Sarah Lewis: Embrace the near win

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Sigal Tifferet

I feel so fortunate that my first job

אני חשה בת-מזל שהעבודה הראשונה שלי

was working at the Museum of Modern Art

היתה במוזיאון לאמנות מודרנית

on a retrospective of painter Elizabeth Murray.

בהכנת רטרוספקטיבה של הציירת אליזבת מארי.

I learned so much from her.

למדתי ממנה כל-כך הרבה.

After the curator Robert Storr

אחרי שהאוצר, רוברט סטור,

selected all the paintings

בחר את כל הציורים

from her lifetime body of work,

מבין כל יצירות האמנות של מפעל חייה,

I loved looking at the paintings from the 1970s.

אהבתי להתבונן בציוריה משנות ה-70.

There were some motifs and elements

היו שם מוטיבים ופרטים

that would come up again later in her life.

שיופיעו מאוחר יותר בחייה.

I remember asking her

אני זוכרת ששאלתי אותה,

what she thought of those early works.

מה היא חושבת על עבודות מוקדמות אלה.

If you didn't know they were hers,

מי שלא יודע שהן שלה,

you might not have been able to guess.

אולי לא היה מנחש זאת.

She told me that a few didn't quite meet

היא אמרה לי שאחדות מהן

her own mark for what she wanted them to be.

לא לגמרי השביעו את רצונה.

One of the works, in fact,

אחת העבודות, למען האמת,

so didn't meet her mark,

כל-כך לא השביעה את רצונה,

she had set it out in the trash in her studio,

עד כי הניחה אותה באשפת הסטודיו שלה,

and her neighbor had taken it

ושכנתה לקחה אותה,

because she saw its value.

כי עמדה על ערכה.

In that moment, my view of success

באותו רגע, השתנתה דעתי על ההצלחה ועל היצירתיות.

and creativity changed.

I realized that success is a moment,

תפשתי שההצלחה היא רגע בודד,

but what we're always celebrating

אבל מה שאנו מעלים תמיד על נס

is creativity and mastery.

הן היצירתיות והשליטה בחומר.

But this is the thing: What gets us to convert success

אך הבעיה היא איך להמיר את דתנו, ולעבור מהצלחה

into mastery?

למומחיות?

This is a question I've long asked myself.

זו שאלה שאני שואלת את עצמי כבר זמן רב.

I think it comes when we start to value

לדעתי זה קורה כשאנו מתחילים להעריך

the gift of a near win.

את המתנה של כמעט-נצחון.

I started to understand this when I went

התחלתי להבין זאת כשהלכתי,

on one cold May day

ביום קר אחד בחודש מאי,

to watch a set of varsity archers,

לצפות בנבחרת קליעה בקשת,

all women as fate would have it,

כולן נשים, כך רצה הגורל,

at the northern tip of Manhattan

בקצה הצפוני של מנהטן,

at Columbia's Baker Athletics Complex.

בקומפלקס האתלטיקה "בייקר" של אוניברסיטת קולומביה.

I wanted to see what's called archer's paradox,

רציתי לראות את מה שקרוי "פרדוקס הקַשת",

the idea that in order to actually hit your target,

כלומר שכדי לקלוע למטרה,

you have to aim at something slightly skew from it.

יש לכוון מעט הצידה ממנה.

I stood and watched as the coach

עמדתי וצפיתי בהן,

drove up these women in this gray van,

כשהמאמן הביא אותן בטנדר האפור שלו,

and they exited with this kind of relaxed focus.

והן יצאו ממנו במעין מיקוד רגוע.

One held a half-eaten ice cream cone in one hand

אחת מהן החזיקה גביע גלידה נגוס בידה האחת,

and arrows in the left with yellow fletching.

וחצים בעלי כנפונים צהובים בידה השניה.

And they passed me and smiled,

והן חלפו על פני וחייכו,

but they sized me up as they

בעודן אומדות אותי בדרכן אל המגרש,

made their way to the turf,

and spoke to each other not with words

והן שוחחו ביניהן לא במלים,

but with numbers, degrees, I thought,

אלא במספרים ובמעלות, כך חשבתי,

positions for how they might plan

כשהן מתכננות איך להתייצב ולקלוע למטרותיהן.

to hit their target.

