Why Climate Change Is a Threat to Human Rights | Mary Robinson | TED Talks

מתרגם: Bar Star מבקר: Ido Dekkers

A question I'm often asked is,

שאלה ששואלים אותי באופן תדיר היא:

where did I get my passion for human rights and justice?

היכן פיתחתי את ההתשוקה לזכויות אדם וצדק?

It started early.

זה החל מוקדם.

I grew up in the west of Ireland,

גדלתי במערב אירלנד,

wedged between four brothers,

תקועה בין ארבעה אחים,

two older than me and two younger than me.

שניים מבוגרים ממני ושניים צעירים ממני.

So of course I had to be interested in human rights,

אז מובן מאליו שהייתי חייבת להתעניין בזכויות אדם,

and equality and justice,

ובשיויון וצדק,

and using my elbows!

ובשימוש במרפקים שלי!

(Laughter)

(צחוק)

And those issues stayed with me and guided me,

ועניינים אלו נשארו והדריכו אותי,

and in particular,

ובמיוחד,

when I was elected the first woman President of Ireland,

כאשר נבחרתי כנשיאה הראשונה של אירלנד,

from 1990 to 1997.

בין 1990 ל-1997.

I dedicated my presidency

אני הקדשתי את הנשיאות שלי

to having a space for those who felt marginalized on the island of Ireland,

ופיניתי מקום לאלו שהרגישו בשולי החברה באירלנד,

and bringing together communities from Northern Ireland

ואיחדתי קהילות מצפון אירלנד.

with those from the Republic,

עם אלו של הרפובליקה,

trying to build peace.

בנסיון לבנות שלום.

And I went as the first Irish president to the United Kingdom

והלכתי כנשיאה האירית הראשונה אל הממלכה המאוחדת

and met with Queen Elizabeth II,

ונפגשתי את המלכה אליזבת השנייה,

and also welcomed to my official residence --

וקיבלו אותי למגורים הרישמיים שלי--

which we call "Áras an Uachtaráin," the house of the president --

שנקראים "אורוס אן אוטראן," בית הנשיאה --

members of the royal family,

חברי המשפחה המלכותית,

including, notably, the Prince of Wales.

כולל, במיוחד, נסיך ווילס.

And I was aware that at the time of my presidency,

והייתי ערה לכך שבתקופת נשיאותי,

Ireland was a country beginning a rapid economic progress.

אירלנד הייתה מדינה שהתחילה התקדמות כלכלית מהירה.

We were a country that was benefiting from the solidarity of the European Union.

היינו מדינה המרוויחה מהסולידריות של האיחוד האירופי.

Indeed, when Ireland first joined the European Union in 1973,

אכן, כשאירלנד תחילה הצטרפה לאיחוד האירופי ב-1973,

there were parts of the country that were considered developing,

היו איזורים במדינה שנחשבו כמתפתחים,

including my own beloved native county, County Mayo.

וביניהם המחוז האהוב שלי, מחוז מיו.

I led trade delegations here to the United States,

הובלתי משלחות מסחר כאן בארצות הברית,

to Japan, to India,

ליפן, להודו,

to encourage investment, to help to create jobs,

בכדי לעודד השקעה, לעזור ליצור עבודה,

to build up our economy,

לפתח את הכלכלה שלנו,

to build up our health system, our education --

לפתח את מערכת הבריאות שלנו, ההשכלה שלנו.

our development.

ההתפתחות שלנו.

What I didn't have to do as president

מה שלא הייתי חייבת לעשות בתור נשיאה

was buy land on mainland Europe,

היה לקנות אדמות על היבשת אירופה,

so that Irish citizens could go there because our island was going underwater.

כדי שאזרחים איריים יוכלו ללכת לשם מכיוון שהאי שלנו שקע מתחת למים.

What I didn't have to think about,

מה שלא הייתי אמורה לחשוב עליו,

either as president or as a constitutional lawyer,

לא כנשיאה ולא כפרקליטה חוקתית,

was the implications for the sovereignty of the territory

היה על ההשלכות לריבונות של הטריטוריה.

because of the impact of climate change.

הנובעות מההשפעה של שינוי האקלים.

But that is what President Tong, of the Republic of Kiribati,

אבל זהו העניין שהנשיא טונג, של רפובליקת קיריבטי,

has to wake up every morning thinking about.

