Joseph Nye on global power shifts

מתרגם: Eran Givoni מבקר: Sigal Tifferet

I'm going to talk to you

אני הולך לדבר איתכם

about power in this 21st century.

על כח במאה ה-21.

And basically, what I'd like to tell you

למעשה, מה שאני הולך להגיד לכם

is that power is changing,

זה שהכח הזה משתנה.

and there are two types of changes

ויש שני סוגים של שינויים

I want to discuss.

שאני רוצה לדבר עליהם.

One is power transition,

הראשון הוא מעבר כח,

which is change of power amongst states.

כלומר שינויים בכוחות בין המדינות השונות.

And there the simple version of the message

והגרסה הקצרה למסר הזה,

is it's moving from West to East.

היא שהכח העולמי עובר ממערב למזרח.

The other is power diffusion,

השינוי השני הוא ביזור,

the way power is moving

כלומר, הדרך בה כח עובר

from all states West or East

בכל המדינות, במערב ובמזרח,

to non-state actors.

לארגונים שאינם מדינות.

Those two things

שני שינויים אלו

are the huge shifts of power

הם השינויים הגדולים ביותר

in our century.

במאזן הכוחות במאה שלנו.

And I want to tell you about them each separately

ואני רוצה לספר לכם על שניהם בנפרד

and then how they interact

ואיך הם משפיעים אחד על השני

and why, in the end, there may be some good news.

ולמה בסופו של דבר, יכול לצאת מזה משהו טוב.

When we talk about power transition,

כשאנחנו מדברים על מעבר כח,

we often talk about the rise of Asia.

אנחנו מדברים הרבה על עלייתה של אסיה.

It really should be called

מה שצריך לקרוא לזה באמת,

the recovery or return of Asia.

זה התאוששותה, או חזרתה, של אסיה.

If we looked at the world

אם אנו מסתכלים על העולם

in 1800,

כפי שהיה בשנת 1800,

you'd find that more than half of the world's people

נגלה שיותר ממחצית האוכלוסיה העולמית

lived in Asia

חיה באסיה

and they made more than half the world's product.

והם יצרו יותר ממחצית מהתוצרת העולמית.

Now fast forward to 1900:

נעבור לשנת 1900:

half the world's people -- more than half -- still live in Asia,

כמחצית מהאוכלוסיה העולמית, ויותר, עדיין חיים באסיה,

but they're now making

אבל הם מייצרים

only a fifth of the world's product.

רק כחמישית מהתוצרת העולמית.

What happened? The Industrial Revolution,

מה קרה? המהפכה התעשייתית,

which meant that all of a sudden,

שלפתע גרמה לכך

Europe and America

שאירופה ואמריקה

became the dominant center of the world.

נהיו מרכז הכח העולמי.

What we're going to see in the 21st century

מה שאנחנו הולכים לראות במאה ה-21

is Asia gradually returning

זה חזרתה ההדרגתית של אסיה

to being more than half of the world's population

להיות יותר ממחצית האוכלוסיה העולמית

and more than half of the world's product.

ויותר ממחצית התוצרת העולמית.

That's important and it's an important shift.

זהו מעבר כח חשוב.

But let me tell you a little bit about

אבל תנו לי לספר לכם מעט

the other shift that I'm talking about,

על השינוי השני שאני מדבר עליו,

which is power diffusion.

שהוא ביזור הכח.

To understand power diffusion

כדי להבין את ביזור הכח

put this in your mind:

תחשבו על הדבר הבא:

computing and communications costs

עלויות מיחשוב ותקשורת

have fallen a thousandfold

ירדו פי אלף

between 1970

בין 1970

and the beginning of this century.

לתחילת המאה הנוכחית.

Now that's a big abstract number.

מדובר במספר מופשט ולא מוחשי,

But to make it more real,

אז כדי להפוך אותו ליותר מוחשי:

if the price of an automobile

אם מחירי הרכב

had fallen as rapidly

היו נופלים באותו קצב

as the price of computing power,

כמו עלויות המיחשוב,

you could buy a car today

הייתם יכולים לקנות רכב היום

for five dollars.

