A roadmap to end aging | Aubrey de Grey

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Sigal Tifferet

18 minutes is an absolutely brutal time limit,

18 דקות הן ממש הגבלת זמן אכזרית,

so I'm going to dive straight in, right at the point

אז אני אצלול ישר פנימה, ברגע

where I get this thing to work.

שאני אגרום לדבר הזה לעבוד.

Here we go. I'm going to talk about five different things.

הנה זה. אני אדבר היום על חמישה דברים שונים.

I'm going to talk about why defeating aging is desirable.

אני אגיד למה רצוי להתגבר על הזדקנות.

I'm going to talk about why we have to get our shit together,

אני אגיד למה אנחנו חייבים לקחת את עצמנו בידיים

and actually talk about this a bit more than we do.

ולדבר על זה קצת יותר משאנו מדברים על זה עכשיו.

I'm going to talk about feasibility as well, of course.

אני אדבר גם על ישימות (אפשריות היישום), כמובן.

I'm going to talk about why we are so fatalistic

אני אגיד למה אנו כ"כ פטליסטים

about doing anything about aging.

בעמדתנו שלא לעשות כלום בנוגע להזדקנות.

And then I'm going spend perhaps the second half of the talk

ואז, אני אקדיש אולי את החלק השני של ההרצאה

talking about, you know, how we might actually be able to prove that fatalism is wrong,

לשאלה כיצד אנו יכולים להוכיח שפטליזם אינו נכון כאן,

namely, by actually doing something about it.

בפרט, ע"י כך שבעצם נעשה משהו בנוגע לזה.

I'm going to do that in two steps.

אני אעשה זאת בשני צעדים.

The first one I'm going to talk about is

בראשון אדבר על

how to get from a relatively modest amount of life extension --

האופן שבו ניתן להגיע מהארכת חיים יחסית צנועה --

which I'm going to define as 30 years, applied to people

הארכה שאותה אגדיר ב-30 שנה, של אנשים

who are already in middle-age when you start --

כבר בגיל העמידה ברגע ההתחלה --

to a point which can genuinely be called defeating aging.

לנקודה שלה באמת ניתן לקרוא הבסת ההזדקנות.

Namely, essentially an elimination of the relationship between

כלומר, במהותו, ביטול הקשר שבין

how old you are and how likely you are to die in the next year --

גילך לסיכוי שלך למות בשנה הקרובה --

or indeed, to get sick in the first place.

או ,בראש ובראשונה, לחלות.

And of course, the last thing I'm going to talk about

וכמובן, הדבר האחרון שעליו אדבר

is how to reach that intermediate step,

הוא כיצד ניתן להגיע לשלב הביניים הזה,

that point of maybe 30 years life extension.

הנקודה הזאת של הארכת החיים במשהו כמו 30 שנה.

So I'm going to start with why we should.

אם כך, אני אתחיל בלמה זה כדאי.

Now, I want to ask a question.

קודם כל, אני רוצה לשאול שאלה.

Hands up: anyone in the audience who is in favor of malaria?

הרימו ידיים: האם יש אנשים בקהל שהם בעד מלריה?

That was easy. OK.

זה היה קל. אוקיי.

OK. Hands up: anyone in the audience

אוקיי. הרימו ידיים, האם יש אנשים בקהל

who's not sure whether malaria is a good thing or a bad thing?

שאינם בטוחים האם מלריה זה דבר טוב או רע?

OK. So we all think malaria is a bad thing.

אוקיי, אז כולנו חושבים שמלריה היא דבר רע.

That's very good news, because I thought that was what the answer would be.

אלה חדשות טובות, כי זו בדיוק התשובה שציפיתי לה.

Now the thing is, I would like to put it to you

עכשיו אני רוצה להסביר לכם

that the main reason why we think that malaria is a bad thing

שהסיבה העיקרית שבגללה אנו חושבים שמלריה היא דבר רע

is because of a characteristic of malaria that it shares with aging.

היא התכונה שמלריה חולקת עם הזדקנות.

And here is that characteristic.

שהיא הורגת אנשים.

The only real difference is that aging kills considerably more people than malaria does.

ההבדל האמיתי היחיד הוא שהזדקנות הורגת הרבה יותר אנשים ממלריה.

Now, I like in an audience, in Britain especially,

אני אוהב לדבר עם הקהל, במיוחד בבריטניה,

to talk about the comparison with foxhunting,

על ההשוואה עם ציד שועלים,

which is something that was banned after a long struggle,

שנאסר ע"י הממשלה לא כל כך מזמן,

by the government not very many months ago.

לאחר מאבק ארוך.

I mean, I know I'm with a sympathetic audience here,

כלומר, אני יודע שאני עומד פה מול קהל אוהד,

but, as we know, a lot of people are not entirely persuaded by this logic.

אבל כמו שאנו יודעים, אנשים רבים אינם משוכנעים ע"י הלוגיקה הזו.

And this is actually a rather good comparison, it seems to me.

וזוהי דווקא השוואה טובה למדי, כך נדמה לי.

You know, a lot of people said, "Well, you know,

אתם יודעים, הרבה אנשים אמרו,

city boys have no business telling us rural types what to do with our time.

"לעירוניים האלה אין שום זכות להגיד לנו, אנשי הכפר, מה לעשות עם הזמן שלנו,

It's a traditional part of the way of life,

זוהי מסורת שהיא חלק מחיינו,

and we should be allowed to carry on doing it.

וצריך להרשות לנו להמשיך לעשות זאת.

It's ecologically sound; it stops the population explosion of foxes."

יש לזה בסיס אקולוגי, זה מונע את פיצוץ האוכלוסין בקרב השועלים."

But ultimately, the government prevailed in the end,

אבל בסופו של דבר, ידה של הממשלה הייתה על העליונה,

because the majority of the British public,

כי רוב הציבור הבריטי,

and certainly the majority of members of Parliament,

ובוודאי רוב חברי הפרלמנט,

came to the conclusion that it was really something

הגיעו למסקנה שזה משהו שבאמת

that should not be tolerated in a civilized society.

אי אפשר לסבול בחברה מתורבתת.

And I think that human aging shares

אני חושב שלהזדקנות אנושית

all of these characteristics in spades.

יש את כל התכונות האלה במידה ניכרת.

What part of this do people not understand?

איזה חלק מזה אנשים לא מבינים?

It's not just about life, of course --

לא מדובר כאן רק בחיים, כמובן --

(Laughter) --

(צחוק)

it's about healthy life, you know --

אלא בחיים בריאים --

getting frail and miserable and dependent is no fun,

להפוך לחלש ומסכן ותלוי באחרים זה לא כיף,

whether or not dying may be fun.

בין אם למות זה כיף ובין אם לאו.

So really, this is how I would like to describe it.

אז למעשה, כך הייתי רוצה לתאר את זה.