חייב להתעורר כל בוקר כדי לחשוב עליו.

He has bought land in Fiji as an insurance policy,

הוא קנה קרקע בפיג'י כפוליסת ביטוח

what he calls, "migration with dignity,"

אשר קרא לה, "הגירה מכובדת,"

because he knows that his people may have to leave their islands.

משום שהוא יודע שהעם שלו עשוי להצטרך לעזוב את האיים שלו.

As I listened to President Tong describing the situation,

בזמן שהקשבתי לנשיא טונג מתאר את המצב,

I really felt that this was a problem that no leader should have to face.

הרגשתי שזו בעיה שאף מנהיג לא צריך להתמודד איתה.

And as I heard him speak about the pain of his problems,

ובעוד שמעתי אותו מדבר על כאבי בעיותיו,

I thought about Eleanor Roosevelt.

חשבתי על אלינור רוזוולט.

I thought about her and those who worked with her

חשבתי עליה ועל אלה שעבדו איתה,

on the Commission on Human Rights, which she chaired in 1948,

בוועדה לזכויות האדם, שבראשה ישבה ב-1948,

and drew up the Universal Declaration of Human Rights.

והכינה את ההכרזה לזכויות האדם האוניברסליות.

For them, it would have been unimaginable

מבחינתם, אי אפשר היה לדמיין

that a whole country could go out of existence

שמדינה שלמה תחדל מלהתקיים,

because of human-induced climate change.

כתוצאה מהשפעת בני אדם על שינוי האקלים.

I came to climate change not as a scientist or an environmental lawyer,

הגעתי לנושא של שינוי האקלים לא בתור מדענית או עורכת דין סביבתית,

and I wasn't really impressed by the images of polar bears

ולא ממש התפעלתי מתמונות של דובים לבנים

or melting glaciers.

או קרחונים נמסים.

It was because of the impact on people,

זה היה בגלל ההשפעה על אנשים,

and the impact on their rights --

וההשפעה על זכויותיהם --

their rights to food and safe water, health, education and shelter.

זכויותיהם לאוכל, ומים בטוחים, שרותי בריאות וחינוך, ומחסה.

And I say this with humility,

ואני אומרת את זה בענווה,

because I came late to the issue of climate change.

כי הגעתי מאוחר לעניין שינוי האקלים.

When I served

כאשר שימשתי

as UN High Commissioner for Human Rights

כנציגה העליונה של האו"ם למען זכויות האדם

from 1997 to 2002,

בין 1997 ל-2002,

climate change wasn't at the front of my mind.

שינוי האקלים לא היה בחזית תודעתי.

I don't remember making a single speech on climate change.

אני לא זוכרת אפילו נאום אחד שלי בעניין שינוי האקלים.

I knew that there was another part of the United Nations --

ידעתי שהיה חלק שני של האו"ם --

the UN Convention on Climate Change --

כנס האו"ם בדבר שינוי האקלים --

that was dealing with the issue of climate change.

העוסק בעניין שינוי האקלים.

It was later when I started to work in African countries

זה היה לאחר מכן כשהתחלתי לעבוד במדינות אפריקניות

on issues of development and human rights.

לגבי עניינים כמו פיתוח וזכויות האדם.

And I kept hearing this pervasive sentence:

והמשכתי לשמוע את המשפט הנרחב הזה:

"Oh, but things are so much worse now, things are so much worse."

"אה, אבל דברים הרבה יותר רעים עכשיו, הדברים הרבה יותר רעים."

And then I explored what was behind that;

ואז חקרתי מה גרם לזה:

it was about changes in the climate --

זה היה על שינויים באקלים

climate shocks, changes in the weather.

זעזועי אקלים, שינויים במזג האוויר.

I met Constance Okollet,

אני פגשתי את קונסטנס אוקולט,

who had formed a women's group in Eastern Uganda,

שייסדה קבוצה למען נשים במזרח אוגנדה,

and she told me that when she was growing up,

והיא סיפרה לי שבזמן ילדותה,

she had a very normal life in her village and they didn't go hungry,

היו לה חיים רגילים בכפר שלה והם לא היו רעבים,

they knew that the seasons would come as they were predicted to come,

הם ידעו שהעונות יבואו כפי שצפוי שיבואו,

they knew when to sow and they knew when to harvest,

והם ידעו את הזמן לזרוע והזמן לקצור,

and so they had enough food.

