Why I love a country that once betrayed me | George Takei

תרגום: Zeeva Livshitz עריכה: Oren Szekatch

I'm a veteran of the starship Enterprise.

אני חייל משוחרר של ספינת החלל "אנטרפרייז".

I soared through the galaxy

הגבהתי עוף ברחבי הגלקסיה

driving a huge starship

בספינת החלל הענקית שהטסתי

with a crew made up of people

יחד עם צוות שכלל אנשים

from all over this world,

מכל רחבי העולם,

many different races, many different cultures,

מגזעים רבים ושונים, תרבויות רבות ושונות,

many different heritages,

מורשות רבות ושונות,

all working together,

כולם עובדים בשיתוף-פעולה,

and our mission was to explore strange new worlds,

כשהמשימה שלנו - לחקור עולמות חדשים וזרים,

to seek out new life and new civilizations,

לחפש חיים חדשים ותרבויות חדשות,

to boldly go where no one has gone before.

ללכת בעוז למקומות שאליו בהם טרם דרך איש.

Well —

ובכן -

(Applause) —

(מחיאות כפיים) -

I am the grandson of immigrants from Japan

אני נכדם של מהגרים מיפן שהגיעו לאמריקה

who went to America,

boldly going to a strange new world,

שהלכו בעוז לעולם חדש וזר,

seeking new opportunities.

בחיפוש אחר הזדמנויות חדשות.

My mother was born in Sacramento, California.

אמי נולדה בסקרמנטו, קליפורניה.

My father was a San Franciscan.

אבי בא מסן פרנסיסקו.

They met and married in Los Angeles,

הם נפגשו והתחתנו בלוס אנג'לס ושם נולדתי אני.

and I was born there.

I was four years old

הייתי בן ארבע

when Pearl Harbor was bombed

כשפרל הרבור הופצצה ב-7 לדצמבר 1941 על ידי יפן,

on December 7, 1941 by Japan,

and overnight, the world was plunged

ובין-לילה, העולם הוטל למלחמת עולם.

into a world war.

America suddenly was swept up

את אמריקה סחף לפתע גל של היסטריה

by hysteria.

Japanese-Americans,

יפנים-אמריקניים, אזרחים אמריקניים ממוצא יפני,

American citizens of Japanese ancestry,

were looked on

החלו לספוג יחס של חשד, פחד

with suspicion and fear

and with outright hatred

ושנאה גלויה,

simply because we happened to look like

רק בגלל שבמקרה נראינו כמו האנשים שהפציצו את פרל הארבור.

the people that bombed Pearl Harbor.

And the hysteria grew and grew

וההיסטריה הלכה וגדלה

until in February 1942,

עד שבפברואר 1942

the president of the United States,

נשיא ארה"ב, פרנקלין דלאנו רוזוולט,

Franklin Delano Roosevelt,

ordered all Japanese-Americans

הורה לאסוף מיד את כל היפנים-אמריקניים

on the West Coast of America

שבחוף המערבי של אמריקה

to be summarily rounded up

with no charges, with no trial,

ללא האשמות, ללא משפט

with no due process.

ללא הליך הוגן -

Due process, this is a core pillar

הליך הוגן, מאושיות הליבה של מערכת המשפט שלנו.

of our justice system.

That all disappeared.

כל זה נעלם.

We were to be rounded up

הפקודה היתה לאסוף אותנו

and imprisoned in 10 barbed-wire prison camps

ולכלוא אותנו בעשרה מחנות מוקפים בגדרות תיל

in some of the most desolate places in America:

בכמה מהמקומות השוממים ביותר באמריקה:

the blistering hot desert of Arizona,

המדבר היוקד של אריזונה,

the sultry swamps of Arkansas,

הביצות המחניקות של ארקנסו,

the wastelands of Wyoming, Idaho, Utah, Colorado,

אזורי הישימון של ויומינג, איידהו, יוטה, קולורדו,

and two of the most desolate places in California.

ושניים מהמקומות השוממים ביותר בקליפורניה.

On April 20th, I celebrated my fifth birthday,

ב-20 לאפריל חגגתי את יום הולדתי החמישי,

and just a few weeks after my birthday,

וכמה שבועות לאחר יום הולדתי,

my parents got my younger brother,

הורי העירו את אחי הצעיר, את אחותי התינוקת ואותי

my baby sister and me

up very early one morning,

מוקדם מאוד בבוקר

and they dressed us hurriedly.

