My 5 lives as an artist | Raghava KK

מתרגם: Dan Goldshmidt מבקר: Ido Dekkers

I think it was in my second grade that I was caught

זה היה בכיתה ב', אני חושב, כשנתפסתי

drawing the bust of a nude by Michelangelo.

מצייר פסל ערום של מיכאלנג'לו .

I was sent straight away to my school principal,

נשלחתי מייד לחדרה של מנהלת בית ספרי,

and my school principal, a sweet nun,

מנהלת בית ספרי, נזירה מתוקה,

looked at my book with disgust,

התבוננה במחברתי בגועל,

flipped through the pages, saw all the nudes --

דיפדפה בין העמודים, ראתה את כל ציורי העירום --

you know, I'd been seeing my mother draw nudes and I'd copy her --

האמת היא, נהגתי לצפות באימי מציירת ופשוט חיקיתי אותה --

and the nun slapped me on my face and said,

והנזירה סטרה לי בפנים ואמרה,

"Sweet Jesus, this kid has already begun."

"אלוהים אדירים, התחיל כבר בגיל כזה הילד."

I had no clue what she was talking about,

לי לא היה שום מושג על מה היא מדברת,

but it was convincing enough for me never to draw again

אבל זה היה משכנע מספיק עבורי לא לצייר שוב לעולם

until the ninth grade.

עד שהגיעה כיתה ט'.

Thanks to a really boring lecture,

תודות להרצאה ממש משעממת

I started caricaturing my teachers in school.

התחלתי לצייר קריקטורה של המורים שלי.

And, you know, I got a lot of popularity.

וכמו שאתם בוודאי מדמיינים, זכיתי להמון פופולריות.

I don't play sports. I'm really bad at sports.

אני לא עוסק בספורט, אני ממש גרוע בספורט.

I don't have the fanciest gadgets at home.

אין לי את הגדג'טים הכי מפוארים בבית.

I'm not on top of the class.

אני לא בראש הכיתה.

So for me, cartooning gave me a sense of identity.

כך שבשבילי, הקריקטורות סיפקו לי סוג של זהות.

I got popular, but I was scared I'd get caught again.

נעשתי פופולרי, אבל פחדתי שאתפס שוב.

So what I did was I quickly put together

אז מה שעשיתי זה שבזריזות הרכבתי

a collage of all the teachers I had drawn,

קולאג' של כל המורים שלי,

glorified my school principal, put him right on top,

היללתי את מנהל בית הספר שלי, שמתי אותו ממש במרכז,

and gifted it to him.

ושלחתי לו אותו במתנה.

He had a good laugh at the other teachers

הוא נהנה מאוד לצחוק על חשבון המורים האחרים

and put it up on the notice board.

ותלה את הקולאז' על לוח המודעות.

(Laughter)

(הקהל צוחק)

This is a part of that.

זה חלק מהקולאז'.

And I became a school hero.

ואני הפכתי לגיבור של בית הספר.

All my seniors knew me. I felt really special.

כל התלמידים הבוגרים ממני הכירו אותי. הרגשתי ממש מיוחד.

I have to tell you a little bit about my family.

אני חייב לספר לכם מעט על המשפחה שלי.

That's my mother. I love her to bits.

זאת אמא שלי. אני אוהב אותה בטירוף.

She's the one who taught me how to draw and, more importantly, how to love.

היא זו שלמדה אותי איך לצייר אבל, מעל הכל, היא לימדה אותי איך לאהוב.

She's a bit of a hippie.

היא קצת ילדת פרחים.

She said, "Don't say that," but I'm saying it anyway.

היא אמרה לי, " אל תגיד את זה," אבל אני אומר את זה בכל זאת.

The rest of my family are boring academics,

שאר המשפחה שלי הם אקדמאים משעממים,

busy collecting Ivy League decals for our classic Ambassador car.

עסוקים באיסוף תארים מאוניברסיטאות פאר שילכו טוב עם רכב השגריר הקלאסי שלנו.

My father's a little different.

אבא שלי הוא קצת שונה.

My father believed in a holistic approach to living,

אבא שלי האמין בגישה הוליסטית לחיים.

and, you know, every time he taught us,

ולמען האמת, בכל פעם שהוא לימד אותי,

he'd say, "I hate these books,

הוא נהג לומר, "אני שונא את הספרים האלו,

because these books are hijacked by Industrial Revolution."

אני שונא אותם כי הספרים האלו חטופים בידי המהפכה התעשייתית."