לכן היה להם מספיק אוכל.

But, in recent years,

אבל, בשנים האחרונות,

at the time of this conversation,

בזמן השיחה הזאת,

they had nothing but long periods of drought,

עברו עליהם אך ורק תקופות ארוכות של בצורת,

and then flash flooding,

ואז שיטפונות בזק,

and then more drought.

ואז יותר בצורת.

The school had been destroyed,

בית הספר נהרס,

livelihoods had been destroyed,

פרנסות נהרסו,

their harvest had been destroyed.

הקציר שלהם נהרס.

She forms this women's group to try to keep her community together.

היא מקיימת את הקבוצה הזאת כדי לנסות לשמור את קהילתה יחד.

And this was a reality that really struck me,

וזאת הייתה מציאות שממש הלמה בי,

because of course, Constance Okollet wasn't responsible

כיוון שכמובן, קונסטאנס אוקולט לא אחראית

for the greenhouse gas emissions that were causing this problem.

לפליטות גזי החממה שגורמות את הבעיה.

Indeed, I was very struck about the situation in Malawi

אכן, ממש הזדעזעתי מהמצב במלווי

in January of this year.

בינואר השנה.

There was an unprecedented flooding in the country,

היה שטפון חסר תקדים במדינה,

it covered about a third of the country,

כיסה כשליש המדינה,

over 300 people were killed,

יותר משלוש מאות אנשים נהרגו,

and hundreds of thousands lost their livelihoods.

ומאות אלפים איבדו את פרנסתם.

And the average person in Malawi

והאדם הממוצע במלווי

emits about 80 kg of CO2 a year.

פולט בערך 80 קילוגרם של דו-תחמוצת הפחמן לכל שנה.

The average US citizen emits about 17.5 metric tons.

האזרח האמריקאי הממוצע פולט בערך 17.5 טון מטרי.

So those who are suffering disproportionately

אז אלו הסובלים בצורה לא פורפורציונאלית

don't drive cars, don't have electricity, don't consume very significantly,

לא נוהגים במכוניות, אין להם חשמל, לא צורכים בצורה משמעותית,

and yet they are feeling more and more

ועדיין הם מרגישים יותר ויותר

the impacts of the changes in the climate,

את השפעות שינוי האקלים,

the changes that are preventing them from knowing how to grow food properly,

השינויים שמונעים מהם לדעת לגדל מאכלים בצורה נכונה.

and knowing how to look after their future.

ולדעת לדאוג לעתיד שלהם.

I think it was really the importance of the injustice

אני חושבת שהייתה חשיבות לאי צדק המשווע

that really struck me very forcibly.

אשר הלמה בי בכוח רב.

And I know that we're not able to address some of that injustice

ואני יודעת שאנחנו לא יכולים לטפל בחלק מאי הצדק הזה.

because we're not on course for a safe world.

כי אנחנו לא במסלול לעולם טוב יותר.

Governments around the world agreed at the conference in Copenhagen,

ממשלות מסביב לעולם הסכימו בוועידה בקופנהגן,

and have repeated it at every conference on climate,

וכבר חזרו על זה בכל וועידה בנושא האקלים,

that we have to stay below two degrees Celsius

שאנחנו צריכים להישאר מתחת לשתי מעלות צלזסיוס

of warming above pre-Industrial standards.

של ההתחממות מעל הסטדנדרטים הקדם תעשייתים.

But we're on course for about four degrees.

אבל אנחנו במסלול לבערך ארבע מעלות.

So we face an existential threat to the future of our planet.

אז אנחנו עומדים בפני איום קיומי לכוכב הלכת שלנו.

And that made me realize

וזה גרם לי להבין

that climate change is the greatest threat to human rights in the 21st century.

ששינוי האקלים הוא האיום הגדול ביותר לזכויות האדם במאה העשרים ואחת.

And that brought me then to climate justice.

וזה הביא אותי אז לצדק האקלים.

Climate justice responds to the moral argument --

צדק האקלים משיב לוויכוח המוסרי --

both sides of the moral argument --

שני צידי הוויכוח המוסרי --

to address climate change.

כדי להתייחס אל שינוי האקלים.