והלבישו אותנו בחפזון.

My brother and I were in the living room

אחי ואני היינו בסלון, הבטנו מבעד לחלון שבחזית הבית

looking out the front window,

and we saw two soldiers marching up our driveway.

וראינו שני חיילים מתקרבים בשביל הגישה שלנו.

They carried bayonets on their rifles.

הם נשאו רובים מצוידים בכידונים.

They stomped up the front porch

הם רקעו בכבדות על המרפסת הקדמית

and banged on the door.

והלמו בדלת.

My father answered it,

אבי פתח את הדלת

and the soldiers ordered us out of our home.

והחיילים פקדו עלינו לצאת מביתנו.

My father gave my brother and me

אבי נתן לאחי ולי תיקי נשיאה קטנים,

small luggages to carry,

and we walked out and stood on the driveway

יצאנו ועמדנו על שביל הגישה

waiting for our mother to come out,

וחיכינו שאמא שלנו תצא החוצה,

and when my mother finally came out,

וכשאמי יצאה סוף סוף,

she had our baby sister in one arm,

היא נשאה את אחותנו התינוקת בזרוע אחת,

a huge duffel bag in the other,

ותרמיל ענק בשניה,

and tears were streaming down both her cheeks.

ועל שתי לחייה זלגו דמעות.

I will never be able to forget that scene.

לעולם לא אוכל לשכוח את המראה הזה.

It is burned into my memory.

הוא צרוב בזכרוני.

We were taken from our home

נלקחנו מביתנו והועמסנו אותנו על קרונות רכבת

and loaded on to train cars

with other Japanese-American families.

יחד עם עוד משפחות יפניות-אמריקניות.

There were guards stationed

שומרים הוצבו בשני קצותיו של כל קרון,

at both ends of each car,

as if we were criminals.

כאילו היינו פושעים.

We were taken two thirds of the way across the country,

לקחו אותנו למרחק שני שלישים מרוחבה של המדינה,

rocking on that train for four days and three nights,

כשאנו מיטלטלים ברכבת זאת במשך ארבעה ימים ושלושה לילות,

to the swamps of Arkansas.

עד לביצות של ארקנסו.

I still remember the barbed wire fence

אני עדיין זוכר את גדר התיל שסגרה עלי.

that confined me.

I remember the tall sentry tower

אני זוכר את מגדל השמירה הגבוה עם המקלעים המכוונים אלינו.

with the machine guns pointed at us.

I remember the searchlight that followed me

אני זוכר את הזרקור שעקב אחרי

when I made the night runs

כשהייתי רץ בלילה מהצריף שלי למחראה.

from my barrack to the latrine.

But to five-year-old me,

אבל הייתי בן חמש,

I thought it was kind of nice that they'd lit the way

וחשבתי שזה די נחמד שהם מאירים לי את הדרך

for me to pee.

כדי שאוכל ללכת להשתין.

(צחוק)

I was a child,

הייתי ילד,

too young to understand the circumstances

צעיר מכדי להבין את הנסיבות להימצאי שם.

of my being there.

Children are amazingly adaptable.

ילדים יודעים להסתגל נהדר.

What would be grotesquely abnormal

מה שיכול היה להיות לא נורמלי עד גרוטסקיות

became my normality

הפך עבורי להיות המצב הנורמלי במחנה השבויים.

in the prisoner of war camps.

It became routine for me to line up three times a day

התרגלתי לשגרת העמידה בתור שלוש פעמים ביום

to eat lousy food in a noisy mess hall.

כדי לאכול אוכל מחורבן בחדר אוכל רועש.

It became normal for me to go with my father

הפך להיות נורמלי עבורי ללכת עם אבי

to bathe in a mass shower.

להתרחץ במקלחת המונית.

Being in a prison, a barbed-wire prison camp,

השהייה בכלא, במחנה אסירים מגודר בתיל,

became my normality.

הפכה למצבי הנורמלי.

When the war ended,

כשהסתיימה המלחמה, שחררו אותנו

we were released,

and given a one-way ticket

ונתנו לנו כרטיס בכיוון אחד

to anywhere in the United States.

לכל מקום שנרצה בארצות הברית.

My parents decided to go back home

הורי החליטו לחזור הביתה ללוס אנג'לס,

to Los Angeles,

but Los Angeles was not a welcoming place.

אבל לוס אנג'לס לא קיבלה אותנו במאור פנים.

We were penniless.

