Jonathan Zittrain: The Web as random acts of kindness

מתרגם: Gad Amit מבקר: Shaike Katz

My name is Jonathan Zittrain,

שמי ג'ונתן זיתראין,

and in my recent work I've been a bit of a pessimist.

ובעבודתי הנוכחית הייתי פסימיסט.

So I thought this morning I would try to be the optimist,

אז חשבתי לעצמי, הבוקר אנסה להיות האופטימיסט,

and give reason to hope

ולתת הסבר לתקווה

for the future of the Internet

לעתיד האינטרנט

by drawing upon its present.

באמצעות תיאור המצב העכשווי.

Now, it may seem like there is less hope today than there was before.

ובכן, אולי נדמה שיש פחות תקווה היום מאשר היה בעבר.

People are less kind. There is less trust around.

אנשים פחות נחמדים. יש תחושה של פחות אמון.

I don't know. As a simple example,

אני לא יודע. כדוגמה פשוטה,

we could run a test here.

נוכל לעשות ניסוי כאן.

How many people have ever hitchhiked?

כמה אנשים נסעו פעם בטרמפים?

I know. How many people have hitchhiked

אני יודע. כמה אנשים נסעו בטרמפים

within the past 10 years?

ב 10 השנים האחרונות?

Right. So what has changed?

נכון, אז מה השתנה?

It's not better public transportation.

זה לא שיש תחבורה ציבורית יותר טובה.

So that's one reason to think that we might be

אז זו סיבה אחת לחשוב שאולי

declensionists, going in the wrong direction.

נתמעטו הדורות, אנו הולכים בדרך הלא נכונה.

But I want to give you three examples

אבל אני רוצה לתת לכם שלוש דוגמאות

to try to say that the trend line

כדי לנסות ולומר שהנטייה

is in fact in the other direction,

היא בעצם לכיוון השני

and it's the Internet helping it along.

והאינטרנט הוא זה שמסייע לכך.

So example number one: the Internet itself.

אז דוגמה מספר אחת: האינטרנט עצמו.

These are three of the founders of the Internet.

אלו הם שלושה ממייסדי האינטרנט.

They were actually high school classmates together

הם בעצם היו באותה כיתה בתיכון

at the same high school in suburban Los Angles in the 1960s.

באותו תיכון בפרברים של לוס אנגלס בשנות ה60.

You might have had a French club or a Debate club.

אולי היה לכם מועדון צרפתית או מועדון לדיון.

They had a "Let's build a global network" club,

להם היה "בואו נבנה מועדון רשת גלובאלית".

and it worked out very well.

וזה עבד ממש טוב.

They are pictured here for their 25th anniversary

הם מצולמים כאן ביום השנה ה 25 שלהם

Newsweek retrospective on the Internet.

ב"התבוננות מחודשת על האינטרנט" של מגזין ניוזוויק

And as you can tell,

וכפי שאתם יכולים לראות.

they are basically goof balls.

הם בעצם חנונים.

They had one great limitation

היתה להם מגבלה אחת גדולה

and one great freedom

וחירות אחת גדולה

as they tried to conceive of a global network.

בניסיון ליצור רשת תקשורת גלובאלית.

The limitation was that they didn't have any money.

המגבלה היתה שלא היה להם כסף כלל.

No particular amount of capital to invest,

שום סכום כלשהו להשקעה,

of the sort that for a physical network

מהסוג שנדרש עבור רשת פיזית

you might need for trucks and people

שדורשת משאיות ואנשים

and a hub to move packages around overnight.

ומרכז הפצה להעברת חבילות עד הבוקר.

They had none of that.

לא היה להם דבר מהדברים האלה.

But they had an amazing freedom,

אבל היתה להם חירות מדהימה,

which was they didn't have to make any money from it.

והיא שהם לא היו צריכים להרוויח מזה כלום.

The Internet has no business plan, never did.

לאינטרנט אין תוכנית עסקית; מעולם לא היתה.

No CEO,

לא מנכ"ל,

no firm responsible, singly, for building it.

שום אחריות של חברה בודדת לייצר את זה.

Instead, it's folks getting together

במקום זה, זו חבורה שנאספה יחד

to do something for fun,

כדי לעשות משהו כיפי,

rather than because they were told to,

ולא בגלל שאמרו להם לעשות כך,

or because they were expecting to make a mint off of it.

או בגלל שהם ציפו לעשות מזה רווח.

That ethos led to a network architecture,

העקרון הזה הוביל אותם לארכיטקטורת רשת,

a structure that was unlike

מבנה שלא דמה לשום דבר אחר.

other digital networks then or since.

רשתות דיגיטאליות אחרות אז או עד היום.