It's a global trance.

זהו טרנס כלל-עולמי.

These are the sorts of unbelievable excuses

אלה הם סוגים של תירוצים שלא יאמנו

that people give for aging.

שאנשים נותנים להזדקנות.

And, I mean, OK, I'm not actually saying

בסדר, אני לא באמת אומר

that these excuses are completely valueless.

שהתירוצים הללו חסרי כל ערך.

There are some good points to be made here,

יש כמה נקודות טובות שניתן לטעון.

things that we ought to be thinking about, forward planning

דברים שאנו צריכים לחשוב עליהם, תכנון לטווח רחוק

so that nothing goes too -- well, so that we minimize

כך שלא יפלו השמיים, כך שנצמצם למינימום

the turbulence when we actually figure out how to fix aging.

את הבלבול שיווצר כאשר באמת נבין איך לתקן הזדקנות.

But these are completely crazy, when you actually

אבל אלה מופרכים לגמרי, כאשר נזכרים

remember your sense of proportion.

לשים דברים בפרופורציה.

You know, these are arguments; these are things that

אלה טיעונים, אלה דברים

would be legitimate to be concerned about.

שלגיטימי לדאוג בנוגע אליהם.

But the question is, are they so dangerous --

השאלה היא האם הם כל כך מסוכנים --

these risks of doing something about aging --

הסיכונים שבלעשות משהו כנגד ההזדקנות --

that they outweigh the downside of doing the opposite,

שהם גוברים על החסרון שבלעשות את הדבר ההפוך,

namely, leaving aging as it is?

כלומר, להשאיר את ההזדקנות כמות שהיא?

Are these so bad that they outweigh

האם הם כל כך גרועים שהם גוברים על כך

condemning 100,000 people a day to an unnecessarily early death?

שאנו דנים מאה אלף איש ביום למוות מיותר בטרם עת.

You know, if you haven't got an argument that's that strong,

אתם יודעים, אם אין לכם טיעון חזק כמו זה,

then just don't waste my time, is what I say.

אז אל תבזבזו את זמני, זה מה שאני אומר.

(Laughter)

(צחוק)

Now, there is one argument

יש טיעון אחד

that some people do think really is that strong, and here it is.

שאנשים חושבים שהוא טיעון חזק והנה הוא.

People worry about overpopulation; they say,

אנשים פוחדים מפיצוץ אוכלוסין, הם אומרים:

"Well, if we fix aging, no one's going to die to speak of,

"ובכן, אם נתקן את עניין ההזדקנות, אף אחד לא ימות ?,

or at least the death toll is going to be much lower,

או לפחות, החיים שהמוות יקח יפחתו בהרבה,

only from crossing St. Giles carelessly.

רק מחציית הרחוב בצורה לא אחראית.

And therefore, we're not going to be able to have many kids,

ואז לא נוכל להוליד הרבה ילדים,

and kids are really important to most people."

וילדים מאוד חשובים לרוב האנשים."

And that's true.

זה נכון.

And you know, a lot of people try to fudge this question,

הרבה אנשים מנסים למסמס את השאלה הזאת

and give answers like this.

ולתת תשובות שנראות כך.

I don't agree with those answers. I think they basically don't work.

אני לא מסכים עם התשובות האלה. אני חושב שאינן משכנעות.

I think it's true, that we will face a dilemma in this respect.

אני חושב שנכון לומר שתהיה לנו דילמה בשאלה זו.

We will have to decide whether to have a low birth rate,

נצטרך להחליט האם תהיה לנו ילודה נמוכה,

or a high death rate.

או תמותה גבוהה.

A high death rate will, of course, arise from simply rejecting these therapies,

אחוז תמותה גבוה ינבע כמובן מכך שפשוט נדחה את הטיפולים הללו,

in favor of carrying on having a lot of kids.

לטובת היכולת להמשיך ולהוליד הרבה ילדים.

And, I say that that's fine --

ואני אומר שזה בסדר --

the future of humanity is entitled to make that choice.

עתיד האנושות רשאי לעשות את הבחירה הזו.

What's not fine is for us to make that choice on behalf of the future.

מה שלא בסדר הוא שאנו נעשה את הבחירה הזו בשם העתיד.

If we vacillate, hesitate,

אם אנו מתחבטים ומתלבטים,

and do not actually develop these therapies,

ולא באמת מפתחים את הטיפולים האלה,

then we are condemning a whole cohort of people --

אז אנו דנים קבוצה שלמה של אנשים --

who would have been young enough and healthy enough

שהיו יכולים להיות צעירים מספיק ובריאים מספיק

to benefit from those therapies, but will not be,

בשביל להינות מטיפולים אלה, אבל לא יהיו,

because we haven't developed them as quickly as we could --

כי לא פיתחנו אותם במהירות שבה יכולנו לעשות זאת --

we'll be denying those people an indefinite life span,

אנחנו נמנע מהאנשים האלה תקופת חיים כלשהי,

and I consider that that is immoral.

ואני חושב שזה לא מוסרי.

That's my answer to the overpopulation question.

זוהי תשובתי לשאלת פיצוץ האוכלוסין.

Right. So the next thing is,

אם כך, הדבר הבא הוא

now why should we get a little bit more active on this?

למה עלינו להיות קצת יותר פעילים בעניין הזה?

And the fundamental answer is that

והתשובה העקרונית היא

the pro-aging trance is not as dumb as it looks.

שהטרנס הזה בעד הזדקנות אינו מטופש כמו שהוא נראה.

It's actually a sensible way of coping with the inevitability of aging.

זוהי למעשה דרך הגיונית להתמודד עם היותה של ההזדקנות בלתי נמנעת.

Aging is ghastly, but it's inevitable, so, you know,

ההזדקנות מבהילה, אבל היא בלתי נמנעת, אז

we've got to find some way to put it out of our minds,

אנו צריכים למצוא דרך שלא לחשוב על זה,

and it's rational to do anything that we might want to do, to do that.

וזה הגיוני לעשות כל דבר שנרצה לעשות, על מנת להשיג זאת.

Like, for example, making up these ridiculous reasons

כמו למשל להמציא את הסיבות המגוחכות הללו

why aging is actually a good thing after all.

שמנסות להסביר מדוע הזדקנות היא דבר טוב אחרי הכל.

But of course, that only works when we have both of these components.

אך כמובן, זה עובד רק במקרה שבו יש את שני המרכיבים הללו.

And as soon as the inevitability bit becomes a little bit unclear --

וברגע שבו בלתי הנמנעות שבדבר מתערפלת,

and we might be in range of doing something about aging --

ואנחנו עלולים להיות בטווח של לעשות משהו בנוגע להזדקנות,

this becomes part of the problem.

זה נעשה חלק מהבעיה.

This pro-aging trance is what stops us from agitating about these things.

