When do kids start to care about other people's opinions? | Sara Valencia Botto

תרגום: Neta Lavee עריכה: Allon Sasson

I'd like you to take a moment

אני רוצה שתעצרו לרגע

and consider what you are wearing right now.

ותחשבו על מה שאתם לובשים עכשיו.

I have a deep, philosophical question for you.

יש לי שאלה פילוסופית עמוקה אליכם.

Why are we not all wearing comfortable pajamas right now?

למה אנחנו לא לובשים עכשיו פיג'מה נוחה?

(Laughter)

(צחוק)

Well, I'm a psychologist and not a mind reader,

ובכן, אני פסיכולוגית ולא קוראת מחשבות,

although many people think that's the same thing.

אף שהרבה אנשים חושבים שזה אותו דבר.

I can bet you that your response is somewhere along the lines of,

אני בטוחה שהתגובה שלכם היא פחות או יותר,

"I'm expected to not wear pj's in public"

"מצופה ממני לא ללבוש פיג'מה בציבור"

or "I don't want people to think I am a slob."

או "אני לא רוצה שיחשבו שאני בטלן."

Either way, the fact that we all chose to wear business casual clothing,

כך או כך, העובדה שכולנו בחרנו ללבוש בגדים שמתאימים למקום עבודה,

as opposed to our favorite pair of sweatpants,

ולא את הטרנינג האהוב עלינו,

is not a silly coincidence.

איננה צירוף מקרים מטופש.

Instead, it reveals two defining human characteristics.

במקום זאת, היא חושפת שני מאפיינים אנושיים בולטים.

The first is that we are cognizant of what other people value,

הראשון הוא שאנחנו מודעים לדעות של אנשים אחרים,

like what they will approve or disapprove of,

כגון מה נחשב למקובל ומה לא,

such as not wearing pj's to these sorts of settings.

למשל לא ללבוש פיג'מה במקומות מהסוג הזה.

And two, we've readily used this information to guide our behavior.

והשני הוא שהמידע הזה מנחה את ההתנהגות שלנו.

Unlike many other species,

בניגוד למינים רבים אחרים,

humans are prone to tailor their behavior in the presence of others

בני אדם נוטים להתאים את התנהגותם כשהם בנוכחות אחרים

to garner approval.

כדי לזכות באישור.

We spend valuable time putting on make up,

אנחנו מקדישים זמן רב כדי להתאפר,

choosing the right picture and Instagram filter,

לבחור את התמונה הנכונה ואת המסנן של אינסטגרם,

and composing ideas that will undoubtedly change the world

ולחשוב על רעיונות שישנו את העולם

in 140 characters or less.

ב-140 תווים או פחות.

Clearly, our concern with how other people will evaluate us

אין ספק שהחשש שלנו ממה שאנשים אחרים חושבים עלינו

is a big part of being human.

הוא חלק גדול מהיותנו אנושיים.

Despite this being a big human trait, however,

אולם אף שזוהי תכונה אנושית,

we know relatively little about when and how

אנחנו יודעים יחסית מעט בקשר למתי ואיך

we come to care about the opinion of others.

התחלנו להתייחס לדעות של אחרים.

Now, this is a big question that requires many studies.

זוהי שאלה גדולה שדורשת מחקרים רבים.

But the first step to uncovering this question

אבל הצעד הראשון בחקר השאלה הזאת

is to investigate when in development

הוא לבדוק מתי בזמן ההתפתחות שלנו

we become sensitive to others' evaluations.

אנחנו מפתחים רגישות לדעות של אחרים.

I have spent the past four years at Emory University

בארבע השנים האחרונות שלי באוניברסיטת אמורי

investigating how an infant,

חקרתי כיצד תינוקת

who has no problem walking around the grocery store in her onesie,

שאין לה שום בעיה להסתובב במכולת לבושה בסרבל,

develops into an adult that fears public speaking

הופכת לאדם מבוגר עם פחד מדיבור מול קהל

for fear of being negatively judged.

מחשש שישפטו אותה באופן שלילי.