So unusual, in fact,

כל כך שונה, בעצם,

that it was said that it's not clear the Internet could work.

שאמרו שלא ברור אם האינטרנט מסוגל לעבוד.

As late as 1992, IBM was known to say

אפילו ב 1992, IBM היתה ידועה באימרה

you couldn't possibly build a corporate network

ש"אין דרך אפשרית לבנות רשת ארגונית

using Internet Protocol.

בשימוש בפרוטוקול האינטרנט".

And even some Internet engineers today say

ואפילו כיום אומרים מספר מהנדסי אינטרנט

the whole thing is a pilot project and the jury is still out.

שכל הנושא הוא פרויקט ניסיוני שבו המושבעים עדין מתלבטים.

(Laughter)

(צחוק)

That's why the mascot of Internet engineering,

זו הסיבה שהקמע של הנדסת אינטרנט,

if it had one, is said to be the bumblebee.

אם יש אחד כזה, הוא הדבורה.

Because the fur-to-wingspan ratio of the bumblebee

בגלל שהיחס פרווה-מוטת כנף של הדבורה

is far too large for it to be able to fly.

הוא גדול בהרבה מכדי לאפשר לה לעוף

And yet, mysteriously, somehow the bee flies.

ועם זאת, באופן מיסתורי, איכשהו הדבורה עפה.

I'm pleased to say that, thanks to massive government funding,

אני שמח לומר, שתודות לתמיכה הפיננסית המסיבית של הממשל,

about three years ago we finally figured out

בערך לפני 3 שנים סוף סוף הבנו

how bees fly.

איך דבורים עפות.

(Laughter)

(צחוק)

It's very complicated, but it turns out they

זה מאוד מסובך, אבל מתברר שהן

flap their wings very quickly.

מניעות את כנפיהן מהר מאוד.

(Laughter)

(צחוק)

So what is this bizarre architecture configuration

אז מהי הקונפיגורציה המוזרה של הארכיטקטורה

that makes the network sing and be so unusual?

שגורמת לרשת לשיר ולהיות כל כך יוצאת דופן?

Well, to move data around

טוב, להעביר מידע סביב

from one place to another -- again, it's not like a package courier.

ממקום למקום -- שוב, זה לא כמו שירות שליחויות

It's more like a mosh pit.

זה יותר כמו mosh pit (ריקוד אגרסיבי בהופעות).

(Laughter)

(צחוק)

Imagine, you being part of a network

דמיינו שאתם מהווים חלק מרשת

where, you're maybe at a sporting event,

שקיימת, אולי אתם באירוע ספורט.

and you're sitting in rows like this,

ואתם יושבים בשורות כמו אלו,

and somebody asks for a beer,

ומישהו מבקש בירה,

and it gets handed at the aisle.

וזה מגיע מהמעבר.

And your neighborly duty

והאחריות שלך כשכן

is to pass the beer along,

זה להעביר את הבירה הלאה,

at risk to your own trousers,

תוך סיכון המכנסיים שלך,

to get it to the destination.

כדי שתגיע ליעד.

No one pays you to do this.

אף אחד לא משלם לך לעשות זאת.

It's just part of your neighborly duty.

זה רק חלק מאחריות השכן שלך.

And, in a way, that's exactly how packets move around the Internet,

ובדרך כלשהי, בדיוק כך מועבר מידע באינטרנט.

sometimes in as many as 25 or 30 hops,

לפעמים אפילו ב 25 או 30 דילוגים

with the intervening entities

כולל הגופים שבתווך

that are passing the data around

שמעבירים את המידע סביב

having no particular contractual or legal obligation

בלי חוזה או מחוייבות חוקית

to the original sender

לשולח המקורי,

or to the receiver.

או למקבל.

Now, of course, in a mosh pit it's hard to specify a destination.

כעת, כמובן, ב mosh pit קשה לקבוע יעד.

You need a lot of trust,

צריך הרבה אמון,

but it's not like, "I'm trying to get to Pensacola, please."

אבל זה לא כמו, "אני מבקש להגיע לפנסקולה (בפלורידה) בבקשה".

So the Internet needs addressing and directions.

אז האינטרנט צריך כתובות והוראות.

It turns out there is no one overall map of the Internet.

מתברר שאין מפה כוללת אחת של האינטרנט.

Instead, again, it is as if we are all sitting together in a theater,

במקום זה, שוב, זה כאילו כולנו יושבים יחד בתיאטרון,

but we can only see amidst the fog

אבל אנחנו יכולים רק לראות בין הערפל

the people immediately around us.

את האנשים שממש לידנו.

So what do we do to figure out who is where?

