My journey to thank all the people responsible for my morning coffee | A.J. Jacobs

תרגום: Shlomo Adam עריכה: Michal Shargil Ben Sira

So, I don't like to boast,

טוב, אני לא אוהב להתפאר,

but I am very good at finding things to be annoyed about.

אבל אני יודע היטב למצוא ממה להיות מוטרד.

(צחוק)

It is a real specialty of mine.

זאת מומחיות מיוחדת אצלי.

I can hear 100 compliments and a single insult,

אני יכול לשמוע 100 מחמאות ועלבון אחד,

and what do I remember?

ומה אזכור מהם?

The insult.

את העלבון.

And according to the research, I'm not alone.

והמחקרים קובעים שלא רק אני כזה.

Unfortunately, the human brain is wired to focus on the negative.

למרבה הצער, המוח האנושי מתוכנת להתמקד בשלילי.

Now, this might have been helpful when we were cave people,

זה אולי עזר כשהיינו אנשי מערות

trying to avoid predators,

וניסינו לחמוק מחיות טרף,

but now it's a terrible way to go through life.

אבל היום זו דרך איומה לחיות.

It is a real major component of anxiety and depression.

זהו גורם מרכזי וממשי בחרדה ודכאון.

So how can we fight the brain's negative bias?

אז איך נילחם בהטייה השלילית של המוח?

According to a lot of research, one of the best weapons is gratitude.

לפי מחקרים רבים, אחד מכלי הנשק הכי טובים הוא הכרת התודה.

So knowing this, I started a new tradition in our house a couple of years ago.

לאור זאת התחלתי בבית לפני כמה שנים במסורת חדשה.

Before a meal with my wife and kids,

לפני ארוחה עם אשתי והילדים,

I would say a prayer of thanksgiving.

אני אומר תפילת הודיה.

Prayer is not quite the right word.

"תפילה" אולי אינה המילה המתאימה.

I'm agnostic, so instead of thanking God,

אני אגנוסטי, אז במקום להודות לאלוהים,

I would thank some of the people who helped make my food a reality.

אני מודה לכמה מהאנשים שעזרו להביא אוכל לשולחני.

I'd say, "I'd like to thank the farmer who grew these tomatoes,

אני אומר למשל,

"אני רוצה להודות לחקלאי שגידל את העגבניות האלה,

and the trucker who drove these tomatoes to the store,

"ולנהג המשאית שהוביל את העגבניות לחנות,

and the cashier who rang these tomatoes up."

"ולקופאי שהעביר אותן בקופה."

And I thought it was going pretty well, this tradition.

ולתומי חשבתי שהמסורת הזאת מתנהלת לא רע,

Then one day, my 10-year-old son said,

עד שיום אחד, בני בן ה-10 אמר,

"You know, Dad, those people aren't in our apartment.

"אבא, האנשים האלה לא נמצאים אצלנו בבית.

They can't hear you.

"הם לא שומעים אותך.

If you really cared, you would go and thank them in person."

"אם באמת איכפת לך, אתה צריך להודות להם באופן אישי."

And I thought, "Hmm. That's an interesting idea."

חשבתי, "הממ. רעיון מעניין."

(Laughter)

(צחוק)

Now I'm a writer, and for my books I like to go on adventures.

אני סופר, ובשביל הספרים שלי אני אוהב לצאת להרפקאות.

Go on quests.

למסעות.

So I decided I'm going to take my son up on his challenge.

אז החלטתי להיענות לאתגר של בני.

It seemed simple enough.

זה נראה פשוט מאד.

And to make it even simpler,

וכדי לפשט את זה עוד יותר,

I decided to focus on just one item.

החלטתי להתמקד בפריט אחד ויחיד,

An item I can't live without:

פריט שאינני יכול בלעדיו:

my morning cup of coffee.

הקפה שלי בבוקר.

Well, it turned out to be not so simple at all.

הסתבר שזה בכלל לא פשוט.

(צחוק)

(Laughter)

This quest took me months.

המשימה הזאת ארכה חודשים.

It took me around the world.

היא לקחה אותי למסע מסביב לעולם.

Because I discovered that my coffee would not be possible

כי גיליתי שהקפה שלי לא היה מתאפשר

without hundreds of people I take for granted.

בלי מאות אנשים שבכלל לא חשבתי עליהם.

So I would thank the trucker

אז הודיתי לנהג המשאית

who drove the coffee beans to the coffee shop.

שהסיע את פולי הקפה אל בית הקפה.

