A free world needs satire | Patrick Chappatte

תרגום: Shlomo Adam עריכה: Allon Sasson

I've been a political cartoonist on the global stage for the last 20 years.

אני פועל כקריקטוריסט פוליטי על הבמה העולמית מזה 20 שנה.

Hey, we have seen a lot of things happen in those 20 years.

ראינו שקרו הרבה דברים ב-20 השנים האלה.

We saw three different Catholic popes,

ראינו שלושה אפיפיורים קתוליים שונים,

and we witnessed that unique moment:

והיינו עדים לרגע הייחודי הזה:

the election of a pope on St. Peter's Square --

בחירתו של אפיפיור בכיכר פטרוס הקדוש --

you know, the little white smoke

נו, העשן הלבן הקטן ההוא

and the official announcement.

וההכרזה הרשמית.

[It's a boy!]

[זה בן זכר!]

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

We saw four American presidents.

ראינו ארבעה נשיאים אמריקניים.

Obama, of course.

אובמה, כמובן.

Oh, Europeans liked him a lot.

האירופים נורא אהבו אותו.

He was a multilateralist.

הוא היה רב-צדדי. הוא העדיף דיפלומטיה.

He favored diplomacy.

He wanted to be friends with Iran.

הוא רצה להתיידד עם איראן.

[ברק רוצה להיות חבר שלך: כן - לא]

(Laughter)

(צחוק)

And then ...

ואז...

reality imitated caricature

המציאות חיקתה את הקריקטורה

the day Donald Trump became the President of the United States of America.

ביום שבו דונלד טראמפ הפך לנשיא ארצות הברית של אמריקה.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

You know, people come to us and they say,

אנשים באים ואומרים לנו,

"It's too easy for you cartoonists. I mean -- with people like Trump?"

"עשו לקריקטוריסטים חיים קלים. כאילו -- אנשים כמו טראמפ?"

Well, no, it's not easy

אז לא. זה לא קל

to caricature a man who is himself a caricature.

לעשות קריקטורה ממישהו שהוא בעצמו קריקטורה.

(Laughter)

(צחוק)

No.

לא!

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Populists are no easy target for satire

פופוליסטים אינם מהווים מטרה קלה לסאטירה

because you try to nail them down one day,

כי יום אחד אתה מנסה לרדת עליו,

and the next day, they outdo you.

ולמחרת - הוא עובר אותך.

For example, as soon as he was elected,

למשל, מיד כשהוא נבחר,

I tried to imagine the tweet that Trump would send on Christmas Eve.

ניסיתי לדמיין את הציוץ שטראמפ ישלח בערב חג המולד.

So I did this, OK?

אז עשיתי את זה, בסדר?

[Merry Christmas to all! Except all those pathetic losers. So sad.]

[חג שמח לכולם חוץ מהמפסידים העלובים. כמה עצוב.]

(Laughter)

(צחוק)

And basically, the next day, Trump tweeted this:

ולמחרת, טראמפ צייץ בעקרון ככה:

[Happy New Year to all, including to my many enemies

[שנה טובה לכולם, כולל לאויבי הרבים. ולמי שנלחמו נגדי ונחלו מפלה קשה כזו,

and those who have fought me and lost so badly

they just don't know what to do. Love!]

[הם ממש לא יודעים מה לעשות. אוהב אתכם!]

(Laughter)

(צחוק)

It's the same!

זה אותו דבר!

(Applause)

(מחיאות כפיים)

זהו העידן של הדמויות החזקות,

This is the era of strongmen.

And soon, Donald Trump was able to meet his personal hero, Vladimir Putin,

ומהר מאד טראמפ יכול היה לפגוש את גיבורו האישי, ולדימיר פוטין,

and this is how the first meeting went:

וכך התנהלה הפגישה הראשונה שלהם:

[I'll help you find the hackers. Give me your password.]

[אעזור לך למצוא את ההאקרים. תן לי את הסיסמה שלך.]

(Laughter)

(צחוק)

And I'm not inventing anything.

ואני לא ממציא כלום.

He came out of that first meeting saying that the two of them had agreed

הוא יצא מהפגישה הראשונה שלהם ואמר ששניהם הסכימו

on a joint task force on cybersecurity.

להקים כוח מיוחד לאבטחת סייבר.

This is true, if you do remember.

זה אמיתי, אם אתם זוכרים.

Oh, who would have imagined the things we saw over these 20 years.

מי היה מעלה על דעתו את הדברים שראינו ב-20 השנים האלה.

We saw Great Britain run towards a European Union exit.

ראינו את בריטניה הגדולה רצה לעבר היציאה מהאיחוד האירופי.