אז מה אנו עושים כדי להבין מי נמצא איפה?

We turn to the person on the right,

אנו פונים לאדם מימיננו

and we tell that person what we see on our left,

ואנו אומרים לו מה אנו רואים בצד שמאל.

and vice versa.

וההיפך.

And they can lather, rinse, repeat. And before you know it,

ואז הם יכולים לחזור על זה. ומהר מאד,

you have a general sense of where everything is.

אנו מבינים באופן כללי איפה כל דבר נמצא.

This is how Internet addressing and routing actually work.

כך בעצם עובדים הניתוב והכתובות באינטרנט.

This is a system that relies on kindness and trust,

זו מערכת שמתבססת על אמון ונדיבות,

which also makes it very delicate and vulnerable.

שגם הופכת אותה למאוד עדינה ופגיעה.

In rare but striking instances,

במקרים נדירים אך בולטים,

a single lie told by just one entity

שקר אחד שאומר גוף כלשהו

in this honeycomb

בחלת הדבש הזאת

can lead to real trouble.

יכול להוביל לבעיות אמיתיות.

So, for example, last year,

כך, לדוגמה, בשנה שעברה,

the government of Pakistan

ממשלת פקיסטן

asked its Internet service providers there

ביקשה מספקי האינטרנט שם

to prevent citizens of Pakistan from seeing YouTube.

למנוע מאזרחים מלצפות ביוטיוב.

There was a video there that the government did not like

היה שם וידאו שהממשלה לא אהבה

and they wanted to make sure it was blocked.

והם רצו להיות בטוחים שזה חסום.

This is a common occurrence. Governments everywhere

זה דבר נפוץ. ממשלות בכל מקום

are often trying to block

מנסות לעיתים קרובות לחסום

and filter and censor content on the Internet.

ולסנן ולצנזר תוכן באינטרנט.

Well this one ISP in Pakistan

ובכן ספק אינטרנט אחד בפקיסטן

chose to effectuate the block for its subscribers

בחר ליישם את החסימה ללקוחותיו

in a rather unusual way.

בדרך לא מקובלת.

It advertised --

הוא פירסם --

the way that you might be asked, if you were part of the Internet,

בדרך שאתם עשויים להישאל, אם הייתם חלק מהאינטרנט,

to declare what you see near you -- it advertised

לדווח מה שאתם רואים לידכם -- הוא פירסם

that near it, in fact, it had suddenly awakened to find

שלידו, בעצם הוא התעורר למצוא

that it was YouTube.

שהוא יוטיוב.

"That's right," it said, "I am YouTube."

"כן בדיוק", הוא אמר, "אני יוטיוב".

Which meant that packets of data

מה שאמר שחלקים של חבילות מידע

from subscribers going to YouTube

ממנויים בדרך ליוטיוב

stopped at the ISP, since they thought they were already there,

נחסמו ברמת ספק האינטרנט, מכיוון שהם חשבו שהם כבר שם.

and the ISP threw them away unopened

והספק זרק אותם מבלי לפתוח

because the point was to block it.

מכיוון שהרעיון היה לחסום אותם.

But it didn't stop there.

אבל זה לא עצר שם.

You see, that announcement

אתם מבינים, ההודעה הזאת

went one click out,

עברה קליק אחד החוצה,

which got reverberated, one click out.

והדהדה עוד קליק אחד החוצה.

And it turns out that as you look

ויצא שכשהסתכלתם

at the postmortem of this event,

על הניתוח לאחר המוות של המקרה,

you have at one moment

היה לכם ברגע אחד

perfectly working YouTube.

יוטיוב שעובד כרגיל.

Then, at moment number two,

ואז ברגע שני,

you have the fake announcement go out.

היתה הודעה מזוייפת שיצאה החוצה.

And within two minutes,

ותוך שתי דקות,

it reverberates around

זה הדהד מסביב

and YouTube is blocked everywhere in the world.

ויוטיוב נחסם בכל העולם.

If you were sitting in Oxford, England, trying to get to YouTube,

אם ישבתם באוקספורד, אנגליה, מנסים להגיע ליוטיוב,

your packets were going to Pakistan

חבילות המידע שלכם עברו לפקיסטן

and they weren't coming back.

והן לא חזרו.

Now just think about that.

כעת רק תחשבו על זה.

One of the most popular websites in the world,

אחד מאתרי האינטרנט הפופולאריים ביותר בעולם,

run by the most powerful company in the world,

מופעל בידי החברה החזקה ביותר בעולם,

and there was nothing that YouTube or Google

ולא היה שום דבר שליוטיוב או גוגל

were particularly privileged to do about it.

היתה זכות מיוחדת לעשות בנידון.