הטרנס בעד הזדקנות הוא מה שעוצר מבעדנו להתסיס את העניין הזה.

And that's why we have to really talk about this a lot --

וזאת הסיבה שבגללה אנחנו צריכים באמת לדבר על זה הרבה--

evangelize, I will go so far as to say, quite a lot --

להטיף, אני ארחיק ואומר --

in order to get people's attention, and make people realize

על מנת למשוך תשומת לב, ולגרום לאנשים להבין

that they are in a trance in this regard.

שהם בטרנס בכל הקשור לזה.

So that's all I'm going to say about that.

אז זה כל מה שאני אגיד על כך.

I'm now going to talk about feasibility.

עכשיו אני אדבר על ישימות.

And the fundamental reason, I think, why we feel that aging is inevitable

והסיבה המהותית, אני חושב, מדוע אנחנו מרגישים שהזדקנות היא בלתי נמנעת

is summed up in a definition of aging that I'm giving here.

מסוכמת בהגדרה של הזדקנות שאני אביא כאן.

A very simple definition.

הגדרה פשוטה מאוד.

Aging is a side effect of being alive in the first place,

הזדקנות היא תופעת לוואי של המצאות בחיים מלכתחילה

which is to say, metabolism.

כלומר, חילוף חומרים.

This is not a completely tautological statement;

זאת אינה הצהרה טאוטולוגית לחלוטין,

it's a reasonable statement.

זאת הצהרה הגיונית.

Aging is basically a process that happens to inanimate objects like cars,

בעקרון, הזדקנות הוא תהליך המתרחש גם אצל חפצים דוממים כמו מכוניות,

and it also happens to us,

והוא גם קורה אצלנו,

despite the fact that we have a lot of clever self-repair mechanisms,

למרות העובדה שיש לנו הרבה מנגנוני תיקון-עצמי חכמים,

because those self-repair mechanisms are not perfect.

בגלל שהמנגנונים הללו אינם מושלמים.

So basically, metabolism, which is defined as

בעקרון, לחילוף חומרים, אשר בהגדרתו

basically everything that keeps us alive from one day to the next,

הוא פשוט כל מה שמשאיר אותנו בחיים מיום אחד לשני,

has side effects.

יש תופעות לוואי.

Those side effects accumulate and eventually cause pathology.

תופעות הלוואי האלה מצטברות ובסופו של דבר גורמות לפתולוגיה.

That's a fine definition. So we can put it this way:

זאת הגדרה טובה. אפשר להגיד זאת כך:

we can say that, you know, we have this chain of events.

אפשר לומר, אתם יודעים, יש לנו את שרשרת הארועים הזאת.

And there are really two games in town,

בעצם קיימות שתי גישות,

according to most people, with regard to postponing aging.

על פי רוב האנשים, בנוגע לדחיית הזקנה.

They're what I'm calling here the "gerontology approach" and the "geriatrics approach."

אני אקרא להן, גישת הגרונטולוגיה וגישת הגריאטריה.

The geriatrician will intervene late in the day,

גישת הגריאטריה תתערב בשלב מאוחר,

when pathology is becoming evident,

כאשר הפתולוגיה נעשית ברורה,

and the geriatrician will try and hold back the sands of time,

ותנסה להאט את נזקי הזמן,

and stop the accumulation of side effects

ולעצור מהצטברות תופעות הלוואי

from causing the pathology quite so soon.

לגרום לפתולוגיה כל כך מוקדם.

Of course, it's a very short-term-ist strategy; it's a losing battle,

בוודאי, זאת אסטרטגיה לטווח קצר, זהו קרב שמועד להפסד,

because the things that are causing the pathology

משום שהדברים שגורמים לפתולוגיה

are becoming more abundant as time goes on.

נעשים יותר שופעים ככל שהזמן מתקדם.

The gerontology approach looks much more promising on the surface,

על פני השטח, גישת הגרונטולוגיה נראת הרבה יותר מבטיחה,

because, you know, prevention is better than cure.

משום שמניעה יותר טובה מריפוי.

But unfortunately the thing is that we don't understand metabolism very well.

אבל למרבה הצער, אנחנו לא מבינים את חילוף החומרים כל כך טוב.

In fact, we have a pitifully poor understanding of how organisms work --

למעשה, יש לנו הבנה דלה בנוגע לצורה שבה יצורים חיים עובדים --

even cells we're not really too good on yet.

אנחנו אפילו לא כל כך טובים עדיין בהבנת תאים.

We've discovered things like, for example,

גילינו דברים, כמו למשל,

RNA interference only a few years ago,

הפרעה לRNA, רק לפני כמה שנים,

and this is a really fundamental component of how cells work.

וזהו מרכיב ממש יסודי בדרך פעולת התאים.

Basically, gerontology is a fine approach in the end,

בעקרון, גרנטולוגיה היא גישה טובה סך הכל,

but it is not an approach whose time has come

אבל היא לא גישה שזמנה הגיע

when we're talking about intervention.

אם אנחנו מדברים על התערבות.

So then, what do we do about that?

אז, מה אנחנו עושים בקשר לזה?

I mean, that's a fine logic, that sounds pretty convincing,

כלומר, זה הגיוני, זה נשמע די משכנע,

pretty ironclad, doesn't it?

די מקובע, לא?

But it isn't.

אבל זה לא.

Before I tell you why it isn't, I'm going to go a little bit

לפני שאני אגיד לכם למה זה לא, אני אכנס

into what I'm calling step two.

קצת למה שאני קורא לו השלב השני.

Just suppose, as I said, that we do acquire --

רק נניח, כפי שאמרתי, שאנחנו נשיג --

let's say we do it today for the sake of argument --

למען הטיעון נניח שאנחנו משיגים זאת היום --

the ability to confer 30 extra years of healthy life

היכולת להעניק 30 שנים נוספות של חיים בריאים

on people who are already in middle age, let's say 55.

לאנשים שכבר היום הם בגיל העמידה, נגיד בני 55.

I'm going to call that "robust human rejuvenation." OK.

אני הולך לקרוא לזה התחדשות אנושית בריאה. אוקיי.

What would that actually mean

מה שזה היה אומר בפועל

for how long people of various ages today --

על משך הזמן שאנשים מגילאים שונים היום --

or equivalently, of various ages at the time that these therapies arrive --

או אנשים מגילאים שונים בזמן שהטיפולים האלה יגיעו --

would actually live?

יוכלו למעשה לחיות?

In order to answer that question -- you might think it's simple,

בשביל לענות על השאלה הזאת -- אתם עלולים לחשוב שזה פשוט,

but it's not simple.

אבל זה לא פשוט.

We can't just say, "Well, if they're young enough to benefit from these therapies,

אנחנו יכולים פשוט לומר, "ובכן, אם הם צעירים מספיק בשביל להנות מהטיפולים האלו

then they'll live 30 years longer."