(Laughter)

(צחוק)

Now, this is usually a point when people ask me,

זו בדרך כלל הנקודה שבה אנשים שואלים אותי,

"How do you investigate this question, exactly?

"איך בדיוק את חוקרת את השאלה הזאת?

Infants can't talk, right?"

תינוקות לא יכולים לדבר, נכון?"

Well, if my husband were up here right now,

ובכן, אם בעלי היה פה עכשיו,

he would tell you that I interview babies,

הוא היה אומר לכם שאני מראיינת תינוקות,

because he would rather not say that his wife experiments on children.

כי הוא מעדיף לא לומר שאשתו עושה ניסויים על ילדים.

(Laughter)

(צחוק)

In reality, I design experiments for children,

במציאות, אני מתכננת ניסויים לילדים,

usually in the form of games.

בדרך כלל בצורת משחקים.

Developmental psychologist Dr. Philippe Rochat and I

הפסיכולוג ההתפתחותי ד"ר פיליפ רושט ואני

designed a "game" called "The Robot Task"

תכננו "משחק" שנקרא "משימת הרובוט"

to explore when children would begin to be sensitive

כדי לחקור מתי ילדים מתחילים להיות רגישים

to the evaluation of others.

לדעות של אחרים.

Specifically, the robot task captures when children, like adults,

ליתר דיוק, משימת הרובוט בודקת מתי ילדים, בדומה למבוגרים,

strategically modify their behavior when others are watching.

משנים באופן אסטרטגי את התנהגותם כשאנשים אחרים מסתכלים עליהם.

To do this, we showed 14 to 24-month-old infants

כדי לעשות זאת, הראינו לתינוקות בני 14 עד 24 חודשים

how to activate a toy robot,

איך להפעיל רובוט צעצוע,

and importantly, we either assigned a positive value,

והעיקר, הענקנו ערך חיובי,

saying "Wow, isn't that great!"

כשאמרנו, "וואו, נכון שזה נפלא!"

or a negative value, saying, "Oh, oh. Oops, oh no,"

או ערך שלילי, כשאמרנו, "או-או. אופס, אוי לא,"

after pressing the remote.

אחרי לחיצה על השלט.

Following this toy demonstration,

אחרי ההדגמה של הצעצוע,

we invited the infants to play with the remote,

הזמנו את התינוקות לשחק עם השלט,

and then either watched them

ואז או שצפינו בהם

or turned around and pretended to read a magazine.

או שהסתובבנו והעמדנו פנים שאנחנו קוראים בכתב עת.

The idea was that if by 24 months,

הרעיון היה שאם עד גיל 24 חודשים

children are indeed sensitive to the evaluation of others,

ילדים אכן הופכים להיות רגישים לדעות של אחרים,

then their button-pressing behavior should be influenced

אז ההחלטה שלהם אם ללחוץ על הכפתור אמורה להיות מושפעת

not only by whether or not they're being watched

לא רק מהשאלה האם צופים בהם

but also by the values that the experimenter expressed

אלא גם מהערכים שהחוקר ביטא

towards pressing the remote.

בקשר ללחיצה על השלט.

So for example,

אז לדוגמה,

we would expect children to play with the positive remote significantly more

היינו מצפים שילדים ישחקו עם השלט החיובי הרבה יותר

if they were being observed

אם מסתכלים עליהם,

but then choose to explore the negative remote

אבל יבחרו לחקור את השלט השלילי

once no one was watching.

ברגע שאף אחד לא מסתכל.

To really capture this phenomenon, we did three variations of the study.

כדי לתעד את התופעה, ביצענו שלוש גרסאות של הניסוי.

Study one explored how infants would engage with a novel toy

הניסוי הראשון בחן כיצד תינוקות יתייחסו לצעצוע חדש

if there were no values or instructions provided.

אם לא נתנו להם שום הוראות או ערכים.

So we simply showed infants how to activate the toy robot,

אז פשוט הראינו לתינוקות איך להפעיל את הרובוט,

but didn't assign any values,

אבל לא ייחסנו שום ערכים,

and we also didn't tell them that they could play with the remote,

וגם לא אמרנו להם שהם יכולים לשחק עם השלט,

providing them with a really ambiguous situation.