And yet, somehow, within about two hours,

ולמרות זאת, איכשהו, לאחר שעתיים,

the problem was fixed.

הבעיה נפתרה.

How did this happen?

איך זה קרה?

Well, for a big clue, we turn to NANOG.

ובכן, רמז גדול מגיע מ NANOG,

The North American Network Operators Group,

קבוצת מנהלי הרשת בצפון אמריקה.

a group of people who,

קבוצה של אנשים,

on a beautiful day outside,

שביום יפה בחוץ,

enter into a windowless room,

מתקבצים בחדר ללא חלונות,

at their terminals

מול המחשבים שלהם

reading email and messages

קוראים דואר והודעות

in fixed proportion font, like this,

הכתובות בגופן ברוחב קבוע, כמו זה,

and they talk about networks.

והם מדברים על רשתות.

And some of them are mid-level employees at Internet service providers

וכמה מהם הם עובדים בדרג ביניים אצל ספקי אינטרנט

around the world.

ברחבי העולם.

And here is the message where one of them says,

והנה ההודעה שבה אחד מהם אומר,

"Looks like we've got a live one. We have a hijacking of YouTube!

"נראה שיש לנו אחד בזמן אמיתי. יש לנו חטיפה של יוטיוב!

This is not a drill. It's not just the cluelessness

זה לא תרגיל. זו לא רק הטיפשות

of YouTube engineers. I promise.

של מהנדסי יוטיוב. אני מבטיח.

Something is up in Pakistan."

משהו קורה בפקיסטן."

And they came together to help find the problem and fix it.

והם התאחדו לסייע למצוא את הבעיה ולפתור אותה.

So it's kind of like if your house catches on fire.

אז זה כמו שבבית שלך פורצת שריפה.

The bad news is there is no fire brigade.

החדשות הרעות הן, שאין מכבי אש.

The good news is random people apparate from nowhere,

החדשות הטובות הן, אנשים אקראיים צצים משום מקום,

put out the fire and leave without expecting payment or praise.

מכבים את האש, ועוזבים מבלי לצפות לתשלום או שבח

(Applause)

(מחיאות כפיים)

I was trying to think of the right model to describe

ניסיתי לחשוב איזה מודל יתאים לתאר

this form of random acts of kindness

את הצורה הזו של טוב לב אקראי

by geeky strangers.

של זרים גיקיים.

(Laughter)

(צחוק)

You know, it's just like the hail goes out

אתם יודעים, זה כמו שיוצאת קריאה לעזרה

and people are ready to help.

ואנשים מוכנים לעזור.

And it turns out this model is everywhere, once you start looking for it.

ומתברר שהמודל הזה קיים בכל מקום, כשמתחילים לחפש את זה.

Example number two: Wikipedia.

דוגמה מספר שתיים: וויקיפדיה.

If a man named Jimbo came up to you in 2001

אם אדם בשם ג'ימבו היה בא אליך בשנת 2001

and said, "I've got a great idea! We start with seven articles

והיה אומר "יש לי רעיון נהדר! אנחנו מתחילים עם שבעה מאמרים

that anybody can edit anything, at any time,

שבהם כל אחד יכול לערוך כל דבר, בכל זמן,

and we'll get a great encyclopedia! Eh?"

ונקבל אנציקלופדיה נהדרת! אה?"

Right. Dumbest idea ever.

בטח. הרעיון הכי טיפשי שהיה מעולם.

(Laughter)

(צחוק)

In fact, Wikipedia is an idea so profoundly stupid

העובדה היא, שוויקיפדיה הינו רעיון כל כך טיפשי בבסיסו

that even Jimbo never had it.

שאפילו ג'ימבו לא חשב עליו.

Jimbo's idea was for Nupedia.

הרעיון של ג'ימבו היה 'חדשופדיה'.

It was going to be totally traditional. He would pay people money

זה היה אמור להיות מסורתי לגמרי. הוא ישלם לאנשים כסף

because he was feeling like a good guy,

בגלל שהוא הרגיש בחור טוב,

and the money would go to the people

והכסף היה מגיע לאנשים

and they would write the articles.

והם היו כותבים את המאמרים.

The wiki was introduced

ה'וויקי' הוצג

so others could make suggestions on edits --

כך שאחרים היו יכולים להציע הצעות לשינויים --

as almost an afterthought, a back room.

כמעט כלאחר יד, כמו בחדר אחורי.

And then it turns out the back room grew

ומתברר שהחדר האחורי גדל

to encompass the entire project.

והכיל את הפרוייקט כולו.

And today, Wikipedia is so ubiquitous

והיום וויקיפדיה כל כך נפוצה

that you can now find it on Chinese restaurant menus.

