The data behind Hollywood's sexism | Stacy Smith

תרגום: Yael Ring עריכה: Ido Dekkers

Today, I want to tell you about a pressing social issue.

היום, אני רוצה לספר לכם על בעיה חברתית דחופה.

Now, it's not nuclear arms,

זה לא נשק גרעיני,

it's not immigration,

זו לא הגירה,

and it's not malaria.

וזו לא מלריה.

I'm here to talk about movies.

אני כאן כדי לדבר על סרטים.

Now, in all seriousness, movies are actually really important.

עכשיו ברצינות, לסרטים יש חשיבות רבה.

In film, we can be wildly entertained,

בסרטים, אנחנו יכולים מאוד ליהנות,

and we can also be transported through storytelling.

ואנחנו יכולים גם לחוות חוויה דרך הסיפור.

Storytelling is so important.

סיפור סיפורים הוא דבר ממש חשוב.

Stories tell us what societies value,

סיפורים מגלים לנו מה החברה מעריכה,

they offer us lessons,

הם מאפשרים לנו ללמוד לקחים,

and they share and preserve our history.

והם משתפים ומשמרים את ההיסטוריה שלנו.

Stories are amazing.

סיפורים הם מדהימים.

But stories don't give everyone

אבל סיפורים לא מעניקים לכולם

the same opportunity to appear within them,

את אותה הזדמנות להופיע בהם,

particularly not stories

במיוחד לא סיפורים

compartmentalized in the form of American movies.

המגולמים בצורה של סרטים אמריקאים.

In film, interestingly enough,

בסרטים, למרבה העניין,

females are still erased and marginalized

נשים עדיין נמחקות ונדחקות לשוליים.

in a lot of our stories.

בהרבה מהסיפורים שלנו.

And I learned this for the first time about 10 years ago

ולמדתי זאת לראשונה, לפני בערך 10 שנים

when I did my first study on gender role in G-rated films.

כשערכתי את המחקר הראשון שלי בנושא תפקידי מגדר בסרטים לכל המשפחה

Since then, we've conducted more than 30 investigations.

מאז, ערכנו יותר מ-30 מחקרים.

My team is tired.

הצוות שלי עייף.

And I've committed my life

ואני הקדשתי את חיי

as researcher and activist

כחוקרת וכפעילה חברתית

to fighting the inclusion crisis

כדי להילחם במשבר ההכללה

in Hollywood.

בהוליווד.

So today, what I'd like to do is tell you about that crisis.

אז היום, מה שאני רוצה לעשות זה לספר לכם על המשבר הזה.

I want to talk about gender inequality in film.

אני רוצה לדבר על חוסר שוויון מגדרי בסרטים.

I want to tell you how it is perpetuated,

אני רוצה לספר לכם איך זה מונצח,

and then I'm going to tell you how we're going to fix it.

ואחר כך אספר לכם איך אנחנו נתקן את זה.

However, one caveat before I begin:

עם זאת, אזהרה אחת לפני שאתחיל:

my data are really depressing.

הנתונים שלי ממש מדכאים.

So I want to apologize in advance,

אז אני רוצה להתנצל מראש,

because I'm going to put you all in a really bad mood.

כי אני הולכת לקלקל לכולכם את מצב הרוח.

But I'm going to bring it up at the end,

אבל, אני מתכוונת לתקן אותו בסוף,

and I'm going to present a silver lining

ואני מתכוונת להציג את חצי הכוס המלאה

to fix this mess that we've been in

שתתקן את הבלגן בו אנחנו נמצאים

for a very, very long time.

במשך זמן רב מאוד.

So, let's start with the gravity of the situation.

אז בואו נתחיל בהכרה בחומרת המצב.

Each year, my research team examines the top 100 grossing films

בכל שנה, קבוצת המחקר שלי בוחנת את 100 הסרטים הכי רווחיים

in the United States.

בארצות הברית.