While he still held that worldview, I was 16,

בעוד הוא עדיין החזיק בהשקפת העולם הזו, אני הייתי בן 16,

I got the best lawyer in town,

השגתי לעצמי את עורך הדין הטוב בעיר,

my older brother Karthik,

אחי הגדול קארטיק

and I sat him down, and I said, "Pa,

הושבתי אותו, ואמרתי לו, "אבא,

from today onwards I've decided

אני החלטתי שהחל מהיום

I'm going to be disciplined,

אני הולך להיות ממושמע,

I'm going to be curious,

אני הולך להיות סקרן,

I'm going to learn something new every day,

אני הולך ללמוד כל יום דבר חדש,

I'm going to be very hard working,

אני מתכוון להיות מאוד חרוץ,

and I'm not going to depend on you

ואני לא הולך להיות תלוי במשפחה

emotionally or financially."

לא ריגשית ולא כלכלית."

And he was very impressed. He was all tearing up. Ready to hug me.

והוא ממש התרשם. הוא התרגש עד דמעות. הוא היה כבר מוכן לחבק אותי.

And I said, "Hold that thought."

ואז אמרתי לו, "שמור על המחשבה הזאת רגע."

I said, "Can I quit school then?"

אמרתי, "אז אני יכול לעזוב את בית הספר?"

But, to cut a long story short,

אבל, אם תרשו לי לקצר את הסיפור,

I quit school to pursue a career as a cartoonist.

אכן עזבתי את בית הספר על מנת לפתח קריירה כאמן קריקטורות.

I must have done about 30,000 caricatures.

בטח עשיתי כ-30,000 קריקטורות.

I would do birthday parties, weddings, divorces,

נהגתי לצייר ימי הולדת, חתונות, גירושים,

anything for anyone who wanted to use my services.

כל דבר לכל אחד שרצה להשתמש בשירותי.

But, most importantly, while I was traveling,

אבל מעל הכל, לאורך מסעותיי,

I taught children cartooning,

לימדתי ילדים לצייר קריקטורות.

and in exchange, I learned how to be spontaneous.

ובתמורה, למדתי איך להיות ספונטני.

And mad and crazy and fun.

ומשוגע ופסיכי וכיפי.

When I started teaching them, I said let me start doing this professionally.

כשהתחלתי ללמד ילדים, חשבתי אולי עלי לעשות זאת באופן מקצועי.

When I was 18 I started my own school.

כשהייתי בן 18 פתחתי בית ספר משלי.

However, an 18 year-old trying to start a school

אבל, בחור בן 18 שמנסה לפתוח בית ספר

is not easy unless you have a big patron

יתקשה מאוד אלא עם כן יש לו נותן חסות גדול

or a big supporter.

או תומך גדול.

So I was flipping through the pages of the Times of India

אז דפדפתי לי בדפי מגזין הטיימס ההודי

when I saw that the Prime Minister of India

כשגיליתי שראש ממשלת הודו

was visiting my home town, Bangalore.

מבקר בעיר מולדתי, בנגלור.

And, you know, just like how

וכמו שאתם בטח יודעים, באותה מידה

every cartoonist knows Bush here,

שכל אמן קריקטורות במערב מכיר את בוש,

and if you had to meet Bush,

ואם יצא לאותו אמן קריקטורות לפגוש את בוש,

it would be the funnest thing because

זה יהיה כיף גדול מאחר

his face was a cartoonist's delight.

והפנים שלו הם גן עדן לאמן הקרירטורות.

I had to meet my Prime Minister.

הייתי חייב לפגוש את ראש הממשלה שלי.

I went to the place where

הלכתי למקום

his helicopter was about to land.

בוא המסוק שלו היה מיועד לנחות.

I saw layers of security.

ראיתי שכבות של אבטחה.

I caricatured my way through three layers

הצלחתי לפלס את דרכי דרך שלוש שכבות של אבטחה

by just impressing the guards,

בכך שהרשמתי את השומרים עם הקריקטורות שלי,

but I got stuck. I got stuck at the third.

אבל נתקעתי! נתקעתי בשכבה השלישית.

And what happened was, to my luck,

ומה שקרה, למזלי,

I saw a nuclear scientist

זה שהבחנתי במדען גרעין

at whose party I had done cartoons.

שציירתי עבורו קריקטורות במסיבה שערך.

I ran up to him, and said, "Hello, sir. How do you do?"

ניגשתי עליו, ואמרתי, "שלום, אדוני. מה שלומך?"

He said, "What are you doing here, Raghava?"

הוא אמר, "מה אתה עושה פה, ראג'ווה?"

I said, "I'm here to meet the Prime Minister."

עניתי לו, "הגעתי כדי לפגוש את ראש הממשלה."

He said, "Oh, so am I."

