Am I not human? A call for criminal justice reform | Marlon Peterson

מתרגם: Alon Alboher מבקר: Ido Dekkers

She wrote:

היא כתבה:

"When I become famous, I will tell everyone

"כשאני אהיה מפורסמת, אני אספר לכולם

that I know a hero named Marlon Peterson."

שהכרתי גיבור בשם מרלון פטרסון."

Heroes rarely look like me.

גיבורים בדר"כ לא נראים כמוני.

In fact,

למעשה,

I'm what garbage looks like.

אני נראה יותר כמו זבל.

No, not the most appealing way to open a talk

לא, זו לא הדרך הכי נעימה לפתוח הרצאה

or start a conversation,

או להתחיל שיחה,

and perhaps you have some questions going through your head about that.

ואולי יש לכם מספר שאלות שרצות בראש לגבי מה שאמרתי.

Why would this man say such a thing about himself?

למה שהאדם הזה יגיד משהו כזה על עצמו?

What does he mean?

לה הוא מתכוון?

How can someone view him as a hero when he sees himself as garbage?

איך מישהו יכול לראות אותו כגיבור כשהוא רואה את עצמו כזבל?

I believe we learn more from questions than we do from answers.

אני מאמין שאנחנו למדים יותר משאלות משאנו למדים מתשובות.

Because when we're questioning something,

בגלל שכשאנחנו שואלים שאלות בנושא כלשהו,

we're invested in taking in some sort of new information,

אנחנו מושקעים בקליטה של מידע חדש,

or grappling with some sort of ignorance that makes us feel uncomfortable.

או שאנחנו נלחמים בסוג של בורות שגורמת לנו להרגיש לא בנוח.

And that's why I'm here:

וזו הסיבה שאני כאן:

to push us to question,

כדי לדחוף אותנו לשאול לשאלות,

even when it makes us uncomfortable.

אפילו כשזה גורם לנו להרגיש לא בנוח.

My parents are from Trinidad and Tobago,

ההורים שלי הם מטרינידד וטובגו,

the southernmost island in the Caribbean.

האי הכי דרומי של הקאריביים.

Trinidad is also home to the only acoustic instrument

טרינידד הוא גם ביתו של כלי הנגינה האקוסטי היחידי

invented in the 20th century:

שהומצא במאה ה20:

the steel pan.

תוף סטילפאן.

Deriving from the African drums

מקורו בתופים האפריקאים

and evolving from the genius of one of the ghettos in Trinidad,

והוא התפתח מהגאונות של אחד הגטאות בטרינידד,

a city called Laventille,

עיר בשם לבנטיל,

and the disregard of the American military ...

ומטרת ההתעלמות של הצבא האמריקאי...

Well, I should tell you,

רצוי שאספר לכם,

America, during WWII, had military bases set up in Trinidad,

אמריקה, במהלך מלחמת העולם השנייה, החזיקה בסיסים צבאיים בטרינידד,

and when the war ended,

וכשהמלחמה הסתיימה,

they left the island littered with empty oil drums --

הם השאירו את האי מטונף בחביות נפט ריקות --

their trash.

הזבל שלהם.

So people from Laventille repurposed the old drums left behind

אז אנשים מלבנטיל לקחו את חביות הנפט שהושארו מאחור

into the full chromatic scale:

ומצאו שימוש חדש לסולם הכרומטי המלא שלהן:

the steel pan.

תוף הסטילפאן.

Playing music now from Beethoven to Bob Marley to 50 Cent,

כעת כשהם מנגנים מנגינות החל מבטהובן ועד בוב מרלי ו50 סנט,

those people literally made music out of garbage.

האנשים האלה תרתי משמע עשו מוזיקה מזבל.

Twelve days before my 20th birthday,

12 יום לפני יום הולדתי ה20,

I was arrested for my role in a violent robbery attempt

נעצרתי בעקבות חלק שלקחתי בניסיון שוד אלים

in lower Manhattan.

במנהטן התחתונה.

While people were sitting in a coffee shop,

בזמן שאנשים ישבו בבית קפה,

four people were shot.

4 אנשים נורו,

Two were killed.

2 אנשים נהרגו,

Five of us were arrested.

ו5 מאיתנו נעצרו.

We were all the products of Trinidad and Tobago.

כולנו היינו תוצרת טרינידד וטובגו.

We were the "bad immigrants,"

אנחנו היינו "המהגרים הרעים",

or the "anchor babies" that Trump and millions of Americans easily malign.

או "ילדי העוגן" שטראמפ ועוד מליוני אמריקאים משמיצים כל כך בקלות.

I was discarded, like waste material --

השליכו אותי, כמו פסולת --

and justifiably so to many.

ובצדק לדעת רבים.

I eventually served 10 years, two months and seven days of a prison sentence.