היינו חסרי כל; הכל נלקח מאיתנו,

Everything had been taken from us,

and the hostility was intense.

והעוינות הייתה עצומה.

Our first home was on Skid Row

ביתנו הראשון שלנו היה במשכנות העוני

in the lowest part of our city,

שבחלק הגרוע ביותר בעירנו,

living with derelicts, drunkards

בשכנות לאנשים עזובים, שיכורים ומטורפים.

and crazy people,

בכל מקום עמדה צחנה של שתן,

the stench of urine all over,

on the street, in the alley,

ברחוב, בסמטה,

in the hallway.

במסדרון.

It was a horrible experience,

זו היתה חוויה נוראית,

and for us kids, it was terrorizing.

ועבורנו, הילדים, זה היה מפחיד.

I remember once

אני זוכר שפעם

a drunkard came staggering down,

התקרב אלינו שיכור מתנודד,

fell down right in front of us,

נפל ממש לפנינו

and threw up.

והקיא.

My baby sister said, "Mama, let's go back home,"

אחותי הקטנה אמרה: "אמא, בואי נחזור הביתה",

because behind barbed wires

כי המקום שמאחורי גדר התיל

was for us

היה בשבילנו

home.

הבית.

My parents worked hard

הורי עבדו קשה כדי לשוב ולעמוד על רגליהם.

to get back on their feet.

We had lost everything.

איבדנו הכל.

They were at the middle of their lives

הם היו באמצע חייהם

and starting all over.

והיה עליהם להתחיל הכל מחדש.

They worked their fingers to the bone,

הם עבדו בפרך,

and ultimately they were able

ובסופו של דבר הצליחו

to get the capital together to buy

לצבור את סכום הכסף הדרוש כדי לקנות

a three-bedroom home in a nice neighborhood.

בית עם שלושה חדרי-שינה בשכונה נחמדה.

And I was a teenager,

הייתי אז נער מתבגר,

and I became very curious

ונעשיתי סקרן מאוד באשר לילדותי בכלא.

about my childhood imprisonment.

I had read civics books that told me about

קראתי ספרי אזרחות שסיפרו לי

the ideals of American democracy.

על האידיאלים של הדמוקרטיה האמריקנית.

All men are created equal,

כל בני האדם נבראו שווים,

we have an inalienable right

יש לנו זכות בלתי ניתנת להעברה

to life, liberty and the pursuit of happiness,

לחיים, חרות ורדיפת אושר,

and I couldn't quite make that fit

ולא יכולתי ליישב זאת עם מה שהכרתי מילדותי בכלא.

with what I knew to be my childhood imprisonment.

I read history books,

קראתי ספרי היסטוריה,

and I couldn't find anything about it.

ולא מצאתי בהם דבר על זה.

And so I engaged my father after dinner

ולכן נהגתי למשוך את אבי, לאחר ארוחת הערב,

in long, sometimes heated conversations.

לשיחות ארוכות שלפעמים התלהטו.

We had many, many conversations like that,

ניהלנו המון שיחות כאלו,

and what I got from them

ומה שקיבלתי מהן

was my father's wisdom.

היה את חוכמתו של אבי.

He was the one that suffered the most

הוא היה זה שסבל הכי הרבה

under those conditions of imprisonment,

באותם תנאי מאסר,

and yet he understood American democracy.

ובכל זאת הוא הבין את הדמוקרטיה האמריקנית.

He told me that our democracy

הוא אמר לי שהדמוקרטיה שלנו

is a people's democracy,

היא דמוקרטיה של אנשים,

and it can be as great as the people can be,

והיא יכולה להיות גדולה כמו שהאנשים יכולים להיות,

but it is also as fallible as people are.

וגם מועדת לטעויות, בדיוק כמו אנשים.

He told me that American democracy

הוא אמר לי שדמוקרטיה אמריקנית

is vitally dependent on good people

תלויה במהותה באנשים טובים

who cherish the ideals of our system

שמוקירים את האידיאלים של המערכת שלנו

and actively engage in the process

ולוקחים חלק פעיל בתהליך שגורם לדמוקרטיה שלנו להצליח.

of making our democracy work.

And he took me to a campaign headquarters —

והוא לקח אותי אל מטה בחירות -

the governor of Illinois was running for the presidency —

מושל אילינוי רץ אז לנשיאות --

and introduced me to American electoral politics.

והכיר לי את הפוליטיקה האמריקנית של הבחירות.