הוא אמר, "או, גם אני."

I hopped into his car, and off we went

קפצתי למכוניתו, ולדרך יצאנו

through the remaining layers of security.

מבעד לשכבות האבטחה הנותרות.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה רבה.

I sat him down, I caricatured him,

הושבתי אותו, איירתי אותו,

and since then I've caricatured hundreds of celebrities.

ומאותו יום איירתי מאות מפורסמים.

This is one I remember fondly.

זה אחד האייורים שזכורים לי לטובה

Salman Rushdie was pissed-off I think

סלמן ראשדי קצת התעצבן כמדומני

because I altered the map of New York, if you notice.

בגלל, שאם תבחינו, שיניתי מעט את המפה של ניו-יורק.

(Laughter)

(הקהל צוחק)

Anyway, the next slide I'm about to show you --

בכל אופן, השקופית הבאה שאני הולך להראות לכם --

(Laughter)

(הקהל צוחק)

Should I just turn that off?

אולי כדאי שאני פשוט אכבה את זה?

The next slide I'm about to show you,

השקופית הבאה שאני הולך להראות לכם,

is a little more serious.

היא קצת יותר רצינית.

I was hesitant to include this in my presentation

התלבטתי אם לכלול אותה במצגת שלי

because this cartoon was published

בגלל שהקריקטורה הזו פורסמה

soon after 9/11.

לא זמן רב אחרי אסון התאומים.

What was, for me, a very naive observation,

מה שהיה עבורי, אבחנה מאוד תמימה,

turned out to be a disaster.

התגלה כאסון.

That evening, I came home to hundreds of hate mails,

באותו ערב, הגעתי הביתה וגיליתי מאות מכתבי נאצה,

hundreds of people telling me how they

מאות אנשים שכתבו לי

could have lived another day without seeing this.

שהם יכלו לחיות יום נוסף מבלי לראות את זה.

I was also asked to leave the organization,

נתבקשתי גם לעזוב את האיגוד,

a cartoonists' organization in America,

איגוד אמני קריקטורות אמריקני,

that for me was my lifeline.

בשבילי האיגוד היה עוגן.

That's when I realized, you know, cartoons are really powerful,

זה השלב בו הבנתי, שקריקטורות הן בעלות עוצמה רבה,

art comes with responsibility.

אומנות ואחריות הולכות יד ביד.

Anyway, what I did was I decided

על כל פנים, החלטתי

that I need to take a break.

שאני צריך לקחת הפסקה.

I quit my job at the papers, I closed my school,

עזבתי את עבודתי בעיתון, סגרתי את בית הספר שלי,

and I wrapped up my pencils and my brushes and inks,

ארזתי את העפרונות, המכחולים והדיו שלי,

and I decided to go traveling.

והחלטתי לצאת לטייל.

When I went traveling, I remember,

בעוד טיילתי, אני זוכר,

I met this fabulous old man,

פגשתי קשיש מקסים,

who I met when I was caricaturing,

בעודי מאייר קריקטורה,

who turned out to be an artist, in Italy.

שהתברר כאמן, באיטליה.

He invited me to his studio. He said, "Come and visit."

הוא הזמין אותי לסטודיו שלו. הוא אמר לי, "קפוץ לבקר"

When I went, I saw the ghastliest thing ever.

כשהגעתי לשם, ראיתי משהו ממש מטריד.

I saw this dead, naked effigy of himself

ראיתי מעין פורטרט של גוויתו העירומה

hanging from the ceiling.

תלוי מן התיקרה.

I said, "Oh, my God. What is that?"

אמרתי, "אלוהים אדירים. מה זה הדבר הזה?"

And I asked him, and he said,

ושאלתי אותו, והוא ענה,

"Oh, that thing? In the night, I die.

"אה, הדבר הזה? בלילה, אני מת.

In the morning, I am born again."

ובבוקר, אני נולד מחדש."

I thought he was koo koo,

חשבתי שהוא מטורלל,

but something about that really stuck.

אבל משהו ברעיון הזה נגע בי.

I loved it. I thought there was something really beautiful about that.

אהבתי את זה. חשבתי שיש בזה משהו יפהפה.

So I said, "I am dead, so I need to be born again."

אז אמרתי, "אני מת, לכן אני צריך להיוולד מחדש."

So, I wanted to be a painter like him,

אם כך, רציתי להיות צייר כמוהו,

except, I don't know how to paint.

מלבד העובדה, שאני לא יודע איך לצייר.

So, I tried going to the art store.

אז ניסיתי לגשת לחנות לדברי אומנות.

You know, there are a hundred types of brushes.