What we do is we look at every speaking or named character on-screen.

מה שאנחנו עושים הוא לבחון כל דמות מדברת או שיש לה שם על המסך.

Now, to count in one of my investigations,

עכשיו, על מנת להיכלל במחקר שלנו,

all a character has to do is say one word.

כל מה שדמות צריכה לעשות זה להגיד מילה אחת.

This is a very low bar.

זה רף נמוך מאוד.

(Laughter)

(צחוק)

Thus far, we've looked at 800 movies,

עד כה, בחנו 800 סרטים,

from 2007 to 2015,

משנת 2007 ועד 2015,

cataloguing every speaking character on-screen for gender, race, ethnicity,

וקטלגנו כל דמות מדברת על המסך לפי מין, גזע, מוצא אתני,

LGBT and characters with a disability.

להט"בים ודמויות בעלות מוגבלות.

Let's take a look at really some problematic trends.

בואו נסתכל על כמה מגמות ממש בעייתיות.

First, females are still noticeably absent on-screen in film.

דבר ראשון, נשים עדיין נעדרות באופן מובהק מהמסך.

Across 800 movies and 35,205 speaking characters,

ב-800 הסרטים ו-35,205 הדמויות שנבדקו,

less than a third of all roles go to girls and women.

פחות משליש מכל התפקידים הן של ילדות ונשים.

Less than a third!

פחות משליש!

There's been no change from 2007 to 2015,

לא התרחש כל שינוי משנת 2007 עד 2015,

and if you compare our results

ואם נשווה את התוצאות שלנו

to a small sample of films from 1946 to 1955,

למדגמים קטנים מסרטים בין השנים 1946 עד 1955,

there's been no change in over a half of a century.

לא התרחש כל שינוי במהלך יותר מחצי מאה.

Over half of a century!

יותר מחצי מאה!

But we're half of the population.

אבל אנחנו חצי מהאוכלוסיה.

Now, if we look at this data intersectionally,

אם נסתכל על הנתונים בהצלבה,

which has been a focus of today,

כמו שעשינו היום,

the picture becomes even more problematic.

התמונה נהיית עוד יותר בעייתית.

Across the top 100 films of just last year,

מתוך 100 סרטים רק בשנה שעברה,

48 films didn't feature one black or African-American speaking character,

ב-48 סרטים לא הופיעה דמות מדברת שחורה או אפרו-אמריקאית אחת,

not one.

לא אחת.

70 films were devoid of Asian or Asian-American speaking characters

ב-70 סרטים לא הופיעו דמויות מדברות של אסיאתים או אמריקאים-אסיאתים

that were girls or women.

שהן נערות או נשים.

None.

בכלל.

Eighty-four films didn't feature one female character that had a disability.

ב-84 סרטים לא הופיעה דמות נשית מדברת אחת בעלת מוגבלות.

And 93 were devoid of lesbian, bisexual or transgender female speaking characters.

ב-93 סרטים לא הופיעה דמות מדברת של לסבית, ביסקסואלית או טרנסג'נדר.

This is not underrepresentation.

זה לא תת-יצוג,

This is erasure,

זו מחיקה.

and I call this the epidemic of invisibility.

אני קוראת לזה "מגיפת הבלתי נראות".

Now, when we move from prevalence to protagonist,

כשאנחנו עוברים מתפקידי רקע לתפקידים הראשיים

the story is still problematic.

המצב עדיין נשאר בעייתי.

Out of a hundred films last year,

מתוך מאה סרטים בשנה שעברה,

only 32 featured a female lead or colead driving the action.

רק ב-32 מהם הופיעה אשה כדמות הראשית או אחת משתי הדמויות המובילות את העלילה.

Only three out of a hundred films

רק ב-3 מתוך 100 סרטים

featured an underrepresented female driving the story,

הופיעה דמות נשית בלתי מיוצגת המובילה את העלילה,

and only one diverse woman

ורק אישה אחת מרקע שונה

that was 45 years of age or older at the time of theatrical release.

