The strange story of the teddy bear and what it reveals | Jon Mooallem

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Yael BST

So it was the fall of 1902,

זה קרה בסתיו 1902.

and President Theodore Roosevelt

הנשיא תיאודור רוזוולט נזקק לחופשה קלה מן הבית הלבן,

needed a little break from the White House,

so he took a train to Mississippi

אז הוא נסע ברכבת למיסיסיפי, לצוד דובים שחורים

to do a little black bear hunting outside of a town

ליד עיר בשם סמידס.

called Smedes.

The first day of the hunt, they didn't see a single bear,

ביום הראשון של מסע הציד הם לא ראו אף דוב,

so it was a big bummer for everyone,

וזה תיסכל מאד את כולם,

but the second day, the dogs cornered one

אבל ביום השני הכלבים הצליחו ללכוד דוב

after a really long chase, but by that point,

אחרי מרדף ממושך מאד, אבל אז הנשיא כבר ויתר

the president had given up

and gone back to camp for lunch,

וחזר למחנה כדי לאכול,

so his hunting guide cracked the animal

אז מדריך הציד שלו חבט בקת רובהו בראשה של החיה,

on the top of the head with the butt of his rifle,

and then tied it up to a tree

קשר אותה לאחד העצים

and started tooting away on his bugle

והחל לתקוע בחצוצרה שלו

to call Roosevelt back so he could have the honor

כדי לקרוא לרוזוולט ולתת לו את הכבוד לירות בו.

of shooting it.

The bear was a female.

זו היתה דובה.

It was dazed, injured,

היא היתה המומה, פצועה,

severely underweight, a little mangy-looking,

בתת-תזונה חמורה, נראתה מטונפת,

and when Roosevelt saw this animal

וכשרוזוולט ראה את החיה הזו קשורה לעץ,

tied up to the tree,

he just couldn't bring himself to fire at it.

הוא לא מצא בעצמו את העוז לירות בה.

הוא חש שזה יהיה מנוגד לרוח הספורטיבית שלו.

He felt like that would go against his code

as a sportsman.

A few days later, the scene was memorialized

כעבור כמה ימים, אותו אירוע הונצח

in a political cartoon back in Washington.

בקריקטורה פוליטית שפורסמה בוושינגטון.

It was called "Drawing a Line in Mississippi,"

הכותרת שלה היתה: "מותחים את הגבול במיסיסיפי",

and it showed Roosevelt with his gun down and his arm out,

והיא הציגה את רוזוולט ברובה מונמך ובזרוע שלוחה,

sparing the bear's life,

כשהוא חס על חיי הדובה.

and the bear was sitting on its hind legs

הדובה נראתה יושבת על רגליה האחוריות,

with these two big, frightened, wide eyes

שתי עיניה פעורות לרווחה ומבוהלות

and little ears pricked up at the top of its head.

ואוזניה הקטנות מזדקרות מראשה.

It looked really helpless, like you just wanted to

היא נראתה באמת חסרת-ישע,

sweep it up into your arms

ועוררה רצון לחבק ולהרגיע אותה.

and reassure it.

It wouldn't have looked familiar at the time,

בזמנו היא לא נראתה מוכרת,

but if you go looking for the cartoon now,

אבל כשמביטים בקריקטורה היום,

you recognize the animal right away:

אפשר לזהות מיד את אותה חיה:

It's a teddy bear.

זהו ה"טדי בר" ("דובי").

And this is how the teddy bear was born.

כך נולד ה"טדי בר".

Essentially, toymakers took the bear from the cartoon,

יצרני צעצועים לקחו את הדוב שבקריקטורה,

turned it into a plush toy, and then named it

הפכו אותו לצעצוע קטיפתי,

וקראו לו ע"ש תיאודור רוזוולט: הדוב של טדי.

after President Roosevelt -- Teddy's bear.