אז הם יחיו 30 שנים נוספות."

That's the wrong answer.

זאת התשובה הלא נכונה.

And the reason it's the wrong answer is because of progress.

והסיבה שזאת התשובה הלא נכונה היא ההתקדמות.

There are two sorts of technological progress really,

למעשה, קיימים שני סוגים של התקדמות טכנולוגית,

for this purpose.

למען מטרה זאת.

There are fundamental, major breakthroughs,

קיימות פריצות דרך יסודיות וגדולות,

and there are incremental refinements of those breakthroughs.

וקיימים שיפורים מצטברים של פריצות דרך אלו.

Now, they differ a great deal

קיים הבדל רב ביניהם

in terms of the predictability of time frames.

במושגים של חיזוי מסגרות זמן.

Fundamental breakthroughs:

פריצות דרך יסודיות:

very hard to predict how long it's going to take

מאוד קשה לחזות כמה זמן יקח

to make a fundamental breakthrough.

לעשות פריצת דרך יסודית.

It was a very long time ago that we decided that flying would be fun,

זה היה לפני הרבה מאוד זמן שהחלטנו שלעוף יהיה כיף,

and it took us until 1903 to actually work out how to do it.

וזה לקח לנו עד 1903 לגרום לזה לקרות באמת.

But after that, things were pretty steady and pretty uniform.

אבל אחרי זה, הדברים נעשו יציבים ואחידים למדי.

I think this is a reasonable sequence of events that happened

אני חושב שזה היה רצף סביר של אירועים שקרו

in the progression of the technology of powered flight.

בהתפתחות הטכנולוגית של תעופה ממונעת.

We can think, really, that each one is sort of

אפשר לחשוב, למען האמת, שכל אחד הוא בערך

beyond the imagination of the inventor of the previous one, if you like.

מעבר לדמיון של הממציא הקודם, אם תרצו.

The incremental advances have added up to something

ההתקדמות המצטברת הצטברה למשהו

which is not incremental anymore.

שהוא לא מצטבר יותר.

This is the sort of thing you see after a fundamental breakthrough.

זה סוג הדברים שרואים אחרי פריצת דרך יסודית.

And you see it in all sorts of technologies.

ורואים את זה בכל מיני סוגים של טכנולוגיה.

Computers: you can look at a more or less parallel time line,

במחשבים, אפשר להסתכל על קו זמן מקביל פחות או יותר,

happening of course a bit later.

שהתרחש כמובן מעט מאוחר יותר.

You can look at medical care. I mean, hygiene, vaccines, antibiotics --

אפשר להסתכל על טיפול רפואי. אני מתכוון להגיינה, חיסונים, אנטיביוטיקה,

you know, the same sort of time frame.

אתם יודעים, אותו סוג של מסגרת זמן.

So I think that actually step two, that I called a step a moment ago,

אז אני חושב בעצם שהשלב השני, שקראתי לו שלב לפני רגע,

isn't a step at all.

הוא לא שלב כלל.

That in fact, the people who are young enough

כי למעשה, האנשים שצעירים מספיק

to benefit from these first therapies

בשביל להנות מהטיפולים הראשונים האלו

that give this moderate amount of life extension,

שנותנים הארכת חיים מתונה,

even though those people are already middle-aged when the therapies arrive,

אפילו אנשים שנמצאים כבר בגיל העמידה כשהטיפול מגיע,

will be at some sort of cusp.

יהיו בסוג של חוד.

They will mostly survive long enough to receive improved treatments

ברובם הם ישרדו מספיק זמן בשביל לקבל טיפולים משופרים

that will give them a further 30 or maybe 50 years.

שיעניקו להם 30 או 50 שנים נוספות.

In other words, they will be staying ahead of the game.

במילים אחרות, הם ישארו בקדמת המשחק.

The therapies will be improving faster than

הטיפולים יתפתחו מהר יותר

the remaining imperfections in the therapies are catching up with us.

מחוסר השלמות הנותר בטיפולים שנשאר איתנו.

This is a very important point for me to get across.

זו נקודה מאוד חשובה בשבילי להעביר.

Because, you know, most people, when they hear

מפני שכמו שאתם יודעים, רוב האנשים, כשהם שומעים

that I predict that a lot of people alive today are going to live to 1,000 or more,

שאני צופה שהרבה אנשים שחיים היום יגיעו לגיל 1,000 ויותר,

they think that I'm saying that we're going to invent therapies in the next few decades

הם חושבים שאני אומר שאנחנו עומדים להמציא טיפולים בעשורים הבאים

that are so thoroughly eliminating aging

שיחסלו את הזקנה כל כך ביעילות

that those therapies will let us live to 1,000 or more.

שהטיפולים האלה יתנו לנו לחיות לגיל 1,000 ויותר.

I'm not saying that at all.

אני לא אומר את זה בכלל.

I'm saying that the rate of improvement of those therapies

אני אומר שקצב השיפור של הטיפולים

will be enough.

יהיה מספיק.

They'll never be perfect, but we'll be able to fix the things

הם לעולם לא יהיו מושלמים, אבל נהיה מסוגלים לתקן את הדברים

that 200-year-olds die of, before we have any 200-year-olds.

שבני 200 מתים מהם, לפני שהם יהיו בני 200.

And the same for 300 and 400 and so on.

ואותו הדבר ל 300 ו 400 וכך הלאה.

I decided to give this a little name,

החלטתי לתת לזה שם קטן,

which is "longevity escape velocity."

שהוא "מהירות מילוט לחיים ארוכים."

(Laughter)

(צחוק)

Well, it seems to get the point across.

ובכן, נראה שזה מעביר את הנקודה.

So, these trajectories here are basically how we would expect people to live,

אז, הכיוונים האלה הם בעיקרון איך שאנחנו מצפים שאנשים יחיו,

in terms of remaining life expectancy,

במונחים של תוחלת חיים שנשארה,

as measured by their health,

שנמדדת בבריאות,

for given ages that they were at the time that these therapies arrive.

לגילאים נתונים בהם הם היו באותו הזמן שהטיפולים האלה יגיעו.

If you're already 100, or even if you're 80 --

אם אתה כבר בן 100, או אפילו 80 --

and an average 80-year-old,

וממוצע של גיל 80,

we probably can't do a lot for you with these therapies,

אנחנו כנראה לא יכולים לעשות הרבה בשבילכם עם הטיפולים האלה,

because you're too close to death's door

מפני שאתם קרובים מדי למוות

for the really initial, experimental therapies to be good enough for you.

כדי שהטיפולים הממש ראשוניים והנסיוניים יעזרו לכם.

You won't be able to withstand them.

לא תוכלו לעמוד בהם.