שהיתה בת 45 או יותר בזמן הקרנת הסרט.

Now let's look at portrayal.

עכשיו בא נסתכל בייצוג.

In addition to the numbers you just saw,

בנוסף למספרים שראיתם עכשיו,

females are far more likely to be sexualized in film

יש סבירות הרבה יותר גבוהה שנשים יוצגו באופן מיני בסרט

than their male counterparts.

ביחס לעמיתיהם הגברים.

Matter of fact, they're about three times as likely

למעשה, הסבירות היא פי שלוש

to be shown in sexually revealing clothing,

שהן יופיעו בבגדים חושפניים ומיניים,

partially naked,

בעירום חלקי,

and they're far more likely to be thin.

והסבירות הרבה יותר גבוהה שיהיו רזות.

Now, sometimes, in animation, females are so thin

לפעמים, באנימציה, נשים כל כך רזות

that their waist size approximates the circumference of their upper arm.

שהיקף המותניים שלהן קרוב להיקף הזרוע העליונה שלהן

(Laughter)

(צחוק)

We like to say that these gals have no room for a womb

אנחנו אוהבים לומר שלאותן נשים אין מקום לרחם

or any other internal organ.

או כל איבר פנימי אחר.

(Laughter)

(צחוק)

Now, all joking aside,

עכשיו ברצינות,

theories suggest, research confirms,

תיאוריות מציעות והמחקר מאשר

exposure to thin ideals and objectifying content

שחשיפה לאידיאליזציה של רזון ותוכן מחפיץ

can lead to body dissatisfaction, internalization of the thin ideal

יכולה להוביל לדימוי גוף בעייתי, הפנמה של אידיאל הרזון

and self-objectification among some female viewers.

והחפצה עצמית בקרב חלק מקהל הצופים הנשי.

Obviously, what we see on-screen

ברור שמה שאנחנו רואים על המסך

and what we see in the world,

ומה שאנחנו רואים בעולם,

they do not match.

לא תואמים זה לזה.

They do not match!

הם לא תואמים!

Matter of fact, if we lived in the screen world,

למעשה, אם היינו חיים בעולם הסרטים,

we would have a population crisis on our hands.

היה לנו משבר אוכלוסין.

So, as soon as I recognized these patterns,

אז, ברגע שזיהיתי את הדפוסים האלה,

I wanted to find out why,

רציתי לגלות למה,

and it turns out that there are two drivers to inequality on-screen:

ומסתבר שישנם שני גורמים לחוסר השוויון על המסך:

content creator gender and misperceptions of the audience.

מין יוצר התוכן ותפיסות שגויות של הקהל.

Let's unpack them really quick.

בא נפרק אותם במהירות.

If you want to change any of the patterns I just talked about,

אם אתם רוצים לשנות כל אחד מן הדפוסים שהעלתי כאן,

all you have to do is hire female directors.

כל מה שצריך לעשות הוא לשכור במאיות.

Turns out, the female directors

מסתבר, שבמאיות

are associated with, in terms of short films and indie films,

גורמות, במונחים של סרטים קצרים וסרטי אינדי,

more girls and women on-screen,

לעליה של נוכחות נשים ובנות על המסך,

more stories with women in the center,

יותר סיפורים המתרכזים סביב נשים,

more stories with women 40 years of age or older on-screen,

ויותר סיפורים המערבים נשים בגיל 40 ומעלה על המסך,

which I think is good news for this crowd.

משהו שהוא חדשות טובות עבור הקהל הזה.

More underrepresented --

יותר תת-ייצוג

(Laughter)

(צחוק)

Sorry.

מצטערת.

(Laughter)

(צחוק)

Sorry but not sorry.

מצטערת אבל בעצם לא מצטערת.