But he couldn't have done his job without the road.

אבל הוא לא היה עושה את עבודתו אילולא הכביש.

So I would thank the people who paved the road.

אז הודיתי לאנשים שסללו את הכביש.

(Laughter)

(צחוק)

And then I would thank the people who made the asphalt for the pavement.

ואז היה עלי להודות לאנשים שייצרו את האספלט עבור הכביש.

And I came to realize that my coffee,

והתחלתי להבין שהקפה שלי

like so much else in the world,

כמו דברים כה רבים בעולם,

requires the combined work

מחייב את עבודתם הכוללת

of a shocking number of people from all walks of life.

של אנשים במספר מזעזע מכל אורחות החיים.

Architects, biologists, designers, miners, goat herds,

אדריכלים, ביולוגים, מעצבים, כורים, רועי עיזים,

you name it.

מה שתרצו.

I decided to call my project

החלטתי לכנות את המיזם שלי

"Thanks a Thousand."

"אלף תודות",

Because I ended up thanking over a thousand people.

כי בסופו של דבר הודיתי ליותר מאלף בני-אדם.

And it was overwhelming, but it was also wonderful.

זה היה מהמם, אבל גם נפלא,

Because it allowed me to focus

כי זה איפשר לי לחשוב

on the hundreds of things that go right every day,

על מאות הדברים שמתנהלים כשורה מידי יום ביומו,

as opposed to the three or four that go wrong.

ולא על שלושת או ארבעת הדברים שמשתבשים.

And it reminded me of the astounding interconnectedness or our world.

וזה הזכיר לי את הקישוריות המדהימה של עולמנו.

I learned dozens of lessons during this project,

למדתי עשרות לקחים במהלך המיזם הזה,

but let me just focus on five today.

אבל היום, הרשו לי להתמקד בחמישה מהם.

The first is: look up.

הראשון הוא: להרים את המבט.

I started my trail of gratitude

את נתיב הכרת התודה שלי

by thanking the barista at my local coffee shop,

התחלתי בהודייה לבאריסטה של בית הקפה המקומי שלי,

Joe Coffee in New York.

"ג'ו קופי" בניו-יורק.

Her name is Chung,

שמה צ'אנג,

and Chung is one of the most upbeat people you will ever meet.

צ'אנג היא אחת האנשים הכי עליזים שתפגשו.

Big smiler, enthusiastic hugger.

חייכנית גדולה, חבקנית נלהבת.

But even for Chung, being a barista is hard.

אבל אפילו לצ'אנג קשה לעבוד כבאריסטה.

And that's because you are encountering people in a very dangerous state.

משום שבעבודה כזאת פוגשים אנשים במצב מסוכן מאד.

(Laughter)

(צחוק)

You know what it is -- precaffeination.

אתם מכירים את זה: תסמונת החסך בקפאין.

(Laughter)

(צחוק)

So, Chung has had people yell at her until she cried,

צ'אנג כבר ספגה צעקות מאנשים שגרמו לה לבכות,

including a nine-year-old girl,

כולל ילדה תשע,

who didn't like the whipped cream design that Chung did on her hot chocolate.

שלא אהבה את הדוגמה

שצ'אנג עיצבה בקצף של השוקו שלה.

So I thanked Chung,

אז הודיתי לצ'אנג,

and she thanked me for thanking her.

והיא הודתה לי על שהודיתי לה.

הפסקתי את זה שם.

I cut it off there.

I didn't want to go into an infinite thanking loop.

לא רציתי להיכנס ללולאת תודות אינסופית.

(Laughter)

(צחוק)

But Chung said that the hardest part

אבל צ'אנג אמרה שהכי קשה לה

is when people don't even treat her like a human being.

כשאנשים בכלל לא מתייחסים אליה כאל יצור אנושי.

They treat her like a vending machine.

הם רואים בה מכונה אוטומטית.

So, they'll hand her their credit card

הם מושיטים לה את כרטיס האשראי

without even looking up from their phone.

מבלי להרים בכלל את המבט מהטלפון.

And while she's saying this, I'm realizing I've done that.

וכשהיא אמרה את זה, נזכרתי שגם אני עשיתי כך.

I've been that a-hole.

הייתי ח--א כזה.

And at that moment, I pledged:

ובאותו רגע נדרתי,

when dealing with people, I'm going to take those two seconds

שבמגעי עם אנשים אקדיש את שתי השניות האלה

and look at them, make eye contact.

