A glimpse of the future through an augmented reality headset | Meron Gribetz

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Zeeva Livshitz

Today's computers are so amazing

המחשבים של היום הם כל כך מדהימים

that we fail to notice how terrible they really are.

שאנחנו לא שמים לב כמה הם באמת נוראיים.

I'd like to talk to you today about this problem,

הייתי רוצה לדבר איתכם היום על הבעיה הזו,

and how we can fix it with neuroscience.

ואיך אנחנו יכולים לתקן אותה עם מדעי המוח.

First, I'd like to take you back to a frosty night in Harlem in 2011

ראשית, הייתי רוצה להחזיר אתכם ללילה קפוא בהראלם ב 2011

that had a profound impact on me.

שהיתה לו השפעה עמוקה עלי.

I was sitting in a dive bar outside of Columbia University,

ישבתי בבר מחוץ לאוניברסיטת קולומביה,

where I studied computer science and neuroscience,

שם למדתי מדעי מחשב ומדעי מוח,

and I was having this great conversation with a fellow student

והיתה לי שיחה מעולה עם סטודנט עמית

about the power of holograms to one day replace computers.

בנוגע לכוח של הולוגרמות להחליף יום אחד את המחשבים.

And just as we were getting to the best part of the conversation,

וממש כשהגענו לחלק הכי טוב של השיחה,

of course, his phone lights up.

כמובן, הטלפון שלו זמזם.

And he pulls it towards himself, and he looks down and he starts typing.

והוא מושך אותו אליו, והוא מביט עליו למטה ומתחיל להקליד.

And then he forces his eyeballs back up to mine and he goes,

ואז הוא מניע את גלגלי עיניו חזרה לשלי ואומר,

"Keep going. I'm with you."

"תמשיך, אני איתך."

But of course his eyes were glazed over,

אבל כמובן העיניים שלו היו מזוגגות,

and the moment was dead.

והרגע מת.

Meanwhile across the bar,

בינתיים מעבר לבר,

I noticed another student holding his phone,

הבחנתי בסטודנט אחר שמחזיק טלפון,

this time towards a group.

הפעם לכיוון קבוצה.

He was swiping through pictures on Instagram,

הוא עבר על תמונות באינסטגרם,

and these kids were laughing hysterically.

והילדים האלה צחקו בהסטריה.

And that dichotomy between how crappy I was feeling

והדיכוטומיה הזו בין כמה חרא הרגשתי

and how happy they were feeling about the same technology,

וכמה שמחים הם הרגישו בנוגע לאותה טכנולוגיה,

really got me thinking.

באמת גרמה לי לחשוב.

And the more I thought of it, the more I realized

וככל שחשבתי על זה יותר, הבנתי

it was clearly not the digital information that was the bad guy here,

שזה בברור לא היה המידע הדיגיטלי שהיה הבחור הרע פה,

it was simply the display position that was separating me from my friend

זה היה פשוט מצב התצוגה שהפריד ביני ובין חברי

and that was binding those kids together.

וקישר בין האחרים.

See, they were connected around something,

הבינו, הם חוברו סביב משהו,

just like our ancestors who evolved their social cognitions

ממש כמו שאבותינו שפיתחו את היכולות החברתיות שלהם

telling stories around the campfire.

סיפרו סיפורים מסביב למדורה.

And that's exactly what tools should do, I think.

וזה בדיוק מה שכלים צריכים לעשות, אני חושב.

They should extend our bodies.

הם צריכים להרחיב את הגוף שלנו.

And I think computers today are doing quite the opposite.

ואני חושב שמחשבים היום עושים בדיוק ההפך.

Whether you're sending an email to your wife

בין אם אתם שולחים דוא"ל לאשתכם

or you're composing a symphony

או שאתם מחברים סימפוניה

or just consoling a friend,

או פשוט מתייעצים עם חבר,

you're doing it in pretty much the same way.

אתם עושים את זה ממש באותן דרכים.

You're hunched over these rectangles,

אתם כפופים מעל המלבנים האלו,

fumbling with buttons and menus and more rectangles.

משחקים עם כפתורים ותפריטים ועוד מלבנים.

And I think this is the wrong way,

ואני חושב שזו הדרך הלא נכונה,

I think we can start using a much more natural machine.

אני חושב שאנחנו יכולים להתחיל להשתמש במכונה הרבה יותר טבעית.

We should use machines that bring our work back into the world.