I stood behind one archer as her coach

עמדתי מאחורי קשַתית אחת בעוד המאמן שלה

stood in between us to maybe assess

עומד בינינו, אולי כדי לראות מי זקוקה לעזרה, וצפיתי בה,

who might need support, and watched her,

and I didn't understand how even one

מבלי להבין איך אפילו אחת מהן תצליח לקלוע לטבעת ה-10.

was going to hit the ten ring.

The ten ring from the standard 75-yard distance,

טבעת ה-10, ממרחק תקני של 70 מטרים,

it looks as small as a matchstick tip

נראית כמו ראש גפרור

held out at arm's length.

המוחזק בזרוע פשוטה.

And this is while holding 50 pounds of draw weight

וזה, כששומרים על משקל מתיחה של 22 ק"ג

on each shot.

בכל יריה.

She first hit a seven, I remember, and then a nine,

בהתחלה היא פגעה ב-7, אני זוכרת, ואחר ב-9,

and then two tens,

אחר היו לה שתי עשיריות,

and then the next arrow

והחץ הבא

didn't even hit the target.

אפילו לא פגע במטרה.

And I saw that gave her more tenacity,

ראיתי שזה הגביר את עקשנותה,

and she went after it again and again.

והיא ניסתה שוב ושוב.

For three hours this went on.

זה נמשך שלוש שעות.

At the end of the practice, one of the archers

בסוף האימון, אחת הקשתיות

was so taxed that she lied out on the ground

היתה כה מותשת, עד שנשכבה על הקרקע

just star-fished,

בזרועות ורגליים פרושות,

her head looking up at the sky,

ראשה מופנה לשמים,

trying to find what T.S. Eliot might call

כשהיא מנסה למצוא את מה שט"ס אליוט היה מכנה:

that still point of the turning world.

"הנקודה הדוממת בעולם המסתחרר."

It's so rare in American culture,

זה כל-כך נדיר, בתרבות האמריקאית

there's so little that's vocational about it anymore,

כבר לא נותרה הרבה מקצועיות כזו,

to look at what doggedness looks like

כה נדיר לצפות בהתנהגות שנראית כמו "ראש בקיר",

with this level of exactitude,

ברמה כזו של דייקנות,

what it means to align your body posture

ההתאמה הזו של יציבת הגוף

for three hours in order to hit a target,

במשך שלוש שעות, כדי לקלוע למטרה

pursuing a kind of excellence in obscurity.

במרדף אחר מצוינות בתוך אי-בהירות.

But I stayed because I realized I was witnessing

אבל נשארתי שם כי קלטתי שאני עדה

what's so rare to glimpse,

למשהו כה נדיר, שרואים במבט חטוף,

that difference between success and mastery.

אותו הבדל בין הצלחה למומחיות.

So success is hitting that ten ring,

ההצלחה היא הקליעה לטבעת ה-10,

but mastery is knowing that it means nothing

אבל המומחיות היא לדעת שאין לכך שום משמעות

if you can't do it again and again.

אם לא מצליחים לעשות זאת שוב ושוב.

Mastery is not just the same as excellence, though.

אבל מומחיות אינה זהה למצוינות.

It's not the same as success,

היא לא דומה להצלחה,

which I see as an event,

שבעיני היא אירוע,

a moment in time,

רגע בודד בזמן

and a label that the world confers upon you.

ותווית שהעולם מעניק.

Mastery is not a commitment to a goal

מומחיות אינה מחוייבות למטרה כלשהי

but to a constant pursuit.

אלא לעצם הרדיפה המתמדת אחריה.

What gets us to do this,

מה שגורם לנו לעשות זאת,

what get us to forward thrust more

מה שגורם לנו להמשיך עוד ועוד,

is to value the near win.

הוא הערך שאנו מקנים לכמעט-נצחון.

How many times have we designated something

כמה פעמים התייחסנו למשהו

a classic, a masterpiece even,

כאל יצירה קלאסית, יצירת מופת, אפילו,

while its creator considers it hopelessly unfinished,

בעוד יוצרה נואש מלסיים אותה,

riddled with difficulties and flaws,

ולדעתו היא זרועת קשיים ופגמים,

in other words, a near win?

ובמלים אחרות - כמעט-נצחון?

Elizabeth Murray surprised me

אליזבת מארי הפתיעה אותי

with her admission about her earlier paintings.

בהודאתה לגבי ציוריה המוקדמים.