More underrepresented characters in terms of race and ethnicity,

יותר דמויות בלתי מיוצגות במונחים של גזע ואתניות,

and most importantly,

והכי חשוב,

more women working behind the camera

יותר נשים שעובדות מאחורי המצלמה

in key production roles.

בתפקידי הפקה מרכזיים.

Easy answer to the problems that we just talked about.

פתרון קל לבעיות שהעלינו.

Or is it?

או שלא?

It's actually not.

למעשה זה לא.

800 films, 2007-2015,

800 סרטים, 2007-2015,

886 directors.

886 במאים

Only 4.1 percent are women.

רק 4.1 אחוז מהם נשים.

Only three are African-American or black,

רק שלושה הם אפרו-אמריקאים או שחורים,

and only one woman was Asian.

ורק אישה אחת היתה אסיאתית.

So why is it so difficult

אז למה כל כך קשה

to have female directors

לשכור במאיות

if they're part of the solution?

אם הן חלק מהפתרון?

Well, to answer this question,

ובכן, כדי לענות על שאלה זו,

we conducted a study.

ערכנו מחקר.

We interviewed dozens of industry insiders

ראיינו עשרות אנשי תעשייה

and asked them about directors.

ותחקרנו אותם על במאים.

Turns out, both male and female executives,

מסתבר, שמפיקים, הן גברים והן נשים,

when they think director,

כשהם חושבים על במאי

they think male.

הם חושבים על גבר.

They perceive the traits of leadership

תכונות המנהיגות מבחינתם

to be masculine in nature.

הן גבריות באופיין.

So when they're going to hire a director

אז כשהם רוצים לשכור במאי

to command a crew, lead a ship,

שינהל צוות, יוביל ספינה,

be a visionary or be General Patton,

יהיה בעל החזון או גנרל פאטון,

all the things that we've heard --

כל הדברים שלמדנו --

their thoughts and ideations pull male.

המחשבות והרצונות שלהם דוחפים לכיוון הגברי.

The perception of director or a leader

התפיסה של במאי או מנהיג

is inconsistent with the perception of a woman.

אינה תואמת לתפיסה של אישה.

The roles are incongruous,

התפקידים אינם הולמים זה את זה,

which is consistent with a lot of research in the psychological arena.

מה שמתאים גם למחקר הרב בתחום הפסיכולוגי.

Second factor contributing to inequality on-screen

הגורם השני שתורם לחוסר השוויון על גבי המסך

is misperceptions of the audience.

הוא תפיסות שגויות של הקהל.

I don't need to tell this crowd:

אני לא צריכה לספר לקהל הזה:

50 percent of the people that go to the box office and buy tickets

50 אחוזים מהאנשים שהולכים לקולנוע וקונים כרטיסים

are girls and women in this country.

הן נשים ובנות במדינה הזאת.

Right?

נכון?

But we're not perceived to be a viable or financially lucrative target audience.

אבל אנחנו לא נתפסות כקהל יעד בר קיימא או בעל פוטנציאל כלכלי.

Further, there's some misperceptions

יתרה מכך, ישנן כמה תפיסות שגויות

about whether females can open a film.

לגבי האם נשים יכולות לככב בסרט.

Open a film means that if you place a female at the center,

לככב בסרט משמעותו שתציב אישה במרכז,

it doesn't have the return on investment

אין למהלך זה את החזר ההשקעה

that if you place a male at the center of a story does.

כמו בסרט בו הגבר במרכז הסיפור.

This misperception is actually costly.

תפיסה שגויה זו היא יקרה.

Right?

נכון?

Especially in the wake of franchise successes

במיוחד אחרי ההצלחה המסחררת של סדרות הסרטים

like "The Hunger Games,"

כמו "משחקי הרעב"

"Pitch Perfect"

"פיץ' פרפקט"

or that small little indie film, "Star Wars: The Force Awakens."

או אותו סרט אינדי קטן, "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר".