And I do feel a little ridiculous

ואני באמת מרגיש קצת מגוחך,

that I'm up here on this stage

שאני עומד על הבמה הזאת

and I'm choosing to use my time

ובוחר לבזבז את זמני

to tell you about a 100-year-old story

על הסיפור הזה, בן מאה השנים

about the invention of a squishy kid's toy,

ועל המצאה של צעצוע ילדים רך,

but I'd argue that the invention of the teddy bear,

אבל טענתי היא שבסיפור המצאת ה"טדי בר"

inside that story is a more important story,

טמון סיפור חשוב יותר,

a story about how dramatically our ideas

שמתאר באיזו דרמטיות יכולים להשתנות המושגים שלנו אודות הטבע,

about nature can change,

וגם איך כיום, בכוכב הלכת הזה,

and also about how, on the planet right now,

the stories that we tell

הסיפורים שאנו מספרים

are dramatically changing nature.

משנים באופן דרמטי את הטבע.

Because think about the teddy bear.

חישבו הרי על ה"טדי בר".

For us, in retrospect, it feels like an obvious fit,

בעינינו, במבט לאחור, ההתאמה נראית מובנת מאליה,

because bears are so cute and cuddly,

כי דובים הם כה חמודים ונעימים לליטוף,

and who wouldn't want to give one to their kids to play with,

ומי לא היה רוצה לתת כזה לילדיו, כדי שישחקו איתו,

but the truth is that in 1902,

אבל האמת היא שב-1902

bears weren't cute and cuddly.

הדובים לא היו חמודים ומזמיני ליטופים.

I mean, they looked the same,

נכון, הם נראו אותו דבר,

but no one thought of them that way.

אבל איש לא חשב עליהם כך.

In 1902, bears were monsters.

ב-1902 הדובים נחשבו למפלצות.

Bears were something that frickin' terrified kids.

דובים היו משהו שהפחיד ילדים עד מוות.

For generations at that point,

במשך דורות, עד אז, הדוב גילם את כל הסכנות

the bear had been a shorthand for all the danger

that people were encountering on the frontier,

שבני האדם פגשו באזורי הסְפר,

and the federal government was actually

ולמעשה, הממשל הפדרלי עסק בהשמדה שיטתית של דובים

systematically exterminating bears

and lots of other predators too,

וטורפים רבים נוספים, כמו זאבי-ערבות וזאבים.

like coyotes and wolves.

These animals, they were being demonized.

החיות האלה זכו לדימוי שטני. הן כונו "רוצחות",

They were called murderers

because they killed people's livestock.

כי הן הרגו חיות-משק.

One government biologist, he explained this

ביולוג ממשלתי אחד הסביר

war on animals like the bear by saying

את המלחמה הזו בחיות, כמו הדוב,

that they no longer had a place

באומרו שכבר אין להן מקום

in our advancing civilization,

בתרבות המתקדמת שלנו,

and so we were just clearing them out of the way.

ולכן אנו פשוט מסלקים אותן מדרכנו.

In one 10-year period, close to half a million wolves

בפרק-זמן של עשר שנים, קרוב לחצי מיליון זאבים

had been slaughtered.

נטבחו.

The grizzly would soon be wiped out

עוד מעט דובי הגריזלי ייעלמו

from 95 percent of its original territory,

מ-95% מהטריטוריות המקוריות שלהם,

and whereas once there had been 30 million bison

ואם פעם היו 30 מיליון ביזונים שנעו ברחבי המישורים,

moving across the plains, and you would have

these stories of trains having to stop

והיו סיפורים על רכבות שנאלצו לעצור

for four or five hours so that these thick,

למשך 4-5 שעות בגלל העדרים הצפופים האלה,

living rivers of the animals could pour over the tracks,

נהרות של בעלי חיים שהיו מציפים את המסילה,

now, by 1902, there were maybe less than 100 left in the wild.

הרי שעד 1902 נותרו פחות מ-100 מהם בתנאי-בר.