But if you're only 50, then there's a chance

אבל אם אתם רק בני 50, אז יש סיכוי

that you might be able to pull out of the dive and, you know --

שתוכלו לצאת מהצלילה, ואתם יודעים --

(Laughter) --

(צחוק) --

eventually get through this

בסופו של דבר לעבור את זה

and start becoming biologically younger in a meaningful sense,

ולהתחיל להיות צעירים יותר ביולוגית בדרך משמעותית,

in terms of your youthfulness, both physical and mental,

במונחים של גיל צעיר, גם גופני וגם נפשי,

and in terms of your risk of death from age-related causes.

ובמונחים של סיכון למוות מסיבות קשורות לגיל.

And of course, if you're a bit younger than that,

וכמובן, אם אתם קצת יותר צעירים,

then you're never really even going

אז אתם בעצם לעולם אפילו לא

to get near to being fragile enough to die of age-related causes.

תתקרבו להיות שבירים מספיק למות מסיבות שקשורות לגיל.

So this is a genuine conclusion that I come to, that the first 150-year-old --

אז זו מסקנה אמיתית שאני מגיע אליה, שבן ה 150 הראשון --

we don't know how old that person is today,

אנחנו לא יודעים בן כמה האדם הזה היום,

because we don't know how long it's going to take

מפני שאנחנו לא יודעים כמה זמן זה יקח

to get these first-generation therapies.

להגיע לטיפולים מהדור הראשון.

But irrespective of that age,

אבל בלי קשר לגיל הזה,

I'm claiming that the first person to live to 1,000 --

אני טוען שהאדם הראשון לחיות עד גיל 1,000 --

subject of course, to, you know, global catastrophes --

כפוף כמובן, אתם יודעים, לקטסטרופות גלובליות --

is actually, probably, only about 10 years younger than the first 150-year-old.

הוא למעשה, כנראה, צעיר רק ב 10 שנים מבן ה 150 הראשון.

And that's quite a thought.

וזו ממש מחשבה חזקה.

Alright, so finally I'm going to spend the rest of the talk,

בסדר, אז סוף סוף אני עומד לבלות את שאר ההרצאה,

my last seven-and-a-half minutes, on step one;

שבע וחצי הדקות האחרונות שלי, בשלב הראשון;

namely, how do we actually get to this moderate amount of life extension

בעיקרון, איך אנחנו מגיעים להארכת החיים המתונה הזו

that will allow us to get to escape velocity?

שתאפשר לנו להגיע למהירות הבריחה?

And in order to do that, I need to talk about mice a little bit.

וכדי לעשות את זה , אני צריך לדבר קצת על עכברים.

I have a corresponding milestone to robust human rejuvenation.

יש לי אבן דרך מתאימה להשבת נעורים איתנה.

I'm calling it "robust mouse rejuvenation," not very imaginatively.

אני קורא לזה "השבת נעורים עכברית איתנה," לא ממש מלא דמיון.

And this is what it is.

וזה מה שזה.

I say we're going to take a long-lived strain of mouse,

אני טוען שאנחנו ניקח זן ארך חיים של עכברים,

which basically means mice that live about three years on average.

שבעיקרון אומר עכבר שחי שלוש שנים בממוצע.

We do exactly nothing to them until they're already two years old.

אנחנו עושים להם בדיוק כלום עד שהם בני שנתיים.

And then we do a whole bunch of stuff to them,

ואז אנחנו עושים להם המון דברים,

and with those therapies, we get them to live,

ועם הטיפולים האלה, אנחנו גורמים להם לחיות,

on average, to their fifth birthday.

בממוצע, ליום ההולדת החמישי שלהם.

So, in other words, we add two years --

אז, במילים אחרות, אנחנו מוסיפים שנתיים --

we treble their remaining lifespan,

אנחנו משלשים את תוחלת החיים הנותרת שלהם,

starting from the point that we started the therapies.

החל מהנקודה שהתחלנו את הטיפולים.

The question then is, what would that actually mean for the time frame

השאלה אז היא, מה זה בעצם אומר על מסגרת הזמן

until we get to the milestone I talked about earlier for humans?

עד שנגיע לאבן הדרך שדיברתי עליה קודם לבני אדם?

Which we can now, as I've explained,

שעכשיו אנחנו יכולים, כמו שהסברתי,

equivalently call either robust human rejuvenation or longevity escape velocity.

לקרוא לה באופן שווה או חידוש נעורים אנושי איתן או מהירות מילוט לחיים ארוכים.

Secondly, what does it mean for the public's perception

שנית, מה זה אומר לתפיסה של הציבור

of how long it's going to take for us to get to those things,

של כמה זמן זה יקח לנו להגיע לדברים האלו,

starting from the time we get the mice?

החל מהזמן שנגיע לעכברים?

And thirdly, the question is, what will it do

ושלישית, השאלה היא, מה זה יעשה

to actually how much people want it?

לכמה אנשים באמת ירצו את זה?

And it seems to me that the first question

ונראה לי שהשאלה הראשונה

is entirely a biology question,

היא לחלוטין שאלה ביולוגית,

and it's extremely hard to answer.

וזה ממש קשה לענות עליה.

One has to be very speculative,

צריך להיות ממש ספקולטיוי,

and many of my colleagues would say that we should not do this speculation,

והרבה מהקולגות שלי אומרים שאנחנו לא צריכים לעשות את ההערכה הזו,

that we should simply keep our counsel until we know more.

שאנחנו פשוט צריכים לשמור את זה לעצמנו עד שנדע יותר.

I say that's nonsense.

אני אומר שזה שטויות.

I say we absolutely are irresponsible if we stay silent on this.

אני אומר שאנחנו בלתי אחראיים לחלוטין אם נשאר שקטים בנושא.

We need to give our best guess as to the time frame,

אנחנו צריכים לתת את הניחוש הטוב ביותר בקשר להערכת זמן,

in order to give people a sense of proportion

כדי לתת לאנשים תחושה של פרופורציה

so that they can assess their priorities.

כך שהם יוכלו להעריך את סדר העדיפויות שלהם.

So, I say that we have a 50/50 chance

אז, אני אומר שיש לנו סיכוי של 50 אחוז

of reaching this RHR milestone,

לנקודת ה RHR הזו,

robust human rejuvenation, within 15 years from the point

שמירה על נעורים איתנה, תוך 15 שנה מהנקודה

that we get to robust mouse rejuvenation.

בה נגיע לשמירת נעורים איתנה בעכברים.

15 years from the robust mouse.

15 שנה מהעכבר האיתן.

The public's perception will probably be somewhat better than that.

התפישה הציבורית תהיה כנראה מעט טובה יותר מזה.

The public tends to underestimate how difficult scientific things are.

הציבור נוטה לחוסר הערכה של כמה דברים מדעיים הם.

So they'll probably think it's five years away.

אז הם כנראה יחשבו שזה בעוד חמש שנים.

They'll be wrong, but that actually won't matter too much.