And he also told me about

והוא גם סיפר לי על

young Japanese-Americans

אמריקנים צעירים ממוצא יפני שנלחמו במלחמת העולם השניה.

during the Second World War.

When Pearl Harbor was bombed,

כאשר פרל הרבור הופצצה,

young Japanese-Americans, like all young Americans,

אמריקנים צעירים ממוצא יפני, כמו כל האמריקנים הצעירים,

rushed to their draft board

מיהרו ללשכת הגיוס שלהם

to volunteer to fight for our country.

כדי להתנדב להילחם למען ארצנו.

That act of patriotism

מעשה זה של פטריוטיות

was answered with a slap in the face.

נענה בסטירת לחי.

We were denied service,

מנעו מאיתנו לשרת

and categorized as enemy non-alien.

וסיווגו אותנו כאויב מבית.

It was outrageous to be called an enemy

היה שערורייתי להיקרא "אויב"

when you're volunteering to fight for your country,

כשאתה מתנדב להילחם למען ארצך,

but that was compounded with the word "non-alien,"

אבל זה היה חלק מהמונח "אויב מבית,"

which is a word that means

שפירושו

"citizen" in the negative.

"אזרח" במובן השלילי.

They even took the word "citizen" away from us,

אפילו את המילה "אזרח" לקחו מאיתנו

and imprisoned them for a whole year.

וכלאו אותה למשך שנה שלמה.

And then the government realized

ואז הממשלה ראתה

that there's a wartime manpower shortage,

שיש מחסור בכוח אדם לוחם,

and as suddenly as they'd rounded us up,

ובאותה מהירות בה הם אספו וכלאו אותנו,

they opened up the military for service

הם פתחו את הצבא לשירות של אמריקנים צעירים ממוצא יפני.

by young Japanese-Americans.

It was totally irrational,

זה היה חסר היגיון לחלוטין,

but the amazing thing,

אבל הדבר המדהים,

the astounding thing,

הדבר המהמם,

is that thousands of young

הוא שאלפי צעירים, גברים ונשים אמריקנים ממוצא יפני

Japanese-American men and women

again went from behind those barbed-wire fences,

יצאו שוב מאחורי גדרות תיל אלה,

put on the same uniform as that of our guards,

לבשו מדים זהים לאלה של השומרים שלנו,

leaving their families in imprisonment,

השאירו מאחוריהם במאסר את משפחותיהם,

to fight for this country.

ויצאו להילחם למען הארץ הזאת.

They said that they were going to fight

הם הצהירו שיילחמו

not only to get their families out

לא רק כדי להוציא את משפחותיהם מבין גדרות התיל אלה,

from behind those barbed-wire fences,

but because they cherished the very ideal

אלא משום שהם הוקירו את עצם האידיאל

of what our government stands for,

שממשלתנו מייצגת, שהיא אמורה לייצג,

should stand for,

and that was being abrogated

ושהתרוקן מתוכן אחרי מה שעוללה:

by what was being done.

All men are created equal.

האידיאל שכל בני האדם נולדו שווים.

And they went to fight for this country.

והם הלכו להילחם למען הארץ הזאת.

They were put into a segregated

הם הוצבו ביחידה מופרדת שכולה יפנים-אמריקניים

all Japanese-American unit

and sent to the battlefields of Europe,

ונשלחו לשדות הקרב של אירופה,

and they threw themselves into it.

והם השליכו עצמם אל מול האש.

They fought with amazing,

הם נלחמו באומץ ובגבורה מדהימים.

incredible courage and valor.

They were sent out on the most dangerous missions

הם נשלחו למשימות המסוכנות ביותר

and they sustained the highest combat casualty rate

והם ספגו את הנפגעים הרבים ביותר יחסית לכל יחידה אחרת.

of any unit proportionally.

There is one battle that illustrates that.

יש קרב אחד שממחיש את זה.

It was a battle for the Gothic Line.

זה היה הקרב על הקו הגותי.

The Germans were embedded

הגרמנים היו מחופרים על צלע הר,

in this mountain hillside,

rocky hillside,

צלע הר סלעי,

in impregnable caves,

במערות בלתי חדירות,

and three allied battalions

ושלושה גדודים של בעלות הברית

had been pounding away at it

הפגיזו אותה שוב ושוב במשך שישה חודשים,

for six months,

and they were stalemated.

והם נקלעו למבוי סתום.