And so what I'm saying is, the teddy bear was born

אז מה שאני אומר הוא שה"טדי-בר" נולד

into the middle of this great spasm of extermination,

בלב טירוף ההשמדה העצום הזה,

and you can see it as a sign that

ואפשר לראות בזה סימן לכך

maybe some people deep down

שאולי היו אנשים שבעומק ליבם

were starting to feel conflicted about all that killing.

החלו להרגיש אי-נוחות בקשר לכל ההרג הזה.

America still hated the bear and feared it,

אמריקה עדיין שנאה את הדוב וחששה ממנו,

but all of a sudden, America also wanted

אבל לפתע-פתאום אמריקה גם רצתה

to give the bear a great big hug.

לתת לדוב חיבוק גדול,

So this is something that I've been really curious about in the last few years.

וזה משהו שממש סיקרן אותי בשנים האחרונות:

How do we imagine animals,

האופן בו אנו מדמיינים בעלי-חיים,

how do we think and feel about them,

האופן בו אנו חושבים עליהם וחשים לגביהם,

and how do their reputations get written

ואיך המוניטין שיוצאים להם

נכתבים וחוזרים ונכתבים בתודעתנו.

and then rewritten in our minds?

We're here living in the eye of a great storm

אנו חיים כיום בעינה של סערה גדולה של הכחדה,

of extinction where half the species on the planet

שבה מחצית מהמינים עלי-אדמות

could be gone by the end of the century,

עלולים להיעלם עד סוף המאה,

and so why is it that we come to care about

אז איך קורה שאנו דואגים

some of those species and not others?

למינים מסוימים, ולמינים אחרים - לא?

Well, there's a new field, a relatively new field

ובכן, יש תחום חדש, תחום חדש יחסית במדעי החברה,

of social science that started looking at

שהחל לבחון שאלות אלה ולפרק לגורמים את היחסים

these questions and trying to unpack the powerful

and sometimes pretty schizophrenic relationships

רבי העוצמה ולעתים הסכיזופרניים למדי,

that we have to animals,

שיש לנו עם בעלי החיים,

and I spent a lot of time looking through

ואני הקדשתי זמן רב לעיון

their academic journals,

בכתבי העת האקדמיים בתחום זה,

and all I can really say is that their findings

ואני יכול רק לומר שהממצאים בתחום זה

are astonishingly wide-ranging.

רחבי-היקף להפליא.

So some of my favorites include that

הנה אחדים מהממצאים החביבים עלי:

the more television a person watches in Upstate New York,

שככל שאדם בצפון מדינת ניו-יורק צופה יותר בטלוויזיה,

the more he or she is afraid

כך הוא או היא יפחדו יותר

of being attacked by a black bear.

שמא יותקפו ע"י דוב שחור.

If you show a tiger to an American,

אם מראים לאמריקאי נמר,

they're much more likely to assume that it's female

רבה הסבירות שהוא או היא יחשבו שזו נקבה,

and not male.

ולא זכר.

In a study where a fake snake

במחקר שבו הניחו נחש צעצוע

and a fake turtle were put on the side of the road,

וצב צעצוע לצד הדרך,

drivers hit the snake much more often than the turtle,

הנהגים דרסו את הנחש הרבה יותר פעמים מאשר את הצב,

and about three percent of drivers who hit the fake animals

וכ-3% מהנהגים שדרסו את חיות הצעצוע,

seemed to do it on purpose.

עשו זאת כנראה בכוונה.

Women are more likely than men to get a

נשים צפויות יותר לחוש

"magical feeling" when they see dolphins in the surf.

"תחושה קסומה" למראה דולפינים בקרבת החוף.

Sixty-eight percent of mothers with

68% מהאמהות בעלות

"high feelings of entitlement and self-esteem"

"תחושות עזות של זְכות והערכה עצמית"

identified with the dancing cats

הזדהו עם החתולים המרקדים

in a commercial for Purina. (Laughter)

בפרסומת עבור "פורינה". [צחוק]

Americans consider lobsters

האמריקאי חושב שלובסטרים חשובים יותר מאשר יונים,

more important than pigeons

but also much, much stupider.