אנחנו צריכים להשתמש במכונות שמביאות את העבודה שלנו חזרה לעולם.

We should use machines that use the principles of neuroscience

אנחנו צריכים להשתמש במכונות שמשתמשות בעקרונות מדעי המוח

to extend our senses versus going against them.

כרי להרחיב את החושים שלנו במקום לללכת נגדם.

Now it just so happens that I have such a machine here.

עכשיו רק במקרה יש לי כזו מכונה פה.

It's called the Meta 2.

היא נקראת מטא 2.

Let's try it out.

בואו ננסה אותה.

Now in front of me right now, I can see the audience,

עכשיו ממש מולי, אני רואה את הקהל,

and I can see my very hands.

ואני יכול לראות את ידי שלי.

And in three, two, one,

ועוד שלוש, שתיים, אחת,

we're going to see an immersive hologram appear,

אנחנו נראה הולוגרמה מכילה מופיעה,

a very realistic hologram appear in front of me,

הולוגרמה מאוד ריאליסטית מופיעה לפני,

of our very glasses I'm wearing on my head right now.

של המשקפיים שלנו שאני חובש על ראשי עכשיו.

And of course this could be anything that we're shopping for

וכמובן, זה יכול להיות כל מה שאנחנו קונים עכשיו

or learning from,

או לומדים ממנו,

and I can use my hands

ואני יכול להשתמש בידי

to very nicely kind of move it around with fine control.

כדי להניע אותן ממש יפה מסביב עם שליטה עדינה.

And I think Iron Man would be proud.

ואני חושב שאיירון מן היה גאה.

We're going to come back to this in just a bit.

אנחנו נחזור לזה עוד מעט,

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Now if you're anything like me, your mind is already reeling

עכשיו אם אתם כמוני, המוח שלכם כבר רץ

with the possibilities of what we can do with this kind of technology,

עם אפשרויות של מה יכול להעשות עם סוג זה של טכנולוגיה,

so let's look at a few.

אז בואו נביט בכמה.

My mom is an architect,

אימי היא ארכיטקטית,

so naturally the first thing I imagined

אז כמובן הדבר הראשון שדמיינתי

was laying out a building in 3D space

היה לפרוש תכנון של בניין במרחב התלת מימדי

instead of having to use these 2D floor plans.

במקום להשתמש בשרטוטי הדו מימד האלה.

She's actually touching graphics right now

היא למעשה נוגעת בגרפיקה עכשיו

and selecting an interior decor.

ובוחרת עיצוב פנימי.

This was all shot through a GoPro through our very glasses.

כל זה צולם בגו פרו דרך המשקפיים שלנו.

And this next use case is very personal to me,

והשימוש הבא הוא מאוד אישי בשבילי,

it's Professor Adam Gazzaley's glass brain project,

זה פרוייקט מוח הזכוכית של פרופסור אדם גזלי,

courtesy of UCSF.

באדיבות אוניברסיטת סן פרנסיסקו.

As a neuroscience student,

כסטודנט למדעי מוח,

I would always fantasize

הייתי תמיד חולם

about the ability to learn and memorize these complex brain structures

על היכולת ללמוד ולשנן את מבנה המוח המורכב

with an actual machine,

עם מכונה ממשית,

where I could touch and play with the various brain structures.

בה הייתי יכול לגעת ולשחק עם מבני המוח השונים.

Now what you're seeing is called augmented reality,

עכשיו מה שאתם רואים נקרא מציאות רבודה,

but to me, it's part of a much more important story --

אבל בשבילי, זה חלק מסיפור הרבה יותר גדול --

a story of how we can begin to extend our bodies with digital devices,

סיפור על איך אנחנו יכולים להתחיל להרחיב את הגוף שלנו עם מכשירים דיגיטליים,

instead of the other way around.

במקום להפך.

Now ...

עכשיו ...

in the next few years, humanity's going to go through a shift, I think.

בשנים הקרובות, האנושות עומדת לעבור מהפך, אני חושב.

We're going to start putting an entire layer of digital information

אנחנו עומדים להתחיל לשים שכבה שלמה של מידע דיגיטלי

on the real world.

על העולם האמיתי.

Just imagine for a moment

פשוט דמיינו לרגע

what this could mean for storytellers,

מה זה היה אומר לסיפור סיפורים,

for painters,

לציירים,

for brain surgeons,

למנתחי מוח,

for interior decorators

למעצבי פנים

and maybe for all of us here today.