[Hard Brexit?]

[קשיים ביציאה (מהאיחוד)?]

(Laughter)

(צחוק)

In the Middle East, we believed for a while

במזרח התיכון האמנו זמן-מה

in the democratic miracle of the Arab Spring.

בנס הדמוקרטי של האביב הערבי.

We saw dictators fall, we saw others hang on.

ראינו רודנים שנפלו ואחרים שנותרו תלויים ועומדים.

[אסד] (צחוק)

(Laughter)

And then there is the timeless Kim dynasty of North Korea.

וישנה גם שושלת קים הנצחית של צפון-קוריאה.

These guys seem to be coming straight out of Cartoon Network.

החבר'ה האלה נראים כאילו יצאו ישר מתכניות מצוירות.

I was blessed to be able to draw two of them.

התמזל מזלי לצייר שניים מהם.

Kim Jong-il, the father,

קים ג'ונג-איל, האב,

when he died a few years ago, that was a very dangerous moment.

כשהוא מת לפני כמה שנים, זה היה רגע מסוכן מאד.

[That was close!]

[זה היה קרוב!]

(Laughter)

(צחוק)

That was --

זה היה --

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And then the son, Kim Jong-un,

ואת בנו, קים ג'ונג-און,

proved himself a worthy successor to the throne.

שהוכיח את עצמו כיורש ראוי של כס המלוכה.

He's now friends with the US president.

עכשיו הוא חבר של נשיא ארה"ב.

They meet each other all the time, and they talk like friends.

הם נפגשים כל הזמן ומשוחחים כמו חברים.

[What kind of hair gel?]

[באיזה ג'ל אתה משתמש?]

(Laughter)

(צחוק)

Should we be surprised

האם עלינו להיות מופתעים מכך שאנו חיים בעולם

to be living in a world

ruled by egomaniacs?

שנשלט בידי אגו-מניאקים?

What if they were just a reflection of ourselves?

מה אם הם פשוט השתקפות שלנו?

I mean, look at us, each of us.

כי תראו אותנו, כל אחת ואחד מאיתנו.

(Laughter)

(צחוק)

[אתה!]

Yeah, we love our smartphones;

כן, אנו מתים על הטלפונים החכמים שלנו;

we love our selfies;

אנו אוהבים לעשות סלפי;

we love ourselves.

אנו מתים על עצמנו.

And thanks to Facebook, we have a lot of friends

והודות ל"פייסבוק" יש לנו המון חברים

all over the world.

בכל העולם.

Mark Zuckerberg is our friend.

מארק צוקרברג הוא חבר שלנו.

[ספר כתובות]

(Laughter)

(צחוק)

You know, he and his peers in Silicon Valley

הוא ועמיתיו בעמק הסיליקון

are the kings and the emperors

הם המלכים והקיסרים של זמננו.

of our time.

Showing that the emperors have no clothes,

להראות שהמלך הוא עירום -

that's the task of satire, right?

זאת מטרתה של הסאטירה, נכון?

Speaking truth to power.

לבטא את האמת מול השלטון -

This has always been the historical role of political cartooning.

זה היה תפקידה ההיסטורי של הקריקטורה הפוליטית.

In the 1830s, postrevolutionary France under King Louis Philippe,

בשנות ה-30 של המאה ה-19, בצרפת שאחרי המהפכה, בשליטת לואי פיליפ,

journalists and caricaturists fought hard for the freedom of the press.

עיתונאים וקריקטוריסטים נאבקו מרה על חופש העיתונות.

They were jailed, they were fined, but they prevailed.

הם נאסרו, הם נקנסו, אבל הם ניצחו.

And this caricature of the king by Daumier

והקריקטורה הזו של המלך, פרי עטו של דומייה,

came to define the monarch.

הפכה להגדרת המלך.

It marked history.

היא הפכה לציון-דרך היסטורי,

It became the timeless symbol of satire triumphing over autocracy.

לסמל על-זמני של נצחון הסאטירה על האוטוקרטיה.

Today, 200 years after Daumier,

היום, 200 שנה לאחר דומייה,

are political cartoons at risk of disappearing?

האם הקריקטורות הפוליטיות מצויות בסכנת הכחדה?

Take this blank space on the front page of Turkish opposition newspaper "Cumhuriyet."

ראו את המקום הריק הזה בעמוד הראשון של עיתון האופוזיציה הטורקית, "קומורייט".

This is where Musa Kart's cartoon used to appear.

כאן היו מופיעות הקריקטורות של מוסא קארט.

In 2018, Musa Kart was sentenced to three years in jail.

ב-2018 מוסא קארט נשפט לשלוש שנים בכלא.