אתם ידעתם שיש מאות סוגים של מכחולים.

Forget it, they will confuse you

תשכחו מזה, הם יבלבלו אתכם

even if you know how to draw.

גם אם אתם יודעים איך לצייר.

So I decided, I'm going to learn to paint by myself.

אז החלטתי, אני הולך ללמוד לצייר בעצמי.

I'm going to show you a very quick clip

מייד אני אראה לכם סרטון קצרצר

to show you how I painted and a little bit

שמראה לכם איך ציירתי וקצת

about my city, Bangalore.

על העיר שלי, בנגלור

(Music)

(מוזיקה)

They had to be larger than life.

הם היו צריכים להיות גדולים מהחיים.

Everything had to be larger. The next painting was even bigger.

הכל היה צריך להיות גדול. הציור שאחריו היה אפילו גדול יותר.

And even bigger.

ואפילו גדול יותר.

And for me it was, I had to dance while I painted.

ובשבילי זה היה, הרגשתי צורך לרקוד בזמן שאני מצייר.

It was so exciting.

זו היתה תקופה מרגשת.

Except, I even started painting dancers.

לא רק זה, אפילו התחלתי לצייר רקדניות.

Here for example is a Flamenco dancer,

פה למשל תאכלו לראות רקדנית פלמנקו,

except there was one problem.

עם זאת היתה רק בעיה אחת.

I didn't know the dance form, so I started following them,

לא הכרתי את תנועות הריקוד, אז התחלתי לעקוב אחריהן,

and I made some money,

הרווחתי קצת כסף,

sold my paintings and would rush off

מכרתי את הציורים שלי ומייד מיהרתי

to France or Spain and work with them.

לצרפת או ספרד כדי לעבוד איתן.

That's Pepe Linares, the renowned Flamenco singer.

זו היא פאפה לינארס, רקדנית פלמנקו ידועה.

But I had one problem, my paintings never danced.

אבל היתה לי רק בעיה אחת, הציורים שלי לא רקדו.

As much energy as I put into them

לא משנה כמה אנרגיה השקעתי בהם

while making them, they never danced.

בזמן שהכנתי אותם, הם אף פעם לא רקדו.

So I decided -- I had this crazy epiphany at two in the morning.

אז החלטתי -- הייתי לי מעין התגלות משוגעת בשתיים בבוקר.

I called my friends, painted on their bodies,

הזמנתי כמה ידידות שלי, וציירתי על הגוף שלהן.

and had them dance in front of a painting.

ולאחר מכן ביקשתי מהן לרקוד מול אחד מצייורי.

And, all of a sudden, my paintings came alive.

ולפתע, הציורים שלי התעוררו לחיים.

And then I was fortunate enough

ואז הייתי מספיק בר מזל

to actually perform this in California with Velocity Circus.

להציג את המופע הזה בקליפורניה ביחד עם קירקס ולוסיטי.

And I sat like you guys there in the audience.

וישבתי כמוכם אי-שם בקהל.

And I saw my work come alive.

וראיתי את העבודה שלי קמה לחיים.

You know, normally you work in isolation,

אתם יודעים, בדרך כלל אתה עובד בבידוד,

and you show at a gallery,

ומציג בגלרייה,

but here, the work was coming alive,

אבל במקרה הזה, היצירה קמה לחיים,

and it had some other artists working with me.

והיו איתי אמנים נוספים שעבדו איתי.

The collaborative effort was fabulous.

המאמץ המשותף היה נפלא.

I said, I'm going to collaborate with anybody and everybody I meet.

אמרתי לעצמי, אני הולך לשתף פעולה עם כל מי שאפגוש.

I started doing fashion.

התחלתי לעסוק באופנה.

This is a fashion show we held in London.

זו תערוכת אופנה שערכנו בלונדון

The best collaboration, of course, is with children.

שיתוף הפעולה הטוב ביותר, כמובן, היה עם ילדים.

They are ruthless, they are honest,

הם חסרי רחמים, הם כנים,

but they're full of energy and fun.

אבל הם מלאים באנרגיה וכיף.

This is a work, a library I designed for the Robin Hood Foundation.

זו עבודה שעשיתי, זו ספריה שעיצבתי עבור איגוד רובין הוד.

And I must say, I spent time in the Bronx

ואני חייב לומר, ביליתי קצת זמן בברונקס

working with these kids.

עבדתי עם ילדים.

And, in exchange for me working with them,

ובתמורה לעבודה שעשיתי שם

they taught me how to be cool.

הם לימדו אותי איך להיות מגניב

I don't think I've succeeded, but they've taught me.

אני לא חושב שהצלחתי במיוחד, אבל הם ניסו בכל זאת.