ואולי לכולנו פה היום.

And what I think we need to do as a community,

ומה שאני חושב שאנחנו צריכים לעשות כקהילה,

is really try and make an effort

זה באמת לנסות לעשות מאמץ

to imagine how we can create this new reality

לדמיין איך אנחנו יכולים ליצור את המציאות החדשה הזו

in a way that extends the human experience,

בדרך שתרחיב את החוויה האנושית,

instead of gamifying our reality

במקום להפוך את המציאות שלנו למשחק

or cluttering it with digital information.

או לבלגן אותה עם מידע דיגיטלי.

And that's what I'm very passionate about.

וזו התשוקה שלי.

Now, I want to tell you a little secret.

עכשיו, אני רוצה לספר לכם סוד קטן.

In about five years --

תוך חמש שנים בערך --

this is not the smallest device --

זה לא המכשיר הכי קטן --

in about five years,

בערך תוך חמש שנים,

these are all going to look like strips of glass on our eyes

כל אלה יראו כמו רצועות זכוכית מול עיניינו

that project holograms.

שמקרינות הולוגרמות.

And just like we don't care so much about which phone we buy

וממש כמו שלא אכפת לנו כל כך בנוגע לאיזה טלפון נקנה

in terms of the hardware -- we buy it for the operating system --

במונחים של תוכנה -- אנחנו קונים אותו בגלל מערכת ההפעלה --

as a neuroscientist,

כמדעני מוח,

I always dreamt of building the iOS of the mind, if you will.

תמיד חלמתי על לבנות את מערכת ההפעלה של המיינד, אם תרצו.

And it's very, very important that we get this right,

וזה מאוד מאוד משוב שנעשה את זה נכון,

because we might be living inside of these things

בגלל שאולי נחיה בתוך הדברים האלה

for at least as long as we've lived

לפחות כמה שחיינו

with the Windows graphical user interface.

עם ממשק המשתמש של חלונות.

And I don't know about you,

ואני לא יודע בנוגע אליכם,

but living inside of Windows scares me.

אבל לחיות בתוך חלונות מפחיד אותי.

(Laughter)

(צחוק)

To isolate the single most intuitive interface out of infinity,

כדי לבודד את הממשק הכי אינטואיטיבי מהאין סוף,

we use neuroscience to drive our design guidelines,

אנחנו משתמשים במדעי מוח כדי להניע את הנחיות העיצוב שלנו,

instead of letting a bunch of designers fight it out in the boardroom.

במקום לתת לקבוצה של מעצבים להלחם בחדר הישיבות.

And the principle we all revolve around

והעקרונות שכולנו סובבים סביבם

is what's called the "Neural Path of Least Resistance."

הם מה שנקרא "מעבר ניורולוגי של הכי פחות התנגדות."

At every turn, we're connecting the iOS of the brain with our brain

בכל פנייה, אנחנו מחברים את מערכת ההפעלה של המוח עם המוח שלנו

on, for the first time, our brain's terms.

לפי, בפעם הראשונה, תנאי המוח שלנו.

In other words, we're trying to create a zero learning-curve computer.

במילים אחרות, אנחנו מנסים ליצור מחשב עם עקומת למידה אפסית.

We're building a system that you've always known how to use.

אנחנו בונים מערכת שתמיד ידעתם איך להשתמש בה.

Here are the first three design guidelines that we employ

הנה שלושת קוי העיצובים הראשונים בהם אנחנו משתמשים

in this brand-new form of user experience.

בצורה החדשה לגמרי של חווית משתמש.

First and foremost, you are the operating system.

ראשית, אתם מערכת ההפעלה.

Traditional file systems are complex and abstract,

מערכות קבצים מסורתיות הן מורכבות ומופשטות,

and they take your brain extra steps to decode them.

והמוח שלכם דורש שלבים נוספים כדי לפצח אותן.

We're going against the Neural Path of Least Resistance.

אנחנו הולכים נגד הנתיב הטבעי של הכי פחות התנגדות.

Meanwhile, in augmented reality,

בינתיים, במציאות רבודה,

you can of course place your holographic TED panel over here,

אתם יכולים כמובן למקם את פאנל TED ההולוגרפי שלכם פה,

and your holographic email on the other side of the desk,

והאימייל ההולוגרפי שלכם בצד השני של השולחן,

and your spatial memory evolved just fine to go ahead and retrieve them.