כך שהעמדנו אותם במצב ממש מעורפל.

In study two,

בניסוי השני,

we incorporated the two values, a positive and a negative.

הוספנו את שני הערכים, החיובי והשלילי.

And in the last study, we had two experimenters and one remote.

ובניסוי האחרון, היו לנו שתי חוקרות ושלט אחד.

One experimenter expressed a negative value towards pressing the remote,

חוקרת אחת הביעה ערך שלילי בקשר ללחיצה על השלט,

saying, "Yuck, the toy moved,"

ואמרה, "איכס, הצעצוע זז,"

while the other experimenter expressed a positive value, saying,

ואילו החוקרת השנייה הביעה ערך חיובי ואמרה,

"יש, הצעצוע זז."

"Yay, the toy moved."

And this is how the children reacted to these three different scenarios.

וככה הילדים הגיבו לשלושת התרחישים השונים הללו.

So in study one, the ambiguous situation,

אז בניסוי הראשון, עם המצב המעורפל,

I'm currently watching the child.

אני כרגע צופה בילדה.

She doesn't seem to be too interested in pressing the remote.

לא נראה שהיא מתעניינת במיוחד בלחיצה על השלט.

Once I turned around --

ברגע שאני מסתובבת --

now she's ready to play.

עכשיו היא מוכנה לשחק.

(Laughter)

(צחוק)

Currently, I'm not watching the child.

עכשיו אני לא מסתכלת על הילדה.

She's really focused.

היא ממש מרוכזת.

I turn around.

אני מסתובבת.

(Laughter)

(צחוק)

She wasn't doing anything, right?

היא לא עשתה שום דבר, נכון?

In study two, it's the two remotes,

בניסוי השני, יש שני שלטים,

one with the positive and one with the negative value.

אחד עם ערך חיובי ואחד עם ערך שלילי.

I'm currently observing the child.

עכשיו אני מסתכלת על הילדה.

And the orange remote is a negative remote.

והשלט הכתום הוא השלט השלילי.

She's just looking around, looking at me, hanging out.

היא רק מסתכלת מסביב, מסתכלת עליי.

Then I turn around ...

ואז אני מסתובבת...

(Laughter)

(צחוק)

That's what she's going for.

זה מה שהיא רוצה.

I'm not watching the child.

אני לא מסתכלת על הילד.

He wants the mom to play with it, right?

הוא רוצה שאימא תשחק עם זה, נכון?

Take a safer route.

ללכת בדרך הבטוחה יותר.

I turn around ...

אני מסתובבת...

(Laughter)

(צחוק)

He wasn't doing anything, either.

גם הוא לא עשה שום דבר.

Yeah, he feels awkward.

כן, הוא מרגיש מוזר.

(Laughter)

(צחוק)

Everyone knows that side-eyed glance, right?

כולם מכירים את המבט מהצד, נכון?

Study three, the two experimenters, one remote.

הניסוי השלישי, שני חוקרים, שלט אחד.

The experimenter that reacted negatively towards pressing the remote

החוקרת שהגיבה באופן שלילי ללחיצה על השלט

is watching the child right now.

מסתכלת עכשיו על הילדה.

She feels a little awkward, doesn't know what to do, relying on Mom.

היא מרגישה קצת מוזר, לא יודעת מה לעשות, מסתמכת על אימא.

And then, she's going to turn around

ואז, היא הולכת להסתובב

so that the experimenter that expressed a positive response is watching.

כך שהחוקרת שהביעה תגובה חיובית תסתכל.

Coast is clear -- now she's ready to play.

השטח נקי -- עכשיו היא מוכנה לשחק.

(Laughter)

(צחוק)

So, as the data suggests,

אז כמו שהנתונים מראים,

we found that children's button-pressing behavior

גילינו שההחלטה של הילדים אם ללחוץ על השלט

was indeed influenced by the values and the instructions of the experimenter.

אכן הושפעה מהערכים וההוראות של החוקרת.