They said, "Stop saying sorry. Say, my bad."

הם אמרו לי, "אל תגיד מצטער, תגיד, טעות שלי."

(Laughter)

(הקהל צוחק)

Then I said, all this is good,

ואז אמרתי לעצמי, כל זה טוב ויפה

but I want to paint like a real painter.

אבל אני רוצה לצייר כמו צייר אמיתי.

American education is so expensive.

השכלה אמריקאית היא כל כך יקרה.

I was in India, and I was walking down the streets,

הייתי בהודו באותו הזמן, צעדתי לי ברחוב,

and I saw a billboard painter.

וראיתי צייר שלטי חוצות.

And these guys paint humongous paintings,

והחברה האלה מציירים ציורים עצומים,

and they look really good.

והם נראים ממש טוב.

And I wondered how they did it from so close.

ותהיתי איך הם מצליחים לעשות את זה מכל כך קרוב.

So, one day I had the opportunity to meet one of these guys,

אז יום אחד, נקרתה בדרכי ההזדמנות לפגוש את אחד החברה האלה,

and I said, "How do you paint like that? Who taught you?"

ואמרתי לו, "איך אתה מצייר ככה? מי למד אותך?"

And he said, "Oh, it's very easy. I can teach you,

הוא ענה לי, "אה, זה מאוד פשוט. אני יכול ללמד אותך,

but we're leaving the city,

אבל לצערי אנחנו עוזבים את העיר,

because billboard painters are a dying,

בגלל שצייריי שלטי חוצות זה דבר

extinct bunch of artists,

שאבד עליו הקלח,

because digital printing has totally replaced them and hijacked them."

מאחר והדפסה דיגיטלית החליפה אותם לגמרי."

I said, in exchange for education in how to paint,

אמרתי לו, בתמורה ללימודי ציור,

I will support them, and I started a company.

אני אתמוך בכם, וכך הקמתי חברה.

And since then, I've been painting all over the place.

ומאז, אני מצייר בכל מקום.

This is a painting I did of my wife in my apartment.

זו ציור שעשיתי של אישתי בדירה שלי.

This is another painting.

זה ציור נוסף.

And, in fact, I started painting on anything,

ולמעשה, התחלתי לצייר על כל דבר.

and started sending them around town.

והתחלתי לשלוח אותם ברחבי העיר.

Since I mentioned my wife, the most important collaboration

מאחר והזכרתי את אישתי, שיתוף הפעולה החשוב ביותר

has been with her, Netra.

היה איתה, נאייטרה.

Netra and I met when she was 18.

נאייטרה ואני נפגשנו כשהיא הייתה בת 18.

I must have been 19 and a half then,

אני הייתי בטח בן כ-19 וחצי אז,

and it was love at first sight.

וזו הייתה אהבה ממבט ראשון.

I lived in India. She lived in America.

אני גרתי בהודו. היא באמריקה.

She'd come every two months to visit me,

היא נהגה לבוא כל חודשיים לבקר אותי,

and then I said I'm the man,

ואז אמרתי, אני הגבר,

I'm the man, and I have to reciprocate.

אני הגבר, ואני הוא זה שצריך לבוא לבקר.

I have to travel seven oceans, and I have to come and see you.

אני צריך לחצות שבעה אוקיינוסים, ואני צריך לבקר אותה.

I did that twice, and I went broke.

עשיתי את זה פעמיים, והתרוששתי.

So then I said, "Nets, what do I do?"

אז אמרתי לה, "נייט'ס,אני לא יודע מה לעשות?"

She said, "Why don't you send me your paintings?

אז היא אמרה לי, " למה שלא תשלח לי את הציורים שלך?

My dad knows a bunch of rich guys.

אבא שלי מכיר כמה חברה עשירים.

We'll try and con them into buying it,

ננסה לרמות אותם שיקנו את הציירים שלך,

and then..."

ואז..."

But it turned out, after I sent the works to her,

אבל הסתבר לנו, אחרי ששלחתי את העבודות אליה,

that her dad's friends,

שהחברים של אביה,

like most of you, are geeks.

כמו רובכם פה, הם חנונים.

I'm joking.

אני סתם מתלוצץ.

(Laughter)

(הקהל צוחק)

No, they were really big geeks,

עכשיו, הם באמת היו חנונים גדולים,

and they didn't know much about art.

והם לא הבינו הרבה בנוגע לאומנות.

So Netra was stuck with 30 paintings of mine.

אז נאייטרה מצאה את עצמה תקועה עם 30 ציורים שלי.