והזיכרון המרחבי שלכם התפתח ממש טוב כדי לאחזר אותם.

You could put your holographic Tesla that you're shopping for --

תוכלו לשים את הטסלה ההולוגרפית שלכם שאתם רוצים לקנות --

or whatever model my legal team told me to put in right before the show.

או איזה מודל שהצוות המשפטי שלי אמר לי לשים ממש לפני המצגת.

(Laughter)

(צחוק)

Perfect. And your brain knows exactly how to get it back.

מושלם. והמוח שלכם יודע בדיוק איך לאחזר אותו.

The second interface guideline we call "touch to see."

לקווים המנחים של הממשק השני אנחנו קוראים "לגעת כדי לראות."

What do babies do when they see something that grabs their interest?

מה תינוקות עושים כשהם רואים משהו שתופס את תשומת ליבם?

They try and reach out and touch it.

הם מנסים להושיט יד ולגעת בו.

And that's exactly how the natural machine should work as well.

וזה בדיוק איך שהמכונה הטבעית צריכה לעבוד.

Turns out the visual system gets a fundamental boost

מסתבר שהמערכת הויזואלית מקבלת עידוד משמעותי

from a sense we call proprioception --

מחוש שאנחנו קוראים לו פרופריוספציה --

that's the sense of our body parts in space.

זה החוש של חלקי הגוף שלנו בחלל.

So by touching our work directly, we're not only going to control it better,

אז בנגיעה בעבודה שלנו ישירות, אנחנו לא רק נשלוט בו טוב יותר,

we're also going to understand it much more deeply.

אנחנו גם נבין אותו הרבה יותר לעומק.

Hence, touch to see.

לכן, תגעו כדי לראות.

But it's not enough to experience things ourselves.

אבל זה לא מספיק לחוות דברים בעצמנו.

We're inherently these social primates.

אנחנו בעצם חיות חברותיות.

And this leads me to our third guideline,

וזה מוביל אותי לקו המנחה השלישי שלנו,

the holographic campfire from our first story.

המדורה ההולוגרפית מהסיפור הראשון שלנו.

Our mirror-neuron subsystem suggests

מערכת ניורוני המראה שלנו מציעה

that we can connect with each other and with our work much better

שאנחנו יכולים להתחבר אחד לשני ועם העבודה שלנו טוב בהרבה

if we can see each other's faces and hands in 3D.

אם נוכל לראות את הפנים והידיים אחד של השני בתלת מימד.

So if you look at the video behind me,

אז אם אתם מביטים בסרטון מאחורי,

you can see two Meta users playing around with the same hologram,

אתם יכולים לראות שני משתמשי מטא משחקים עם אותה הולוגרמה,

making eye contact, connected around this thing,

יוצרים קשר עין, מחוברים סביב הדבר הזה,

instead of being distracted by external devices.

במקום להיות מוסחים על ידי מכשירים חיצוניים.

Let's go ahead and try this again with neuroscience in mind.

בואו נמשיך וננסה את זה שוב תוך חשיבה על מדעי המוח.

So again, our favorite interface, the iOS of the mind.

אז שוב, הממשק האהוב עלינו, מערכת ההפעלה של המוח.

I'm going to now take a step further

אני אקח עכשיו צעד נוסף אחד הלאה

and go ahead and grab this pair of glasses

ואקח את המשקפיים האלו

and leave it right here by the desk.

ונשאיר אותם שם על השולחן.

I'm now with you, I'm in the moment,

עכשיו אני איתכם, אני ברגע,

we're connecting.

אנחנו מתחברים.

My spatial memory kicks in, and I can go ahead and grab it

הזיכרון המיוחד שלי נכנס לפעולה, ואני יכול להמשיך ולתפוש אותם

and bring it right back here, reminding me

ולהביא אותם חזרה לפה, מזכיר לי

that I am the operating system.

שאני מערכת ההפעלה.

And now my proprioception is working,

ועכשיו הפרופיוספציה שלי עובדת,

and I can go ahead and explode these glasses into a thousand parts

ואני יכול להמשיך ולפרק את המשקפיים האלו לאלפי חלקים

and touch the very sensor that is currently scanning my hand.

ולגעת בסנסור שכרגע סורק את היד שלי.

But it's not enough to see things alone,

אבל זה לא מספיק לראות דברים לבד,

so in a second, my co-founder Ray is going to make a 3D call --

אז תוך שניה, המייסד השותף שלי ריי עומד לעשות שיחת תלת מימד --

Ray?