אבל גם הרבה יותר טפשים.

Wild turkeys are seen as only slightly more dangerous than sea otters,

תרנגולי הודו נחשבים רק מעט יותר מסוכנים מלוטרות,

and pandas are twice as lovable as ladybugs.

ופנדות הן פי שתיים חמודות יותר מפרות משה רבנו.

So some of this is physical, right?

כלומר, יש כאן גורם פיזי, נכון?

We tend to sympathize more with animals that look like us,

אנו נוטים יותר להזדהות עם חיות שנראות כמונו,

and especially that resemble human babies,

ובמיוחד כאלה שמזכירות תינוקות אנושיים,

so with big, forward-facing eyes

עם עיניים גדולות שפונות קדימה,

and circular faces,

ופנים עגולים,

kind of a roly-poly posture.

שמנמנים כאלה.

This is why, if you get a Christmas card from, like,

וזו הסיבה שכשמקבלים לחג המולד כרטיס ברכה מהדודה במינסוטה,

your great aunt in Minnesota,

there's usually a fuzzy penguin chick on it,

סביר שיופיע עליה אפרוח פינגווין שעיר,

and not something like a Glacier Bay wolf spider.

ולא עכביש זאבן מפארק גליישר ביי.

But it's not all physical, right?

אבל לא הכל פיזי, נכון?

There's a cultural dimension to how we think about animals,

יש מימד תרבותי בראייתנו את בעלי החיים,

and we're telling stories about these animals,

ואנו מספרים סיפורים אודות החיות הללו,

and like all stories,

וכמו כל הסיפורים,

they are shaped by the times and the places

כולם הם תוצרי הזמן והמקום

in which we're telling them.

בהם הם מסופרים.

So think about that moment

אז חישבו על אותו רגע,

back in 1902 again where a ferocious bear

אז, ב-1902, כשדוב-פרא אכזר

became a teddy bear.

הפך ל"דובי".

What was the context? Well, America was urbanizing.

מה היה אז ההקשר? ובכן, אמריקה הלכה והתעיירה.

For the first time, nearly a majority of people lived in cities,

לראשונה בתולדותיה, רוב האנשים חיו בעיר,

so there was a growing distance between us and nature.

כך שהמרחק בינינו לבין הטבע הלך וגדל.

There was a safe space where we could

נוצר מרחב בטוח שבו יכולנו

reconsider the bear and romanticize it.

לראות את הדוב בעיניים חדשות ובאור רומנטי.

Nature could only start to seem this pure and adorable

הדרך היחידה בה הטבע יכול היה להיראות כה טהור ונפלא

because we didn't have to be afraid of it anymore.

היתה כשכבר לא היה עלינו לחשוש מפניו.

And you can see that cycle playing out

ואפשר לראות שהמחזור מופיע שוב ושוב

again and again with all kinds of animals.

ביחס לכל מיני חיות.

It seems like we're always stuck between

נראה שאנו תמיד תקועים

בין ייחוס אופי שטני למין כלשהו ורצון למחותו מעל פני האדמה,

demonizing a species and wanting to wipe it out,

and then when we get very close to doing that,

וכשאנו קרובים מאד להגשים זאת,

empathizing with it as an underdog

אנו מזדהים עימו, בתור המסכן

and wanting to show it compassion.

ורוצים להפגין כלפיו חמלה.

So we exert our power,

כלומר, אנו מראים את נחת זרוענו,

but then we're unsettled

אבל אז דעתנו לא נוחה מעוצמת כוחנו.

by how powerful we are.