So what we did was we rented a little van

אז מה שעשינו זה ששכרנו רכב מסחרי קטן

and we drove all over the east coast trying to sell it.

ונסענו לאורך כל החוף המזרחי בניסיון למכור את הציורים.

She contacted anyone and everyone

היא יצרה קשר עם כל אחד

who was willing to buy my work.

שהיה מוכן לרכוש את העבודות שלי.

She made enough money, she sold off the whole collection

היא הרוויחה מספיק כסף, היא מכרה את כל האוסף

and made enough money to move me for four years

והרוויחה מספיק כסף בכדי להעביר אותי לארבע שנים

with lawyers, a company, everything,

עם עורכי דין, חברה, כל הסיפור,

and she became my manager.

והיא הפכה להיות האמרגנית שלי.

That's us in New York.

זה אנחנו בניו-יורק.

Notice one thing,

שימו לב למשהו,

we're equal here.

פה אנחנו שווי ערך.

Something happened along the line.

משהו קרה במהלך הדרך.

(Laughter)

(הקהל צוחק)

But this brought me -- with Netra managing my career --

אבל זה הביא לי -- העובדה שנאייטרה ניהלה את הקריירה שלי --

it brought me a lot of success.

זה הביא לי המון הצלחה.

I was really happy. I thought of myself as a bit of a rockstar.

הייתי ממש מאושר, תפסתי מעצמי קצת כוכב רוק.

I loved the attention.

אהבתי את תשומת הלב.

This is all the press we got, and we said,

זה כל החשיפה שקיבלנו, ואז חשבנו,

it's time to celebrate.

זה הזמן לחגוג.

And I said that the best way to celebrate is to marry Netra.

ואני אמרתי הדרך הטובה ביותר לחגוג תהיה להתחתן עם נאייטרה.

I said, "Let's get married."

אמרתי לה, "בואי נתחתן."

And I said, "Not just married. Let's invite everyone who's helped us,

אמרתי לה גם, "לא סתם חתונה. בואי נזמין את כל מי שעזר לנו,

all the people who bought our work."

כל האנשים שקנו את העבודות שלנו."

And you won't believe it, we put together a list of 7,000 people,

ולא תאמינו, אבל הרכבנו רשימה של 7,000 איש,

who had made a difference -- a ridiculous list,

שעזרו לנו -- רשימה מגוחכת לגמרי,

but I was determined to bring them to India, so --

אבל הייתי נחוש בדעתי להביא אתום להודו, אז --

a lot of them were in India.

רבים מהם כבר היו בהודו.

150 artists volunteered to help me with my wedding.

מאה וחמישים אמנים התנדבו לעזור לי בחתונה.

We had fashion designers, installation artists,

היו לנו מעצבי אופנה, אמני מיצב,

models, we had makeup artists, jewelry designers,

דוגמניות, היו לנו מאפרים מקצועיים, צורפים,

all kinds of people working with me

כל מיני סוגים של אנשים שעבדו איתי

to make my wedding an art installation.

על מנת להפוך את החתונה שלי למיצג אומנותי.

And I had a special installation in tribute to my in-laws.

היה לי גם מיצג מיוחד כמחווה לחתני.

I had the vegetable carvers work on that for me.

הטלתי על פסלי הירקות לעבוד על זה בשבילי.

But all this excitement led

אבל כל ההתרגשות הזו הובילה

to the press writing about us.

לכך שהעיתונות כתבה עלינו.

We were in the papers, we're still in the news three years later,

הופענו בעיתונים, אנחנו עדיין מופיעים פה ושם בחדשות, שלוש שנים לאחר מכן,

but, unfortunately, something tragic happened right after.

אבל, לרוע המזל, דבר טרגי קרה ממש לאחר מכן.

My mother fell very ill.

אמא שלי חלתה מאוד.

I love my mother

אני אוהב את אמא שלי

and I was told all of a sudden that she was going to die.

ונאמר לי לפתע שהיא עומדת למות.

And they said you have to say bye to her,

והם אמרו לי, אתה צריך להיפרד ממנה,

you have to do what you have to do.

אתה צריך לעשות את מה שאתה צריך לעשות.

And I was devastated.

ואני הייתי הרוס.

I had shows booked up for another year.

היו לי הופעות קבועות לכל השנה הקרובה.

I was on a high.

הייתי בשוונג.

And I couldn't. I could not.

ולא יכולתי. פשוט לא יכולתי.

My life was not exuberant.

חיי לא היו חיים.

I could not live this larger than life person.

לא יכולתי לחיות את אורך החיים הזה יותר.

I started exploring the darker abscesses of the human mind.

התחלתי לחקור את הנבכים האפלים יותר של המוח האנושי.