Our own economic analyses show that gender of the lead character

הניתוח הכלכלי שלנו מראה שהמין של הדמות הראשית

doesn't play a role in economic success in the United States.

לא משפיע על הצלחתו הכלכלית של הסרט בארצות הברית.

But what does?

אבל מה כן משפיע?

Production costs alone

עלויות הפקה בלבד

or in conjunction with how widely a film is distributed in this country.

או בנוסף להיקף ההפצה של הסרט במדינה.

It's not the gender of the lead character.

זה לא מין הדמות הראשית.

So at this point, we should all be sufficiently depressed.

אז בנקודה זו, על כולנו להיות מדוכאים לחלוטין.

No change in 50 years,

לא התרחש כל שינוי ב50 השנים,

few female directors working behind the camera

מעט במאיות עובדות מאחורי המצלמה

and the entertainment industry does not trust us as an audience.

ותעשיית הבידור לא סומכת עלינו כקהל יעד.

Well, I told you there would be a silver lining,

ובכן, אמרתי לכם שיהיה ניצוץ של תקווה,

and there is.

והוא קיים.

There are actually simple and tangible solutions

יש למעשה פתרונות פשוטים וברי השגה

to fixing this problem

לתיקון של הבעיה הזאת

that involve content creators,

שקשורות ביוצרי תוכן,

executives and consumers

מנהלים וצרכנים

like the individuals in this room.

כמו המשתתפים בחדר זה.

Let's talk about a few of them.

בא נדבר על חלק מהם.

The first is what I call "just add five."

הראשון הוא מה שאני קוראת לו "פשוט תוסיף חמש".

Did you know if we looked at the top 100 films next year

האם ידעתם שאם תסתכלו ברשימת 100 הסרטים הטובים ביותר בשנה הבאה

and simply added five female speaking characters on-screen

ופשוט תוסיפו חמש דמויות נשיות מדברות על המסך

to each of those films,

לכל אחד מהסרטים האלה,

it would create a new norm.

תיווצר נורמה חדשה.

If we were to do this for three contiguous years,

אם היינו עושים זאת במשך שלוש שנים רצופות,

we would be at gender parity

היינו מגיעים לשוויון מגדרי

for the first time in over a half of a century.

בפעם הראשונה מזה מעל חצי מאה.

Now, this approach is advantageous for a variety of reasons.

גישה זו עדיפה מכה סיבות.

One? It doesn't take away jobs for male actors.

אחת? היא לא גוזלת מקומות עבודה מהשחקנים הגברים.

Heaven forbid.

חס וחלילה.

(Laughter)

(צחוק)

Two, it's actually cost-effective. It doesn't cost that much.

שתיים, היא למעשה יעילה כלכלית. היא די זולה.

Three, it builds a pipeline for talent.

שלוש, היא בונה גישה לכישרון.

And four, it humanizes the production process.

וארבע. היא מעניקה אנושיות לתהליך ההפקה.

Why? Because it makes sure that there's women on set.

למה? כי היא מוודאת שיהיו נשים על הסט.

Second solution is for A-list talent.

הפתרון השני הוא עבור שחקנים מדרגה ראשונה.

A-listers, as we all know, can make demands in their contracts,

שחקנים אלה, כפי שכולנו יודעים, יכולים להציב דרישות בחוזים שלהם.

particularly the ones that work on the biggest Hollywood films.

במיוחד אלה שעובדים על הסרטים ההוליוודים הגדולים ביותר.

What if those A-listers

מה היה קורה אם אותם שחקנים

simply added an equity clause or an inclusion rider

פשוט היו מוסיפים סעיף שוויון או תנאי הכללה

into their contract?

בחוזה שלהם?

Now, what does that mean?

מה זאת אומרת?

Well, you probably don't know

אתם בטח לא יודעים את זה אבל

but the typical feature film

בסרט עלילתי טיפוסי

has about 40 to 45 speaking characters in it.