כדי להביט בהם, ליצור קשר-עין.

Because it reminds you, you're dealing with a human being

כי זה מזכיר לך שיש לך עסק עם בן-אדם

who has family and aspirations

עם משפחה וחלומות

and embarrassing high school memories.

וגם זכרונות מביכים מהתיכון.

And that little moment of connection

ורגע החיבור הקטן הזה

is so important to both people's humanity and happiness.

חשוב מאד לאנושיות ולאושר של שני הצדדים.

Alright, second lesson was:

בסדר, הלקח השני היה:

smell the roses. And the dirt. And the fertilizer.

להריח את הוורדים. ואת העפר. ואת הדשן.

After Chung, I thanked this man.

אחרי צ'אנג הודיתי לאיש הזה.

This is Ed Kaufmann.

זהו אד קאופמן.

אד הוא מי שבוחר את הקפה שיוגש בבית הקפה שלי.

And Ed is the one who chooses which coffee they serve at my local coffee shop.

He goes around the world, to South America, to Africa,

הוא מסתובב בעולם מדרום-אמריקה ועד לאפריקה,

finding the best coffee beans.

ומוצא את פולי הקפה הכי טובים.

So I thanked Ed.

אז הודיתי לאד.

And in return, Ed showed me how to taste coffee like a pro.

ובתמורה, אד לימד אותי איך לטעום קפה כמו מקצוען.

And it is quite a ritual.

וזה חתיכת טקס.

You take your spoon and you dip it in the coffee

אתה לוקח את הכף וטובל אותה בקפה,

and then you take a big, loud slurp.

לוגם לגימה גדולה ורעשנית.

Almost cartoonishly loud.

ברעש גדול, כאילו בצחוק.

This is because you want to spray the coffee all over your mouth.

וזה כי אתה רוצה לרסס את הקפה בכל חלל הפה.

You have taste buds in the side of your cheeks,

יש בלוטות טעם בחלק הפנימי של הלחיים,

in the roof of your mouth,

בחך,

you've got to get them all.

וצריך להגיע אל כולן.

So Ed would do this

אז אד היה עושה ככה, ואז...

and he would --

his face would light up and he would say,

פניו היו מאירות והוא היה אומר,

"This coffee tastes of Honeycrisp apple

"לקפה הזה יש טעם של תפוח מיובש וקלוי בדבש

and notes of soil and maple syrup."

"ורמזים של אדמה וסירופ אדר."

And I would take a sip and I'd say,

ואני לקחתי לגימה מהקפה ואומר,

"I'm picking up coffee.

"אני טועם...

"קפה."

(Laughter)

(צחוק)

It tastes to me like coffee."

"יש לזה טעם של קפה."

(Laughter)

(צחוק)

But inspired by Ed, I decided to really

אבל בהשראת אד, החלטתי באמת להניח לקפה

let the coffee sit on my tongue for five seconds --

להישאר על לשוני למשך חמש שניות --

we're all busy, but I could spare five seconds,

כולנו עסוקים, אבל יכולתי לוותר על חמש שניות,

and really think about the texture and the acidity and the sweetness.

ובאמת לחשוב על המרקם, על החמיצות ועל המתיקות.

And I started to do it with other foods.

והתחלתי לעשות זאת גם במאכלים אחרים.

And this idea of savoring is so important to gratitude.

והרעיון של התענגות על החוויה חשוב מאד להכרת התודה.

Psychologists talk about how gratitude

הפסיכולוגים אומרים שבהכרת-תודה

is about taking a moment and holding on to it as long as possible.

עוצרים את הרגע ומאריכים אותו ככל האפשר.

And slowing down time.

מאיטים את הזמן,

So that life doesn't go by in one big blur, as it often does.

כדי שהחיים לא יחלפו בטשטוש אחד גדול, כמו שבד"כ.

Number three is:

מס' שלוש הוא:

find the hidden masterpieces all around you.

למצוא את יצירות המופת שמסתתרות בכל מקום.

Now, one of my favorite conversations during this year

אחת השיחות האהובות שהיו לי השנה

was with the guy who invented my coffee cup lid.

היתה עם האיש שהמציא את מכסה כוס הקפה שלי.

And until this point,

ועד לאותו רגע,

I had given approximately zero thought to coffee cup lids.

הקדשתי בערך אפס מחשבה למכסים של כוסות קפה.

But I loved talking to this inventor, Doug Fleming,

אבל נהניתי לשוחח עם הממציא, דאג פלמינג,

because he was so passionate.