שאתה יכול למצוא אותה בתפריטים של מסעדה סינית.

(Laughter)

(צחוק)

I am not making this up.

אני לא ממציא את זה.

(Laughter)

(צחוק)

I have a theory I can explain later.

יש לי תיאוריה שאני יכול להסביר מאוחר יותר.

Suffice it to say for now that I prefer my Wikipedia

בינתיים רק אומר שאני מעדיף את הוויקיפדיה שלי

stir-fried with pimentos.

מוקפצת עם פלפל אדום

(Laughter)

(צחוק)

But now, Wikipedia doesn't just spontaneously work.

אבל האמת היא שוויקיפדיה לא סתם מצליחה באופן ספונטני.

How does it really work? It turns out

איך זה באמת עובד? מתברר

there is a back room that is kind of windowless,

שיש חדר אחורי חסר חלונות,

metaphorically speaking.

באופן מטאפורי.

And there are a bunch of people who, on a sunny day,

ויש המון אנשים, שביום שמש

would rather be inside

יעדיפו להיות בפנים

and monitoring this, the administrator's notice board,

ולפקח על זה - לוח ההודעות למנהלים,

itself a wiki page that anyone can edit.

בעצם עמוד וויקיפדיה שכל אחד יכול לערוך

And you just bring your problems to the page.

ואתה פשוט מביא את הבעיות שלך לעמוד.

It's reminiscent of the description of history

זה מזכיר את תיאור ההיסטוריה

as "one damn thing after another," right?

כ"דבר מטומטם אחד אחרי השני", נכון?

Number one: "Tendentious editing by user Andyvphil."

מספר אחד: "כתיבה מגמתית ברורה ע"י Andyvphil"

Apologies, Andyvphil, if you're here today.

מתנצל, Andyvphil, אם אתה כאן היום.

I'm not taking sides.

אני לא בוחר צד.

"Anon attacking me for reverting."

"'אנונימי' מאשים אותי על שחזרתי בי"

Here is my favorite: "A long story."

הנה המועדף שלי: "זה סיפור ארוך."

(Laughter)

(צחוק)

It turns out there are more people checking this page for problems

מתברר שיותר אנשים מחפשים בדף הזה טעויות

and wanting to solve them

ורוצים לפתור אותן

than there are problems arising on the page.

מאשר בעיות חדשות שנוספות לדף.

And that's what keeps Wikipedia afloat.

וזה מה ששומר על וויקיפדיה בחיים.

At all times, Wikipedia is approximately

בכל זמן נתון, וויקיפדיה נמצאת בערך

45 minutes away from utter destruction. Right?

45 דקות מחיסול גמור. נכון?

There are spambots crawling it, trying to turn every article

יש 'רובוטי' ספאם שמנסים להפוך כל מאמר

into an ad for a Rolex watch.

לפרסומת לשעון רולקס

(Laughter)

(צחוק)

It's this thin geeky line

זה הקו הגיקי הדק הזה

that keeps it going.

שמאפשר לה להמשיך.

Not because it's a job,

לא בגלל שזו עבודה,

not because it's a career,

לא בגלל שזו קריירה,

but because it's a calling.

אלא בגלל שזה ייעוד.

It's something they feel impelled to do

זה משהו שהם מרגישים צורך לעשות

because they care about it.

בגלל שאכפת להם.

They even gather together in such groups

הם אפילו מתאגדים בקבוצות

as the Counter-Vandalism Unit --

כמו "היחידה למלחמה בהשחתה" --

"Civility, Maturity, Responsibility" --

"נימוס, בגרות,אחריות" --

to just clean up the pages.

רק כדי לנקות דפים.

It does make you wonder if there were, for instance,

זה גורם לך לתהות אם היה, למשל,

a massive, extremely popular Star Trek convention one weekend,

כנס 'מסע בין כוכבים' רציני ופופולארי בסוף שבוע,

who would be minding the store?

מי היה שומר על החנות?

(Laughter)

(צחוק)

So what we see --

אז מה שאנו רואים,

(Laughter)

(צחוק)

what we see in this phenomenon

מה שאנו רואים בתופעה הזו

is something that the crazed, late traffic engineer

זה דבר שמהנדס התנועה המשוגע,

Hans Monderman discovered in the Netherlands,

הנס מונדרמאן המנוח, גילה בהולנד,

and here in South Kensington, that sometimes

וכאן בדרום קנסינגטון, שלפעמים

if you remove some of the external rules and signs and everything else,

אם אתה מוריד כמה מהחוקים החיצוניים והשלטים והכל,

you can actually end up

אתה בעצם יכול לקבל

with a safer environment in which people can function,

סביבה בטוחה יותר שבה אנשים יכולים לתפקד,

and one in which they are more human with each other.