First of all,

בראש ובראשונה,

to be on the side of those who are suffering most and are most effected.

להיות לצידם של הסובלים ביותר והמושפעים ביותר.

And secondly,

ושנית,

to make sure that they're not left behind again, when we start to move

להבטיח שלא ייעזבו מאחור שוב, כשאנחנו מתחילים לזוז

and start to address climate change with climate action,

ולהתייחס לשינוי האקלים באמצעות פעולות אקלים,

as we are doing.

כפי שאנו עושים.

In our very unequal world today,

בעולמנו הלא-שווה לכל באיו היום,

it's very striking how many people are left behind.

זה מדהים לראות כמה אנשים נעזבים מאחור.

In our world of 7.2 billion people, about 3 billion are left behind.

בעולמנו המכיל 7.2 מיליארד אנשים, כשלושה מיליארד נעזבים מאחור.

1.3 billion don't have access to electricity,

ל-1.3 מיליארד אין גישה לחשמל,

and they light their homes with kerosene and candles,

והם מאירים את ביתם באמצעות נפט מזוקק ונרות,

both of which are dangerous.

ששניהם מסוכנים.

And in fact they spend a lot of their tiny income on that form of lighting.

ולמעשה הם משלמים המון מההכנסה הזעירה שלהם על אמצעי התאורה הזה.

2.6 billion people cook on open fires --

2.6 ביליון אנשים מבשלים על אש של מדורות--

on coal, wood and animal dung.

על פחם, עץ וגללי בעלי חיים.

And this causes about 4 million deaths a year

וזה גורם למוות של בערך 4 מיליון אנשים בשנה.

from indoor smoke inhalation,

משאיפת עשן בתוך הבית,

and of course, most of those who die are women.

וכמובן, מרבית ההרוגים הן נשים.

So we have a very unequal world,

לכן יש לנו עולם מאד לא-שווה לבאיו,

and we need to change from "business as usual."

ואנחנו צריכים לעבור מ-"עסקים כרגיל."

And we shouldn't underestimate the scale and the transformative nature

ולא להמעיט בערך של טבעו המשתנה

of the change which will be needed,

של השינוי שנצטרך,

because we have to go to zero carbon emissions by about 2050,

כי אנחנו צריכים להגיע לאפס פליטות פחמן עד בערך 2050,

if we're going to stay below two degrees Celsius of warming.

אם נמשיך להישאר מתחת לשתי מעלות צלזיוס של ההתחממות.

And that means we have to leave about two-thirds of the known resources

וזה אומר שחובה עלינו להשאיר כמעט שני שליש של המשאבים הידועים לנו

of fossil fuels in the ground.

של דלק המאובנים מתחת לאדמה.

It's a very big change,

זהו שינוי גדול מאוד,

and it means that obviously,

וזה אומר שכמובן,

industrialized countries must cut their emissions,

מדינות מתועשות מוכרחות לצמצם את הפליטות שלהם,

must become much more energy-efficient,

מוכרחות להתייעל בצריכת האנרגיה שלהן,

and must move as quickly as possible to renewable energy.

ומוכרחות לעבור בהקדם האפשרי לאנרגיה מתחדשת.

For developing countries and emerging economies,

עבור מדינות מתפתחות וכלכלות מתעוררות,

the problem and the challenge is to grow without emissions,

הבעיה והאתגר הוא לגדול בלי פליטות,

because they must develop; they have very poor populations.

כי הם חייבים להתפתח; יש להם אוכלוסיות מאד עניות.

So they must develop without emissions, and that is a different kind of problem.

אז הם חייבים להתפתח ללא פליטות, וזה כבר בעיה אחרת.

Indeed, no country in the world has actually grown without emissions.

אכן, אף מדינה לא התפתחה מבלי פליטה של גזי חממה.

All the countries have developed with fossil fuels,

כל המדינות כבר התפתחו עם דלק מאובנים,

and then may be moving to renewable energy.

ואולי יעברו לאנרגיה מתחדשת.

So it is a very big challenge,

לכן זהו אתגר גדול מאוד,

and it requires the total support of the international community,

והוא דורש את התמיכה המוחלטת של הקהילה הבינלאומית,

with the necessary finance and technology, and systems and support,

עם המימון והטכנולוגיה הנדרשים, ומערכות ותמיכה,

because no country can make itself safe from the dangers of climate change.