Painter Paul Cézanne so often thought his works were incomplete

הצייר פול סזאן הרבה כל-כך לחשוב שעבודותיו לא מושלמות,

that he would deliberately leave them aside

עד שהיה זונח אותן בכוונה תחילה,

with the intention of picking them back up again,

כדי להמשיך אותן מאוחר יותר,

but at the end of his life,

אבל בסוף חייו

the result was that he had only signed

התוצאה היתה שהוא חתם את שמו

10 percent of his paintings.

רק על 10% מציוריו.

His favorite novel was "The [Unknown] Masterpiece" by Honoré de Balzac,

הספר האהוב עליו היה: "יצירת המופת האלמונית",

מאת אונורה דה-בלזק.

and he felt the protagonist was the painter himself.

ולדעתו הדמות הראשית בו היתה הצייר עצמו.

Franz Kafka saw incompletion

פרנץ קפקא ראה חוסר-שלמות

when others would find only works to praise,

במקומות שאחרים ראו רק עבודות ראויות לשבח,

so much so that he wanted all of his diaries,

עד כדי כך שהוא רצה שכל יומניו,

manuscripts, letters and even sketches

כתביו, מכתביו ואף רישומיו

burned upon his death.

יישרפו עם מותו.

His friend refused to honor the request,

ידידו סירב לכבד את בקשתו,

and because of that, we now have all the works

והודות לכך יש בידינו כל היצירות

we now do by Kafka:

שאנו מכירים כיום מאת קפקא:

"America," "The Trial" and "The Castle,"

"אמריקה", "המשפט" ו"הטירה" -

a work so incomplete it even stops mid-sentence.

יצירה בלתי-גמורה עד כדי כך, שהיא נקטעת באמצע המשפט.

The pursuit of mastery, in other words,

השאיפה למומחיות, במלים אחרות,

is an ever-onward almost.

היא 'כמעט' נצחי.

"Lord, grant that I desire

"אלוהים, תן לי את הכח לרצות

more than I can accomplish,"

"יותר מכפי שאוכל להשלים,"

Michelangelo implored,

כמו התחנן מיכאלאנג'לו

as if to that Old Testament God on the Sistine Chapel,

אל אלוהי התנ"ך שעל תקרת הקפלה הסיסטינית,

and he himself was that Adam

כשהוא-עצמו בדמות אדם

with his finger outstretched

המושיט את אצבעו

and not quite touching that God's hand.

ולא ממש נוגע בזו של אלוהים.

Mastery is in the reaching, not the arriving.

המומחיות היא אותה הושטה, ולא ההגעה,

It's in constantly wanting to close that gap

היא טמונה באותו רצון מתמיד לסגור את הפער

between where you are and where you want to be.

בין מי שאתם לבין מי שברצונכם להיות.

Mastery is about sacrificing for your craft

המומחיות היא להקריב קורבן למען היצירה שלכם,

and not for the sake of crafting your career.

ולא למען יצירתה של קריירה.

How many inventors and untold entrepreneurs

כמה ממציאים ויזמים אלמוניים

live out this phenomenon?

מגשימים בחייהם תופעה זו?

We see it even in the life

אנו רואים זאת אפילו בחייו

of the indomitable Arctic explorer Ben Saunders,

של החוקר הארקטי העשוי ללא-חת בן סונדרס,

who tells me that his triumphs

שמספר לי שנצחונותיו

are not merely the result

הם לא רק התוצאה

of a grand achievement,

של איזה הישג גדול,

but of the propulsion of a lineage of near wins.

אלא תולדה של דחף שמקורו בשושלת של כמעט-נצחונות.

We thrive when we stay at our own leading edge.

אנו פורחים כל עוד אנו ניצבים בחוד החנית האישי שלנו.

It's a wisdom understood by Duke Ellington,

את החוכמה הזו הבין דיוק אלינגטון,

who said that his favorite song out of his repertoire

שאמר שהשיר הכי אהוב עליו בכל הרפרטואר שלו

was always the next one,

הוא תמיד השיר הבא,

always the one he had yet to compose.

תמיד זה שטרם הלחין.

Part of the reason that the near win

חלק מהסיבה שהכמעט-נצחון

is inbuilt to mastery

טבוע במומחיות,

is because the greater our proficiency,

הוא שככל שגדלה שליטתנו בחומר,

the more clearly we might see

כך אנו יכולים לראות ביתר בהירות

that we don't know all that we thought we did.

שאיננו יודעים את כל מה שחשבנו שידוע לנו.