Because in study one, children did not know

מכיוון שבניסוי הראשון הילדים לא ידעו

what would be positively or negatively evaluated,

מה ייחשב לחיובי או שלילי,

they tended to take the safest route

הם נטו לבחור בדרך הבטוחה ביותר

and wait until I turned my back to press the remote.

ולחכות עד שאסתובב כדי ללחוץ על השלט.

Children in study two

בניסוי השני, הילדים

chose to press the positive remote significantly more when I was watching,

בחרו ללחוץ על השלט החיובי הרבה יותר בזמן שהסתכלתי,

but then once I turned my back,

אבל ברגע שהסתובבתי,

they immediately took the negative remote and started playing with it.

הם מייד לקחו את השלט השלילי והתחילו לשחק איתו.

Importantly, in a control study,

חשוב לציין שבמחקר ביקורת,

where we removed the different values of the remotes --

שבו ביטלנו את הערכים השונים של השלטים --

so we simply said, "Oh, wow" after pressing either of the remotes --

אז פשוט אמרנו, "וואו" אחרי לחיצה על כל אחד מהשלטים --

children's button-pressing behavior no longer differed across conditions,

ההתנהגות של הילדים לא השתנתה עם שינוי התנאים,

suggesting that it was really the values that we gave the two remotes

מה שמראה שהערכים שהענקנו לשני השלטים

that drove the behavior in the previous study.

אכן הניעו את ההתנהגות במחקר הקודם.

Last but not least,

אחרון חביב,

children in study three chose to press a remote significantly more

הילדים בניסוי השלישי בחרו ללחוץ על השלט הרבה יותר

when the experimenter that expressed a positive value was watching,

כשהחוקרת שהביעה ערך חיובי הסתכלה,

as opposed to the experimenter that had expressed a negative value.

בניגוד לחוקרת שהביעה ערך שלילי.

Not coincidentally,

לא במקרה,

it is also around this age that children begin to show embarrassment

זה גם בערך הגיל שבו ילדים מתחילים להפגין מבוכה

in situations that might elicit a negative evaluation,

במצבים שעלולים לעורר תגובה שלילית,

such as looking at themselves in the mirror

כמו להסתכל על עצמם במראה

and noticing a mark on their nose.

ולגלות שיש להם כתם על האף.

The equivalent of finding spinach in your teeth, for adults.

זו המקבילה למציאת תרד בין השיניים אצל מבוגרים.

(Laughter)

(צחוק)

So what can we say, based on these findings?

אז מה אפשר לומר, על פי הממצאים הללו?

Besides the fact that babies are actually really, really sneaky.

חוץ מהעובדה שתינוקות הם ממש ממש ערמומיים.

(Laughter)

(צחוק)

From very early on, children, like adults,

משלב מוקדם מאוד ילדים, בדומה למבוגרים,

are sensitive to the values that we place on objects and behaviors.

מפגינים רגישות לערכים שאנחנו מייחסים לחפצים והתנהגויות.

And importantly, they use these values to guide their behavior.

וחשוב לציין שהערכים האלה מנחים את התנהגותם.

Whether we're aware of it or not,

בין אנחנו מודעים לכך או לא,

we're constantly communicating values to those around us.

אנחנו כל הזמן משדרים ערכים לאנשים סביבנו.

Now, I don't mean values like "be kind" or "don't steal,"

עכשיו, אני לא מתכוונת לערכים כמו "היה אדיב" או "אל תגנוב,"

although those are certainly values.

אף שאלה בהחלט ערכים.

I mean that we are constantly showing others, specifically our children,

אני מתכוונת לזה שאנחנו כל הזמן מראים לאחרים, בעיקר לילדים שלנו,

what is likeable, valuable and praiseworthy, and what is not.

מה נחשב לאהוב, מוערך וראוי לשבח, ומה לא.

And a lot of the times,

והרבה פעמים,

we actually do this without even noticing it.

אנחנו עושים את זה בלי לשים לב.