בסופו של דבר ישבתי 10 שנים, חודשיים, ושבעה ימים מתקופת המאסר שלי.

I was sentenced to a decade of punishment in a correctional institution.

גזרו עלי עונש של עשור במאסר שיקומי.

I was sentenced to irrelevance --

גזרו עלי חוסר רלוונטיות --

the opposite of humanity.

ההפך מאנושיות.

Interestingly,

מסקרן,

it was during those years in prison that a series of letters redeemed me,

שדווקא בשנים האלו בכלא סדרת מכתבים היא שגאלה אותי,

helped me move beyond the darkness and the guilt

ועזרה לי לעבור את החושך והאשמה שהרגשתי

associated with the worst moment of my young life.

בגלל הרגע הכי נוראי שחוויתי בחיי הצעירים.

It gave me a sense that I was useful.

היא נתנה לי הרגשה שאני מועיל.

She was 13 years old.

היא הייתה בת 13,

She had wrote that she saw me as a hero.

והיא כתבה שהיא רואה בי כגיבור.

I remember reading that,

אני זוכר שקראתי את זה,

and I remember crying when I read those words.

ואני זוכר שבכיתי כשקראתי את המילים האלו.

She was one of over 50 students

היא הייתה אחת מתוך למעלה מ50 תלמידים,

and 150 letters that I wrote during a mentoring correspondence program

ו150 מכתבים שכתבתי בתקופה שלקחתי חלק בתוכנית חונכות והתכתבות

that I co-designed with a friend

שתיכננתי ביחד עם חבר

who was a teacher at a middle school in Brooklyn,

שהיה מורה בחטיבת ביניים בברוקלין,

my hometown.

העיר שבה גדלתי.

We called it the Young Scholars Program.

קראנו לה "תוכנית המלומדים הצעירים" .

Every time those young people shared their stories with me,

בכל פעם שהצעירים האלו שיתפו אותי בסיפורים שלהם,

their struggles,

במאבקים שלהם,

every time they drew a picture of their favorite cartoon character

בכל פעם שהם ציירו ציור של הדמות האהובה עליהם

and sent it to me,

ושלחו אותו אלי,

every time they said they depended on my letters or my words of advice,

בכל פעם שהם כתבו שהם תלויים במכתבים שלי או בעצות שלי,

it boosted my sense of worthiness.

זה נתן דחיפה להרגשה שאני שווה משהו.

It gave me a sense of what I could contribute to this planet.

זה נתן לי להבין מה אני יכול לתרום לעולם הזה.

It transformed my life.

זה שינה את החיים שלי.

Because of those letters and what they shared with me,

בזכות המכתבים האלו ומה שהם שיתפו איתי,

their stories of teen life,

סיפורים של חיים בגיל העשרה,

they gave me the permission,

הם נתנו לי רשות,

they gave me the courage to admit to myself

והם נתנו לי את האומץ להודות בפני עצמי,

that there were reasons -- not excuses --

שהיו סיבות -- לא תירוצים --

but that there were reasons for that fateful day in October of 1999;

אלא סיבות ליום הגורלי הזה באוקטובר של 1999;

that the trauma associated with living in a community

שהטראומה שקשורה לחיים בקהילה

where guns are easier to get than sneakers;

שבה יותר קל להשיג אקדח מנעלי ספורט;

that the trauma associated with being raped at gunpoint at the age of 14;

שהטראומה שקשורה לאונס באיום אקדח שחוויתי בגיל 14;

that those are reasons for me

שאלו הן סיבות עבורי

why making that decision,

שמסבירות למה ההגעה להחלטה,

that fatal decision,

אותה החלטה גורלית,

was not an unlikely proposition.

לא הייתה בלתי סבירה.

Because those letters mattered so much to me,

בגלל שהמכתבים האלו היו כל כך חשובים לי,

because writing and receiving

בגלל שלכתוב ולקבל מכתבים

and having that communication with those folks

ולעסוק בתקשורת הזו עם האנשים האלו

so hugely impacted my life,

הייתה השפעה חזקה על החיים שלי,

I decided to share the opportunity with some friends of mine

החלטתי לשתף את ההזדמנות הזו עם כמה חברים

who were also inside with me.

שגם הם ישבו בכלא איתי.

My friends Bill and Cory and Arocks,

החברים שלי ביל, קורי, וארוקס,

all in prison for violent crimes also,

שכולם נידונו למאסר על פשעים אלימים,

shared their words of wisdom with the young people as well,

חלקו גם הם את החוכמה שלהם עם צעירים,

וקיבלו בתמורה את הרגשת השייכות.

and received the sense of relevancy in return.

We are now published writers and youth program innovators

כולנו היום סופרים שפורסמו, יזמים של תוכניות חברתיות לנוער,

and trauma experts

מומחי טראומה,

and gun violence prevention advocates,

פעילים בתוכניות למניעת אלימות נשק,

and TED talkers and --

מרצים בTED --

(Laughter)

(הקהל צוחק)

and good daddies.

