתי צריכה שהחלום שלי יהיה קל,

I just needed it to be possible.

רק הייתי צריכה שהוא יהיה אפשרי.

And when I was 15,

וכשהייתי בת 15,

I got my first professional audition.

השגתי את האודישן המקצועי הראשון שלי.

It was a commercial for cable subscriptions

זה היה פרסומת למנויי כבלים

or bail bonds, I don't really remember.

או לערבות, אני לא ממש זוכרת.

(Laughter)

(צחוק)

What I do remember is that the casting director asked me,

מה שאני כן זוכרת הוא שהמלהקת שאלה אותי,

"Could you do that again, but just this time, sound more Latina."

"תוכלי לעשות זאת שוב, אבל הפעם תני לזה גוון יותר לטיני".

"Um, OK.

"אמממ, אוקיי.

So you want me to do it in Spanish?" I asked.

אז את רוצה שאני אעשה את זה בספרדית?" שאלתי.

"No, no, do it in English, just sound Latina."

"לא, לא, תעשי את זה באנגלית, פשוט שישמע לטיני".

"Well, I am a Latina, so isn't this what a Latina sounds like?"

"ובכן, אני ממוצא לטיני, אז זה איך שגוון לטיני נשמע, לא?"

There was a long and awkward silence,

היתה שתיקה ארוכה ומעיקה,

and then finally,

ואז לבסוף,

"OK, sweetie, never mind, thank you for coming in, bye!"

"אוקיי, חמודה, לא משנה, תודה רבה שבאת, ביי!"

It took me most of the car ride home to realize that by "sound more Latina"

לקח לי כמעט רוב הנסיעה הביתה להבין שבבקשה שזה "ישמע יותר לטיני"

she was asking me to speak in broken English.

היא ביקשה ממני לדבר באנגלית שבורה.

And I couldn't figure out why the fact

ולא יכולתי להבין למה העובדה

that I was an actual, real-life, authentic Latina

שאני בחורה לטינית אמיתית

didn't really seem to matter.

לא ממש הזיזה לה.

Anyway, I didn't get the job.

בכל מקרה, לא קיבלתי את התפקיד.

I didn't get a lot of the jobs people were willing to see me for:

לא קיבלתי הרבה תפקידים שאנשים חשבו שאתאים להם:

the gang-banger's girlfriend,

החברה של חבר הכנופיה,

the sassy shoplifter,

הגנבת החוצפנית,

pregnant chola number two.

מקסיקנית מס' 2 בהריון.

(Laughter)

(צחוק)

These were the kinds of roles that existed for someone like me.

אלה היו סוגי התפקידים שהיו בנמצא עבור מישהי כמוני.

Someone they looked at and saw as too brown, too fat,

מישהי שהם ראו כחומה מדי, שמנה מדי,

too poor, too unsophisticated.

ענייה מדי, לא מתוחכמת מספיק.

These roles were stereotypes

התפקידים האלה היו סטריאוטיפים

and couldn't have been further from my own reality

ולא יכלו להיות רחוקים יותר מהמציאות האישית שלי

or from the roles I dreamt of playing.

או מהתפקידים שחלמתי לגלם.

I wanted to play people who were complex and multidimensional,

רציתי לגלם אנשים שהיו מורכבים ורב-מימדים,

people who existed in the center of their own lives.

אנשים שהתקיימו בלב חייהם שלהם.

Not cardboard cutouts that stood in the background of someone else's.

לא העתקי קרטון שעמדו ברקע של החיים של מישהו אחר.

But when I dared to say that to my manager --

אבל כשהעזתי לומר את זה למנהל שלי --

that's the person I pay to help me find opportunity --

זה האדם שאני משלמת לו לעזור לי למצוא הזדמנויות --

his response was,

התגובה שלו היתה

"Someone has to tell that girl she has unrealistic expectations."

"מישהו צריך לספר לבחורה הזאת שיש לה ציפיות לא מציאותיות".

And he wasn't wrong.

והוא לא טעה.

I mean, I fired him, but he wasn't wrong.

אני מתכוונת, פיטרתי אותו, אבל הוא לא טעה.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Because whenever I did try to get a role that wasn't a poorly written stereotype,

כי כל פעם שניסיתי להשיג תפקיד שלא היה סטריאוטיפ כתוב באופן גרוע,

I would hear,

הייתי שומעת,

"We're not looking to cast this role diversely."

"אנחנו לא מחפשים ללהק את התפקיד הזה באופן מגוון".

Or, "We love her, but she's too specifically ethnic."

או, "אנחנו מתים עליה, אבל היא יותר מדי אתנית".

Or, "Unfortunately, we already have one Latino in this movie."

או, "לצערנו, כבר יש לנו לטינה אחת בסרט הזה".

I kept receiving the same message again and again and again.