תמורת חמש דולר.

Now when the price of any technology

כאשר מחירי טכנולוגיה

declines that dramatically,

יורדים בצורה כה דרמטית

the barriers to entry go down.

המחסומים יורדים.

Anybody can play in the game.

כל אחד יכול להשתתף במשחק.

So in 1970,

כך שב-1970,

if you wanted to communicate

אם רציתם לתקשר

from Oxford to Johannesburg

בין אוקספורד ליוהנסבורג

to New Delhi

לניו-דלהי

to Brasilia

לברזיליה

and anywhere simultaneously,

וכל מקום אחר בו זמנית,

you could do it.

יכלתם לעשות את זה,

The technology was there.

הטכנולוגיה הייתה קיימת.

But to be able to do it,

אבל על מנת להיות מסוגלים לעשות את זה,

you had to be very rich --

הייתם צריכים להיות מאוד עשירים:

a government, a multinational corporation,

ממשלה, חברה בינלאומית,

maybe the Catholic Church --

אולי הכנסיה הקתולית...

but you had to be pretty wealthy.

אבל הייתם חייבים להיות עשירים.

Now, anybody has that capacity,

היום, יש לכל אחד את אותה יכולת,

which previously was restricted by price

שלפני כן הייתה מוגבלת על ידי מחירה

just to a few actors.

למספר גורמים מוגבל,

If they have the price of entry into an Internet cafe --

אם יש להם את הכסף להשתמש באינטרנט קפה

the last time I looked, it was something like a pound an hour --

שבפעם האחרונה שהסתכלתי, המחיר היה ליש"ט לשעה,

and if you have Skype, it's free.

ואם יש לכם סקייפ - זה בחינם.

So capabilities

כך שיכולות

that were once restricted

שפעם היו מוגבלות

are now available to everyone.

נגישות היום לכולם.

And what that means

זה לא אומר

is not that the age of the State is over.

שעידן המדינה נגמר.

The State still matters.

מדינות עדיין חשובות.

But the stage is crowded.

אבל היום צפוף על הבמה.

The State's not alone. There are many, many actors.

המדינה לא לבד. ישנם הרבה מאוד גורמים אחרים.

Some of that's good:

בחלקו השינוי הזה הוא טוב.

Oxfam,

לדוגמא אוקספאם,

a great non-governmental actor.

שהוא ארגון לא ממשלתי נהדר.

Some of it's bad:

ובחלקו השינוי הוא לרעה.

Al Qaeda, another non-governmental actor.

לדוגמא, אל קעידה, עוד ארגון לא ממשלתי.

But think of what it does

אבל תחשבו על ההשפעה של זה

to how we think in traditional terms and concepts.

על איך אנחנו חושבים על מושגים ותפיסות ישנים.

We think in terms of war

אנחנו חושבים על מושג המלחמה

and interstate war.

ומלחמה בין מדינות.

And you can think back to 1941

אתם יכולים לחשוב על 1941

when the government of Japan

כאשר ממשלת יפן

attacked the United States at Pearl Harbor.

התקיפה את ארה"ב בפרל הרבור.

It's worth noticing

וההבחנה היא חשובה

that a non-state actor

שגורם לא ממשלתי

attacking the United States in 2001

שתקף את ארה"ב ב-2001

killed more Americans

הרג יותר אמריקנים

than the government of Japan did in 1941.

מאשר ממשלת יפן ב-1941.

You might think of that

אפשר לחשוב על זה

as the privatization of war.

כהפרטת המלחמה.

So we're seeing a great change

אז אנחנו רואים שינוי גדול מאוד

in terms of diffusion of power.

באיך שהכח העולמי מבוזר.

Now the problem is

הבעיה היא

that we're not thinking about it in very innovative ways.

שאנחנו לא חושבים על זה בדרכים חדשניות.

So let me step back

אז הרשו לי לקחת צעד אחורה

and ask: what's power?

ולשאול: מהו כח?