כי הוא היה כה נלהב.

And the blood and sweat and tears he put into this lid,

ובגלל הדם, היזע והדמעות שהוא השקיע במכסה הזה,

and that I had never even considered.

שמעולם לא ייחסתי לו משמעות.

He says a bad lid can ruin your coffee.

הוא אומר שמכסה גרוע יכול להרוס את הקפה.

That it can block the aroma,

שהוא עלול לחסום את הארומה,

which is so important to the experience.

שחשובה כל-כך לחוויה.

So he -- he's very innovative.

אז הוא... הוא מלא המצאות.

He's like the Elon Musk of coffee lids.

הוא כמו אילון מאסק של מכסי הקפה.

(Laughter)

(צחוק)

So he designed this lid that's got an upside-down hexagon

אז הוא עיצב את המכסה כך שיש לו משושה הפוך

so you can get your nose right in there and get maximum aroma.

שאפשר להכניס לתוכו את האף כדי לקבל את מירב הארומה.

And so I was delighted talking to him,

אז נהניתי מאד לשוחח איתו,

and it made me realize there are hundreds of masterpieces all around us

וזה גרם לי להבין שיש מאות יצירות מופת מסביבנו

that we totally take for granted.

שאנו מקבלים אותן כמובנות מאליהן.

Like the on-off switch on my desk lamp has a little indentation for my thumb

למשל, במפסק של מנורת השולחן שלי

יש שקע קטן בשביל האגודל

that perfectly fits my thumb.

שמתאים בדיוק לאגודל שלי.

And when something is done well,

וכשמשהו נעשה כהלכה,

the process behind it is largely invisible.

התהליך שמאחוריו סמוי ברובו.

But paying attention to it

כשמקדישים לו תשומת-לב

can tap into that sense of wonder and enrich our lives.

אפשר להתחבר לתחושת הפליאה הזו ולהעשיר את חיינו.

Number four is: fake it till you feel it.

מס' ארבע הוא: לזייף עד שההרגשה אמיתית.

By the end of the project, I was just in a thanking frenzy.

בסוף המיזם הזה הייתי בטירוף של הכרת-תודה.

So I was -- I would get up and spend a couple hours,

הייתי קם ומבלה כמה שעות

I'd write emails, send notes,

בכתיבת דוא"ל והודעות, בטלפונים,

make phone calls, visit people

הייתי מבקר אנשים ומודה להם על חלקם בקפה שלי.

to thank them for their role in my coffee.

ואחדים מהם, למען האמת --

And some of them, quite honestly --

not that into it.

לא היו ממש בעניין.

They would be like, "What is this?

הם שאלו, "מה זה?

Is this a pyramid scheme, what do you want, what are you selling?"

"תרמית פירמידה? מה אתה רוצה? מה אתה מוכר?"

But most people were surprisingly moved.

אבל רוב האנשים התרגשו באופן מפתיע.

I remember, I called the woman who does the pest control

אני זוכר שהתקשרתי לאישה שעוסקת בהדברת מזיקים

for the warehouse where my coffee is served --

במחסן שבו מוגש הקפה שלי --

I'm sorry -- where my coffee is stored.

סליחה, שבו מוחזק הקפה שלי --

And I said,

ואמרתי,

"This may sound strange,

"אולי זה יישמע מוזר,

but I want to thank you for keeping the bugs out of my coffee."

"אבל אני רוצה להודות לך על שהרחקת את המזיקים מהקפה שלי."

And she said, "Well, that does sound strange,

והיא אמרה, "טוב, זה באמת נשמע מוזר,

but you just made my day."

"אבל עשית לי את היום."

And it was like an anti-crank phone call.

זאת היתה שיחה חריגה,

And it didn't just affect her, it affected me.

והיא לא השפיעה רק עליה אלא גם עלי,

Because I would wake up every morning in my default mood, which is grumpiness,

כי בכל בוקר הייתי מתעורר במצב-הרוח האוטומטי שלי, נרגנות,

but I would force myself to write a thank-you note

אבל הייתי כופה על עצמי לכתוב הודעת תודה

and then another and then another.

ועוד אחת, ועוד אחת.

And what I found was that if you act as if you're grateful,

וגיליתי שאם אתה מתנהג כאילו שאתה אסיר-תודה,

you eventually become grateful for real.

מתישהו אתה נעשה באמת אסיר-תודה.

The power of our actions to change our mind is astounding.