So for example, this is one of

לדוגמה, זהו אחד מאלפי המכתבים והציורים

probably thousands of letters and drawings

that kids sent to the Bush administration,

שילדים שלחו לממשל בוש בבקשה להגן על דוב הקוטב

begging it to protect the polar bear

under the Endangered Species Act,

על פי חוק המינים בסכנת כליה.

and these were sent back in the mid-2000s,

אלה נשלחו באמצע המאה ה-20,

when awareness of climate change was suddenly surging.

עם העלייה הפתאומית במודעות לשינויי האקלים.

We kept seeing that image of a polar bear

ראינו בכל מקום את התמונה הזו, של דוב קוטב

stranded on a little ice floe

שעומד על פיסת קרח זעירה

looking really morose.

ונראה עגום ביותר.

I spent days looking through these files.

הקדשתי ימים לעיון בקבצים האלה.

I really love them. This one's my favorite.

אני מת עליהם. הנה אחד האהובים עלי.

If you can see, it's a polar bear that's drowning

אם אתם מצליחים לראות, זהו דוב קוטב טובע,

and then it's also being eaten simultaneously

ובו-בזמן הוא גם נטרף

by a lobster and a shark.

בידי לובסטר וכריש.

This one came from a kid named Fritz,

זה נשלח ע"י ילד בשם פריץ,

and he's actually got a solution to climate change.

ולמעשה, יש לו פתרון לבעיית שינויי האקלים.

He's got it all worked out to an ethanol-based solution.

הוא חישב את הכל והגיע לפתרון מבוסס-כוהל.

He says, "I feel bad about the polar bears.

הוא אומר: "עצוב לי על דובי הקוטב.

I like polar bears.

"אני אוהב דובי קוטב.

Everyone can use corn juice for cars. From Fritz."

"שכולם ישתמשו במיץ תירס בתור דלק. מאת פריץ."

So 200 years ago, you would have Arctic explorers

אז לפני 200 שנה, חוקרי הקטבים

writing about polar bears leaping into their boats

כתבו על דובי קוטב שקפצו לתוך סירותיהם

and trying to devour them,

וניסו לטרוף אותם,

even if they lit the bear on fire,

אפילו כשהציתו את פרוות הדובים,

but these kids don't see the polar bear that way,

אבל הילדים האלה לא רואים כך את דוב הקוטב,

and actually they don't even see the polar bear

ובעצם, הם אפילו לא רואים את דוב הקוטב

the way that I did back in the '80s.

כפי שראיתי אותו אני, בשנות ה-80.

I mean, we thought of these animals

אנו הרי ראינו בחיות האלה

as mysterious and terrifying lords of the Arctic.

את השליטים המסתוריים והמפחידים של החוג הארקטי.

But look now how quickly that climate change

אך ראו באיזו מהירות שינויי האקלים

has flipped the image of the animal in our minds.

שינו לגמרי את דימויה של החיה הזו בתודעתנו.

It's gone from that bloodthirsty man-killer

מרוצח בני-אדם צמא-דם

to this delicate, drowning victim,

הדוב הפך לקורבן טובע ועדין-נפש,

and when you think about it, that's kind of

וזהו בעצם הסיכום של הסיפור הזה,

the conclusion to the story

that the teddy bear started telling back in 1902,

שבו פתח ה"טדי בר" ב-1902.

because back then, America had more or less

כי באותם ימים,

אמריקה כבר סיימה פחות או יותר לכבוש את מקומה ביבשת,

conquered its share of the continent.

We were just getting around to

והתפנינו לחסל את שאריות טורפי הבר.

polishing off these last wild predators.

Now, society's reach has expanded

החברה התפשטה והגיעה עד לגג העולם,

all the way to the top of the world,

and it's made even these, the most remote,

וגרמה אפילו להם, לדובים הנידחים והחזקים ביותר עלי-אדמות

the most powerful bears on the planet,

seem like adorable and blameless victims.

להיראות כקורבנות חמודים וחפים-מפשע.

But you know, there's also a postscript to the teddy bear story

אבל לסיפורו של ה"טדי בר" יש גם הערת-שוליים

that not a lot of people talk about.