Power is simple the ability

כח הוא היכולת

to affect others

להשפיע על אחרים

to get the outcomes you want,

על מנת לקבל את התוצאה שאתם רוצים,

and you can do it in three ways.

ואפשר להשיג את זה בשלוש דרכים.

You can do it with threats

אפשר לעשות זאת באיומים,

of coercion, "sticks,"

באילוץ - במקל,

you can do it with payments,

אפשר לעשות זאת ע"י כסף,

"carrots,"

בגזר,

or you can do it by getting others

ואפשר לעשות זאת כאשר גורמים לאחרים

to want what you want.

לרצות מה שאתם רוצים.

And that ability to get others to want what you want,

והיכולת הזאת, לגרום לאחרים לרצות מה שאתם רוצים,

to get the outcomes you want

לקבל את התוצאה שאתם רוצים,

without coercion or payment,

ללא כפייה או תשלום,

is what I call soft power.

היא מה שאני קורא לו "כח רך".

And that soft power has been much neglected

ואותו "כח רך" הוזנח במידה רבה

and much misunderstood,

וגם לא הובן במידה רבה.

and yet it's tremendously important.

ובכל זאת, הוא חשוב בצורה יוצאת מן הכלל.

Indeed, if you can learn

כי אם לומדים

to use more soft power,

איך להשתמש בכח רך

you can save a lot

אפשר לחסוך הרבה

on carrots and sticks.

על מקלות וגזרים.

Traditionally, the way people thought about power

בדרך כלל, כשאנשים חשבו על כח

was primarily in terms of military power.

זה היה בעיקר במושגים של כח צבאי.

For example, the great Oxford historian

לדוגמא, ההיסטוריון האוקספורדי הגדול

who taught here at this university, A.J.P. Taylor,

שלימד פה באוניברסיטה, אלן ג'ון פ. טיילור,

defined a great power

הגדיר מעצמה

as a country able to prevail in war.

כמדינה המסוגלת לנצח במלחמה.

But we need a new narrative

אבל אנו זקוקים לנראטיב חדש

if we're to understand power in the 21st century.

אם אנו רוצים להבין כח במאה ה-21.

It's not just prevailing at war,

לא מדובר רק בלנצח במלחמה,

though war still persists.

למרות שמלחמה עדיין נמצאת איתנו.

It's not whose army wins;

העניין הוא לא רק איזה צבא מנצח,

it's also whose story wins.

אלא גם איזה סיפור מנצח.

And we have to think much more in terms of narratives

ואנו צריכים לחשוב הרבה יותר במושגים של נראטיבים

and whose narrative is going to be effective.

ואיזה נראטיב הולך להיות אפקטיבי.

Now let me go back

עכשיו, הרשו לי לחזור

to the question

לשאלה

of power transition

של מעבר כח

between states

בין מדינות

and what's happening there.

ומה קורה פה.

the narratives that we use now

הנראטיב שבו אנו משתמשים עכשיו

tend to be the rise and fall

נוטה להיות כזה של עליה ונפילה

of the great powers.

של מעצמות.

And the current narrative is all about

והנראטיב העכשווי עוסק כולו

the rise of China

בעלייתה של סין

and the decline of the United States.

והתדרדרותה של ארה"ב.

Indeed, with the 2008 financial crisis,

אכן, בעקבות המשבר הכלכלי ב-2008,

many people said this was

הרבה אנשים אמרו

the beginning of the end of American power.

שמדובר בתחילת הסוף של הכח האמריקני.

The tectonic plates

הלוחות הטקטוניים

of world politics were shifting.

של הפוליטיקה העולמית בתזוזה.

And president Medvedev of Russia, for example,

נשיא רוסיה, מדבדב, לדוגמא,

pronounced in 2008

הכריז ב-2008

this was the beginning of the end

שזהו תחילת הסוף

of United States power.

של כוחה של ארה"ב.

But in fact,

למעשה,

this metaphor of decline

אותה מטפורה של התדרדרות

is often very misleading.

מטעה בפעמים רבות.