יש בין 40-45 תפקידים עם מלל.

I would argue that only 8 to 10 of those characters

הייתי טוענת שרק 8-10 מאותן דמויות

are actually relevant to the story.

הן ממש רלוונטיות לסיפור.

Except maybe "Avengers." Right?

למעט אולי "הנוקמים", נכון?

A few more in "Avengers."

מעט יותר ב"הנוקמים".

The remaining 30 or so roles,

שאר התפקידים, כ30 ומשהו,

there's no reason why those minor roles

אין שום סיבה למה אותם תפקידים מינוריים

can't match or reflect the demography

לא יכולים להתאים או לשקף את הדמוגרפיה

of where the story is taking place.

של המקום בו הסיפור מתרחש.

An equity rider by an A-lister in their contract

תנאי שוויון של שחקן מדרגה א' בחוזה שלו

can stipulate that those roles

יכול להתנות שאותם תפקידים

reflect the world in which we actually live.

ישקפו את העולם בו אנחנו חיים.

Now, there's no reason why a network,

אין שום סיבה שרשת טלויזיה,

a studio or a production company

סטודיו או חברת הפקה

cannot adopt the same contractual language

לא יוכלו לאמץ את אותה שפה חוזית

in their negotiation processes.

בתהליך המשא ומתן שלהם.

Third solution:

פתרון שלישי:

this would be for the entertainment industry,

פונה לתעשיית הבידור

Hollywood in particular,

והוליווד במיוחד,

to adopt the Rooney Rule

שתאמץ את חוק רוני

when it comes to hiring practices around directors.

כשמדובר בנהלי שכירות של במאים.

Now, in the NFL, the Rooney Rule stipulates

בליגת האלופות בפוטבול, חוק רוני קובע

that if a team wants to hire a coach from outside the organization,

שאם קבוצה רוצה לשכור מאמן מחוץ לארגון,

what they have to do is interview an underrepresented candidate.

הם צריכים לראיין מועמד בלתי מיוצג.

The exact same principle can apply to Hollywood films.

אותו העקרון צריך לחול גם בסרטים הוליוודיים.

How?

איך?

Well, on these top films,

באותם סרטים מצליחים,

executives and agents can make sure

מנהלים וסוכנים יכולים לוודא

that women and people of color are not only on the consideration list,

שנשים ואנשים בעלי צבע לא רק יופיעו ברשימות ההתחלתיות,

but they're actually interviewed for the job.

אלא גם ירואיינו לתפקיד ממש.

Now, one might say,

אפשר לשאול,

why is this important?

למה זה חשוב?

Because it exposes or introduces executives to female directors

כי זה חושף או מציג בפני המנהלים נשים במאיות

who otherwise fall prey to exclusionary hiring practices.

שאחרת היו נופלות בפח של נהלי שכירות מפלים.

The fourth solution

ופתרון רביעי

is for consumers like me and you.

הוא עבור הצרכנים כמוני וכמוכם.

If we want to see more films by, for and about women,

אם אנחנו רוצים לראות יותר סרטים שהופקו על ידי, עבור ועל נשים,

we have to support them.

עלינו לתמוך בהם.

It may mean going to the independent theater chain

זה כולל ללכת לרשת בתי הקולנוע של סרטים עצמאיים

instead of the multiplex.

במקום הרשת הגדולה.

Or it might mean scrolling down a little further online

או אולי זה כרוך בגלילה של העכבר יותר למטה בעמוד

to find a film by a female director.

כדי למצוא סרט שבוים על ידי אישה במאית.

Or it may be writing a check and funding a film,

או אולי לשלוח צ'ק ולממן סרט,

particularly by a female director from an underrepresented background.

דווקא זה שמבוים על ידי אישה מרקע בלתי מיוצג.

Right?

נכון?