כיוון שאף מדינה לא יכולה להגן על עצמה מהסכנות של שינויי אקלים.

This is an issue that requires complete human solidarity.

זהו עניין שמצריך סולידריות אנושית גמורה.

Human solidarity, if you like, based on self-interest --

סולידריות אנושית, אם תרצו, מבוססת על אינטרס עצמי --

because we are all in this together,

כי כולנו במצב זה ביחד,

and we have to work together

וחייבים לעבוד ביחד

to ensure that we reach zero carbon by 2050.

כדי להבטיח שאנחנו מגיעים לאפס פחמן עד 2050.

The good news is that change is happening,

החדשות הטובות הן ששינוי כבר קורה,

and it's happening very fast.

והוא קורה מהר מאוד.

Here in California,

פה בקליפורניה,

there's a very ambitious emissions target to cut emissions.

יש מטרה שאפתנית מאוד לצמצום הפליטות.

In Hawaii, they're passing legislation

בהוואי, הם מחוקקים חוקים

to have 100 percent renewable energy by 2045.

כדי לכונן מאה אחוז אנרגיה מתחדשת עד 2045.

And governments are very ambitious around the world.

וממשלות מסביב לעולם מאד שאפתניות.

In Costa Rica, they have committed to being carbon-neutral by 2021.

בקוסטה ריקה, התחייבו להיות ניטרלי פחמן עד 2021.

In Ethiopia, the commitment is to be carbon-neutral by 2027.

באתיופיה, ההתחייבות היא להיות ניטרלי פחמן עד 2027.

Apple have pledged that their factories in China will use renewable energy.

אפל הבטיחה שכל מפעליהם בסין ישתמשו באנרגיה מתחדשת.

And there is a race on at the moment

ויש תחרות כעת

to convert electricity from tidal and wave power,

להמיר את כוח הגאות ושפל והגלים לחשמל,

in order that we can leave the coal in the ground.

כדי שנוכל להשאיר את הפחם באדמה.

And that change is both welcome and is happening very rapidly.

ושינוי זה ברוך ומתרחש מהר מאד.

But it's still not enough,

אבל זה עדיין לא מספיק,

and the political will is still not enough.

והרצון הפוליטי עוד לא מספיק.

Let me come back to President Tong and his people in Kiribati.

תנו לי לשוב לנשיא טונג והאנשים איתו בקיריבטי.

They actually could be able to live on their island and have a solution,

הם למעשה יוכלו לגור באי שלהם ולמצוא פתרון,

but it would take a lot of political will.

אבל זה ידרוש רצון פוליטי ענק.

President Tong told me about his ambitious idea

נשיא טונג סיפר לי על רעיונו השאפתני

to either build up or even float the little islands where his people live.

לבנות או להציף את האיים הקטנים שבהם אנשיו מתגוררים.

This, of course, is beyond the resources of Kiribati itself.

זה, כמובן, מחוץ למשאבים של קיריבטי לבדה.

It would require great solidarity and support from other countries,

זה יצריך סולדיריות ותמיכה רבה ממדינות אחרות,

and it would require the kind of imaginative idea

ויצריך גם איזשהו רעיון יצירתי

that we bring together when we want to have a space station in the air.

שאנחנו מאחדים כשרוצים שתהיה תחנת חלל מעלינו.

But wouldn't it be wonderful to have this engineering wonder

אבל הלא יהיה נפלא לקיים את פלא ההנדסה הזה

and to allow a people to remain in their sovereign territory,

וגם להתיר לעם להישאר בתחומם הריבוני,

and be part of the community of nations?

ולהיות חלק מקהילת המדינות?

That is the kind of idea that we should be thinking about.

זהו סוג הרעיון שאנחנו צריכים לחשוב עליו.

Yes, the challenges of the transformation we need are big,

כן, האתגרים של הטרנספורמציה הנדרשת הם גדולים,

but they can be solved.

אבל אפשר לפתור אותם.

We are actually, as a people,

אנחנו, כבני אדם,

very capable of coming together to solve problems.

מאד מסוגלים להתאחד בכדי לפתור בעיות.

I was very conscious of this as I took part this year

הייתי מאד ערה לזה כאשר השתתפתי השנה

in commemoration of the 70th anniversary

בזכרון יום השנה השבעים

of the end of the Second World War in 1945.