If you look at history, in recent history,

אם בוחנים את ההיסטוריה, את ההיסטוריה המודרנית,

you'll see the cycles of belief

אפשר לראות שמחזורי אמונה

in American decline

בהתדרדרות אמריקנית

come and go every 10 or 15 years or so.

מופיעים ונעלמים כל 10-15 שנה בערך

In 1958,

ב-1958

after the Soviets put up Sputnik,

לאחר שבריה"מ שיגרה את ספוטניק,

it was "That's the end of America."

זה היה "סופה של אמריקה."

In 1973, with the oil embargo

ב-1973, משבר האנרגיה העולמי

and the closing of the gold window,

וסגירת "חלון הזהב" ע"י ניקסון,

that was the end of America.

היו סופה של אמריקה.

In the 1980s,

בשנות ה-80,

as America went through a transition in the Reagan period,

כאשר אמריקה היתה בתקופת מעבר בתקופתו של רייגן,

between the rust belt economy of the midwest

מהכלכלה של איזור התעשייה הכבדה בצפון ארה"ב

to the Silicon Valley economy of California,

לכלכלה של עמק הסיליקון בקליפורניה,

that was the end of America.

זה היה סופה של אמריקה.

But in fact, what we've seen

למעשה, מה שראינו

is none of those were true.

זה שאף אחת מאותן נבואות לא התגשמה.

Indeed, people were over-enthusiastic

למעשה, אנשים היו נלהבים יתר על המידה

in the early 2000s,

בשנות ה-2000 המוקדמות,

thinking America could do anything,

כשחשבו שאמריקה יכולה לעשות כל דבר שהיא רוצה,

which led us into some disastrous

מה שהוביל לתוצאות הרסניות

foreign policy adventures,

מדיניות חוץ הרפתקנית

and now we're back to decline again.

ועכשיו חזרנו להדרדרות.

The moral of this story

מוסר ההשכל הוא

is all these narratives about rise and fall and decline

שכל הנראטיבים על עלייה ונפילה

tell us a lot more about psychology

אומרים לנו הרבה יותר על פסיכולוגיה

than they do about reality.

מאשר על המציאות.

If we try to focus on the reality,

אם ננסה להתמקד במציאות

then what we need to focus on

אז מה שאנו צריכים להתמקד בו

is what's really happening

זה מה באמת קורה

in terms of China and the United States.

בארה"ב וסין.

Goldman Sachs has projected

קבוצת גולדמן-זקס חזתה

that China, the Chinese economy,

שסין, שהכלכלה הסינית

will surpass that of the U.S.

תעבור את זו של ארה"ב

by 2027.

עד 2027.

So we've got, what,

אז יש לנו עוד

17 more years to go or so

17 שנה פחות או יותר

before China's bigger.

עד שסין תהיה גדולה יותר.

Now someday,

מתישהו

with a billion point three people getting richer,

עם 1.3 מיליארד איש הולכים ונהיים עשירים יותר,

they are going to be bigger than the United States.

הם אכן הולכים להיות גדולים יותר.

But be very careful about these projections

אבל צריך להזהר מאוד עם תחזיות

such as the Goldman Sachs projection

כמו אלו של גולדמן-זקס

as though that gives you an accurate picture

שמתיימרות לתת לנו תמונה מדויקת

of power transition in this century.

של מעבר הכח במאה הנוכחית.

Let me mention three reasons why it's too simple.

הרשו לי לציין שלוש סיבות מדוע זה פשוט מדי.

First of all, it's a linear projection.

ראשית כל, זוהי תחזית לינארית.

You know, everything says,

כלומר כזאת שאומרת,

here's the growth rate of China, here's the growth rate of the U.S.,

הנה אחוז הצמיחה של סין, והנה אחוז הצמיחה של ארה"ב,

here it goes -- straight line.

וכך אנו מקבלים קו ישר.

History is not linear.

ההיסטוריה אינה לינארית.

There are often bumps along the road, accidents along the way.

במקרים רבים יש מהמורות בדרך, תאונות קורות.