ריי?

(Ringing)

(צליל חיוג)

Hey Ray, how's it going?

היי ריי, מה קורה?

Guys, I can see this guy in front me in full 3D.

חברה, אני יכול לראות את הבחור הזה מולי בתלת מימד.

And he is photo-realistic.

והוא פוטו ראליסטי.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה לכם.

My mirror-neuron subsystem suggests that this is going to replace phones

מערכת ניורוני המראה שלי מציעה שזה עומד להחליף טלפונים

in not too long.

בעתיד הקרוב.

Ray, how's it going?

ריי, מה קורה?

Ray: Great. We're live today.

ריי: מעולה. אנחנו לייב היום.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

MG: Ray, give the crowd a gift

מ.ג: ריי, תן לקהל מתנה

of the holographic brain we saw from the video earlier.

של המוח ההולוגרפי שראינו בסרטון קודם לכן.

Guys, this is not only going to change phones,

חברה, זה לא רק עומד לשנות טלפונים,

it's also going to change the way we collaborate.

זה גם עומד לשנות את הדרך בה אנחנו משתפים פעולה.

Thank you so much.

תודה רבה לכם.

Thanks, Ray.

תודה ריי.

Ray: You're welcome.

ריי: בבקשה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

MG: So folks, this is the message that I discovered in that bar in 2011:

מ.ג: אז חברה, זה המסר שגיליתי בבר ההוא ב 2011:

The future of computers is not locked inside one of these screens.

העתיד של מחשבים לא נעול בתוך אחד המסכים האלו.

It's right here, inside of us.

הוא ממש פה, בתוכנו.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

So if there's one idea that I could leave you with here today,

אז אם יש רעיון אחד שאוכל להשאיר לכם היום,

it's that the natural machine is not some figment of the future,

זה שהמכונה הטבעית היא לא המצאה של העתיד,

it's right here in 2016.

היא ממש פה ב 2016.

Which is why all hundred of us at Meta,

לכן כל המאה מאיתנו במטא,

including the administrative staff,

כולל הצוות האדמיניסטרטיבי,

the executives,

המנהלים,

the designers, the engineers --

המעצבים, המהנדסים --

before TED2017,

לפני TED2017,

we're all going to be throwing away our external monitors

אנחנו נזרוק את המסכים החיצוניים שלנו

and replacing them with a truly and profoundly more natural machine.

ונחליף אותם עם מכונות יותר טבעיות משמעותית .

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you, appreciate it.

תודה לכם, אני מעריך אתכם.

Thanks, guys.

תודה חברה.

Chris Anderson: So help me out on one thing,

כריס אנדרסון: אז תעזור לי עם משהו אחד,

because there've been a few augmented reality demos

בגלל שהיו כמה הדגמות של מציאות רבודה

shown over the last year or so out there.

שהוצגו במהלך השנה האחרונה.

And there's sometimes a debate among technologists

ויש לפעמים ויכוח בין טכנולוגים

about, are we really seeing the real thing on-screen?

בנוגע, אנחנו באמת רואים את הדבר האמיתי על המסך?

There's this issue of field of view,

יש את העניין של שדה ראיה,

that somehow the technology is showing a broader view

ואיך שהוא הטכנולוגיה מראה שדה רחב יותר

than you would actually see wearing the glasses.

משאתה למעשה רואה כשאתה חובש את המשקפיים.

Were we seeing the real deal there?

האם ראינו את הדבר האמיתי שם?

MG: Absolutely the real deal.

מ.ג: לגמרי את הדבר האמיתי.

Not only that,

לא רק זה,

we took extra measures to shoot it with a GoPro through the actual lens

לקחנו כמה צעדים כדי לצלם את זה עם גו פרו דרך העדשה עצמה

in the various videos that you've seen here.

בסרטונים השונים שראיתם פה.

We want to try to simulate the experience for the world

אנחנו רוצים לנסות לדמות את החוויה לעולם

that we're actually seeing through the glasses,

שאנחנו למעשה רואים דרך המשקפיים,

and not cut any corners.

ולא לחתוך פינות.

CA: Thank you so much for showing us that.

כ.א: תודה רבה לך שהראית לנו את זה.

MG: Thanks so much, I appreciate that.

מ.ג: תודה רבה לך, אני מעריך את זה.