המשכתי לקבל את אותו המסר שוב ושוב ושוב.

That my identity was an obstacle I had to overcome.

שהזהות שלי היוותה מכשול עליו היה עלי להתגבר.

And so I thought,

אז חשבתי לעצמי,

"Come at me, obstacle.

"בא נראה אותך, מכשול.

I'm an American. My name is America.

אני אמריקאית. קוראים לי אמריקה.

I trained my whole life for this, I'll just follow the playbook,

התאמנתי כל חיי לזה, אני פשוט אפעל לפי החוקים,

I'll work harder."

אני אעבוד קשה יותר".

And so I did, I worked my hardest

וככה עשיתי, עבדתי הכי קשה שאפשר

to overcome all the things that people said were wrong with me.

להתגבר על כל הדברים שאנשים אמרו שהם לרעתי

I stayed out of the sun so that my skin wouldn't get too brown,

נשארתי בצל כדי שהעור שלי לא יהיה חום מדי,

I straightened my curls into submission.

הכנעתי ויישרתי את התלתלים שלי.

I constantly tried to lose weight,

ניסיתי שוב ושוב לרדת במשקל,

I bought fancier and more expensive clothes.

קניתי בגדים מפוארים יותר ויותר יקרים.

All so that when people looked at me,

כל זה כדי שכשאנשים יסתכלו עלי,

they wouldn't see a too fat, too brown, too poor Latina.

הם לא יראו לטינה שמנה מדי, חומה מדי, ענייה מדי.

They would see what I was capable of.

הם יראו למה אני מסוגלת.

And maybe they would give me a chance.

ואולי הם יתנו לי צ'אנס.

And in an ironic twist of fate,

ובהיפוך גורל אירוני,

when I finally did get a role that would make all my dreams come true,

כשסוף סוף השגתי תפקיד שיגשים את כל חלומותי,

it was a role that required me to be exactly who I was.

היה זה תפקיד שדרש ממני להיות בדיוק מי שהייתי.

Ana in "Real Women Have Curves"

אנה ב"נשים אמיתיות"

was a brown, poor, fat Latina.

היתה לטינה חומה, ענייה ושמנה.

I had never seen anyone like her, anyone like me,

אף פעם לא ראיתי מישהו כמוה, מישהי כמוני,

existing in the center of her own life story.

שהתקיימה במרכז סיפור החיים שלה.

I traveled throughout the US

טיילתי ברחבי ארה"ב

and to multiple countries with this film

ולמספר רב של מדינות עם הסרט הזה

where people, regardless of their age, ethnicity, body type,

שם אנשים, בלי קשר לגיל, למוצא או לסוג הגוף שלהם,

saw themselves in Ana.

מצאו את עצמם באנה.

A 17-year-old chubby Mexican American girl

נערה מקסיקנית-אמריקאית שמנמנה בת 17

struggling against cultural norms to fulfill her unlikely dream.

המתמודדת עם נורמות תרבותיות כדי להגשים את חלומה הלא-סביר.

In spite of what I had been told my whole life,

למרות מה שאמרו לי כל חיי,

I saw firsthand that people actually did want to see stories about people like me.

ראיתי מעדות ראשונה שאנשים אכן רצו לראות סיפורים על אנשים כמוני.

And that my unrealistic expectations

ושהציפיות הלא מציאותיות שלי

to see myself authentically represented in the culture

לראות את עצמי מיוצגת באופן אותנטי בתרבות

were other people’s expectations, too.

היו גם הציפיות של אחרים.

"Real Women Have Curves"

"נשים אמיתיות"

was a critical, cultural and financial success.

היה סיפור הצלחה ביקורתי, תרבותית וכלכלי.

"Great," I thought, "We did it!

"מצויין", חשבתי, "עשינו את זה!"

We proved our stories have value.

הוכחנו שלסיפורים שלנו יש ערך.

Things are going to change now."

הדברים הולכים להשתנות מעכשיו".

But I watched as very little happened.

אבל ראיתי איך מעט מאוד התרחש.

There was no watershed.

לא היה מפל.

No one in the industry was rushing to tell more stories

אף אחד בתעשייה לא רץ לספר עוד סיפורים

about the audience that was hungry and willing to pay to see them.

על קהל היעד שהיה רעב ומוכן לשלם לראות אותם.

Four years later, when I got to play Ugly Betty,

ארבע שנים לאחר מכן, כשזכיתי לגלם את בטי המכוערת,

I saw the same phenomenon play out.

ראיתי את אותה התופעה מתרחשת.

"Ugly Betty" premiered in the US to 16 million viewers

"בטי המכוערת" עלתה לשידור בארה"ב עם 16 מיליון צופים

and was nominated for 11 Emmys in its first year.