Of course, my work turned ugly,

כמובן, העבודה שלי הפכה למכוערת,

but another thing happened.

אבל דבר נוסף קרה.

I lost all my audiences.

איבדתי את כל הקהל שלי.

The Bollywood stars who I would party with

כוכבי הבוליווד שנהגתי לבלות איתם

and buy my work disappeared.

ושנהגו לקנות את העבודות שלי נעלמו.

The collectors, the friends, the press,

האספנים, החברים, העיתונות,

everyone said, "Nice, but thank you."

כולם אמרו, "נחמד, אבל תודה."

"No thank you," was more like it.

"לא תודה" יותר נכון.

But I wanted people to actually

אבל רציתי שאנשים באמת

feel my work from their gut,

ירגישו את העבודה שלי מהקרביים שלהם,

because I was painting it from my gut.

בגלל שבאמת ציירתי מהקרביים שלי.

If they wanted beauty,

אם יופי זה מה שהם רצו,

I said, this is the beauty I'm willing to give you. It's politicized.

אמרתי, זה היופי שאני מוכן לספק לכם. זה עסק בפוליטיקה.

Of course, none of them liked it.

מין הסתם, אף אחד מהם לא אהב את זה.

My works also turned autobiographical.

העבודות שלי הפכו גם אוטוביוגרפיות.

At this point, something else happened.

בנקודה הזו, דבר נוסף קרה.

A very, very dear friend of mine

חבר מאוד, מאוד יקר שלי

came out of the closet,

יצא מהארון,

and in India at that time, it was illegal to be gay,

ובהודו באותו תקופה, היה זה בלתי חוקי להיות הומוסקסואל,

and it's disgusting to see how people respond to a gay person.

וזה מבחיל לראות כיצד אנשים מגיבים לאדם הומוסקסואל.

I was very upset.

הייתי מאוד מרוגז.

I remember the time when my mother used to dress me up

אני זוכר את התקופה בה אמי נהגה להלביש אותי

as a little girl -- that's me there --

כמו ילדה קטנה -- זה אני בתמונה --

because she wanted a girl, and she has only boys.

היא פשוט רצתה בת, והיו לה רק בנים.

(Laughter)

(הקהל צוחק)

Anyway, I don't know what my friends are going to say after this talk.

על כל פנים, אני לא יודע מה יאמרו החברים שלי אחרי השיחה הזו.

It's a secret.

זה סוד.

So, after this, my works turned a little violent.

בכל אופן, אחרי הסיפור הזה, העבודות שלי נעשו קצת אלימות.

I talked about this masculinity that one need not perform.

התעסקתי באותה פעולה זיכרית שעליך לא לעשות.

And I talked about the weakness of male sexuality.

ודיברתי על החולשה שבמיניות הגברית.

This time, not only did my collectors disappear,

הפעם, לא רק האספנים שלי נעלמו,

the political activists decided to ban me

הפעילים הפוליטיים החליטו לנדות אותי

and to threaten me

ולאיים עלי

and to forbid me from showing.

ולאסור עלי מלהציג.

It turned nasty, and I'm a bit of a chicken.

זה נהיה מלוכלך, ואני קצת פחדן.

I can't deal with any threat. This was a big threat.

אני לא יכול להתמודד עם איום. זה היה איום גדול.

So, I decided it was time

אז, החלטתי שהגיע הזמן

to end and go back home.

לסיים ולחזור הביתה.

This time I said let's try something different.

הפעם אמרתי לעצמי, בו ננשא דבר חדש.

I need to be reborn again.

אני צריך להוולד מחדש.

And I thought the best way, as most of you know who have children,

וחשבתי הדרך הטובה ביותר, כמו שרבים מכם שיש להם ילדים יודעים,

the best way to have a new lease on life,

הדרך הטובה ביותר לחתום חוזה חדש עם החיים,

is to have a child.

זה להביא ילד לעולם.

I decided to have a child,

החלטתי להביא ילד לעולם,

and before I did that, I quickly studied what can go wrong.

ולפני שעשיתי את זה, למדתי בחיפזון מהם הדברים שיכולים להשתבש.

How can a family get dysfunctional?

איך משפחה יכולה לההפך ללא מתפקדת?

And Rudra was born.

ורודרה נולד.

That's my little son.

זה הוא בני הקטן.

And two magical things happened after he was born.

ושני דברים קסומים התרחשו אחרי שהוא נולד.

My mother miraculously recovered

אמי באורך נס החלימה

after a serious operation,

אחרי ניתוח מורכב,

and this man was elected president of this country.

והאיש הזה נבחר נשיא המדינה הזו.