הם יהיו טועים, אבל זה למעשה לא ממש ישנה הרבה.

And finally, of course, I think it's fair to say

ולבסוף, כמובן, אני חושב שזה נכון להגיד

that a large part of the reason why the public is so ambivalent about aging now

שחלק גדול מהסיבה למה הציבור כל כך אמביוולנטי בנוגע להזדקנות עכשיו

is the global trance I spoke about earlier, the coping strategy.

הוא הטרנס הגלובלי שדיברתי עליו קודם, אסטרטגית ההתמודדות.

That will be history at this point,

זה יהיה היסטוריה בנקודה הזו,

because it will no longer be possible to believe that aging is inevitable in humans,

מפני שלא יהיה יותר אפשרי להאמין שהזדקנות היא בלתי נמנעת באנשים,

since it's been postponed so very effectively in mice.

מאחר והיא נדחתה בצורה כל כך אפקטיבית בעכברים.

So we're likely to end up with a very strong change in people's attitudes,

אז יש סיכוי גדול להגיע לשינוי גדול בגישה של אנשים,

and of course that has enormous implications.

וכמובן יש לזה השלכות עצומות.

So in order to tell you now how we're going to get these mice,

אז כדי להגיד לכם איך נשיג את העכברים האלו,

I'm going to add a little bit to my description of aging.

אני עומד להוסיף מעט לתאור שלי על הזדקנות.

I'm going to use this word "damage"

אני עומד להשתמש במלה הזו "נזק"

to denote these intermediate things that are caused by metabolism

כדי לציין את הדברים בתווך שנגרמים בגלל מטבוליזם

and that eventually cause pathology.

ושלבסוף גורמים לפתולוגיות.

Because the critical thing about this

מפני שהדבר החשוב בזה

is that even though the damage only eventually causes pathology,

הוא שלמרות שהנזק גורם פתולוגיות רק לבסוף,

the damage itself is caused ongoing-ly throughout life, starting before we're born.

הנזק עצמו נגרם כל הזמן במהלך החיים, ומתחיל עוד לפני שנולדנו.

But it is not part of metabolism itself.

אבל זה לא חלק מהמטבוליזם עצמו.

And this turns out to be useful.

ומסתבר שזה שימושי.

Because we can re-draw our original diagram this way.

מפני שכך אנחנו יכולים לשרטט מחדש את הדיאגרמה המקורית.

We can say that, fundamentally, the difference between gerontology and geriatrics

אנחנו יכולים להגיד, שבאופן עקרוני, שההבדל בין גרנטולוגיה וגריאטריה

is that gerontology tries to inhibit the rate

הוא שגרנטולוגיה מנסה להפחית את הקצב

at which metabolism lays down this damage.

בו המטבוליזם גורם לנזק הזה.

And I'm going to explain exactly what damage is

ואני עומד להסביר בדיוק איזה נזק זה

in concrete biological terms in a moment.

במונחים ביולוגיים מוצקים ברגע.

And geriatricians try to hold back the sands of time

ורופאי גריאטריה מנסים לעצור את חולות הזמן

by stopping the damage converting into pathology.

על ידי עצירת הנזק שיהפך לפתולוגיה.

And the reason it's a losing battle

והסיבה שזה קרב אבוד

is because the damage is continuing to accumulate.

היא שהנזקים ממשיכים להצטבר.

So there's a third approach, if we look at it this way.

אז יש דרך שלישית, אם נביט בזה ככה.

We can call it the "engineering approach,"

אנחנו יכולים לקרוא לזה "גישה הנדסית,"

and I claim that the engineering approach is within range.

ואני טוען שהגישה ההנדסית בהשג טווח יד.

The engineering approach does not intervene in any processes.

הגישה ההנדסית לא מתערבת בתהליך.

It does not intervene in this process or this one.

היא לא מתערבת בתהליך זה או אחר.

And that's good because it means that it's not a losing battle,

וזה טוב בגלל שזה אומר שזה לא קרב אבוד,

and it's something that we are within range of being able to do,

וזה משהו בטווח הדברים שאפשר לעשות,

because it doesn't involve improving on evolution.

מפני שזה לא אומר לשפר את האבולוציה.

The engineering approach simply says,

הגישה ההנדסית אומרת בפשטות,

"Let's go and periodically repair all of these various types of damage --

"בואו באופן תקופתי נתקן את כל סוגי הנזקים האלה --

not necessarily repair them completely, but repair them quite a lot,

לא בהכרח נתקן אותן לגמרי, אבל נתקן אותן די הרבה,

so that we keep the level of damage down below the threshold

כך שנשמור את רמת הנזק מתחת לסף

that must exist, that causes it to be pathogenic."

שחייב להתקיים, שגורם לזה להיות פתוגני."

We know that this threshold exists,

אנחנו יודעים שהסף הזה קיים,

because we don't get age-related diseases until we're in middle age,

מפני שאנחנו לא רואים מחלות קשורות גיל עד שאנחנו בגיל הביניים,

even though the damage has been accumulating since before we were born.

למרות שהנזק הצטבר עוד מלפני שנולדנו.

Why do I say that we're in range? Well, this is basically it.

למה אני אומר שאנחנו קרובים? ובכן, זה בעיקרון זה.

The point about this slide is actually the bottom.

הנקודה בשקופית הזו היא בעצם התחתית.

If we try to say which bits of metabolism are important for aging,

אם ננסה להגיד איזה חלקים מהמטבוליזם חשובים להזדקנות,

we will be here all night, because basically all of metabolism

נהיה פה כל הלילה, מפני שבעיקרון כל המטבוליזם

is important for aging in one way or another.

חשוב להזדקנות בדרך זו או אחרת.

This list is just for illustration; it is incomplete.

הרשימה הזו היא רק להדגמה; היא לא מושלמת.

The list on the right is also incomplete.

הרשימה מימין גם לא מושלמת.

It's a list of types of pathology that are age-related,

זו רשימה של סוגי פתולוגיות שקשורות לגיל,

and it's just an incomplete list.

וזו רק רשימה חלקית.

But I would like to claim to you that this list in the middle is actually complete --

אבל הייתי רוצה לטעון שהרשימה באמצע למעשה כן שלמה --

this is the list of types of thing that qualify as damage,

זו רשימת הסוגים של דברים שנחשבים לנזק,

side effects of metabolism that cause pathology in the end,

תוצאות לוואי של חילוף חומרים שגורמים בסופו של דבר לפתולוגיות,

or that might cause pathology.

או שזה עלול לגרום לפתולוגיה.

And there are only seven of them.

ויש רק שבע מהן.

They're categories of things, of course, but there's only seven of them.

הן קטגוריות של דברים, כמובן, אבל יש רק שבע מהן.

Cell loss, mutations in chromosomes, mutations in the mitochondria and so on.