ואבות טובים.

That's what I call a positive return of investment.

לזה אני קורא תשואה חיובית.

Above all else,

מעל לכל,

what building that program taught me was that when we sow,

מה שההקמה של התוכנית הזו לימדה אותי היא שממה שאנחנו זורעים,

when we invest in the humanity of people no matter where they're at,

כשאנחנו משקיעים באנושיות של אנשים לא משנה איפה הם נמצאים,

we can reap amazing rewards.

אנו יכולים לקצור תמורה מדהימה.

In this latest era of criminal justice reform,

בעידן האחרון של רפורמות במערכת המשפט,

I often question and wonder why --

אני לעיתים קרובות שואל ותוהה למה --

why is it that so many believe

למה כל כך הרבה אנשים מאמינים

that only those who have been convicted of nonviolent drug offenses

שרק אלו שהורשעו בפשעי סמים לא אלימים

merit empathy and recognized humanity?

זכאים לאמפתיה ולהכרה כאנושיים?

Criminal justice reform is human justice.

רפורמה של המערכת המשפטית היא רפורמה של צדק לבני אדם.

Am I not human?

האם אני לא בן אדם?

When we invest in resources that amplify the relevancy of people

כשאנחנו משקיעים במשאבים שמגבירים את תחושת השייכות של בני אדם

in communities like Laventille

בקהילות כמו לבנטיל

or parts of Brooklyn or a ghetto near you,

או בחלקים של ברוקלין או בגטו הקרוב אליכם,

we can literally create the communities that we want.

אנחנו יכולים תרתי משמע לייצר את הקהילות שאנחנו רוצים.

We can do better.

אנחנו יכולים לעשות טוב יותר.

We can do better than investing solely in law enforcement as a resource,

אנחנו יכולים לעשות טוב יותר מלהשקיע אך ורק באכיפת חוק כמשאב,

because they don't give us a sense of relevancy

כי הם לא נותנים לנו תחושה של שייכות

that is at the core of why so many of us do so many harmful things

וזו ליבה של הסיבה מדוע כה רבים מאיתנו עושים כל כך הרבה דברים נוראיים

in the pursuit of mattering.

במרדף אחרי משמעות.

See, gun violence is just a visible display of a lot of underlying traumas.

תבינו, אלימות נשק היא בסה"כ תוצר גשמי של כל כך הרבה טראומות יסודיות.

When we invest in the redemptive value of relevancy,

כשאנחנו משקיעים בערך הגואל של שייכות,

we can render a return of both personal responsibility and healing.

אנחנו יכולים לפרוע גם אחריות עצמית וגם הבראה.

That's the people work I care about,

זה כוח העבודה האנושי שאכפת לי ממנו,

because people work.

כי האנושיות עובדת.

Family, I'm asking you to do the hard work,

משפחה, אני מבקש מכם לעשות את העבודה הקשה,

the difficult work,

העבודה המייגעת,

the churning work of bestowing undeserved kindness

העבודה המטלטלת של להעניק אדיבות לאלו שלא זכאים לה

upon those who we can relegate as garbage,

לאלו שכבר דחינו כזבל,

who we can disregard and discard easily.

לאלו שאנו יכולים להתעלם מהם ולהשליך בקלות.

I'm asking myself.

אני מבקש מעצמי.

Over the past two months,

במהלך החודשיים האחרונים,

I've lost two friends to gun violence,

איבדתי שני חברים לאלימות נשק,

both innocent bystanders.

שניהם היו עוברי אורח.

One was caught in a drive-by while walking home.

האחד נקלע לירי מרכב חולף בזמן שהוא הלך ברגל הביתה.

The other was sitting in a café while eating breakfast,

השני ישב בבית קפה ואכל ארוחת בוקר,

while on vacation in Miami.

בזמן חופשה במיאמי.

I'm asking myself to see the redemptive value of relevancy

אני מבקש מעצמי לראות את הערך הגואל של שייכות

in the people that murdered them,

באותם אנשים שרצחו את חברי,

because of the hard work of seeing the value in me.

בזכות העבודה הקשה של למצוא את הערך הזה בי.

I'm pushing us to challenge our own capacity

אני דוחק בנו לאתגר את היכולת של עצמנו

to fully experience our humanity,

לחוות בצורה הכי שלמה את האנושיות שלנו,

by understanding the full biography

על ידי הבנת הביוגרפיה השלמה

of people who we can easily choose not to see,

של אלו שאנו יכולים בקלות לבחור שלא לראות,

because heroes are waiting to be recognized,

בגלל שגיבורים מחכים שיזהו אותם,

and music is waiting to be made.

ומוזיקה מחכה שילחינו אותה.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)