For doing what?

על מה?

For doing political cartoons in Erdoğan's Turkey.

על כך שצייר קריקטורות פוליטיות בטורקיה של ארדואן.

Cartoonists from Venezuela, Russia, Syria have been forced into exile.

קריקטוריסטים מוונצואלה, רוסיה, סוריה נאלצו לצאת לגלות.

Look at this image.

ראו את התמונה הזאת.

It seems so innocent, right?

היא נראית תמימה מאד, נכון?

Yet it is so provocative.

אבל היא פרובוקטיבית מאד.

When he posted this image,

כשהוא פרסם את התמונה הזאת,

Hani Abbas knew it would change his life.

האני עבאס ידע שהיא תשנה את חייו.

It was in 2012, and the Syrians were taking to the streets.

זה היה ב-2012, כשהסורים יצאו לרחובות.

Of course, the little red flower is the symbol of the Syrian revolution.

הפרח האדום הקטן הוא כמובן סמלה של המהפכה בסוריה.

So pretty soon, the regime was after him,

מהר מאד, המשטר החל לרדוף אותו,

and he had to flee the country.

והוא נאלץ להימלט מארצו.

A good friend of his, cartoonist Akram Raslan,

חברו הטוב, הקריקטוריסט אכרם רסלאן,

didn't make it out of Syria.

לא הצליח לברוח מסוריה.

He died under torture.

הוא מת בעינויים.

In the United States of America recently,

בארצות הברית של אמריקה, לאחרונה,

some of the very top cartoonists, like Nick Anderson and Rob Rogers --

אחדים מטובי הקריקטוריסטים, כמו ניק אנדרסון ורוב רוג'רס --

this is a cartoon by Rob --

זאת קריקטורה של רוב --

[Memorial Day 2018. (on tombstone) Truth. Honor. Rule of Law.]

[יום הזכרון 2018 (על המצבה:) אמת, כבוד, שלטון החוק]

they lost their positions

הם איבדו את מקומות עבודתם

כי בעיני המו"לים, עבודתם היתה ביקורתית מדי כלפי טראמפ.

because their publishers found their work too critical of Trump.

And the same happened to Canadian cartoonist Michael de Adder.

וכך קרה גם לקריקטוריסט הקנדי מייקל דה-אדר.

Hey, maybe we should start worrying.

אולי הגיע הזמן להתחיל לדאוג.

Political cartoons were born with democracy,

הקריקטורה הפוליטית נולדה יחד עם הדמוקרטיה,

and they are challenged when freedom is.

וכשהחופש נתון בסכנה גם היא נתונה בסכנה.

You know, over the years,

במשך השנים,

with the Cartooning for Peace Foundation and other initiatives,

כשמכון "קריקטורות למען השלום" ויוזמות דומות,

Kofi Annan -- this is not well known -- he was the honorary chair

קופי ענאן - זה לא מאד ידוע - היה היו"ר לשם כבוד של המכון שלנו --

of our foundation,

the late Kofi Annan, Nobel Peace Laureate.

קופי ענאן המנוח, שהיה מועמד לפרס נובל.

He was a great defender of cartoons.

הוא היה מגן דגול של הקריקטורה.

Or, on the board of the Association of American Editorial Cartoonists,

ובדירקטוריון של איגוד הקריקטוריסטים העיתונאיים באמריקה,

we have advocated on behalf of jailed, threatened, fired, exiled cartoonists.

דיברנו תמיד בשם קריקטוריסטים שנאסרו, פוטרו והוגלו.

But I never saw a case of someone losing his job

אבל מעולם לא ראיתי מקרה שבו מישהו איבד את עבודתו

over a cartoon he didn't do.

בגלל קריקטורה שאיננה פרי עטו.

Well, that happened to me.

ובכן, זה קרה לי.

For the last 20 years, I have been with the "International Herald Tribune"

במשך 20 שנה עבדתי במהדורות הבינלאומיות

של ה"הראלד טריביון" וה"ניו-יורק טיימס".

and the "New York Times."

Then something happened.

ואז קרה משהו.

In April 2019,

באפריל 2019,

a cartoon by a famous Portuguese cartoonist,

קריקטורה מאת קריקטוריסט פורטוגזי מפורסם,

which was first published in a newspaper "El Expresso" in Lisbon,

שפורסמה לראשונה בעיתון בשם "אל אקספרסו" שיוצא בליסבון,

נבחרה ע"י עורך ב"ניו-יורק טיימס"

was picked by an editor at the "New York Times"

and reprinted in the international editions.

ופורסמה מחדש במהדורות הבינלאומיות.