איבוד תאים, מוטציות בכרומוזומים, מוטציות במיטוכונדריה וכו'.

First of all, I'd like to give you an argument for why that list is complete.

ראשית, הייתי רוצה לטעון מדוע הרשימה הזו מלאה.

Of course one can make a biological argument.

כמובן אפשר לטעון טיעון ביולוגי.

One can say, "OK, what are we made of?"

או להגיד, "אוקיי, ממה אנחנו עשויים?"

We're made of cells and stuff between cells.

אנחנו עשויים מתאים ומשהו בין התאים.

What can damage accumulate in?

במה נזק יכול להצתבר?

The answer is: long-lived molecules,

התשובה היא מולקולות מאריכות חיים,

because if a short-lived molecule undergoes damage, but then the molecule is destroyed --

מפני שאם מולקולה קצרת חיים ניזוקה, אבל אז המולקולה מושמדת --

like by a protein being destroyed by proteolysis -- then the damage is gone, too.

כמו חלבון שמושמד בפרוטאוליזה -- אז גם הנזק נעלם.

It's got to be long-lived molecules.

זה חייב להיות המולקולות מאריכות החיים.

So, these seven things were all under discussion in gerontology a long time ago

אז, שבעת הנושאים האלו היו כולם בדיון בגרונטולוגיה כבר הרבה זמן

and that is pretty good news, because it means that,

וזה חדשות די טובות, מפני שזה אומר,

you know, we've come a long way in biology in these 20 years,

שאתם יודעים, עברנו דרך ארוכה בביולוגיה ב 20 השנים האלו,

so the fact that we haven't extended this list

אז העובדה שלא הארכנו את הרשימה הזו

is a pretty good indication that there's no extension to be done.

היא סמן טוב שאין לה הארכה.

However, it's better than that; we actually know how to fix them all,

עם זאת, זה יותר טוב מזה; אנחנו למעשה יודעים איך לתקן אותן,

in mice, in principle -- and what I mean by in principle is,

בעכברים בעיקרון -- ומה שאני מתכוון בבעיקרון זה,

we probably can actually implement these fixes within a decade.

אנחנו למעשה כנראה יכולים ליישם את התיקונים האלה בתוך עשור.

Some of them are partially implemented already, the ones at the top.

חלק מהם מיושמים כבר היום, אלה שלמעלה.

I haven't got time to go through them at all, but

אין לי זמן לעבור עליהם בכלל, אבל

my conclusion is that, if we can actually get suitable funding for this,

המסקנה שלי היא, אם נוכל לקבל מימון מתאים בשביל זה,

then we can probably develop robust mouse rejuvenation in only 10 years,

אז נוכל כנראה לפתח הצערה איתנה בעכברים תוך 10 שנים בלבד,

but we do need to get serious about it.

אבל אנחנו כן צריכים להיות רציניים בנוגע לזה.

We do need to really start trying.

אנחנו צריכים להתחיל לנסות.

So of course, there are some biologists in the audience,

אז כמובן, יש כמה ביולוגים בקהל,

and I want to give some answers to some of the questions that you may have.

ואני רוצה לתת כמה תשובות לכמה מהשאלות שאולי יש לכם.

You may have been dissatisfied with this talk,

אולי לא הייתם מרוצים מההרצאה הזו,

but fundamentally you have to go and read this stuff.

אבל באופן עקרוני אתם צריכים ללכת ולקרוא את החומר.

I've published a great deal on this;

פרסמתי הרבה בנושא;

I cite the experimental work on which my optimism is based,

אני מצטט את העבודה הניסיונית עליה האופטימיות שלי מבוססת,

and there's quite a lot of detail there.

ויש די הרבה פרוט שם.

The detail is what makes me confident

הפרוט הוא מה שגורם לי להיות בטוח

of my rather aggressive time frames that I'm predicting here.

בלוח הזמנים הדי אגרסיבי שלי שאני חוזה פה.

So if you think that I'm wrong,

אז אם אתם חושבים שאני טועה,

you'd better damn well go and find out why you think I'm wrong.

כדאי מאוד שתלכו ותבדקו למה אתם חושבים שאני טועה.

And of course the main thing is that you shouldn't trust people

וכמובן העניין העיקרי הוא שאתם לא צריכים לסמוך על אנשים

who call themselves gerontologists because,

שקוראים לעצמם גרונטולוגים מפני,

as with any radical departure from previous thinking within a particular field,

שכמו עם כל שינוי רדיקלי מחשיבה קודמת בשדה מסויים,

you know, you expect people in the mainstream to be a bit resistant

אתם יודעים, אתם מצפים שאנשים בזרם המרכזי יתנגדו קצת

and not really to take it seriously.

ולא ממש לקחת את זה ברצינות.

So, you know, you've got to actually do your homework,

אז, אתם יודעים, אתם צריכים באמת לעשות את שיעורי הבית,

in order to understand whether this is true.

כדי להבין אם זה אמיתי.

And we'll just end with a few things.

ורק נסיים עם כמה דברים.

One thing is, you know, you'll be hearing from a guy in the next session

דבר אחד הוא, אתם יודעים, אתם תשמעו מבחור בסשן הבא

who said some time ago that he could sequence the human genome in half no time,

שאמר לפני כמה זמן שהוא יכול לרצף את הגנום האנושי במהירות גבוהה,

and everyone said, "Well, it's obviously impossible."

וכולם אמרו, "ובכן, ברור שזה לא אפשרי."

And you know what happened.

ואתם יודעים מה קרה.

So, you know, this does happen.

אז, אתם יודעים, זה כן קורה.

We have various strategies -- there's the Methuselah Mouse Prize,

יש לנו אסטרטגיות שונות -- יש את פרס עכבר מתושלח,

which is basically an incentive to innovate,

שזה בעצם תמריץ לחדש,

and to do what you think is going to work,

וכדי לעשות מה שאתם חושבים שיעבוד,

and you get money for it if you win.

ואתם מקבלים כסף אם אתם זוכים.

There's a proposal to actually put together an institute.

יש הצעה להקים מכון.

This is what's going to take a bit of money.

זה מה שיקח קצת כסף.

But, I mean, look -- how long does it take to spend that on the war in Iraq?

אבל, אני מתכוון, תראו -- כמה זמן לוקח לבזבז את זה על המלחמה בעירק?

Not very long. OK.

לא הרבה. אוקיי.

(Laughter)

(צחוק)

It's got to be philanthropic, because profits distract biotech,

זה חייב להיות פילנטרופי, מפני שרווחים מפריעים לביוטק,

but it's basically got a 90 percent chance, I think, of succeeding in this.

אבל יש לזה בעיקרון 90 אחוז סיכוי, אני חושב, להצליח בזה.

And I think we know how to do it. And I'll stop there.