We need to write, call and email companies

אנחנו צריכים לכתוב, להתקשר ולשלוח אימיילים לחברות

that are making and distributing films,

שמפיקות ומפיצות סרטים,

and we need to post on our social media accounts

ואנחנו צריכים לפרסם בחשבונות המדיה החברתית שלנו

when we want to see inclusive representation,

כשאנחנו רוצים לראות ייצוג מכליל,

women on-screen,

נשים על המסך,

and most importantly, women behind the camera.

והכי חשוב, נשים מאחורי המצלמה.

We need to make our voices heard and our dollars count.

אנחנו צריכים להשמיע את קולנו ולדרוש תמורה בעד כספינו.

Now, we actually have the ability to change the world on this one.

יש לנו את היכולת לשנות את העולם בנושא הזה.

The US and its content,

ארצות הברית והתוכן שלה,

films in particular,

והסרטים במיוחד,

have captured the imaginations of audiences worldwide.

שבו את דמיונם של קהלים בכל רחבי העולם.

Worldwide.

בכל העולם.

So that means that the film industry has unprecedented access

כלומר שלתעשיית הסרטים יש גישה חסרת תקדים

to be able to distribute stories about equality

להפיץ סיפורים בנושא שוויון

all around the world.

בכל רחבי העולם.

Imagine what would happen

דמיינו מה היה קורה

if the film industry aligned its values

אם תעשיית הסרטים היתה מיישרת את ערכיה

with what it shows on-screen.

עם מה שהיא מציגה על המסך.

It could foster inclusion

זה יכול להוליד הכללה

and acceptance for girls and women,

וקבלה עבור נשים וילדות,

people of color,

אנשים בעלי צבע עור,

the LGBT community,

קהילת הלהט"בים,

individuals with disabilities,

בעלי מוגבלויות,

and so many more around the world.

וכל כך הרבה אחרים בכל העולם.

The only thing that the film industry has to do is unleash its secret weapon,

הדבר היחיד שתעשיית הסרטים צריכה לעשות הוא לשחרר את הנשק הסודי שלה,

and that's storytelling.

וזה סיפור סיפורים.

Now, at the beginning of this talk,

בתחילת ההרצאה

I said that films --

אמרתי שסרטים --

that they can actually transport us,

שהם יכולים לתת לנו חוויה,

but I would like to argue that films, they can transform us.

אבל אני רוצה לטעון שסרטים, הם יכולים לשנות אותנו.

None of us in this room

אף אחד מאתנו כאן בחדר

have grown up or experienced a storytelling landscape

לא גדל או חווה עולם סיפורי

with fully realized female characters,

בעל דמויות נשיות נוכחות באופן מלא,

none of us,

אף אחד מאתנו,

because the numbers haven't changed.

כי המספרים לא השתנו.

What would happen if the next generation of audiences

מה יקרה אם הדור הבא של קהלים

grew up with a whole different screen reality?

יגדל עם מציאות מסך שונה לחלוטין?

What would happen?

מה יקרה?

Well I'm here to tell you today

אני כאן היום כדי לספר לכם

that it's not only possible to change what we see on-screen

שזה לא רק אפשרי לשנות את מה שאנחנו רואים על המסך

but I am impatient for it to get here.

אלא שאני חסרת סבלנות שזה כבר יגיע.

So let's agree to take action today

אז בא נחליט לפעול כבר היום

to eradicate the epidemic of invisibility.

למחוק את מגפת הבלתי נראות.

And let's agree to take action today

ובא נסכים לפעול היום

to agree that US audiences and global viewers

להסכים שהקהל בארצות הברית ובעולם כולו

demand and deserve more.

דורשים וזכאים ליותר.

And let's agree today

ובא נסכים היום

that the next generation of viewers and audiences,

שהדור הבא של צופים וקהלים

that they deserve to see the stories

שמגיע להם לראות את הסיפורים

we were never able to see.

שאנחנו מעולם לא יכולנו לראות.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)