שבה מתנהגים בצורה יותר אנושית כלפי הזולת.

They're realizing that they

הם מבינים שהם

have to take responsibility for what they do.

צריכים לקחת אחריות למעשיהם.

And Wikipedia has embraced this.

ווויקיפדיה אימצה את זה.

Some of you may remember Star Wars Kid,

כמה מכם זוכרים את 'הילד ממלחמת הכוכבים',

the poor teenager who filmed himself with a golf ball retriever,

המתבגר המסכן הזה שצילם את עצמו עם מקל החזרה לכדורי גולף,

acting as if it were a light saber.

כאילו זו חרב ג'דיי.

The film, without his permission or even knowledge at first,

הסרט, ללא אישורו או ידיעתו,

found its way onto the Internet.

מצא את דרכו לאינטרנט.

Hugely viral video. Extremely popular.

סרט בתפוצה ויראלית. פופולארי ביותר.

Totally mortifying to him.

ממש מפחיד עבורו.

Now, it being encyclopedic and all,

כעת, מכיוון שהיא אנציקלופדית,

Wikipedia had to do an article about Star Wars Kid.

וויקיפדיה נדרשה לכתוב מאמר על 'ילד מלחמת הכוכבים'.

Every article on Wikipedia has a corresponding discussion page,

לכל מאמר בוויקיפדיה יש דף שיחה.

and on the discussion page

ובדף השיחה

they had extensive argument among the Wikipedians

היה וויכוח ער בין אנשי וויקיפדיה,

as to whether to have his real name

על האם לכלול את השם האמיתי שלו

featured in the article.

בתוך הדף.

You could see arguments on both sides.

היו טיעונים לכל צד.

Here is just a snapshot of some of them.

הנה רק כמה דוגמאות.

They eventually decided --

בסוף הם החליטו,

not unanimously by any means --

ולא פה אחד,

not to include his real name,

לא לכלול את השם האמיתי שלו.

despite the fact that nearly all media reports did.

למרות שכמעט כל התקשורת עשתה זאת.

They just didn't think it was the right thing to do.

הם פשוט חשבו שזה הדבר הנכון לעשות.

It was an act of kindness.

זה היה מעשה של נדיבות.

And to this day, the page for Star Wars Kid

ועד היום, העמוד של 'ילד מלחמת הכוכבים'

has a warning right at the top

מכיל אזהרה בראשו

that says you are not to put his real name on the page.

שאומרת שאין לשים את שמו האמיתי בדף.

If you do, it will be removed immediately,

אם תעשו זאת זה יוסר מיידית,

removed by people who may have disagreed with the original decision,

יוסר בידי אנשים שיתכן שלא הסכימו עם ההחלטה המקורית,

but respect the outcome

אבל מכבדים את התוצאה,

and work to make it stay

ועובדים כדי לשמר אותה

because they believe in something bigger than their own opinion.

מכיוון שהם מאמינים במשהו גדול יותר מהדעה שלהם.

As a lawyer, I've got to say these guys are inventing the law

כעורך דין, אני חייב להגיד שהבחורים האלה ממציאים את החוק

and stare decisis and stuff like that as they go along.

וממשיכים לשמר אותו.

Now, this isn't just limited to Wikipedia.

זה לא מוגבל רק לוויקיפדיה.

We see it on blogs all over the place.

אנחנו רואים זאת בבלוגים בכל מקום.

I mean, this is a 2005 Business Week cover.

אני מתכוון, הנה הכותרת של BusinessWeek מ 2005

Wow. Blogs are going to change your business.

וואו. בלוגים ישנו לכם את העסקים.

I know they look silly. And sure they look silly.

אני יודע שזה נראה טיפשי. וזה באמת נראה טיפשי.

They start off on all sorts of goofy projects.

הם מתחילים בכל מיני פרויקטים מטורללים.

This is my favorite goofy blog:

זה אחד הבלוגים המטורללים האהובים עלי:

Catsthatlooklikehitler.com.

Catsthatlooklikehitler.com ('חתולים הנראים כמו היטלר')

(Laughter)

(צחוק)

You send in a picture of your cat

אתה שולח את תמונת החתול שלך

if it looks like Hitler.

אם הוא נראה כמו היטלר.

(Laughter)

(צחוק)

Yeah, I know. Number four, it's like, can you imagine

כן אני יודע. מספר 4, כאילו, אתם מדמיינים

coming home to that cat everyday?

להגיע הביתה כל יום לחתול הזה?

(Laughter)

(צחוק)

But then, you can see the same kind of whimsy

אבל ניתן לראות את אותו הומור

applied to people.