This thing blew up.

זה התפוצץ.

It was denounced as anti-Semitic,

היא הוקעה כאנטישמית,

triggered widespread outrage,

עוררה זעם רב,

apologies

התנצלויות

and a lot of damage control by the Times.

והמון בקרת נזקים של ה"טיימס".

A month after, my editor told me

כעבור חודש, העורך שלי אמר לי

they were ending political cartoons altogether.

שהם מפסיקים לגמרי לפרסם קריקטורות פוליטיות.

So we could, and we should, have a discussion about that cartoon.

יכולנו והיינו צריכים לנהל דיון על אותה קריקטורה.

Some people say it reminds them of the worst anti-Semitic propaganda.

אנשים אמרו שהיא מזכירה להם תעמולה אנטישמית מהסוג הגרוע ביותר.

Others, including in Israel,

אחרים, כולל בישראל,

say no, it's just a harsh criticism of Trump,

אמרו שלא, שזו סתם ביקורת קשה על טראמפ,

who is shown as blindly following the Prime Minister of Israel.

שמוצג בה כהולך בעיוורון אחרי ראש ממשלת ישראל.

I have some issues with this cartoon,

יש לי כמה גליונות עם הקריקטורה הזאת.

but that discussion did not happen at the "New York Times."

אבל לא נערך דיון כזה ב"ניו-יורק טיימס".

Under attack, they took the easiest path:

לנוכח ההתקפה עליהם הם בחרו במוצא הקל:

in order to not have problems with political cartoons in the future,

כדי למנוע בעתיד בעיות עם קריקטורות,

let's not have any at all.

בואו נפסיק לגמרי לפרסם כאלה.

Hey, this is new.

וזה חדש.

Did we just invent preventive self-censorship?

האם זה עתה המצאנו את הביקורת העצמית המונעת?

I think this is bigger than cartoons.

לדעתי, זה גדול יותר מקריקטורות:

This is about opinion and journalism.

מדובר כאן על דעות ועל עיתונות.

This, in the end, is about democracy.

מדובר, בשורה התחתונה, בדמוקרטיה.

We now live in a world

היום אנו חיים בעולם

where moralistic mobs gather on social media

שבו מיני אספסוף מוסרניים מתקהלים במדיה החברתית

and rise like a storm.

ומחוללים סערה.

The most outraged voices tend to define the conversation,

הקולות השערורייתיים ביותר מגדירים בד"כ את השיח,

and the angry crowd follows in.

והקהל הזועם נגרר אחריהם.

These social media mobs,

אספסוף המדיה החברתית הזה,

sometimes fueled by interest groups,

שמונע לעתים ע"י קבוצות אינטרסים,

fall upon newsrooms in an overwhelming blow.

נפל על חדרי החדשות כמהלומה מוחצת.

They send publishers and editors scrambling for countermeasures.

הם גורמים למו"לים ועורכים לריב על אמצעי-נגד.

This leaves no room for meaningful discussions.

הם לא מותירים שום מרחב לדיוני משמעותיים.

Twitter is a place for fury, not for debate.

"טוויטר" היא מקום של זעם, לא של דיון.

And you know what?

ואתם יודעים מה?

Someone described pretty well our human condition in this noisy age.

מישהו תיאר טוב למדי את מצבנו האנושי בעידן המתלהם הזה.

You know who?

יודעים מי?

Shakespeare, 400 years ago.

שייקספיר, לפני 400 שנה.

["(Life is) a tale told by an idiot, full of sound and fury, signifying nothing."]

[החיים הם סיפור המסופר ע"י שוטה, מלאים בהמולה וזעם ומשמעותם אפס.]

זה מדבר אלי. שייקספיר עודנו רלוונטי מאד, לא?

This speaks to me. Shakespeare is still very relevant, no?

אבל העולם קצת השתנה.

But the world has changed a bit.

[ארוך מדי! (טוויטר)]

[Too long!]

(Laughter)

(צחוק)

It's true.

זה נכון.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

You know, social media is both a blessing and a curse for cartoons.

במדיה החברתית יש ברכה וגם קללה לקריקטוריסטים.

This is the era of the image, so they get shared, they get viral,

זהו עידן התמונה. משתפים אותן, הן נעשות ויראליות,

but that also makes them a prime target.

אבל זה גם הופך אותן למטרה מרכזית.

More than often, the real target behind the cartoon

על פי רוב, המטרה האמיתית מאחורי הקריקטורה

is the media that published it.

היא המדיה שפרסמה אותה.

[Covering Iraq? No, Trump!]

[מסקר את עירק? לא, את טראמפ!]