You know I sat at home and I watched.

ישבתי לי בבית וצפיתי.

I teared up and I said that's where I want to be.

התחלתי לדמוע ואמרתי שם אני רוצה להיות.

So Netra and I wound up our life,

אז נאייטרה ואני אספנו את החיים שלנו,

closed up everything we had,

סגרנו את כל מה שהיה ברשותנו,

and we decided to move to New York.

והחלטנו לעבור לניו-יורק

And this was just eight months ago.

וזה צולם רק לפני שמונה חודשים.

I moved back to New York, my work has changed.

עברתי בחזרה לניו-יורק, העבודה שלי השתנתה.

Everything about my work has become more whimsical.

כל הנוגע לעבודות שלי הפוך להיות שובב יותר.

This one is called "What the Fuck Was I Thinking?"

לזה קראתי "מה לעזאזל חשבתי לעצמי?"

It talks about mental incest.

זה מדבר על גילוי עריות שכלי.

You know, I may appear to be a very nice, clean, sweet boy.

אתם יודעים, אני אולי נראה ילד נחמד, תמים ומתוק.

But I'm not. I'm capable of thinking anything.

אבל אני לא. אני מסוגל לחשוב על כל דבר.

But I'm very civil in my action, I assure you.

אבל אני מאוד מתורבת בפעולות שלי, אני מבטיח לכם.

(Laughter)

(הקהל צוחק)

These are just different cartoons.

זה איזה מקבץ של קריקטורות.

And, before I go, I want to tell you a little story.

ולפני שאלך, הייתי רוצה לספר לכם סיפור קצר.

I was talking to mother and father this morning,

שוחחתי עם אמי ואבי הבוקר,

and my dad said, "I know you have so much you want to say,

ואבא שלי אמר לי, "אני יודע שיש לך כל כך הרבה שאתה רוצה לאמר,

but you have to talk about your work with children."

אבל אתה חייב לדבר על העבודה שלך עם ילדים"

So I said, okay.

אז אמרתי, בסדר.

I work with children all over the world,

אני עובד עם ילדים בכל רחבי העולם

and that's an entirely different talk,

וזו שיחה שלמה בפני עצמה,

but I want to leave you with one story

אבל אני רוצה להותיר אתכם עם סיפור אחד

that really, really inspired me.

שממש, ממש העניק לי השראה.

I met Belinda when she was 16.

פגשתי את בלינדה כשהיא היתה בת 16.

I was 17.

אני הייתי בן 17.

I was in Australia,

הייתי באוסטרליה,

and Belinda had cancer,

ולבלינדה היה סרטן,

and I was told she's not going to live very long.

ונאמר לי שהיא לא צפויה לחיות עוד זמן רב.

They, in fact, told me three weeks.

הם, למעשה, אמרו לי שלושה שבועות.

I walk into her room, and there was a shy girl,

נכנסתי לחדרה, ושם מצאתי ילדה ביישנית

and she was bald, and she was trying to hide her baldness.

והיא היתה קרחת, והיא ניסתה להסתיר את הקרחות שלה.

I whipped out my pen, and I started drawing on her head

שלפתי את העט שלי, והתחלתי לצייר לה על הראש

and I drew a crown for her.

וציירתי לה כתר.

And then, we started talking, and we spent a lovely time --

ואז התחלנו לדבר, ובילינו נפלא ביחד --

I told her how I ended up in Australia,

סיפרתי לה איך מצאתי את דרכי לאוסטרליה,

how I backpacked and who I conned, and how I got a ticket,

על איך שטיולתי כתרמילאי ואת מי רימיתי, ואיך נקנסתי,

and all the stories.

וכל שאר הסיפורים.

And I drew it out for her.

וציירתי לה את הכל.

And then I left.

ואז עזבתי.

Belinda died

בלינדה מתה

and within a few days of her death,

וכמה ימים לאחר מותה,

they published a book for her,

פרסמו ספר שהיא כתבה,

and she used my cartoon on the cover.

והיא השתמשה בקריקטורות שלי על הכריכה.

And she wrote a little note, she said,

והיא כתבה מסר קטן, היא רשמה,

"Hey Rags, thank you for the magic carpet ride around the world."

"היי ראג', תודה על המסע הקסום סביב העולם בשטיח המעופף."

For me, my art is my magic carpet ride.

בשבילי, האומנות היא המסע בשטיח המעופף.

I hope you will join me in this magic carpet ride,

אני מקווה שתצטרפו אלי למסע,

and touch children and be honest.

ותגעו בליבם של ילדים ותהיו כנים.

Thank you so much.

תודה רבה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)