והיתה מועמדת ל11 פרסי אמי בשנתה הראשונה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

But in spite of "Ugly Betty's" success,

אבל למרות הצלחתה של "בטי המכוערת",

there would not be another television show

לא תשודר עוד תכנית טלויזיה

led by a Latina actress

שכיכבה בה שחקנית לטינית

on American television for eight years.

בטלויזיה האמריקאית לעוד שמונה שנים.

It's been 12 years

עברו מאז 12 שנים

since I became the first and only Latina

מאז שהפכתי ללטינה הראשונה והיחידה

to ever win an Emmy in a lead category.

שאי פעם זכתה בפרס אמי על תפקיד ראשי.

That is not a point of pride.

זה אינו מקור לגאווה.

That is a point of deep frustration.

זה עניין של תסכול עמוק.

Not because awards prove our worth,

לא בגלל שהפרסים מוכיחים את ערכנו,

but because who we see thriving in the world

אלא בגלל שהאנשים אותם אנחנו רואים מצליחים בעולם

teaches us how to see ourselves,

מלמדים אותנו איך לראות את עצמנו,

how to think about our own value,

איך לחשוב על הערך העצמי שלנו,

how to dream about our futures.

איך לחלום את העתיד שלנו.

And anytime I begin to doubt that,

ובכל פעם שאני מתחילה לפקפק בכך,

I remember that there was a little girl, living in the Swat Valley of Pakistan.

אני נזכרת שהיתה אותה ילדה קטנה, שחיה בעמק הסוואט בפקיסטן.

And somehow, she got her hands on some DVDs

ואישהו, היא השיגה כמה דיסקים

of an American television show

של סדרת טלויזיה אמריקאית

in which she saw her own dream of becoming a writer reflected.

בה היא ראתה את השיקוף של החלום שלה להיות סופרת.

In her autobiography, Malala wrote,

באוטוביוגרפיה שלה, מלאלה כתבה,

"I had become interested in journalism

"התחלתי להתעניין בעיתונאות

after seeing how my own words could make a difference

אחרי שראיתי איך המילים שלי יצרו הבדל

and also from watching the "Ugly Betty" DVDs

וגם מצפיה בדיסקים של "בטי המכוערת"

about life at an American magazine."

על החיים במגזין אמריקאי".

(Applause)

(מחיאות כפיים)

For 17 years of my career,

במשך 17 שנים בקריירה שלי

I have witnessed the power our voices have

הייתי עדה לכוח שיש לקולות שלנו

when they can access presence in the culture.

כשהם יכולים להשיג נוכחות בתרבות.

I've seen it.

ראיתי את זה.

I've lived it, we've all seen it.

חייתי את זה, כולנו ראינו את זה.

In entertainment, in politics,

בבידור, בפוליטיקה,

in business, in social change.

בעסקים, בשינוי חברתי.

We cannot deny it -- presence creates possibility.

אי אפשר להתעלם מזה -- נוכחות יוצרת אפשרות.

But for the last 17 years,

אבל במשך 17 השנים האחרונות,

I've also heard the same excuses

שמעתי גם את אותם התירוצים

for why some of us can access presence in the culture

למה חלק מאתנו יכולים להשיג נוכחות בתרבות

and some of us can't.

וחלק מאתנו לא יכולים.

Our stories don't have an audience,

לסיפורים שלנו אין קהל יעד,

our experiences won't resonate in the mainstream,

החוויות שלנו לא מהדהדות במיינסטרים,

our voices are too big a financial risk.

הקולות שלנו מהווים סיכון כלכלי גדול מדי.

Just a few years ago, my agent called

רק לפני כמה שנים, הסוכן שלי התקשר

to explain to me why I wasn't getting a role in a movie.

כדי להסביר לי למה לא קיבלתי תפקיד בסרט.

He said, "They loved you

הוא אמר, "הם אהבו אותך

and they really, really do want to cast diversely,

והם ממש ממש רוצים ללהק באופן מגוון,

but the movie isn't financeable until they cast the white role first."

אבל הסרט בלתי ניתן למימון עד שלא ילהקו את התפקיד הלבן קודם".

He delivered the message with a broken heart

הוא העביר לי את המסר בלב שבור

and with a tone that communicated, "I understand how messed up this is."

ובטון ששידר "אני יודע עד כמה זה הזוי".

But nonetheless, just like hundreds of times before,

אבל בכל זאת, בדיוק כמו מאות הפעמים שלפני כן,

I felt the tears roll down my face.

הרגשתי את הדמעות זולגות במורד פני.

And the pang of rejection rise up in me

והדקירה של הדחיה עלתה בתוכי

and then the voice of shame scolding me,

ואז הקול של הבושה גער בי,

"You are a grown woman, stop crying over a job."

"את אישה בוגרת, תפסיקי לבכות על התפקיד".