לקץ מלחמת העולם השנייה ב-1945.

1945 was an extraordinary year.

1945 הייתה שנה יוצאת מן הכלל.

It was a year when the world faced

היא הייתה שנה בה העולם פנה

what must have seemed almost insoluble problems --

למה שבטח נראו כמו בעיות שלא ניתנו לפיתרון--

the devastation of the world wars, particularly the Second World War;

הרס מלחמות העולם, במיוחד מלחמת העולם השנייה;

the fragile peace that had been brought about;

השלום השביר שהובא לידי ביטוי;

the need for a whole economic regeneration.

הצורך בהתחדשות כלכלית שלמה.

But the leaders of that time didn't flinch from this.

אבל מנהיגי התקופה הזאת לא נרתעו מזה.

They had the capacity, they had a sense of being driven by

הייתה להם היכולת, הייתה להם תחושת המניע שאף פעם לא

never again must the world have this kind of problem.

יצטרך העולם להתנסות בבעיה כזאת עוד פעם.

And they had to build structures for peace and security.

והצטרכו לבנות מבנים עבור שלום ובטחון.

And what did we get? What did they achieve?

ומה קיבלנו? מה הם השיגו?

The Charter of the United Nations,

מגילת האומות המאוחדות,

the Bretton Woods institutions, as they're called, The World Bank,

מוסדות ברטון וודס, או כפי שנקראים, הבנק העולמי,

and the International Monetary Fund.

וקרן המטבע הבינלאומי.

A Marshall Plan for Europe, a devastated Europe,

תכנית מרשל לאירופה, אירופה הרוסה לגמרי,

to reconstruct it.

בכדי לבנותה מחדש.

And indeed a few years later,

ואכן לאחר כמה שנים,

the Universal Declaration of Human Rights.

ההכרזה האוניברסלית לזכויות האדם.

2015 is a year that is similar in its importance

2015 היא שנה דומה מבחינת חשיבותה

to 1945, with similar challenges and similar potential.

ל-1945, עם אתגרים דומים ופוטנציאל דומה.

There will be two big summits this year:

יהיו 2 ועידות גדולות השנה:

the first one, in September in New York,

הראשונה תהיה בספטבר בניו יורק,

is the summit for the sustainable development goals.

ועידה של יעדי פיתוח בר קיימא.

And then the summit in Paris in December, to give us a climate agreement.

ויש את הועידה בפריז בדצמבר כדי לתת לנו הסכם אקלימי.

The sustainable development goals are intended to help countries

יעדי פיתוח בר קיימא נועדו לעזור למדינות

to live sustainably, in tune with Mother Earth,

לדעת איך לנצל משאבים ועדיין לשמור על אמא אדמה,

not to take out of Mother Earth and destroy ecosystems,

לא כדי לנצל משאבים ולהרוס מערכות אקולוגיות,

but rather, to live in harmony with Mother Earth,

אלא כדי לחיות בהרמוניה עם אמא אדמה,

by living under sustainable development.

בכך שחיים בצורת חיים השומרת על משאבי הסביבה.

And the sustainable development goals

ויעדי פיתוח בר קיימא

will come into operation for all countries

יכנסו לתוקף עבור כל המדינות.

on January 1, 2016.

ב1.1.2016

The climate agreement --

ההסכם האקלימי--

a binding climate agreement --

הסכם אקלימי מחייב--

is needed because of the scientific evidence

הוא נחוץ בגלל הראיה המדעית

that we're on a trajectory for about a four-degree world

כי אנו במסלול לעולם של 4 מעלות

and we have to change course to stay below two degrees.

ואנו חייבים לשנות מסלול להישאר פחות מ2 מעלות.

So we need to take steps that will be monitored and reviewed,

אז אנו צריכים לעשות צעדים אשר יהיו מבוקרים ומפוקחים,

so that we can keep increasing the ambition of how we cut emissions,

כדי שנוכל להעלות את השאפתנות להפחית בפליטות,

and how we move more rapidly to renewable energy,

ושנוכל לעבור מהר יותר לאנרגיה מתחדשת

so that we have a safe world.

כדי שיהיה לנו עולם בטוח יותר.

The reality is that this issue is much too important

המציאות היא שהעניין חשוב מדי

to be left to politicians and to the United Nations.