It's called the Dunning–Kruger effect.

זה קרוי "אפקט דנינג-קרוגר".

The Paris Review got it out of James Baldwin

ה"פריס ריוויו" חילץ זאת מפיו של ג'יימס בולדווין,

when they asked him,

כששאל אותו:

"What do you think increases with knowledge?"

"מה לדעתך גדל ככל שגדל הידע?"

and he said, "You learn how little you know."

והוא ענה: "ללמוד כמה מעט אתה יודע."

Success motivates us, but a near win

ההצלחה מניעה אותנו, אבל הכמעט-נצחון

can propel us in an ongoing quest.

יכול לדחוף אותנו למסע נצחי.

One of the most vivid examples of this comes

אחת הדוגמאות הברורות לכך מתגלית

when we look at the difference

כשאנו מביטים בהבדל

between Olympic silver medalists

בין הזוכים האולימפיים במדליית הכסף

and bronze medalists after a competition.

לבין הזוכים במדליית הארד, בתום תחרות.

Thomas Gilovich and his team from Cornell

תומס גילוביץ' וצוותו, מאוניברסיטת קורנל,

studied this difference and found

חקרו את ההבדל הזה ומצאו

that the frustration silver medalists feel

שהתסכול שחשים זוכי מדליית הכסף

compared to bronze, who are typically a bit

בהשוואה לזה של זוכי הארד, שמתאפיינים בכך

more happy to have just not received fourth place

שהם קצת יותר שמחים, כי לא הגיעו למקום רביעי

and not medaled at all,

ללא מדליה כלל,

gives silver medalists a focus

גורם לזוכי הכסף להתמקד

on follow-up competition.

בתחרות הבאה.

We see it even in the gambling industry

אנו רואים זאת אפילו בתעשיית ההימורים

that once picked up on this phenomenon

שידעה לנצל את התופעה

of the near win

של הכמעט-נצחון

and created these scratch-off tickets

ויצרה את כרטיסי הגירוד

that had a higher than average rate of near wins

שיש להם סיכוי גבוה מהממוצע לכמעט-זכיות

and so compelled people to buy more tickets

ובכך הם מאלצים אנשים לקנות עוד כרטיסים

that they were called heart-stoppers,

שכונו "גורמי התקף-לב",

and were set on a gambling industry set of abuses

ושהביאו לגל השמצות נגד תעשיית ההימורים

in Britain in the 1970s.

בבריטניה של שנות ה-70.

The reason the near win has a propulsion

הסיבה לכך שלכמעט-נצחון יש כוח מניע כזה,

is because it changes our view of the landscape

היא כי הוא משנה את השקפתנו על הנוף שמולנו

and puts our goals, which we tend to put

ומציב את מטרותינו, שהנטייה שלנו היא להציבן במרחק,

at a distance, into more proximate vicinity

בהישג-יד, קרוב יותר אלינו.

to where we stand.

If I ask you to envision what a great day looks like next week,

אילו ביקשתי מכם לדמיין איך ייראה יום טוב בשבוע הבא,

you might describe it in more general terms.

הייתם ודאי מתארים אותו בקווים כלליים יותר.

But if I ask you to describe a great day at TED tomorrow,

אך אילו ביקשתי מכם לתאר איך ייראה יום טוב, מחר ב-TED,

you might describe it with granular, practical clarity.

הייתם ודאי מתארים אותו בבהירות מעשית ובפרטי-פרטים.

And this is what a near win does.

זה מה שעושה הכמעט-נצחון.

It gets us to focus on what, right now,

הוא גורם לנו להתמקד בזה הרגע

we plan to do to address that mountain in our sights.

באופן בו נתמודד עם ההר שאנו רואים במשקפת.

It's Jackie Joyner-Kersee, who in 1984

היתה זו ג'קי ג'וינר-קרסי, שב-1984

missed taking the gold in the heptathlon

החמיצה את מדליית הזהב בקרב-7

by one third of a second,

בשליש-שניה אחד.

and her husband predicted that would give her

ובעלה התנבא שזה יעניק לה

the tenacity she needed in follow-up competition.

את העקשנות הנחוצה לה בתחרות הבאה.

In 1988, she won the gold in the heptathlon

ב-1988 היא זכתה בזהב בקרב-7,

and set a record of 7,291 points,

והציבה שיא של 7,291 נקודות,

a score that no athlete has come very close to since.