The second thing is

שנית,

that the Chinese economy

העובדה שהצמיחה של הכלכלה הסינית

passes the U.S. economy in, let's say, 2030,

מעבר לזאת של ארה"ב עד, לדוגמא, 2030,

which it may it,

דבר שבהחלט יכול לקרות,

that will be a measure of total economic size,

היא צמיחה של סה"כ גודל הכלכלה,

but not of per capita income --

אבל לא של הכנסה לנפש,

won't tell you about the composition of the economy.

לא אומרת לכם הרבה על הרכב הכלכלה.

China still has large areas

לסין יש עדיין הרבה שטחים

of underdevelopment

שהינם במצב של תת-התפתחות

and per capita income is a better measure

והכנסה לנפש היא מדד טוב יותר

of the sophistication of the economy.

לתחכומה של כלכלה.

And that the Chinese won't catch up or pass the Americans

ולזה שהסינים לא ידביקו את האמריקנים בנתון זה

until somewhere in the latter part,

עד החלק השני של המאה הזאת,

after 2050, of this century.

כלומר לאחר 2050.

The other point that's worth noticing

הנקודה הבאה ששווה לשים לב אליה

is how one-dimensional

היא עד כמה חד-מימדית

this projection is.

התחזית הזאת.

You know, it looks at economic power

אתם מבינים, היא מסתכלת על כח כלכלי

measured by GDP.

ומודדת אותו על פי התל"ג.

Doesn't tell you much about military power,

לא אומרת לנו הרבה על כח צבאי,

doesn't tell you very much about soft power.

לא אומרת הרבה על כח רך.

It's all very one-dimensional.

הכל חד-מימדי.

And also, when we think about the rise of Asia,

בנוסף לכך, כאשר אנו חושבים על עלייתה של אסיה,

or return of Asia

או חזרתה של אסיה,

as I called it a little bit earlier,

כפי שקראתי לזה מוקדם יותר,

it's worth remembering Asia's not one thing.

חשוב לזכור שאסיה אינה מיקשה אחת.

If you're sitting in Japan,

אם אתם נמצאים ביפן,

or in New Delhi,

או בניו-דלהי,

or in Hanoi,

או בהאנוי,

your view of the rise of China

ההשקפה שלכם על עלייתה של סין

is a little different than if you're sitting in Beijing.

היא קצת אחרת מאם אתם נמצאים בבייג'ינג.

Indeed, one of the advantages

למעשה, אחד היתרונות

that the Americans will have

שיהיו לאמריקה

in terms of power in Asia

מבחינת כח באסיה

is all those countries

הוא שכל אותן ארצות

want an American insurance policy

רוצות תעודת ביטוח אמריקנית

against the rise of China.

כנגד עלייתה של סין.

It's as though Mexico and Canada

כמו מצב בו מקסיקו וקנדה

were hostile neighbors to the United States,

היו שכנות עוינות של ארה"ב,

which they're not.

מה שהן כמובן לא.

So these simple projections

אז התחזיות הפשוטות האלו

of the Goldman Sachs type

מזן גולדמן-זקס

are not telling us what we need to know

לא אומרות לנו מה שאנו צריכים לדעת

about power transition.

על מעברי כח.

But you might ask, well so what in any case?

אז מה אם זה המקרה? אתם עלולים לשאול.

Why does it matter? Who cares?

מה זה משנה? למי אכפת?

Is this just a game

האם זה סך הכל משחק

that diplomats and academics play?

שדיפלומטים ואקדמאים משחקים?

The answer is it matters quite a lot.

התשובה היא שזה מאוד משנה.

Because, if you believe in decline

מכיון שאם אתם מאמינים בהתדרדרות

and you get the answers wrong on this,

ואתם מגיעים לתשובות הלא נכונות,

the facts, not the myths,

העובדות, לא המיתוסים,

you may have policies which are very dangerous.

אתם עלולים ליצור מדיניות מאוד מסוכנת.

Let me give you an example from history.

הרשו לי לתת לכם דוגמא מההיסטוריה.

The Peloponnesian War

המלחמה הפלופונוזית

was the great conflict

היתה העימות הגדול

in which the Greek city state system

שבה מערכת ערי-המדינה היוונית

tore itself apart

קרעה את עצמה לגזרים

two and a half millennia ago.