שלא רבים מדברים עליה.

We're going to talk about it,

אנו נדבר עליה,

because even though it didn't really take long

כי למרות שלא חלף זמן רב

after Roosevelt's hunt in 1902

אחרי מסע הציד של רוזוולט ב-1902

for the toy to become a full-blown craze,

עד ששגעון הצעצוע הזה סחף את כולם,

most people figured it was a fad,

רוב האנשים סברו שזו אופנה חולפת,

it was a sort of silly political novelty item

שזה מין חידוש מטופש עם היבט פוליטי

and it would go away once the president left office,

ושזה ייגמר בתום כהונתו של הנשיא.

and so by 1909, when Roosevelt's successor,

אז ב-1909, בעוד יורשו של רוזוולט, וויליאם הווארד טאפט,

William Howard Taft,

מתכונן לטקס ההשבעה שלו,

was getting ready to be inaugurated,

the toy industry was on the hunt

תעשיית הצעצועים חיפשה בקדחתנות אחר הלהיט הבא.

for the next big thing.

They didn't do too well.

הם לא הצליחו במיוחד.

That January, Taft was the guest of honor

בינואר אותה שנה, טאפט היה אורח הכבוד

at a banquet in Atlanta,

בנשף שנערך באטלנטה,

and for days in advance,

ובימים שקדמו לו, הכותרות הראשיות דנו בתפריט.

the big news was the menu.

They were going to be serving him

עמדו להגיש לו מעדן דרומי מיוחד מאד,

a Southern specialty, a delicacy, really,

called possum and taters.

בשם "פוסום אנד טייטרס":

So you would have a whole opossum

אופוסום שלם, צלוי על מצע של בטטות,

roasted on a bed of sweet potatoes,

and then sometimes they'd leave

ולעתים היו משאירים במנה את הזנב הגדול,

the big tail on it like a big, meaty noodle.

כמו אטריית בשר גדולה.

The one brought to Taft's table

האופוסום שהוגש לשולחנו של טאפט שקל 8 קילוגרמים.

weighed 18 pounds.

So after dinner, the orchestra started to play,

אחרי הסעודה, התזמורת החלה לנגן, והאורחים פצחו בשירה,

and the guests burst into song,

and all of a sudden, Taft was surprised

ואז הפתיעו את טאפט, והגישו לו מתנה

with the presentation of a gift

from a group of local supporters,

מאת קבוצת תומכים מקומיים:

and this was a stuffed opossum toy,

בובת אופוסום רכה,

all beady-eyed and bald-eared,

כולל עיני חרוזים ואזניים קירחות,

and it was a new product they were putting forward

וזה היה מוצר חדש שאותו רצו להציב

to be the William Taft presidency's answer

בתור התשובה של נשיאותו של וויליאם טאפט

to Teddy Roosevelt's teddy bear.

ל"טדי בר" של טדי רוזוולט.

They were calling it the "billy possum."

הוצמד לו הכינוי "בילי פוסום".

Within 24 hours, the Georgia Billy Possum Company

תוך 24 שעות, חברת "בילי פוסום" מג'ורג'יה

was up and running, brokering deals

כבר הוקמה, פעלה, סגרה עיסקאות

for these things nationwide,

למכירת הדברים האלה בכל הארץ.

and the Los Angeles Times announced,

וה"לוס-אנג'לס טיימס" הכריז בבטחון מוחלט:

very confidently, "The teddy bear

"הטדי בר עבר למושב האחורי,

has been relegated to a seat in the rear,

and for four years, possibly eight,

"וב-4 או 8 השנים הבאות

the children of the United States

"ילדי ארה"ב ישחקו עם 'בילי פוסום'."

will play with billy possum."

So from that point, there was a fit of opossum fever.

ומכאן ואילך החלה קדחת של אופוסומים.