I went through this process for years of accepting the failure as my own

במשך שנים עברתי את התהליך הזה של קבלת הכישלון כשלי

and then feeling deep shame that I couldn't overcome the obstacles.

ואז תחושת הבושה העמוקה שלא יכולתי להתגבר על המכשולים.

But this time, I heard a new voice.

אבל הפעם, שמעתי קול חדש.

A voice that said, "I'm tired.

קול שאמר, "אני עייפה.

I've had enough."

הספיק לי".

A voice that understood

קול שהבין

my tears and my pain were not about losing a job.

שהדמעות והכאב שלי לא היו על אובדן התפקיד.

They were about what was actually being said about me.

הם היו על מה שבאמת נאמר עלי.

What had been said about me my whole life

מה שנאמר עלי כל חיי

by executives and producers

על ידי מנכ"לים ומפיקים

and directors and writers and agents and managers

במאים וכותבים וסוכנים ומנהלים

and teachers and friends and family.

ומורים וחברים ומשפחה.

That I was a person of less value.

על שאני אדם בעל ערך פחות.

I thought sunscreen and straightening irons

חשבתי שקרם הגנה ומחליקי שיער

would bring about change in this deeply entrenched value system.

יביאו את השינוי במערכת הערכים המתחפרת הזו.

But what I realized in that moment

אבל מה שהבנתי באותו הרגע

was that I was never actually asking the system to change.

היה שאני מעולם לא ביקשתי מהמערכת להשתנות בעצם.

I was asking it to let me in, and those aren't the same thing.

אני ביקשתי ממנה לתת לי להיכנס, וזה לא אותו הדבר.

I couldn't change what a system believed about me,

לא יכולתי לשנות את מה שהמערכת חשבה עלי,

while I believed what the system believed about me.

בזמן שאני האמנתי למה שהמערכת חשבה עלי.

And I did.

ואני באמת האמנתי בזה.

I, like everyone around me,

אני, כמו כל מי שסביבי,

believed that it wasn't possible for me to exist in my dream as I was.

האמנתי שזה בלתי אפשרי עבורי להתקיים בחלום שלי כמו שאני.

And I went about trying to make myself invisible.

והמשכתי לנסות להפוך לבלתי נראית.

What this revealed to me was that it is possible

מה שזה חשף לי זה שזה אפשרי

to be the person who genuinely wants to see change

להיות האדם שבאמת רוצה לראות בשינוי

while also being the person whose actions keep things the way they are.

ובמקביל להיות האדם שהמעשים שלו שומרים על המציאות כמות שהיא.

And what it's led me to believe is that change isn't going to come

וזה הוביל אותי להאמין שהשינוי לא הולך לקרות

by identifying the good guys and the bad guys.

באמצעות האבחנה בין טובים לרעים.

That conversation lets us all off the hook.

השיחה הזאת מוותרת לכולנו.

Because most of us are neither one of those.

כי רובנו לא טובים ולא רעים.

Change will come

השינוי יתרחש

when each of us has the courage

כלשכל אחד מאתנו יהיה את האומץ

to question our own fundamental values and beliefs.

לערער על הערכים והאמונות הבסיסיים שלנו.

And then see to it that our actions lead to our best intentions.

ואז לוודא שהפעולות שלנו מגשימות את הכוונות הכי טובות שלנו.

I am just one of millions of people

אני רק אחת מתוך מיליוני אנשים

who have been told that in order to fulfill my dreams,

שאמרו לה שכדי להגשים את החלומות שלה,

in order to contribute my talents to the world

כדי לתרום את הכישרונות שלי לעולם

I have to resist the truth of who I am.

עלי להתכחש לאמת של מי שאני.

I for one, am ready to stop resisting

אני, לפחות, מוכנה להפסיק להתכחש

and to start existing as my full and authentic self.

ולהתחיל להתקיים כאני המלא והאותנטי.

If I could go back and say anything

אם יכולתי לחזור ולומר משהו

to that nine-year-old, dancing in the den, dreaming her dreams,

לאותה בת 9 שרקדה בסלון, וחלמה את חלומותיה,

I would say,

הייתי אומרת,

my identity is not my obstacle.

הזהות שלי היא לא המכשול שלי.

My identity is my superpower.

הזהות שלי היא כוח העל שלי.

Because the truth is,

כי האמת היא,

I am what the world looks like.

אני השתקפות של העולם.

You are what the world looks like.

אתם ההשתקפות של העולם.

Collectively, we are what the world actually looks like.

ביחד, אנחנו ההשתקפות של העולם.

And in order for our systems to reflect that,

וכדי שהמערכות שלנו ישקפו את זה,

they don't have to create a new reality.

הן לא צריכות ליצור מציאות חדשה.

They just have to stop resisting the one we already live in.

הן רק צריכות להפסיק להתנגד לזו שאנחנו כבר חיים בה.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)