מכדי להשאיר אותו בידי פולטיקאים והא"ום

(Laughter)

(צחוק)

It's an issue for all of us,

זהו ענין חשוב מאוד לכולנו,

and it's an issue where we need more and more momentum.

וזהו עניין שמצריך יותר ויותר מומנטום.

Indeed, the face of the environmentalist has changed,

בהחלט, הפנים של פעיל לאיכות הסביבה השתנו,

because of the justice dimension.

בגלל מימד הצדק.

It's now an issue for faith-based organizations,

כעת זה עניין לארגונים אשר מבוססים על אמונה,

under very good leadership from Pope Francis,

תחת מנהיג מעולה בשם פופ פרנסיס,

and indeed, the Church of England,

ובהחלט, כנסיית אנגליה,

which is divesting from fossil fuels.

אשר שללה דלק מאובנים.

It's an issue for the business community,

זהו עניין לקהילה העסקית,

and the good news is

והחדשות הטובות הן:

that the business community is changing very rapidly --

שהקהילה העסקית משתנה במהירות--

except for the fossil fuel industries --

מלבד תעשיות דלק המאובנים--

(Laughter)

(צחוק)

Even they are beginning to slightly change their language --

אפילו מתחילים קצת לשנות את השפה שלהם--

but only slightly.

אבל רק קצת.

But business is not only moving rapidly to the benefits of renewable energy,

אבל עסקים לא רק מכירים ביתרונות של אנרגיה מתחדשת באופן נורא מהיר,

but is urging politicians to give them more signals,

הם גם דורשים מפולטיקאים לתת להם יותר איתותים,

so that they can move even more rapidly.

כדי שהם יוכלו לנוע יותר מהר.

It's an issue for the trade union movement.

זהו עניין עבור תנועת הסחר העולמית.

It's an issue for the women's movement.

זהו עניין עבור תנועת הנשים.

It's an issue for young people.

זהו עניין עבור אנשים צעירים.

I was very struck when I learned that Jibreel Khazan,

הייתי בהלם שלמדתי שג'יבריל קזן,

one of the Greensboro Four who had taken part in the Woolworth sit-ins,

אחד מהרביעיה של ארגון גרינסבורו ולקח חלק מהמרתונים של וולוורט,

said quite recently that

אמר לאחרונה

climate change is the lunch counter moment for young people.

שהשינוי האקלימי הוא כמו רגע של ארוחת צהריים עבור האנשים הצעירים.

So, lunch counter moment for young people of the 21st century --

אז, רגע ארוחת צהריים עבור האנשים הצעירים של המאה ה21--

the sort of real human rights issue of the 21st century,

זה של עניין זכויות האדם של המאה ה21,

because he said it is the greatest challenge

בגלל שהוא אמר שזהו האתגר הגדול ביותר

to humanity and justice in our world.

לאנושות ולצדק בעולם שלנו.

I recall very much the Climate March last September,

אני זוכרת בבהירות את מצעד האקלים במרץ האחרון,

and that was a huge momentum,

וזה היה רגע ענק,

not just in New York, but all around the world.

לא רק בניו יורק, אלא בכל העולם.

and we have to build on that.

ואנחנו צריכים להתבסס על זה.

I was marching with some of The Elders family,

צעדתי עם כמה ממשפחת אלדרס,

and I saw a placard a little bit away from me,

וראיתי כרזה קצת רחוק ממני,

but we were wedged so closely together --

אבל היינו צמודים כולנו ביחד--

because after all, there were 400,000 people out in the streets of New York --

כיוון שאחרי הכול היו 400,00 אנשים על רחובות ניו יורק--

so I couldn't quite get to that placard,

אז לא יכולתי להגיע לכרזה הזו,

I would have just liked to have been able to step behind it,

הייתי רוצה להתקרב לזה מאחורה,

because it said, "Angry Grannies!"

כי היה רשום שם "סבתות כועסות"!

(Laughter)

(צחוק)

That's what I felt.

זה מה שהרגשתי.

And I have five grandchildren now,

ועכשיו יש לי 5 נכדים,

I feel very happy as an Irish grandmother to have five grandchildren,

אני מרגישה ממש שמחה בתור סבתא אירית שיש לי חמישה נכדים,

and I think about their world,

ואני חושבת על העולם שלהם,

and what it will be like when they will share that world

ואיך הוא יהיה כשהם יחלקו את העולם

with about 9 billion other people in 2050.