ואני חושב שאנחנו יודעים איך לעשות את זה. ואני אעצור כאן.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Chris Anderson: OK. I don't know if there's going to be any questions

כריס אנדרסון: אוברי, אני לא יודע אם יהיו שאלות

but I thought I would give people the chance.

אבל חשבתי לתת לאנשים צ'אנס.

Audience: Since you've been talking about aging and trying to defeat it,

קהל: מאחר ודיברת על זקנה והניסיון להביס אותה,

why is it that you make yourself appear like an old man?

למה אתה גורם לעצמך להראות כמו איש זקן?

(Laughter)

(צחוק)

AG: Because I am an old man. I am actually 158.

א.ג: מפני שאני איש זקן. אני בן 158 למעשה.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Audience: Species on this planet have evolved with immune systems

קהל: זנים על הכוכב הזה התפתחו עם מערכת חיסון

to fight off all the diseases so that individuals live long enough to procreate.

כדי להילחם בכל המחלות כך שבודדים יחיו זמן רב יותר כדי להתרבות.

However, as far as I know, all the species have evolved to actually die,

עם זאת, עד כמה שאני יודע, כל המינים התפתחו כדי למות בסוף,

so when cells divide, the telomerase get shorter, and eventually species die.

אז כשתא מתחלק, הטלומרים מתקצרים, ובסופו של דבר מינים מתים.

So, why does -- evolution has -- seems to have selected against immortality,

אז, איך -- האבולוציה -- נראה שבחרה נגד אלמותיות,

when it is so advantageous, or is evolution just incomplete?

אם היא כל כך משתלמת, או האם האבולוציה פשוט לא שלמה?

AG: Brilliant. Thank you for asking a question

א. ג: מבריק, תודה לך ששאלת את השאלה הזו

that I can answer with an uncontroversial answer.

כך שאני אוכל לתת תשובה לא שנויה במחלוקת.

I'm going to tell you the genuine mainstream answer to your question,

אני אתן לכם את תשובת המיינסטרים האמיתית,

which I happen to agree with,

שאני במקרה מסכים איתה,

which is that, no, aging is not a product of selection, evolution;

והיא זו, לא, הזדקנות היא לא תוצר של בחירה, אבולוציה;

[aging] is simply a product of evolutionary neglect.

זו בפשטות תוצאה של הזנחה אבולוציונית.

In other words, we have aging because it's hard work not to have aging;

במילים אחרות, יש לנו הזדקנות מפני שזו עבודה קשה כדי שלא תהייה לנו הזדקנות;

you need more genetic pathways, more sophistication in your genes

צריך עוד דרכים גנטיות, יותר תחכום בגנים שלכם

in order to age more slowly,

כדי להזדקן יותר לאט,

and that carries on being true the longer you push it out.

וזה ממשיך להיות נכון ככל שדוחפים את זה.

So, to the extent that evolution doesn't matter,

אז, לאבולוציה לא משנה,

doesn't care whether genes are passed on by individuals,

לא מעניין אותה אם גנים מועברים על ידי יחידים,

living a long time or by procreation,

שחיים הרבה זמן או באמצעות רוויה,

there's a certain amount of modulation of that,

יש כמות מסויימת של בקרה של זה,

which is why different species have different lifespans,

וזו הסיבה שלמינים שונים יש תוחלת חיים שונה,

but that's why there are no immortal species.

אבל זו הסיבה שאין זנים בני אלמוות.

CA: The genes don't care but we do?

כ.א: לגנים לא אכפת אבל לנו כן?

AG: That's right.

א.ג: נכון.

Audience: Hello. I read somewhere that in the last 20 years,

קהל: שלום. קראתי איפה שהוא שב 20 השנים האחרונות,

the average lifespan of basically anyone on the planet has grown by 10 years.

תוחלת החיים הממוצעת של בערך כולם על הכוכב גדלה ב 10 שנים.

If I project that, that would make me think

אם אני משליך מזה, זה גורם לי לחשוב

that I would live until 120 if I don't crash on my motorbike.

שאני אחיה עד גיל 120 אם אני לא אתרסק על האופנוע שלי.

That means that I'm one of your subjects to become a 1,000-year-old?

זה אומר שאני אחד המועמדים שלך להיות בן 1,000?

AG: If you lose a bit of weight.

א.ג: אם תוריד קצת משקל.

(Laughter)

(צחוק)

Your numbers are a bit out.

המספרים שלך קצת חורגים.

The standard numbers are that lifespans

המספרים הסטנדרטיים הם שתוחלת החיים

have been growing at between one and two years per decade.

גדלה בין שנה לשנתיים לעשור.

So, it's not quite as good as you might think, you might hope.

אז, זה לא טוב כמו שאתה חושב, כמו שאתה מקווה.

But I intend to move it up to one year per year as soon as possible.

אבל אני מתכוון להעלות את זה לשנה בשנה מהר ככל האפשר.

Audience: I was told that many of the brain cells we have as adults

קהל: נאמר לי שהרבה מתאי המוח שיש לנו כמבוגרים

are actually in the human embryo,

הם למעשה קיימים כבר בעובר,

and that the brain cells last 80 years or so.

ושתא מוח שורד בערך שמונים שנה.

If that is indeed true,

אם זה באמת נכון,

biologically are there implications in the world of rejuvenation?

ביולוגית יש השלכות בעולם ההצערה?

If there are cells in my body that live all 80 years,

אם יש תאים בגופי שחיים 80 שנה,

as opposed to a typical, you know, couple of months?

בניגוד לממוצע, אתה יודע, כמה חודשים?

AG: There are technical implications certainly.

א.ג: ברור שיש השלכות טכניות.

Basically what we need to do is replace cells

בעיקרון מה שאנחנו צריכים לעשות זה להחליף תאים

in those few areas of the brain that lose cells at a respectable rate,

באזורים המעטים האלה של המוח שמאבדים תאים בקצב מהיר,

especially neurons, but we don't want to replace them

בעיקר ניורונים, אבל אנחנו לא רוצים להחליף אותם

any faster than that -- or not much faster anyway,

יותר מהר מזה -- או לא הרבה יותר מהר בכל אופן,

because replacing them too fast would degrade cognitive function.

מפני שהחלפה מהירה שלהם תדרדר את היכולת הקוגניטיבית.

What I said about there being no non-aging species earlier on

מה שאמרתי קודם על זה שאין מינים שלא מזדקנים

was a little bit of an oversimplification.

היה די סוג של הפשטה.

There are species that have no aging -- Hydra for example --

יש מינים שאין להם הזדקנות -- הידרה לדוגמה --

but they do it by not having a nervous system --

אבל הם עושים את זה בגלל שאין להם מערכת עצבים --

and not having any tissues in fact that rely for their function

ואין להם רקמה שמתבססת לתיפקוד שלה

on very long-lived cells.

על תאים עם אורך חיים גדול.