Psychologists study behavior to explore the contents of the mind,

פסיכולוגים חוקרים התנהגות כדי לגלות מה אנחנו חושבים,

because our behavior often reflects our beliefs,

כי ההתנהגות שלנו משקפת לעיתים קרובות את האמונות,

our values and our desires.

הערכים והרצונות שלנו.

Here in Atlanta, we all believe the same thing.

כאן באטלנטה, כולנו מאמינים באותו דבר.

That Coke is better than Pepsi.

שקוקה קולה טובה יותר מפפסי.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Now, this might have to do with the fact that Coke was invented in Atlanta.

עכשיו, אולי זה קשור לעובדה שקוקה קולה הומצאה באטלנטה.

But regardless,

אבל בלי קשר,

this belief is expressed in the fact that most people will chose to drink Coke.

האמונה הזאת מתבטאת בעובדה שרוב האנשים יבחרו לשתות קוקה קולה.

In the same way,

באותו אופן,

we are communicating a value

אנחנו משדרים ערך

when we mostly complement girls

כשאנחנו מחמיאים לבנות

for their pretty hair or their pretty dress,

בעיקר על השיער היפה או השמלה היפה שלהן,

but boys, for their intelligence.

אבל מחמיאים לבנים על החוכמה שלהם.

Or when we chose to offer candy, as opposed to nutritious food,

או כשאנחנו בוחרים להציע ממתק בניגוד למאכל מזין,

as a reward for good behavior.

בתור תגמול על התנהגות טובה.

Adults and children are incredibly effective

מבוגרים וילדים מסוגלים לקלוט ביעילות מדהימה

at picking up values from these subtle behaviors.

את הערכים על פי ההתנהגויות המרומזות הללו.

And in turn, this ends up shaping their own behavior.

ובתגובה, זה מעצב את ההתנהגות שלהם.

The research I have shared with you today

המחקר שהראיתי לכם היום

suggests that this ability emerges very early in development,

מצביע על כך שהיכולת הזאת מתפתחת בשלב מוקדם מאוד,

before we can even utter a complete sentence

לפני שאנחנו יכולים אפילו לומר משפט שלם

or are even potty-trained.

או לפני שנגמלנו מחיתולים.

And it becomes an integral part of who we grow up to be.

וזה הופך לחלק אינטגרלי מהאדם שנגדל להיות.

So before I go,

אז לפני שאלך,

I'd like to invite you to contemplate on the values

אני רוצה להזמין אתכם להרהר בערכים

that we broadcast in day-to-day interactions,

שאנחנו משדרים באינטראקציות היומיומיות שלנו,

and how these values might be shaping the behavior of those around you.

ואיך הערכים האלה עשויים לעצב את ההתנהגות של האנשים סביבכם.

For example, what value is being broadcasted

למשל, איזה ערך אנחנו משדרים

when we spend more time smiling at our phone

כשאנחנו מחייכים אל הטלפון שלנו פעמים רבות יותר

than smiling with other people?

משאנחנו מחייכים אל אנשים אחרים?

Likewise, consider how your own behavior has been shaped by those around you,

באותה מידה, תחשבו איך ההתנהגות שלכם הושפעה מהאנשים סביבכם,

in ways you might not have considered before.

בדרכים שאולי לא חשבתם עליהן בעבר.

To go back to our simple illustration,

אם נחזור לדוגמה הפשוטה שלנו,

do you really prefer Coke over Pepsi?

האם אתם באמת מעדיפים קוקה קולה על פני פפסי?

Or was this preference simply driven by what others around you valued?

או שההעדפה הזו נבעה מהדעות של אחרים סביבכם?

Parents and teachers certainly have the privilege

להורים ומורים בהחלט יש את הזכות

to shape children's behavior.

לעצב את ההתנהגות של ילדים.

But it is important to remember

אבל חשוב לזכור

that through the values we convey in simple day-to-day interactions,

שדרך הערכים שאנחנו משדרים באינטראקציות יומיומיות פשוטות,

we all have the power to shape the behavior of those around us.

לכולנו יש את היכולת לעצב את ההתנהגות של האנשים סביבנו.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)