There were billy possum postcards, billy possum pins,

היו גלויות "בילי פוסום", סיכות "בילי פוסום",

billy possum pitchers for your cream at coffee time.

כדי "בילי פוסום" עבור החלב בהפסקת הקפה,

There were smaller billy possums on a stick

היו "בילי פוסומים" קטנים על מקלות,

that kids could wave around like flags.

שהילדים יכלו לנוף בהם כמו בדגלים.

But even with all this marketing,

אבל למרות כל השיווק הזה,

the life of the billy possum

חייו של "בילי פוסום" התבררו כקצרים ועלובים.

turned out to be just pathetically brief.

הצעצוע היה כשלון מוחלט,

The toy was an absolute flop,

and it was almost completely forgotten

והוא כמעט ונשכח לגמרי עד תום אותה שנה,

by the end of the year,

and what that means is that the billy possum

כלומר, ה"בילי פוסום" לא זכה להגיע אפילו לחג המולד,

didn't even make it to Christmastime,

which when you think about it is

וזו, אם חושבים על כך, טרגדיה ייחודית של צעצועים.

a special sort of tragedy for a toy.

So we can explain that failure two ways.

אנו יכולים להסביר את הכשלון בשתי דרכים.

The first, well, it's pretty obvious.

הראשונה ברורה למדי, ובכל זאת אומר אותה:

I'm going to go ahead and say it out loud anyway:

Opossums are hideous. (Laughter)

אופוסומים הם מכוערים. [צחוק]

But maybe more importantly is that

אך אולי חשוב יותר מכך:

הסיפור של "בילי פוסום" היה שגוי מיסודו,

the story of the billy possum was all wrong,

especially compared

במיוחד בהשוואה לסיפור הרקע של ה"טדי בר".

to the backstory of the teddy bear.

Think about it: for most of human's evolutionary history,

חישבו על כך: במשך עיקר האבולוציה האנושית

what's made bears impressive to us

מה שהפך את הדובים מרשימים בעינינו

has been their complete independence from us.

היה חוסר התלות המוחלט שלהם בנו.

It's that they live these parallel lives

הם חיו במקביל אלינו:

as menaces and competitors.

כמסוכנים וגם כמתחרים.

By the time Roosevelt went hunting in Mississippi,

כשרוזוולט יצא לציד במיסיסיפי,

that stature was being crushed,

המעמד הזה שלהם כבר נהרס,

and the animal that he had roped to a tree

והחיה שהוא כבל לעץ

really was a symbol for all bears.

סימלה בעצם את כל הדובים.

Whether those animals lived or died now

וכעת, אם בעלי החיים האלה יחיו או ימותו

was entirely up to the compassion

זה נתון לגמרי לרחמיהם

or the indifference of people.

או לאדישותם של בני האדם.

That said something really ominous

זה ניבא רעות לעתידם של הדובים,

about the future of bears,

but it also said something very unsettling about who we'd become,

אך גם ביטא משהו מדאיג מאד לגבי מי שהפכנו להיות,

if the survival of even an animal like that

אם אפילו הישרדותו של בעל-חיים כזה

was up to us now.

תלויה כעת בנו.

So now, a century later, if you're at all

אז היום, חצי-מאה אח"כ, אם אתם בכלל מתייחסים

paying attention to what's happening in the environment,

למה שקורה לסביבה,

you feel that discomfort so much more intensely.

אתם ודאי חשים אותה אי-נוחות ביתר עוצמה.

We're living now in an age of what scientists

אנו חיים כיום בעידן שהמדענים

have started to call "conservation reliance,"

החלו לכנות "הסתמכות על שימור",

and what that term means is that we've disrupted

כלומר, שיבשנו את הטבע במידה כזו,

so much that nature can't possibly stand on its own anymore,

שהטבע כבר לא מסוגל לקיים את עצמו,

and most endangered species

ושמרבית המינים שנתונים בסכנת כליה

are only going to survive

ישרדו

if we stay out there in the landscape

רק במידה בה נשהה אנחנו בנוף,

riggging the world around them in their favor.