הכוח שיש למעשינו לשנות את דעתנו הוא מדהים.

So, often we think that thought changes behavior,

אנו מרבים לחשוב שהמחשבה משנה את ההתנהגות,

but behavior very often changes our thought.

אבל לעתים קרובות התנהגותנו משנה את חשיבתנו.

And finally, the last lesson I want to tell you about is:

ולבסוף, הלקח האחרון שאני רוצה לספר לכם עליו הוא:

practice six degrees of gratitude.

בצעו שש דרגות של הכרת-תודה.

And every place, every stop on this gratitude trail

כל מקום, כל תחנה של נתיב הכרת-התודה הזה

would give birth to 100 other people that I could thank.

הוליד עוד 100 אנשים שלהם יכולתי להודות.

So I went down to Colombia to thank the farmers who grow my coffee beans.

למשל, נסעתי לקולומביה כדי להודות לחקלאים שמגדלים את פולי הקפה שלי.

And it was in a small mountain town,

זה היה בעיירה הררית קטנה,

and I was driven there along these curvy, cliffside roads.

נסעתי לשם בדרכים מפותלות שעוברות על שולי הצוקים.

And every time we went around a hairpin turn

ובכל פעם שעברנו סיבוב נוסף על חוט השערה,

the driver would do the sign of the cross.

הנהג היה מצטלב,

And I was like, "Thank you for that.

ואני הייתי אומר, "תודה לך על זה, אבל...

(Laughter)

(צחוק)

But can you do that while keeping your hands on the wheel?

"...אבל איכפת לך לעשות את זה בלי להוריד ידיים מההגה?

Because I am terrified."

"אני מבוהל."

But we made it.

אבל הצלחנו להגיע.

And I met the farmers, the Guarnizo brothers.

ואני פגשתי את החוואים, האחים גוארניזו.

It's a small farm, they make great coffee,

זאת חווה קטנה, הם מגדלים קפה מעולה,

they're paid above fair-trade prices for it.

משלמים להם עליו יותר ממחירי סחר הוגן.

And they showed me how the coffee is grown.

הם הראו לי איך הקפה גדל.

The bean is actually inside this fruit called the coffee cherry.

פול הקפה נמצא בעצם בתוך הפרי הזה, ה"דובדבן".

And I thanked them.

הודיתי להם

And they said, "Well, we couldn't do our job

והם אמרו, "לא יכולנו לעשות את העבודה

without 100 other people."

"בלי עוד 100 אנשים."

The machine that depulps the fruit is made in Brazil,

המכונה שמקלפת את ציפת הפרי והמיוצרת בברזיל

and the pickup truck they drive around the farm,

והטנדר שבו הם מסתובבים בחווה

that is made from parts from all over the world.

מיוצרים מחלקים מכל העולם.

In fact, the US exports steel to Colombia.

למעשה, ארה"ב מייצאת פלדה לקולומביה.

So I went to Indiana, and I thanked the steel makers.

אז נסעתי לאינדיאנה והודיתי ליצרני הפלדה.

And it just drove home

וכך הבנתי סוף-סוף

that it doesn't take a village to make a cup of coffee.

שלא נחוץ כפר כדי ליצור כוס קפה אחת,

It takes the world to make a cup of coffee.

אלא עולם שלם.

And this global economy, this globalization,

ולכלכלה העולמית הזאת, הגלובליזציה, אכן יש חסרונות,

it does have downsides.

But I believe the long-term upsides are far greater,

אבל לדעתי, היתרונות בטווח הארוך גדולים בהרבה,

that progress is real.

שהקידמה אכן אמיתית.

We have made improvements in the last 50 years,

ב-50 השנה האחרונות עשינו כברת דרך.

poverty worldwide has gone down.

רמת העוני בעולם ירדה.

And that we should resist the temptation

ועלינו להיאבק בפיתוי

to retreat into our silos.

להסתגר בד' אמותינו.

And we should resist this upsurge

עלינו להיאבק בעליית הבידוד והלאומנות הלוחמנית.

in isolationism and jingoism.

Which brings me to my final point.

וזה מביא אותי לנקודה האחרונה.

Which is my hope that we use gratitude as a spark to action.

אני מקווה שנשתמש בהכרת התודה כדי לחולל עשיה.

Some people worry that gratitude has a downside.

יש אנשים שתוהים אם להכרת-תודה יש חסרונות,

That we'll be so grateful, that we'll be complacent.

שאולי נהיה אסירי-תודה עד שאננות.