לפני כ-2,500 שנה.

What caused it?

מה גרם לה?

Thucydides, the great historian of the the Peloponnesian War,

תוקידידס, ההיסטוריון הגדול של המלחמה הפלופונזית,

said it was the rise in the power of Athens

אמר שעלייתה לגדולה של אתונה

and the fear it created in Sparta.

והפחד שהיא יצרה בספרטה היא שהציתה אותה.

Notice both halves of that explanation.

שימו לב לשני חצאי ההסבר.

Many people argue

הרבה אנשים טוענים

that the 21st century

שהמאה ה-21

is going to repeat the 20th century,

הולכת לחזור על המאה ה-20,

in which World War One,

שבה מלחה"ע הראשונה,

the great conflagration

היתה השריפה

in which the European state system

שבה מערכת המדינות האירופאית

tore itself apart

קרעה את עצמה לגזרים

and destroyed its centrality in the world,

והרסה את מרכזיותה בעולם,

that that was caused by

ושהיא נגרמה

the rise in the power of Germany

ע"י עלייתה של גרמניה

and the fear it created in Britain.

והפחד שהיא יצרה בבריטניה.

So there are people who are telling us

והרבה אנשים טוענים

this is going to be reproduced today,

שאנו הולכים לחזות בחזרה על זה בימינו,

that what we're going to see

ושאנו הולכים לראות

is the same thing now in this century.

את אותו דבר במאה הנוכחית.

No, I think that's wrong.

אני חושב שהם טועים.

It's bad history.

זה היסטוריה לא נכונה.

For one thing, Germany had surpassed Britain

קודם כל, גרמניה עקפה את אנגליה

in industrial strength by 1900.

בכח תעשייתי כבר ב-1900.

And as I said earlier,

וכפי שאמרתי מוקדם יותר,

China has not passed the United States.

סין עוד לא עברה את ארה"ב.

But also, if you have this belief

אבל, אם אתם מאמין בנבואה הזו,

and it creates a sense of fear,

וזה יוצר אצלכם תחושה של פחד,

it leads to overreaction.

זה מוביל לתגובת יתר.

And the greatest danger we have

והסכנה הגדולה ביותר לנו

of managing this power transition

היא ניהול מעבר הכח הזה כלפי מזרח

of the shift toward the East is fear.

בתחושת פחד.

To paraphrase Franklin Roosevelt

ואם יותר לי לצטט את פרנקלין רוזוולט

from a different context,

מהקשר אחר,

the greatest thing we have to fear is fear itself.

הדבר היחיד שאנו צריכים לפחד ממנו, זהו הפחד עצמו.

We don't have to fear the rise of China

אנו לא חייבים לפחד מעלייתה של סין

or the return of Asia.

או חזרתה של אסיה.

And if we have policies

ואם יש לנו מדיניות

in which we take it

שבה אנו לוקחים את העלייה הזו

in that larger historical perspective,

בפרספקטיבה היסטורית רחבה,

we're going to be able

זה יהיה ביכולתנו

to manage this process.

לנהל את התהליך הזה.

Let me say a word now

הרשו לי להגיד מילה עכשיו

about the distribution of power

על חלוקת כח

and how it relates to power diffusion

ואיך זה מתיחס לביזור כח

and then pull these two types together.

ואז לאגד את שני שינויים אלה ביחד.

If you ask how is power distributed in the world today,

אם נשאל איך כח מחולק היום בעולם,

it's distributed much like

נראה שהוא מחולק

a three-dimensional chess game.

כמו משחק שחמט תלת-מימדי.

Top board:

הלוח העליון מורכב

military power among states.

מכח צבאי בין המדינות השונות.

The United States is the only superpower,

ארה"ב היא מעצמת-העל היחידה,

and it's likely to remain that way

וסביר להניח שתשאר כזו

for two or three decades.

למשך שניים או שלושה עשורים.

China's not going to replace the U.S. on this military board.

סין אינה הולכת להחליף את ארה"ב בלוח הצבאי.