ביחס לאנשים.

So this is a blog devoted to unfortunate portraiture.

אז הבלוג הזה מוקדש לדיוקנים חסרי מזל

This one says, "Bucolic meadow with split-rail fence.

כאן כתוב "מרעה פסטוראלי עם גדר.

Is that an animal carcass behind her?"

האם זו נבלה מאחוריה?"

(Laughter)

(צחוק)

You're like, "You know? I think that's an animal carcass

ואתם אומרים "אני חושב שזו נבלה

behind her."

מאחוריה"

And it's one after the other.

וכך אחד אחרי השני

But then you hit this one. Image removed at request of owner.

אבל אז מגיעים לזאת. התמונה הוסרה לבקשת הבעלים.

That's it. Image removed at request of owner.

זה הכל. התמונה הוסרה לבקשת הבעלים.

It turns out that somebody lampooned here

מתברר שמישהו התלוצץ כאן,

wrote to the snarky guy that does the site,

וכתב לבחור השנון שבנה את האתר,

not with a legal threat, not with an offer of payment,

לא עם איום, לא עם הצעת תשלום,

but just said, "Hey, would you mind?"

רק כתב, "היי, אכפת לך?"

The person said, "No, that's fine."

והבחור אמר, "לא, זה בסדר."

I believe we can build architectures online

אני מאמין שניתן לבנות מערכות באינטרנט

to make such human requests

שיאפשרו בקשות אנושיות שכאלה

that much easier to do,

פשוטות יותר לביצוע,

to make it possible for all of us to see

שיאפשר לכולנו לראות

that the data we encounter online

שהמידע שאנו פוגשים באינטרנט

is just stuff on which to click and paste and copy and forward

זה רק דבר שאנו יכולים להקליק עליו, לצרף, להעתיק ולהעביר

that actually represents human emotion

שבעצם מייצג רגש אנושי

and endeavor and impact,

ומאמץ ושמשאיר חותם,

and to be able to have an ethical moment

ומאפשר לקבל רגע אתי

where we decide how we want to treat it.

בו אנו מחליטים איך לטפל בזה.

I even think it can go into the real world.

אני אפילו חושב שאנו יכולים ללכת לעולם האמיתי.

We can end up, as we get in a world with more censors --

אנו יכולים להגיע למצב, בעולם עם יותר צנזורים --

everywhere there is something filming you, maybe putting it online --

בכל מקום יש משהו שמצלם אותך, ואולי מעלה זאת לאינטרנט --

to be able to have a little clip you could wear

להיות מסוגל ללבוש סיכה קטנה

that says, "You know, I'd rather not."

שאומרת, "אתה יודע, אני מעדיף שלא."

And then have technology

ואז לייצר טכנולוגיה

that the person taking the photo will know later,

שהאדם שמצלם יידע אחר כך

this person requested to be contacted

שהאדם ביקש ליצור איתו קשר

before this goes anywhere big,

לפני שהדבר מופץ.

if you don't mind.

אם לא אכפת לך.

And that person taking the photo can make a decision

והאדם שמצלם יכול לקבל החלטה

about how and whether to respect it.

לגבי איך והאם לכבד את הבקשה.

In the real world, we see filtering of this sort

בעולם האמיתי אנו רואים סינון מהסוג הזה

taking place in Pakistan.

שמתבצע בפקיסטן.

And we now have means that we can build, like this system,

וכעת יש לנו אמצעים שאפשר לבנות, מערכת כמו כזאת,

so that people can report the filtering as they encounter it.

כך שאנשים יכולים לדווח על המסננים בהם הם נתקלים

And it's no longer just a "I don't know. I couldn't get there. I guess I'll move on,"

וזה כבר לא "אני לא יודע. לא יכולתי להגיע. אני ממשיך הלאה."

but suddenly a collective consciousness

אלא פתאום תודעה קיבוצית

about what is blocked and censored

לגבי מה חסום ומה מצונזר ואיפה,

where online.

באינטרנט.

In fact, talk about technology imitating life

למעשה, מדובר על טכנולוגיה שמחקה את החיים

imitating tech, or maybe it's the other way around.

שמחקים טכנולוגיה, או אולי זה ההיפך:

An NYU researcher here took little cardboard robots

באוניברסיטת ניו יורק חוקרים לקחו רובוטים קטנים מקרטון

with smiley faces on them,

עם פרצופים מחייכים

and a motor that just drove them forward

ומנוע שלקח אותם רק קדימה

and a flag sticking out the back

ודגל מתנוסס מאחור

with a desired destination.

עם יעד מבוקש כלשהו.