We'll be so, "Oh, everything's wonderful, I'm so grateful."

שנהיה כאלה, "הו, הכל נהדר, אני אסיר-תודה."

Well, it turns out, the opposite is true.

אז מסתבר שההיפך הוא הנכון.

The research shows

המחקרים מראים

that the more grateful you are, the more likely you are to help others.

שככל שאתה אסיר-תודה, כך סביר שתעזור לאחרים.

When you're in a bad state,

כשאתה במצב רע,

you're often more focused on your own needs.

אתה בד"כ ממוקד בצרכים שלך.

But gratitude makes you want to pay it forward.

אבל הכרת-תודה מעוררת בך רצון לשתף בכך אחרים.

And I experienced this personally.

ואני חוויתי זאת אישית.

I mean, I'm not Mother Teresa,

אני הרי לא האם תרזה,

I'm still a selfish bastard a huge amount of the time.

אני עדיין ממזר אנוכי חלק עצום מהזמן.

But I'm better than I was before this project.

אבל אני אדם טוב יותר מאשר לפני המיזם הזה.

And that's because it made me aware

וזה משום שנעשיתי מודע

of the exploitation on the supply chain.

לניצול שקיים בשרשרת האספקה.

It reminded me that what I take for granted

זה הזכיר לי שמה שאני מקבל כמובן מאליו

is not available to millions of people around the world.

איננו זמין למיליונים בעולם כולו.

Like water.

כמו מים.

Coffee is 98.8 percent water.

הקפה מכיל 98.8 אחוז מים.

So I figured I should go and thank the people at the New York reservoir,

אז חשבתי שעלי להודות לאנשים שבמאגר המים של ניו-יורק,

hundreds of them, who provide me water,

מאות אנשים שמספקים לי מים

and this miracle that I can turn a lever and get safe water.

ואת הנס הזה, שאני יכול לסובב ידית ולקבל מים זכים.

And that millions of people around the world don't have this luxury

ושלמיליוני אנשים בעולם אין המותרות האלה

and have to walk hours to get safe water.

והם נאלצים ללכת שעות בשביל מים נקיים.

It inspired me to see what I could do to help people get more access,

זה עודד אותי לראות מה אוכל לעשות כדי לתת לאנשים יותר גישה,

and I did research and found a wonderful group

ערכתי מחקר וגיליתי קבוצה נפלאה

called Dispensers for Safe Water.

בשם "ספקי מים זכים",

And I got involved.

ונעשיתי מעורב.

And I'm not expecting the Nobel Prize committee

ואני לא מצפה שנציגי פרס נובל

to knock down my door,

יתדפקו על דלתי,

אבל זהו צעד קטן, זה כבר משהו.

but it's a baby step, it's a little something.

And it's all because of gratitude.

והכל הודות להכרת התודה.

And it's why I encourage people, friends, family,

ולכן אני מעודד אנשים, חברים, קרובים,

to follow gratitude trails of their own.

ללכת בנתיבי הכרת-תודה משלהם.

Because it's a life-transforming experience.

כי זאת חוויה שמשנה את החיים.

And it doesn't have to be coffee.

וזה לא חייב להיות קפה.

It could be anything.

זה יכול להיות כל דבר:

It could be a pair of socks, it could be a light bulb.

גרביים, נורת חשמל.

And you don't have to go around the world, you can just do a little gesture,

ואינכם מוכרחים לצאת למסע עולמי. די במחווה קטנה,

like make eye contact or send a note to the designer of a logo you love.

כמו יצירת קשר-עין או כתיבת הודעה למעצב הלוגו שאהבתם.

It's more about a mindset.

מדובר יותר בגישה.

Being aware of the thousands of people involved in every little thing we do.

במודעות לכל האלפים שמעורבים בכל דבר קטן שאנו עושים.

Remembering that there's someone in a factory

זיכרו שבאיזה מפעל יש מישהו

who made the fabric for the chairs you're sitting in right now.

שייצר את הבד של המושבים שעליהם אתם יושבים.

That someone went into a mine and got the copper for this microphone

שמישהו נכנס למכרה והשיג את הנחושת שבמיקרופון הזה

so that I could say my final thank you,

כדי לאפשר לו לומר תודה אחרונה,

which is to thank you.

התודה לכם.

Thank you a thousand for listening to my story.

אלף תודות לכם על שהקשבתם לסיפורי.

(מחיאות כפיים ותרועות)

(Applause)

(Cheering)