Middle board of this three-dimensional chess game:

הלוח האמצעי מורכב

economic power among states.

מכח כלכלי בין המדינות השונות.

Power is multi-polar.

הכח הינו רב-קוטבי.

There are balancers --

ישנם כוחות מאזנים.

the U.S., Europe,

ארה"ב, אירופה,

China, Japan

סין, יפן

can balance each other.

יכולים לאזן אחד את השני.

The bottom board of this three-dimensional,

הלוח התחתון

the board of transnational relations,

הוא לוח של יחסים על-לאומיים,

things that cross borders outside the control of governments,

דברים שעוברים גבולות והנם מחוץ לשליטתן של ממשלות,

things like climate change, drug trade,

דברים כמו שינויי אקלים, סחר בסמים,

financial flows,

העברות הון,

pandemics,

מגפות,

all these things that cross borders

כל אותם דברים שחוצים גבולות

outside the control of governments,

שהנם מחוץ לשליטתן של ממשלות

there nobody's in charge.

שם אף אחד אינו אחראי.

It makes no sense to call this unipolar

אין טעם להגדיר את זה כחד-קוטבי

or multi-polar.

או רב-קוטבי.

Power is chaotically distributed.

הכח מפוזר באופן כאוטי.

And the only way you can solve these problems --

והדרך היחידה בה אפשר לפתור את הבעיות האלה,

and this is where many greatest challenges

ופה נראה הרבה מהאתגרים הגדולים ביותר שלנו

are coming in this century --

במאה הקרובה,

is through cooperation,

היא דרך שיתוף פעולה,

through working together,

דרך עבודה משותפת,

which means that soft power becomes more important,

מה שאומר שכח רך הופך ליותר חשוב:

that ability to organize networks

היכולת לארגן רשתות

to deal with these kinds of problems

שיכולות להתמודד עם בעיות שכאלה

and to be able to get cooperation.

והיכולת להשיג שיתוף פעולה.

Another way of putting it

דרך נוספת לנסח את זה

is that as we think of power in the 21st century,

זה שאנו חושבים על כח במאה ה-21,

we want to get away from the idea

אנו רוצים להתרחק מהרעיון

that power's always zero sum --

שכח הוא תמיד משחק סכום אפס

my gain is your loss and vice versa.

שבו הרווח שלי הוא ההפסד שלך ולהיפך.

Power can also be positive sum,

כח יכול להיות גם סכום חיובי,

where your gain can be my gain.

שבו הרווח שלי הוא גם הרווח שלך.

If China develops greater energy security

אם סין תפתח יכולות אנרגיה גדולות יותר

and greater capacity

ויכולת גבוהה יותר

to deal with its problems of carbon emissions,

להתמודד עם הבעיות שלה בפליטת פחמן,

that's good for us

זה טוב לנו

as well as good for China

כמו גם לסין

as well as good for everybody else.

וכמובן שלכל גורם אחר.

So empowering China

כך שלתת לסין את היכולת

to deal with its own problems of carbon

להתמודד עם בעיות הפחמן שלה

is good for everybody,

מיטיב עם כולם,

and it's not a zero sum, I win, you lose.

וזה לא סכום אפס, שבו אני מנצח ואתה מפסיד.

It's one in which we can all gain.

זהו סכום שבו כולנו מרוויחים.

So as we think about power

אז כשאנו חושבים על כח

in this century,

במאה הנוכחית,

we want to get away from this view

אנו רוצים להתרחק מהעמדה

that it's all I win, you lose.

שכל דבר הוא נצחון שלי, הפסד שלך.

Now I don't mean to be Pollyannaish about this.

אני לא רוצה להשמע נאיבי בעניין.

Wars persist. Power persists.

מלחמות ימשכו, מאבקי כח ימשכו.

Military power is important.

כח צבאי הוא חשוב.

Keeping balances is important.

שמירה על איזון היא חשובה.

All this still persists.

כל אלה נמשכים.

Hard power is there,

כח קשה עדיין פה,

and it will remain.

והוא יישאר.