It said, "Can you help me get there?"

היה כתוב עליו "האם אתה יכול לעזור לי להגיע לשם?"

Released it on the streets of Manhattan.

שחררו אותו ברחובות מנהטן.

(Laughter)

(צחוק)

They'll fund anything these days.

מממנים היום כל דבר.

Here is the chart of over 43 people

הנה התרשים של יותר מ 43 אנשים

helping to steer the robot that could not steer

שעזרו לכוון את הרובוט שלא יודע לאן ליסוע

and get it on its way, from one corner

ושלחו אותו לדרכו, מפינה אחת

from one corner of Washington Square Park

של פארק כיכר וושינגטון

to another.

לאחרת.

That leads to example number three: hitchhiking.

זה מוביל לדוגמה מספר שלוש: טרמפים.

I'm not so sure hitchhiking is dead.

אני לא בטוח שהטרמפים מתו.

Why? There is the Craigslist rideshare board.

למה? יש באתר craigslist עמוד לנסיעות עם השתתפות בהוצאות

If it were called the Craigslist hitchhiking board,

אם זה היה נקרא עמוד הטרמפים של craigslist

tumbleweeds would be blowing through it.

רק אבק היה עובר דרכו.

But it's the rideshare board, and it's basically the same thing.

אבל זה לוח נסיעות עם השתתפות בהוצאות, וזה בעצם אותו דבר.

Now why are people using it?

אז למה אנשים משתמשים בו?

I don't know. Maybe they think that, uh, killers don't plan ahead?

אני לא יודע. אולי הם חושבים, אה, רוצחים לא מתכננים מראש?

(Laughter)

(צחוק)

No. I think the actual answer is

לא, אני חושב שהסיבה האמיתית היא

that once you reframe it,

שכאשר מציגים את זה אחרת,

once you get out of one set of stale expectations

כאשר זונחים את הציפיות המיושנות

from a failed project that had its day,

מפרויקט שנכשל ושעבר זמנו,

but now, for whatever reason, is tarnished,

ושכעת, מסיבה כלשהי, יש לו שם רע,

you can actually rekindle the kind of human kindness and sharing

בעצם ניתן לחדש את הנחמדות האנושית והשיתוף

that something like this on Craigslist represents.

שמשהו כזה ב craigslist מייצג.

And then you can highlight it

ואז ניתן להבליט את זה

into something like,

במשהו כמו,

yes, CouchSurfing.org.

כן, CouchSurfing.org ('גלישה מהספה')

CouchSurfing: one guy's idea

האתר CouchSurfing: רעיון של בחור אחד

to, at last, put together people who are going somewhere far away

שסוף סוף, מחבר מטיילים למקומות רחוקים

and would like to sleep on a stranger's couch for free,

שמבקשים לישון על ספה של זר בחינם

with people who live far away,

עם אנשים שחיים במקומות רחוקים,

and would like someone they don't know to sleep on their couch for free.

ומעוניינים שאדם שאינם מכירים יישן על הספה שלהם בחינם.

It's a brilliant idea.

זה רעיון מבריק.

It's a bee that, yes, flies.

זו דבורה שכן, עפה.

Amazing how many successful couch surfings there have been.

מדהים כמה הצלחות בגלישת-ספה היו.

And if you're wondering, no, there have been no known fatalities

ואם אתם תוהים, לא, לא ידוע על מקרי מוות

associated with CouchSurfing.

הקשורים לאתר CouchSurfing

Although, to be sure, the reputation system, at the moment,

למרות, שכדי להיות בטוח, כרגע מערכת ההמלצות

works that you leave your report after the couch surfing experience,

עובדת כך שאתה מגיש דו"ח לאחר חווית-הספה.

so there may be some selection bias there.

כך שאולי יש שם עיוות בתוצאות.

(Laughter)

(צחוק)

So, my urging, my thought,

אז הטענה שלי, המחשבה שלי היא,

is that the Internet isn't just a pile of information.

שהאינטרנט אינו רק ערימה של מידע.

It's not a noun. It's a verb.

זה לא שם עצם. זה פועל.

And when you go on it,

וכאשר משתמשים בו,

if you listen and see carefully and closely enough,

אם מקשיבים ומביטים מספיק מקרוב,

what you will discover

מה שמגלים

is that that information

הוא שהאינפורמציה הזאת

is saying something to you.

אומרת לכם משהו.

What it's saying to you is what we heard yesterday,

מה שהיא אומרת זה מה ששמענו אתמול,

Demosthenes was saying to us.

שאמר לנו דמוסתנס (חכם יווני).

It's saying, "Let's march." Thank you very much.

היא אומרת את המשפט "בואו נצעד". תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)