The 442nd was called in

גדוד 442 נצטווה להצטרף ללחימה,

to add to the fight,

but the men of the 442nd

אבל הלוחמים של גדוד 442

came up with a unique

העלו רעיון יוצא-דופן אך מסוכן:

but dangerous idea:

The backside of the mountain

צידו האחורי של ההר היה צוק סלע תלול.

was a sheer rock cliff.

The Germans thought an attack from the backside

הגרמנים חשבו שלא תיתכן התקפה מאחור.

would be impossible.

The men of the 442nd decided to do the impossible.

הגברים של 442 החליטו לעשות את הבלתי-אפשרי.

On a dark, moonless night,

בלילה אפל ללא ירח,

they began scaling that rock wall,

הם התחילו לטפס על קיר הסלע,

a drop of more than 1,000 feet,

שמתחתיו תהום של יותר מ-300 מטר

in full combat gear.

בציוד לחימה מלא.

They climbed all night long

הם טיפסו כל הלילה על המצוק התלול ההוא,

on that sheer cliff.

In the darkness,

בחשכה,

some lost their handhold

כמה מהם איבדו את אחיזת היד או הרגל

or their footing

and they fell to their deaths

ונפלו אל מותם אל הערוץ שלמטה

in the ravine below.

They all fell silently.

כל הנופלים נפלו בשקט.

Not a single one cried out,

איש לא צעק, שמא יסגיר את מיקומם.

so as not to give their position away.

The men climbed for eight hours straight,

הגברים טיפסו במשך שמונה שעות רצופות,

and those who made it to the top

ואלה שהגיעו לפיסגה

stayed there until the first break of light,

המתינו שם עד אור ראשון,

and as soon as light broke,

וברגע שהאור הפציע,

they attacked.

הם תקפו.

The Germans were surprised,

הגרמנים הופתעו,

and they took the hill

והם כבשו את ההר ופרצו את הקו הגותי.

and broke the Gothic Line.

A six-month stalemate

מבוי סתום בן שישה חודשים

was broken by the 442nd

נפרץ על ידי גדוד 442 בתוך 32 דקות.

in 32 minutes.

It was an amazing act,

זה היה מעשה מדהים.

and when the war ended,

וכשהמלחמה הסתיימה,

the 442nd returned to the United States

יחידה 442 חזרה לארה"ב

as the most decorated unit

כיחידה המעוטרת ביותר בכל מלחמת העולם השניה.

of the entire Second World War.

They were greeted back on the White House Lawn

בשובם, קידם את פניהם על מדשאת הבית הלבן

by President Truman, who said to them,

הנשיא טרומן, שאמר להם,

"You fought not only the enemy

"לחמתם לא רק באויב

but prejudice, and you won."

"אלא גם בדעות הקדומות, וניצחתם."

They are my heroes.

אלה הגיבורים שלי.

They clung to their belief

הם דבקו באמונתם

in the shining ideals of this country,

באידיאלים הזוהרים של הארץ הזאת,

and they proved that being an American

והם הוכיחו שלהיות אמריקני

is not just for some people,

איננו מנת חלקם של אחדים,

that race is not how we define being an American.

שהגזע אינו מגדיר בשבילנו את היותנו אמריקנים.

They expanded what it means to be an American,

הם הרחיבו את הגדרת האמריקאי גם ליפנים האמריקנים

including Japanese-Americans

that were feared and suspected and hated.

שזכו ליחס של פחד, חשד ושנאה.

They were change agents,

הם היו מחוללי שינוי,

and they left for me

והם הותירו לי מורשת

a legacy.

They are my heroes

אלה הגיבורים שלי

and my father is my hero,

וגם אבי הוא הגיבור שלי,

who understood democracy

הוא הבין מהי דמוקרטיה

and guided me through it.

ולימד אותי לאורה.

They gave me a legacy,

הם העניקו לי מורשת.

and with that legacy comes a responsibility,

ולמורשת מתלווה אחריות,

and I am dedicated

ואני מסור למטרה

to making my country

של הפיכת ארצי

an even better America,

לאמריקה עוד יותר טובה,

to making our government

להפיכת ממשלתנו

an even truer democracy,

לדמוקרטיה עוד יותר אמיתית,

and because of the heroes that I have

והודות לגיבורים שלי ולמאבקינו,

and the struggles that we've gone through,

I can stand before you

אני יכול להתייצב בפניכם

as a gay Japanese-American,

כיפני-אמריקני גיי.

but even more than that,

אבל יותר מזה:

I am a proud American.

כאמריקני גאה.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(מחיאות כפיים)

(Applause)