עם בערך 9 ביליון אנשים ב2050.

We know that inevitably it will be a climate-constrained world,

אנו יודעים שהולך להיות כאן קשה מבחינה אקלימית,

because of the emissions we've already put up there,

בגלל כל הפליטות שהצטברו שם למעלה,

but it could be a world that is much more equal and much fairer,

אבל זה יכול להיות עולם שווה והוגן יותר,

and much better for health, and better for jobs

והרבה יותר מתאים לבריאות ולעבודה

and better for energy security,

וטוב יותר לאנרגיה בטוחה,

than the world we have now,

מאשר העולם שיש לנו עכשיו,

if we have switched sufficiently and early enough to renewable energy,

אם היינו עוברים באופן יעיל ומהיר לאנרגיה מתחדשת,

and no one is left behind.

ואף אחד לא היה נשאר מאחור.

No one is left behind.

אף אחד לא נשאר מאחור.

And just as we've been looking back this year --

ובדיוק כשהסתכלנו לאחור על השנה --

in 2015 to 1945, looking back 70 years --

ב 2015 ל 1945, נסתכל 70 שנה אחורה--

I would like to think that they will look back,

הייתי רוצה לחשוב שהם יסתכלו לאחור,

that world will look back 35 years from 2050,

שהעולם יסתכל לאחור 35 שנה מ2050,

35 years to 2015,

35 שנה ל2015,

and that they will say,

ושהם יגידו,

"Weren't they good to do what they did in 2015?

"האם הם לא היו טובים בלעשות מה שהם עשו ב2015?

We really appreciate that they took the decisions that made a difference,

אנו ממש מעריכים את העובדה שהם עשו החלטה שעשתה שינוי,

and that put the world on the right pathway,

ושמה את העולם בדרך הנכונה,

and we benefit now from that pathway,"

ואנו מרוויחים כעת מהדרך הזו".

that they will feel that somehow we took our responsibilities,

שהם ירגישו שאיכשהו לקחנו אחריות,

we did what was done in 1945 in similar terms,

עשינו מה שנעשה ב1945 בתנאים דומים,

we didn't miss the opportunity,

לא החמצנו את ההזדמנות,

we lived up to our responsibilities.

עמדנו בהתחייבויות שלנו.

That's what this year is about.

זה מה שהולך להיות השנה הזו.

And somehow for me,

ואיכשהו עבורי,

it's captured in words of somebody that I admired very much.

זה תועד במילים שהגיעו ממישהי שהערצתי מאוד,

She was a mentor of mine, she was a friend,

היא הייתה המנטורית וחברה שלי,

she died much too young,

היא נפטרה מוקדם מדי,

she was an extraordinary personality,

היא הייתה אישיות יוצאת דופן,

a great champion of the environment:

אלופה בשמירה על הסביבה:

Wangari Maathai.

וונגרי מתי.

Wangari said once,

וונגרי אמרה פעם,

"In the course of history,

"במהלך ההיסטוריה,

there comes a time when humanity is called upon

מגיע זמן שהאנושות נקראת

to shift to a new level of consciousness,

לעבור לשלב חדש של מודעות,

to reach a higher moral ground."

להגיע לרמת מוסר גבוהה יותר"

And that's what we have to do.

וזה בדיוק מה שעלינו לעשות.

We have to reach a new level of consciousness,

עלינו להגיע לרמה חדשה של מודעות,

a higher moral ground.

רמה מוסרית גבוהה יותר.

And we have to do it this year in those two big summits.

ועלינו לעשות את זה השנה בשתי הועידות הללו.

And that won't happen unless we have the momentum

וזה לא יקרה אלא אם כן יהיה לנו את המומנטום

from people around the world who say:

מאנשים מרחבי העולם שאומרים:

"We want action now,

"אנו רוצים לפעול עכשיו,

we want to change course,

אנו רוצים לשנות מסלול,

we want a safe world,

אנו רוצים עולם בטוח יותר,

a safe world for future generations,

עולם בטוח לדורות הבאים,

a safe world for our children and our grandchildren,

עולם בטוח לילדים שלנו ולנכדים,

and we're all in this together."

וכולנו ביחד בזה"

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)