ונארגן את העולם שסביבם לטובתם.

So we've gone hands-on

כלומר, דחפנו למצב הזה את ידינו,

and we can't ever take our hands off,

ולעולם לא נוכל להוציאן ממנו,

and that's a hell of a lot of work.

ומדובר בהרבה מאד עבודה.

Right now, we're training condors

היום אנו מאמנים קונדורים

not to perch on power lines.

לא לשבת על חוטי חשמל.

We teach whooping cranes to migrate south for the winter

אנו מלמדים עגורים אמריקאיים לנדוד דרומה בחורף

behind little ultra-light airplanes.

מאחורי מטוסי אולטרה-לייט זעירים.

We're out there feeding plague vaccine to ferrets.

אנו בשטח, מאכילים חמוסים בחיסונים נגד מגפות.

We monitor pygmy rabbits with drones.

אנו מנטרים ארנבות גמדיות בעזרת מל"טים.

So we've gone from annihilating species

כלומר, עברנו מחיסול מינים

to micromanaging the survival of a lot of species

לניהול זעיר של הישרדותם של מינים רבים. לנצח.

indefinitely, and which ones?

ובאילו מינים מדובר?

Well, the ones that we've told

באלה שסיפרנו עליהם סיפורים משכנעים,

compelling stories about,

the ones we've decided ought to stick around.

אלו שהחלטנו שצריכים להישאר.

The line between conservation and domestication

הגבול בין שימור לביות

is blurred.

הוא מטושטש.

So what I've been saying is that the stories

ומה שאני אומר הוא שהסיפורים

that we tell about wild animals are so subjective

שאותם אנו מספרים על חיות הבר הם כה סובייקטיביים,

they can be irrational

הם יכולים להיות רגשיים, רומנטיים או מרעישים.

or romanticized or sensationalized.

Sometimes they just have nothing to do with the facts.

לפעמים אין בהם ולו שמץ אמת.

But in a world of conservation reliance,

אבל בעולם של "הסתמכות על שימור",

those stories have very real consequences,

לסיפורים האלה יש תוצאות ממשיות מאד,

because now, how we feel about an animal

כי היום, מה שאנו מרגישים ביחס לחיה כזו או אחרת

affects its survival

משפיע על הישרדותה

more than anything that you read about

יותר מכל מה שתקראו בספרי לימוד אקולוגיה.

in ecology textbooks.

Storytelling matters now.

היום הסיפורים הם החשובים.

Emotion matters.

הרגש הוא החשוב.

Our imagination has become an ecological force.

דמיוננו הפך לכוח אקולוגי.

And so maybe the teddy bear worked in part

אז אולי סיפור ה"טדי בר" הצליח בחלקו,

because the legend of Roosevelt

כי האגדה על רוזוולט ואותה דובה במיסיסיפי

and that bear in Mississippi

was kind of like an allegory

הוא מעין משל לאחריות הכבירה שהחברה

of this great responsibility that society

was just beginning to face up to back then.

החלה בדיוק אז לקחת על עצמה.

It would be another 71 years

יעברו עוד 71 שנה

before the Endangered Species Act was passed,

לפני שיתקבל חוק המינים בסכנת כליה,

but really, here's its whole ethos

אך האמת היא שכל האתוס שלו

boiled down into something like a scene

מתומצת כאן למעין תמונת ויטראז'.

you'd see in a stained glass window.

The bear is a helpless victim tied to a tree,

הדוב הוא קורבן חסר-ישע הכפות לעץ,

and the president of the United States

ונשיא ארצות הברית

decided to show it some mercy.

מחליט להתייחס אליו במידת הרחמים.

Thank you.

תודה לכם.

[מחיאות כפיים]

(Applause)

[Illustrations by Wendy MacNaughton]

[איורים: וונדי מק'נוטון]