ציון ששום ספורטאי אפילו לא התקרב אליו מאז.

We thrive not when we've done it all,

אנו פורחים, לא לאחר שהשלמנו הכל,

but when we still have more to do.

אלא כשעוד נותר מה לעשות.

I stand here thinking and wondering

אנו עומדת כאן, וחושבת ותוהה

about all the different ways

על כל הדרכים השונות

that we might even manufacture a near win

שאנו יכולים ממש לייצר כמעט-נצחונות,

in this room,

כאן, באולם,

how your lives might play this out,

ולאן חייכם עשויים להתפתח כתוצאה מכך,

because I think on some gut level we do know this.

כי לדעתי, עמוק בבטן אנו יודעים את זה.

We know that we thrive when we stay

אנו יודעים שאנו פורחים כשאנו נשארים

at our own leading edge,

בחוד החנית האישי שלנו,

and it's why the deliberate incomplete

וזו הסיבה לכך שחוסר-השלמות המכוון

is inbuilt into creation myths.

טבוע באגדות הבריאה שלנו.

In Navajo culture, some craftsmen and women

בתרבות הנבאחו היו אומנים ואמניות

would deliberately put an imperfection

שהטילו במכוון מומים

in textiles and ceramics.

בבדים ובכלי קרמיקה.

It's what's called a spirit line,

זה מה שמכונה "חותם הרוח",

a deliberate flaw in the pattern

פגם מכוון במארג,

to give the weaver or maker a way out,

שמטרתו לספק לאורג או ליוצר אפשרות לביטוי אישי,

but also a reason to continue making work.

אבל גם סיבה להמשיך ליצור.

Masters are not experts because they take

המאסטרים אינם מומחים משום שהם לוקחים נושא

a subject to its conceptual end.

עד לגבולותיו התפישתיים.

They're masters because they realize

הם מאסטרים משום שהם מבינים

that there isn't one.

שאין גבולות כאלה.

Now it occurred to me, as I thought about this,

עלה בדעתי, כשחשבתי על זה,

why the archery coach

מדוע מאמן הקשת

told me at the end of that practice,

אמר לי בתום אותו אימון,

out of earshot of his archers,

מחוץ לטווח השמיעה של הקשתיות שלו,

that he and his colleagues never feel

שלדעתו ולדעת עמיתיו

they can do enough for their team,

הם אף פעם לא עושים מספיק למען נבחרותיהם,

never feel there are enough visualization techniques

או ממציאים מספיק טכניקות

and posture drills to help them overcome

ואימוני יציבה שיעזרו להן להתגבר

those constant near wins.

על הכמעט-נצחונות התמידיים האלה.

It didn't sound like a complaint, exactly,

זו לא היתה בדיוק תלונה,

but just a way to let me know,

אלא רק דרך להסביר לי,

a kind of tender admission,

מעין הודאה מעודנת,

to remind me that he knew he was giving himself over

שהזכירה לי שברור לו שהוא מתמסר

to a voracious, unfinished path

לאיזו דרך רעבתנית ובלתי-נגמרת

that always required more.

שתובעת תמיד עוד.

We build out of the unfinished idea,

התפתחותנו נובעת מתוך מושג הבלתי-גמור,

even if that idea is our former self.

אפילו אם מושג זה הוא עצמנו הישן.

This is the dynamic of mastery.

זאת היא הדינמיקה של המומחיות.

Coming close to what you thought you wanted

ההתקרבות אל מה שחשבתם שאתם רוצים

can help you attain more than you ever dreamed

יכולה לעזור לכם להשיג יותר מכפי ששיערתם אי-פעם

you could.

שבכוחכם לעשות.

It's what I have to imagine Elizabeth Murray

זה מה שאני נאלצת לדמיין שאליזבת מארי

was thinking when I saw her smiling

ודאי חשבה, כשראיתי אותה מחייכת

at those early paintings one day

בהביטה יום אחד באותם ציורים מוקדמים

in the galleries.

באולמי התצוגה.

Even if we created utopias, I believe

אפילו אם ניצור אוטופיה, כך אני מאמינה,

we would still have the incomplete.

עדיין יוותר לנו הבלתי-מושלם.

Completion is a goal,

השלמה היא מטרה,

but we hope it is never the end.

אבל אנו מקווים שהיא לעולם לא תהיה הסוף.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

[מחיאות כפיים]