That relationship between traditional media and social media

היחסים האלה בין המדיה המסורתית למדיה החברתית

is a funny one.

הם מצחיקים.

On one hand, you have the time-consuming process

מצד אחד ישנו התהליך הממושך

of information, verification, curation.

של מידע-אימות-איסוף.

On the other hand, it's an open buffet, frankly,

ולעומתו ישנו מזנון חופשי, בכנות,

for rumors, opinions, emotions,

של שמועות, דעות, רגשות,

amplified by algorithms.

שמועצם בעזרת אלגוריתמים.

Even quality newspapers mimic the codes of social networks on their websites.

אפילו עיתונים איכותיים מחקים באתריהם את שיטות הרשתות החברתיות.

They highlight the 10 most read, the 10 most shared stories.

הם מדגישים את עשרת הכתבות הכי נקראות את עשרת הסיפורים הכי משותפים,

They should put forward the 10 most important stories.

בעוד שהם אמורים להציג את עשרת הסיפורים הכי חשובים.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

The media must not be intimidated by social media,

אסור שהתקשורת תחיה תחת איום המדיה החברתית,

and editors should stop being afraid of the angry mob.

ועורכים צריכים להפסיק לפחד מההמון הזועם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

We're not going to put up warnings the way we do on cigarette packs, are we?

הרי לא נתחיל לפרסם אזהרות כמו שעל חפיסות סיגריות, נכון?

[Satire can hurt your feelings]

[סאטירה עלולה לפגוע ברגשותיך]

(Laughter)

(צחוק) באמת!

Come on.

[Under your burkini you could be hiding a sex bomb]

[מתחת לבורקיני את אולי מסתירה פצצת מין]

Political cartoons are meant to provoke, just like opinions.

קריקטוריסטים פוליטיים אמורים לעורר דעות

But before all, they are meant to be thought-provoking.

אבל לפני הכל הן אמורות לעורר מחשבה.

You feel hurt?

מרגישים פגועים?

Just let it go.

הניחו לזה.

You don't like it?

לא אוהבים את זה?

Look the other way.

הסיטו את המבט.

Freedom of expression is not incompatible with dialogue

חופש הביטוי איננו סותר את הדו-שיח

and listening to each other.

ואת ההקשבה לזולת.

But it is incompatible with intolerance.

אבל הוא בהחלט סותר אי-סובלנות.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Let us not become our own censors in the name of political correctness.

הבה ולא נהיה לצנזורים של עצמנו בשם התקינות הפוליטית.

We need to stand up, we need to push back,

עלינו להתנגד, עלינו להיאבק,

because if we don't, we will wake up tomorrow

אחרת, נקום מחר בבוקר

in a sanitized world,

בעולם מחוטא,

where any form of satire and political cartooning becomes impossible.

שבו לא תתאפשר כל צורה של סאטירה וקריקטורה פוליטית.

Because, when political pressure meets political correctness,

כי כשהלחץ הפוליטי פוגש את התקינות הפוליטית,

freedom of speech perishes.

מת חופש הדיבור.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Do you remember January 2015?

זוכרים את ינואר 2015?

With the massacre of journalists and cartoonists

בטבח העיתונאים והקריקטוריסטים

at "Charlie Hebdo" in Paris,

ב"צ'רלי הבדו" בפריז

we discovered the most extreme form of censorship:

גילינו את הצנזורה הקיצונית ביותר:

murder.

רצח.

Remember how it felt.

זיכרו את ההרגשה.

[Without humor we are all dead]

[ללא הומור כולנו מתים]

Whatever one thought of that satirical magazine,

עם כל מה שמישהו חשב על אותו כתב-עת סאטירי,

however one felt about those particular cartoons,

עם כל הרגשות שעוררו אותן קריקטורות,

we all sensed that something fundamental was at stake,

כולנו הרגשנו שמשהו יסודי מוטל על הכף,

that citizens of free societies -- actually, citizens of any society --

שאזרחים בחברות חופשיות -- בעצם, אזרחים בכל חברה --

need humor as much as the air we breathe.

זקוקים להומור כמו אוויר לנשימה.

This is why the extremists,

ולכן הקיצוניים,

the dictators, the autocrats and, frankly, all the ideologues of the world

הרודנים, האוטוקרטים, ולמעשה כל האידאולוגים בעולם

cannot stand humor.

אינם יכולים לשאת הומור.

In the insane world we live in right now,

בעולם הבלתי-שפוי שבו אנו חיים כיום

we need political cartoons more than ever.

אנו זקוקים לקריקטורות פוליטיות יותר מאי-פעם.

And we need humor.

וגם להומור.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים ותרועות)