But unless you learn how to mix

אבל אם אתה לא לומד

hard power with soft power

לערבב כח קשה וכח רך

into strategies that I call smart power,

לאסטרטגיות שאני קורא להם כח חכם,

you're not going to deal with the new kinds of problems

לא תוכל להתמודד עם הבעיות מהסוג

that we're facing.

שאיתן אנו הולכים להתמודד.

So the key question that we need to think about as we look at this

אז שאלת המפתח שאותה אנו צריכים לבחון

is how do we work together

היא איך אנו הולכים לעבוד ביחד

to produce global public goods,

כדי לייצר סחורה גלובלית,

things from which all of us can benefit?

דברים שכולנו יכולים להרוויח מהם?

How do we define our national interests

איך אנו מגדירים את האינטרס הלאומי שלנו

so that it's not just zero sum,

כך שהוא לא רק סכום אפס,

but positive sum.

אלא סכום חיובי.

In that sense, if we define our interests,

במובן הזה, אם אנו מגדירים את האינטרסים שלנו,

for example, for the United States

לדוגמא, בארה"ב,

the way Britain defined its interests in the 19th century,

כפי שבריטניה הגדירה את האינטרסים שלה במאה ה-19:

keeping an open trading system,

שמירה על מערכת סחר חופשית,

keeping a monetary stability, keeping freedom of the seas --

שמירה על יציבות המטבע, שמירה על חופש הימים,

those were good for Britain,

אינטרסים שהועילו לבריטניה,

they were good for others as well.

אך הועילו גם לאחרים.

And in the 21st century, you have to do an analog to that.

ובמאה ה-21, עלינו להתנהג באותה דרך.

How do we produce global public goods,

איך אנו מייצרים סחורות גלובליות חופשיות,

which are good for us,

שטובות לנו,

but good for everyone at the same time?

אך באותה עת, טובות לכולם?

And that's going to be the good news dimension

ופה הולך להכנס מימד של חדשות טובות

of what we need to think about

באשר למה שאנו צריכים לחשוב עליו

as we think of power in the 21st century.

בעת שאנו חושבים על כח במאה ה-21.

There are ways to define our interests

ישנן דרכים להגדיר את האינטרסים שלנו

in which, while protecting ourselves with hard power,

שבהן, בעת שאנו מגינים על עצמנו בעזרת כח קשה,

we can organize with others in networks

אנו יכולים להתארגן ברשתות עם אחרים

to produce, not only public goods,

על מנת להפיק לא רק סחורות חופשיות,

but ways that will enhance our soft power.

אלא גם דרכים שיגבירו את הכח הרך שלנו.

So if one looks at the statements

אם מסתכלים על ההצהרות

that have been made about this,

שנעשו בתחום הזה,

I am impressed that when Hillary Clinton

אני מתרשם שכאשר הילרי קלינטון

described the foreign policy

תיארה את מדיניות החוץ

of the Obama administration,

של ממשל אובמה,

she said that the foreign policy of the Obama administration

היא אמרה שמדיניות החוץ של ממשל אובמה

was going to be smart power,

הולכת להיות כח חכם,

as she put it, "using all the tools

כפי שהיא הגדירה אותו: "שימוש בכל הכלים

in our foreign policy tool box."

בקופסת הכלים של מדיניות החוץ שלנו."

And if we're going to deal

ואם אנו הולכים להתמודד

with these two great power shifts that I've described,

עם אותם זוג שינויים במאזן הכוחות שתיארתי,

the power shift represented by transition among states,

שינוי הכח המתהווה בין המדינות השונות לבין עצמן,

the power shift represented

ושינוי הכח המתהווה

by diffusion of power away from all states,

בביזור הכח מכל המדינות,

we're going to have to develop a new narrative of power

עלינו לפתח נראטיב חדש לכח

in which we combine hard and soft power

שבו אנו משלבים כח חזק וכח רך

into strategies of smart power.

לכדי אסטרטגיות של כח חכם.

And that's the good news I have. We can do that.

ואלה החדשות הטובות שיש לי. אנו יכולים לעשות זאת.

Thank you very much.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)